מחמדי¹ שירות ונכבדי זמירות, להתעלס בכנף רננים, קדמו שרים אחר נוגנים, במליצות וחידות משליהם ובתבונות שכליהם, העמידום על משמרותם במחלקותם לבית אבותם, לפקודתם בעבודתם, מהם משוררים בכנורות, ומחצצרים בחצוצרות, מהם מהללים בנבלים ומחללים בחלילים להזכיר ולהודות בכל מיני חמודות, בשם הנבא על הודות, מנצחים בשפתי רננות, ומשבחים בנגינות. במערך שפת יתר עודפת, מור עובר נוטפת, לאמר הנה שררה רודפת, נפש יקרה אוספת, וענוה נוספת, לנכבד אשר הוא צֶפֶת, על ראש הדת וטוטפת.

ובשמעי רנתם ונעם זמירותם, יצאתי בעקבותיהם להיות לחברה להם, כי צלחה ועברה, רוח עצה וגבורה, ואבוא בנוא אמון, והיא עיר גדולה יכוננה עליון…. באתי עד תכונתם אל מקום תחנותם, ואתבונן והנה בפיהם השבח במענם, והמהלל בלשונם ורוממות אל בגרונם. דברי מלכות ידברו ותהלות יבשרו, מעבירים קול בהמולה, הנה תורה וגדולה, ועטרת זהב גדולה, הואל ובחר מופת הזמן, כי הנה איתן והנה הימן, ולכל שכל ומדע, הנה כלכל והנה דרדע. ואהי אני מתבונן על השמועה, והנה קול שופר קול תרועה, ואשמע קול קורא באזני, משה קבל תורה מסיני, והאזנתי מארבע רוחות השמים, כי יש שבר במצרים, מי יתן גבותינו מלאות עינים, לראות הנעם אשר שמעו האזנים, בכבוד פנת יקרת אשר מסיני מחצבתה, והעטרת אשר מנקרת צור חורב נקרתה, משם הגאוה והרהב, האדרת עם לשון הזהב. ואשר במחול משחקות יוצאות, ועל פתח משכן הידידות צובאות, אל בנות השיר תענינה, לאמר צאינה וראינה בתפארת שר השרים וברגל מנזר הנזרים, בו יצדק המהלל, ולו יאות המלל, מתהללים בו יתהללו ובעזוז נגהו יתנהלו. המנהל רחליו במעונות שחליו, וישת לו עדרים בהררי נמרים, לא ישכלו ולא יכריתו, לא ירעו ולא ישחיתו. כי זרוע אלקים אמצָתהו, וכפיר עמים שמתהו, הוא הנצר יורש העצר משה רבינו פרשנו ורכבנו, פאר הדור ופלאו…. בא מזרע הפרתמים הרב אשר אהב בהמון, אדוננו וגאוננו מיימון, זכרו לעולם הבא וחלקו עם שבע כתות הצדיקים בגן עדן, ויעמיד ה' ניר לו בחסדו, פרי צדיק עץ חיים לאנשי חלדו, ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

אלה תרומות מדותיו, וקצות מעלות תהלותיו, לבד מהנחלות אשר נחל מאבותיו, בקש חפץ וכשרון, ומצא בכל חכמה יתרון, ובאר תעלומות התורה וחקר צפוני משנה וגמרא, דלה עמוקות מתוספתא ומצא מים חיים במכילתא… ויחכם מחכמת בני מצרים, בכל מלאכת השמים, הודיע רמות ופליאות, מהגיון ומספרי הרפואות, רזי היצירה לפניו נגלו, ומעשה המרכבה מפיו שאלו, אף כי בצחות הערביים מפיו אנו חיים, אסף וקבץ, ורקם ושבץ למד ורבץ כמעשה יעבץ, חרש וזרע וחפר ונטע קצר ואצר, בָצַר ועָצַר, אלם אלומות, והעמיד עֲרֵמות עֲרֵמות, עָרמות חכמותיו קוראות בראש הומיות, קולי אליכם בני גליות, מִיָם שכלי לקטו מרגליות, כי הצבתי לכם תלפיות, והגדתי לכם האותיות, אל תזכרו ראשונות וקדמוניות.

וראוי לתן תודות ותשבחות אל אדונינו, אשר הלביש פאר חכמי זמננו, במחלצות, משה רבינו גאוננו, ירום הודו ונשא וגבה, יאיר אורו ושביבו יגה, כי כל הלכה במדרשם אמורה, וכל מרה קלה וחמורה, קבלו מפי משה מפי הגבורה. וכולם כקטן כגדול מבין עם תלמיד נכספים ונגהים (וכמהים?) למשה איש אלהים, ומתפללים ודורשים, מעם הארון אשר אנו מבקשים, שיאריך האל ימיו ושנותיו ולהשקיטו שלום במשכנותיו, אמן כן יעשה האל אלהי ישראל.

ואנכי עבדך הצעיר, רוחי אותי העיר, נשאתי לבבי אל כפים ואשתחוה לפני אלהי השמים, ואתחנן ואתפלל, בלי דומם יומם וליל, שישים בחיים חלקך, כי הורתני דרך חקיך, ותלמדני משפטי צדקך, ואתפלל לנוכח מִשְׁרָתך אני החתום מְשָׁרתך לבקש מאדוניו לבלתי יחשוב עון על עבדו אשר באתי למול שכלו בכלי דלות, כי לא לבשתי בגדי עצלות, אך אמרתי להביא בכורים, זו מנחת העומר שעורים, להתיר במדינה החדש, עד אשלח שתי הלחם להתיר במקדש, נם אמנם על צחצוח לשוני הלמודה, מרוב ימים עלתה חלודה, אולי אוכל לענות ואצחצחנה, וחכם באחור ישבחנה. ואנשי עצתי העומדים בסודי ישכילו אם לא מדאגה, פן תצא מפי שגגה, ויראתי לנפשי פן יקום בי כחשי כי קרן עור פני משה, והנה אלפי הדל במנשה. על כן שמתי רסן שתיקה בלחיי, כי מה אני ומה חיי, או מה משפחתי הצעירה לבוא לפני צפירת התפארה, כל שכן שבעיני קטונתי, ולהשיג תאוה לא יכולתי, ואומרה מה אאריך ומה אחבר, עת לחשות ועת לדבר, לו יתנני עושני כאחד ממשרתיך השומרים מזוזות פתחי ביתך או כאחד המחזיקים בשוליך הקרובים אליך, ומן המתאבקים בעפר רגליך, ללחוך עפרות נעליך, ואחלי ואולי יקרא שמך עלי ואמצא חן לפני הדרת מִשְׁרָתך ותמשיך חסד לעבדך בן אמתך והנני משתחוה מרחוק להר מִשְׁרתך ובורך על (גבי) ברכי מול גבעת הדרתך, להעביר שגגתי, ואחרתי עד כה לחבר אגרת מהללים ואין בפי מלים, ומה יענה השועל בסוכת השחלים, ולולי שמנעוני זקני קהלי יצ"ו לא הגיעה אגרתי זאת לפני רגליך זולת אני בעצמי. שלום גאוננו, ענק צוארונינו, ושלום תורתו התמימה יגדל לעד וירבה לנצח, והאל יפליא למענהו ויראני אותי ואת נוהו.

אנטולי ב“ר יוסף עמש”י.