יותר מאשר בכל מאה קודמת אומדים את האמנות במאה העשרים בערכים כלכליים. המחיר שבעלי־ממון משלמים עבור יצירת אמנות, לפעמים של אמן שבחייו גווע ברעב כדי ליצור אותה, מגדיר במידה רבה גם את ערכה האמנותי. בעידן כזה היתה זו רק שאלה של זמן עד שגם באגפה של התרבות, שבה ספונה הספרות, יתייחסו אל הספר הבלטריסטי לא רק כאל יצירה, אלא גם כאל מוצר. אך ספר לא ישיג לעולם את מחירו, למשל, של ציור, כי גם אם ציור נמכר בסכום דמיוני ומופרז, הוא עדיין מוערך כך בזכות היותו עותק יחיד, שערכו הסגולי איננו מתמעט מהפעילות המסחרית שבמהלכה הוחלפה הבעלות עליו. ואשר לספר, מאז המצאת הדפוס הוא זמין בעותקים רבים, ועובדה זו קובעת גם את ערכו הכלכלי. סיכוייו של ספר להשיג את סכומי העתק שמשולמים בעד ציור יחיד הם רק כאשר ספר הופך לרב־מכר. כלומר: בניגוד לציור, לרוב משפיעים נתוני המכירה של ספר על הערכתו כיצירת ספרות יותר מאשר סגולותיו החד־פעמיות.

הערך המסחרי של יצירת הספרות גבר במידה ניכרת במאה הזאת לא רק בזכות צמיחת האפשרות להפיצו בעותקים רבים, אלא גם משום שהיצירה הבלטריסטית פסקה בדורנו מהיות מוצר של תעשיית הספר בלבד. כיום היא מרוויחה - ולרוב סכומים גבוהים יותר - מהתועלת שהיא מביאה לתעשיות נוספות: העיתונות, הרדיו, תעשיית הפרסומת, תעשיית הקולנוע ותעשיית הטלוויזיה. כל התעשיות האלה שגשגו במאה העשרים וכולן מנצלות את היצירה הבלטריסטית כמידת התועלת שהן מסוגלות להפיק ממנה. אישור לערך המסחרי שמייחסים כיום למוצר המכונה ספר יכול כל קורא למצוא בפתח כל כרך, המזהיר מפני פגיעה בבעלי הזכויות על היצירה באמצעי אופטי או מכאני או אלקטרוני על־ידי העתקה, שיכפול, צילום, הקלטה, תרגום ואיחסון במאגר מידע. הצורות הרבות של פגיעה אפשרית בזכויות על היצירה מוכיחות עד כמה התרחב הערך המסחרי שלה, שהרי כידוע אין מציבים שמירה על מקום שבו אין אורבת לבעלים סכנת הפסד.

התווספות הערך החומרי לערך הרוחני, שהיה לכרך הספרות בעבר, היא שחידדה את המחלוקת סביב התופעה של רבי־המכר. בלהט הוויכוח נאמרים דברים קשים על המיסחור של הספרות, על בגידת הסופרים בשליחות־לבם, על הפגיעה הקשה שיש להצלחה הכלכלית על איכות עבודותיו של הסופר ועל מעמדו בחברה כאיש־רוח ועל הקושי של סופר, שאיננו מוכן להתפשר עם המציאות, לזכות בתשומת־לב ולהגיע אל הקהל. כדרך ויכוחים שזעם קדוש יותר או קדוש פחות מוליד אותם, ושפרץ רגשות מעורב בהם במידה מופרזת, אין הפולמוסים הללו מועילים במשהו. יתר על כן: טענות קשות דומות הוטחו על הספרות מאז ומעולם, אלא שקנאת סופרים זה בזה היתה אחראית להן בעבר, ואילו כעת אחראית להן הסתירה לכאורה שהולידה תופעת רבי־המכר בין ההצטיינות הספרותית להצלחה המסחרית. כיוון שאין טעם לקונן על התופעה עצמה, הגיע הזמן לברר את השפעותיה על הספרות וגם לגבש עמדה מציאותית כלפיה.

מהו רב־מכר?    🔗

בעבר השתמשו במונח פופולריות כדי להבדיל בין ספר שנמכר בהרבה עותקים לספר שלא זכה לתפוצה רבה. את המונח הזה נוטים להחליף כיום, ובצדק רב, במונחים הלקוחים מתורת השיווק. אם החידוש הוא שהספר נתפס כמוצר, שעל־ידי שיווקו ביעילות ניתן להגיע למיצוי של פוטנציאל המכירה שלו, אין לשלול את הדיון עליו בעזרת המונחים הגשמיים שבהם דנים בעולם המסחר במוצרים המתחרים על כספם של הלקוחות. כלומר: במקום שנשתמש במונח התרבותי “ספרות” מוטב שנדבר על “תעשיית הספר”, שבה יש לנו סופר שהוא ממציא המוצר, המו"ל שמאפשר בכספו את ייצורם של הספרים והקורא שהוא הלקוח שמנסים למכור לו את המוצר. ומעתה קיים גם ההיתר להחליף את הלשון הנקייה על מידת ההתקבלות של היצירה בדיבור על הצורך לגבש מדיניות שיווק נכונה להפצת הספר במירב העותקים ששוק הלקוחות מסוגל לספוג.

מובן מאליו שזניחת המושגים הקודמים, האנינים יותר והרומנטיים יותר, מעניקה הרגשה בלתי־נעימה. כאילו בוצעה זילות של ערך הספר על־ידי השוואתו למוצרי צריכה אחרים שתעשיות אחרות משווקות ללקוחות. אלא שלדיון מציאותי במצבו של הספר אי־אפשר להגיע אם אין מכירים בעובדות, שרק בתוכנה היצירה היא חד־פעמית, אך בתהליך הייצור היא הופכת למוצר המשוכפל בהרבה עותקים, שערכו הכלכלי מוערך רק על־פי סיכויי המכירה שלו. הקריטריון הזה איננו שואל על טיבו של המוצר (טיב החומרים שמהם נעשה, מידת המקוריות שלהם, כמות הזמן שהשקיע הסופר בהשלמת המוצר באיכות הספרותית שהציב לעצמו וכדומה), אלא על תפוצתו. וזאת בדיוק מגדיר המונח רב־מכר.

ספר רב־מכר הוא ספר שזוכה לתפוצה גדולה יותר ממספר העותקים הממוצע לתפוצת ספרים בקהילת קוראים מסויימת. לדוגמא: אם רומאן ישראלי נמכר ומופץ בדרך כלל בשלושת אלפים עותקים, ובעתיד יגיע לתפוצה של חמשת אלפים, מוצדק להגדיר כרב־מכר ספר שנמכר במספר עותקים כפול, בהיקף העולה על עשרת אלפים עותקים. ועל־פי זאת יוגדר כותר כדל־מכר אם תפוצתו תגיע למספר עותקים נמוך ממספר העותקים הממוצע שבו נפוץ ספר בז’אנר מסויים בקהילת הקוראים שבה מדובר. המונחים אינם מוחלטים, כי הם מסמנים רק את סף ההבדל הגבוה (במקרה של ספר דל־מכר) והנמוך (במקרה של ספר רב־מכר) בין ספר נמכר לספר שאינו נמכר. כך למשל: אף ששני ספרים יוגדרו כרבי־מכר, יכולה מכירתו של האחד לעבור את הסף הנמוך של עשרת אלפים עותקים, בעוד שמכירתו של השני תעפיל, למשל, לחמישים אלף עותקים. פער כזה יכול להתגלות גם בין שני ספרים דלי־מכר. אחד יוגדר כך אף שנפוץ במספר עותקים הנופל אך במעט מסף ההבדל הגבוה שהוגדר לתפוצה הממוצעת של ספר בארץ, שלושת אלפים עותקים, וכך יוגדר גם ספר שנמכר רק בכמה מאות עותקים.

ההצלחה המסחרית של ספר נקבעת, אם כן, על־ידי פוטנציאל הקנייה של קהילת הקוראים. גודלה של האוכלוסייה, רמת ההשכלה שלה והרגלי הצריכה בתחום התרבות המקובלים בה מציבים גבול מירבי, שניתן לחשבו, לתפוצתו של ספר. מעבר למספר משוער זה לא יעזרו עמלם של הפרסומאים, יוקרתו של הסופר וגם איכותו הספרותית של הספר. לכושר הספיגה של הלקוחות ממוצר כמו ספר קיים גבול מירבי, כי הספר הוא מוצר שהלקוח רוכשו רק פעם אחת. כלל זה תקף גם אם הקורא מוקיר את הסופר ומאוהב ביצירה. ספר הוא מוצר בלתי־מתכלה, ועותק יחיד יספיק לא רק לקורא שרכש אותו לקריאות חוזרות בו, אלא גם לכל אלה שישאלו את הספר ממנו.

רב־ערך מהו?    🔗

כזה הוא מבחנו של ספר כמוצר וכאלה הם סיכוייו בשוק התחרותי על כספו של הקורא. אלא שלמזלו של הספר אין ערכו נמדד רק על־פי סיכויי ההפצה שלו בקרב הקוראים. גם אם מעטים יהיו קוראיו ייזקף לזכותו לנצח ערכו הספרותי. ואם תפוצת ספר מוגבלת להיקפו של שוק הקונים, הרי שאין גבולות להצטיינותו הספרותית, שאיננה מותנית במספר העותקים שנרכשו ממנו. מחבר הספר, והוא בלבד, אחראי בכל לתוצאה הספרותית, אם היא נפל ספרותי או יצירת מופת. שלא כמו להפצה המסחרית, שעלולה להגיע למיצוי יכולתה, אין גבול מירבי להצטיינות הספרותית. כושר ההמצאה של הסופר הוא בלתי־מוגבל, כי כושר זה הוא תוצאה של חיוניות דמיונו, שליטתו בשפה, תעוזת המחשבה שלו ומקוריותו הפואֶטית. לכן קיימים כלים בדוקים לשער את הכמות המירבית לתפוצתו של ספר, אך אין שום אמת־מידה לנבא בעזרתה את שיא ההצטיינות של היצירה.

מכאן הסתירה שיכולה להיווצר בין שני המבחנים: ספר שהפך לרב־מכר ועבר בהצלחה את מבחן התפוצה המסחרית יכול להתגלות כדל־ערך במבחן ההצטיינות הספרותית. ולהיפך: ספר דל־מכר שנכשל בתפוצה המסחרית יכול להתגלות כרב־ערך בשל הצטיינותו הספרותית. הסתירה האפשרית הזו בין ההצלחה המסחרית (התפוצה) להצלחה הספרותית (ההצטיינות) היא שכה מטרידה את עולם הספרות. לכן מתעוררות השאלות: האם ספר הופך לרב־מכר ככל שהוא מצטיין פחות ונוטה להיות תובעני פחות מהקורא? האם סיכוייו של ספר רב־ערך להיות גם רב־מכר מתמעטים עקב היותו מצטיין ואליטיסטי? כדי להשיב על שאלות מציקות כאלה מוכרחים להגדיר גם את המונחים שבעזרתם בוחנים את ערכו הספרותי של הספר.

המונח ספר רב־ערך הולם ספר בלטריסטי שעקב התובענות שלו בתחומים שונים של הטקסט הוא מהווה אתגר לכל קורא, תהיה רמתו אשר תהיה. רק ספר שמתבלט בהצטיינותו הספרותית מהישגם הממוצע של הספרים מסוגו יכול להוות אתגר מיוחד לקוראיו. מכאן שההגדרה כפופה להשוואה הספרותית, הבוחנת יצירות ומודדת את משקלן בעזרת קריטריונים ספרותיים זהים (מקוריות תימאטית, עמקות רעיונית, חדשנות פואטית, שלמות קומפוזיציונית וניצול פונקציונלי של אפשרויות הביטוי הספרותיות המוצפנות בשפה) - ואשר על-פי תוצאותיה מדרגים את היצירות בהתאם להצטיינותן. ספר רב־ערך הוא נכס ספרותי־תרבותי בזכות סגולותיו, והן לא תתמעטנה גם אם מעטים יהיו מסוגלים להעפיל אל רמתו ולהתמודד עם תובענותו. ומיותר להוסיף: דבר לא ייגרע מסגולותיו העצמיות גם אם רק מעטים ירכשו עותק ממנו.

על דרך הניגוד תחשוף היצירה המצטיינת את ניגודה, המדורגת בתחתית סולם ההצטיינות, על־ידי ההשוואה הספרותית הבדוקה. ספר דל־ערך הוא, לכן, ספר שמגלה בינוניות בכל הקריטריונים הספרותיים שפורטו קודם לכן. כותבו של ספר כזה מכוון אותו מראש לטעם הממוצע של מספר הקוראים הגדול ביותר. אין הוא מציב אתגר כלשהו לקוראיו והוא ממעט בתביעותיו מהם ככל האפשר. מאחורי החזית הספרותית המהוגנת מצניע כותבו את מטרתו העיקרית: להניב תוצאה מסחרית מצליחה, כלומר: לזכות בתפוצה של ספר רב־מכר. התוצאה הספרותית איננה מטרידה את הכותב, כי הוא בחר לכתוב יצירה טריוויאלית, אך בעלת פוטנציאל מסחרי, ובאופן מודע הגביל את מיומנותו ככותב למירשם המשוער שיכול להביא אותו אל התוצאה המקווה עבורו. רכיבי המירשם הזה לא השתנו אלא במקצת במשך תולדותיה של הספרות, רק המינון שלהם עבר שינוי ניכר. יותר תככים, יותר אלימות ויותר מציצנות לחדר־המיטות. וכנגד זאת: פחות סבירות, פחות ערכיות ופחות הידור בשפה הספרותית ובלבד שהעלילה תהיה קולחת ושלא תכביד במשהו על ריצתו של הקורא בטקסט.

גם לדלות ערך יש דרגות שונות. לכן, יצירות שניכרות בהן שאפתנות ותובענות בהיבטים השונים של הטקסט, אף שכשלו במבחן הספרותי, מדורגות עדיין כדלות־ערך בסולם הספרות הקאנונית. אך יצירות שפטרו את עצמן לחלוטין ממאמצים כאלה, ונכתבו על־פי מירשם כדי לזכות בהצלחה המסחרית, גם אם הפכו לרבי־מכר, תדורגנה כדלות־ערך בסולם נפרד - סולם הספרות הבלתי־קאנונית. מכאן שהמונח רב־ערך בוחן את מיקומה של היצירה רק בסולם הספרות הקאנונית, ואילו המונח דל־ערך בוחן את מיקומה של היצירה גם בסולם זה וגם בסולם הספרות הבלתי־קאנונית. קיים עוד הבדל בין שני המונחים: כיוון הבדיקה שלהם הוא הפוך. את היצירה רבת־הערך אנו מדרגים בשיטת הפוחת והולך, מהיצירה המצטיינת ביותר אל תחתית הסולם הקאנוני של הספרות. את היצירה דלת־הערך אנו מדרגים בשני הסולמות (הקאנוני והבלתי־קאנוני) בשיטת המוסיף ועולה, מהיצירה שהיא דלת־הערך מכולן אל ראש הסולם.

תפוצה והצטיינות    🔗

בעזרת ארבע האבחנות האלה, שתיים שבאות להגדיר את מעמדו של הספר במבחן התפוצתי־מסחרי (והן: רב־מכר ודל־מכר) ושתיים שבאות להגדיר את מעמדו במבחן ההצטיינותי־ספרותי (והן: רב־ערך ודל־ערך) ניתן לסווג את הספרים הבלטריסטיים לארבעה סוגים:

1. ספר דל־ערך ודל־מכר - זהו המקרה המוכיח שלפעמים מתקיימת עדיין תורת הגמול בהוויה הממוסחרת של חיינו ובכעין צדק פיוטי גומל השוק באדישות מופגנת לספר דל־ערך ומציג אותו במלוא חרפתו גם כדל־מכר. הופעתו של ספר כזה אינה מעלה ואינה מורידה, והוא מועמד טבעי להתעלמות מוחלטת ממנו, הן של הקוראים ובעיקר של מבקרי־הספרות. מתוך נאמנות להמלצה שמספרים כאלה ראוי להתעלם, וגם משום שהאלמוניות היא בלאו־הכי מנת־גורלם של רוב הכותרים החדשים, מיעוטם קאנוניים ורובם בלתי־קאנוניים, שנדפסים מדי שנה, אין טעם למנות את שמותיהם של ספרים מהסוג הזה בספרות הישראלית.

2. ספר רב־ערך ורב־מכר - גם ספר שהתקיים בו הצירוף הנדיר הזה נוטע תקווה שלא הכל שרירותי ומקרי בתחומי התרבות. ספר כזה שולל את ההנחה המייאשת שרק ספרים פחותי־ערך, מאלה שמתפשרים עם טעם הקהל ונכתבים על־פי מירשם, מסוגלים להפוך לרבי־מכר. הצלחתו המסחרית של ספר שהוא רב־ערך מהבחינה הספרותית מוכיחה שהמושג “קהל” איננו כה פשוט כפי שמניחים. הקהל איננו מצורף מבעלי טעם אחד. כשם ש“קהל” איננו אחדותי בטעמו, כך גם אין אחיזה לדעה הקדומה, שדווקא בעלי הטעם הרע הם שחורצים את גורלה של יצירה. גם ספר מסוג זה, הכובש לו בצדק את מעמדו הנכון בכוחות עצמו, איננו זקוק לסיועם של מבקרי־הספרות. ובכל מקרה איננו מחייב אותם להתגייסות מיוחדת למענו. ברוב־רצון אני משייך את הרומאן “מחזיר אהבות קודמות” של יהושע קנז לסוג הספרים שנתמזל מזלם ובנוסף להיותם רבי־ערך הפכו גם לרבי־מכר.

3. ספר רב־ערך ודל־מכר - זהו המקרה המצער מכולם והשכיח מכולם בתולדותיה של הספרות. זהו המקרה שבו העוול זועק לשמים, בגלל הפער הגלוי בין ערכה של היצירה לגורלה כמוצר. נכון שספרים מהסוג הראשון, דלי־ערך ודלי־מכר, מתאמצים להיאחז בגורלם של ספרים מהסוג הזה כדי להצדיק את הופעתם המיותרת בשוק, אך אין שום דמיון בין שני המקרים. האדישות היא תגובה ראויה כלפי ספרים דלי־ערך שטוב היה לספרות אלמלא באו לעולם. אך כאשר מדובר בספר רב־ערך, חובה ללחום באדישות שמקדמת את פניו. זהו המקרה המובהק שבו מוטל על מבקרי־הספרות להתגייס בכל כוחם כדי לתקן את העוול שנעשה לספר. אסור להפקיר ספר כזה לנהל לבדו את המאבק על ההכרה בערכו, אלא צריך להתגייס למענו ולסייע לו לנצח במלחמה הזו. גורל כזה הוא לבושתנו גורלם הקבוע של ספריו רבי־הערך של אפלפלד, שעל פי־ערכם גם תפוצתם בכמות הממוצעת יכולה להיחשב לדלת־מכר. וכזה היה גם גורלו של “מסע אל תום האלף”, הרומאן רב־הערך של א.ב. יהושע, שבהשוואה לתפוצת ספריו הקודמים יכול אף הוא להיחשב לספר דל־מכר.

4. ספר דל־ערך ורב-מכר - זהו המקרה המקומם מכולם, ואם הוא הופך לחיזיון שכיח בהווי חייה של הספרות, סימן רע הוא למצבה של התרבות. סוג ספרים זה הוא הסוג המסוכן מכולם. לא די שהוא מעיד על התגברות כוח השוק על הנורמות הספרותיות, אלא שהוא לועג לחוק היחיד שצריך לשלוט בספרות - חוק הערך. באי־רצון מודגש, הנובע מהעובדה שאינני כולל בספרי זה אינטרפרטציה המנמקת את קביעתי זו, אני מציין את הרומאן “חיי אהבה” לצרויה שלו כספר המדגים בעיני את סוג הספרים דלי־הערך ורבי־המכר. אך כאלה הם בעיני גם “פנתר במרתף” לעמוס עוז ו“בביתו במדבר” למאיר שלו, שאינטרפרטציות עליהם כלולות בספרי זה. ההשפעה שישנה להצלחת ספרים כאלה היא הרסנית. היא משתקת סופרים שמשאת־נפשם היא לכתוב יצירה מצטיינת. היא מאביסה את הקוראים ביצירת פיגולים ומשחיתה את טעמם במידה כזו, שספק אם יוכלו עוד להבדיל, כעבור זמן, בין יצירה רבת־ערך ליצירה דלת־ערך. היא מפתה את אלה הפועלים בתעשיית הספר (מו"לים, מפיצי ספרים ובעלי חנויות לממכר ספרים) לזנוח את הספרים רבי־הערך ולהקדיש את כל המשאבים (מימון, הפצה וחיי־מדף בחנות) לספרים המניבים תשואה גדולה ובטוחה באופן מיידי.

האבחנה האחרונה, ספר דל־ערך ורב-מכר, מחייבת את מבקרי־הספרות להתגייס למאבק נגד עריצותו של דין השוק המסחרי. אף ששני המאבקים אינם קלים, קשה המאבק נגד ספר דל־ערך שהפך לרב־מכר מאשר המאבק בעד ספר רב־ערך שלמרות הצטיינותו נותרו ערמות ממנו ללא־דורש במחסני ההוצאה. הפעם אין זה רק מאבק ספרותי, להסביר ולהוכיח את דלות הערך של הספר שהפך לרב־מכר, אלא גם מאבק חברתי, מאבק של יחיד מול רבים, בכל אלה שהנחילו הצלחה מסחרית כזו ליצירה כה כושלת. בראש כולם יתייצב נגד המבקר כותב־הספר, שידחה בביטול את הטיעונים הספרותיים של הביקורת וינופף בפרסומו ובהצלחה המסחרית להכחשתם. אחרי הסופר יאלץ המבקר להתעמת עם ציבור גדול של קוראים, הוא הציבור שהנחיל לספר את הצלחתו המסחרית הגדולה, ומוצא עצמו כעת נעלב עד עמקי נשמתו כאשר מנסים להוכיח לו שהעלה מלך עירום ומאחז עיניים לכס המלכות הספרותי. לעיתים קרובות יקומם עליו מבקר־הספרות הזה גם גדוד שלם של סוקרי־ספרים בעיתונות ובאמצעי התקשורת האחרים, שסייעו לספר כזה להפוך לרב־מכר וגרמו להטעייה רבתי זו, ונימוקיו מאלצים אותם כעת לגונן על פסקי־הטעם החפוזים שלהם.

הביקורת ויעדיה    🔗

אין זה מקרה שהמסה התרכזה בהדגמה מספרי הפרוזה, כי כל הוויכוח בנושא רבי־המכר מתמקד כעת בז’אנר הסיפורתי, שרק בו תיתכן כיום תופעה של תפוצה בכמות עותקים חריגה מממוצע התפוצה השכיח אצלנו. המיון הזה של ספרי הפרוזה לארבע קטגוריות מוכיח שהסתירה בין ההצטיינות הספרותית (של ספר רב־ערך) להצלחה המסחרית (של ספר רב־מכר) איננה גזירה משמיים, אלא תוצאה מהכרעות של בני־אנוש. זו תוצאה מהעובדה שהתחום החוץ־ספרותי, הקובע את גורלו המסחרי של הספר, פרוץ להשפעה מניפולטיבית מסוגים שונים: היקף הפירסום שמו“ל מסוגל להעניק לספר, הקשרים של יח”צני ההוצאה עם אמצעי התקשורת, החלטת מערכות העיתונים בידי מי להפקיד את הטיפול החדשותי־ספרותי בספר חדש, בידי מבקרי־ספרות מקצועיים או בידי סוקרי־ספרים דליטנטים מקרב העיתונאים במערכת, והכרעת כל העוסקים בהפצת הספר ובמכירתו לאיזה סוג של ספרים להעניק חיי־מדף בבתי העסק שלהם. משום כך מוטלת המלחמה להגנתו של הספר על מבקרי־הספרות, שמובחנים מכל בעלי האינטרסים, שנימנו קודם, בכך שאין הם מושפעים מהפעילות המניפולטיבית, המתלווה להפצה האגרסיבית של הספר כיום, ולכן בכוחם להתייצב בעד הספר רב־הערך ונגד הספר דל־הערך.

אין לביקורת שום עניין עקרוני להילחם בתופעת רבי־המכר. להיפך: רצונה הוא שספרי המקור רבי־הערך של הספרות הישראלית יזכו לרוב קוראים ולמירב הרוכשים, יהפכו לרבי־מכר ויעצבו את התרבות של התקופה. תופעת רבי־המכר מגונה רק כאשר באמצעים מניפולטיביים, מהסוג שפורטו קודם לכן, הופכים הספרים הבלתי־ראויים לרבי־מכר, וכאשר במצב כזה היצירה רבת־הערך איננה זוכה לתפוצה שהיא ראויה לה. מצב כזה איננו תקין לא רק מהבחינה המוסרית, אלא הוא גם מזיק בפועל, כי כאשר ספר דל־ערך גובר במידה ניכרת בתפוצתו על ספר רב־ערך, הוא, כמו יבלית: חונק בהתפשטותו את מרחב המחייה של הספרות המוסיפה נכסי תרבות אמיתיים של הדור לאוצר התרבות הלאומי.

תפקידה של הביקורת הינו להוכיח שספר אינו חייב להיות דל־ערך במידה כזו או אחרת כדי להיות רב־מכר, אלא שגם יצירה תובענית ומצטיינת מסוגלת להגיע אצלנו לתפוצה רבה בלי שתצטרך להתפשר עם טעמם הממוצע של הקוראים. בדרך זו תחדיר הביקורת להכרת כל הקשורים בספר (הסופר, הקורא, המו"ל, המפיץ, מוכר הספרים והספרן בכל ספרייה) שתקוותה של התרבות הלאומית תלויה ביצירות רבות־הערך שמתחברות במהלך הדורות, ואלה לא ייכתבו אלא אם־כן יתאגדו כולם לתמוך בספר רב־הערך ולהופכו גם לרב־מכר. ולא - תיוותר מכל מהומת הכתיבה כיום רק היבלית של רבי־המכר.