רקע
רחל אליאור
פרשת בהר־בחוקותי

פרשת השבוע היא פרשת בְּהַר, ששמה נגזר מהצירוף בְּהַר סִינַי הפותח את הפרשה. זו פרשת השבוע התשיעית בספר ויקרא. הפרשה מתחילה בפרק כ“ה, פסוק א' ומסתיימת בפרק כ”ו, פסוק ב'.

פרשת בְּחֻקֹּתַי היא הפרשה העשירית והאחרונה בספר ויקרא היא חותמת את המצוות, החוקים, התורות והמשפטים, שהתגלו למשה בהר סיני. הפרשה מתחילה בפרק כ“ו, פסוק ג' ומסתיימת בסוף הספר, פרק כ”ז, פסוק ל"ד.


פרשת בהר והפרשה העוקבת פרשת בחוקותי, הן אלה החותמות את המצוות שניתנו למשה בהר סיני, הן בעלות חשיבות מרכזית בכל הנוגע למהות הברית, לשמירת הברית ולהפרת הברית, ולהבנת תנאי הברכה והקללה, הקשורים בשמירה מחזורית, נצחית ומקודשת של מעגלי החירות, ההשבתה, השמיטה, השוויון והדרור. 


עוד קשורים תנאי הברכה והקללה, המקבילים לחירות ושעבוד, לניסוח תפישת עולם דיאלקטית, הקושרת בין העולם המוחשי, הנראה בעין, לעולם המושגי המופשט, הנשמע באוזן.


תפישת עולם דיאלקטית זו מבטיחה את נצחיות מחזורי הבריאה המשתנים, הנראים בעין, המופקדים בידי הבורא, מחזורי הזריחה והשקיעה, עונות השנה, החורף והקיץ, האביב והסתיו, החודשים והמזלות, המתנים במחזוריותם הנצחית את הברכה, השובע, הפריון, השגשוג ונצחיות החיים – בשמירת מחזוריות נצחית של השבתה שביעונית מקודשת, הנשמעת ממקור נשמע ובלתי נראה, המופקדת בידי האדם, ובלעדיו אינה יכולה להתקיים. 


למחזור הרבעוני־תריסרי הנצחי של עונות השנה הנראה בעין, שארבע תקופותיו החופפות נקראות במגילות מדבר יהודה, שכולן כתבי קודש, בשם מועד קציר, מועד קיץ, מועד זרע ומועד דשא, וברכתו ניתנת בשווה לכל ברואי עולם, קוראת הספרות העתיקה בשם ‘מרכבות השמים’, כי תמורותיו הנצחיות תלויות בבורא ובבריאה מאז ברית הקשת בענן עם נח, וניכרות לכל עין במחזורי זריחה ושקיעה ועונות השנה, שאין לאדם שום שליטה עליהם. 


למחזור השביעוני המשבית, הנשמע והבלתי נראה, מחזור שביעוני נצחי משבית ומקודש, המופקד בידי שומרי הברית לבדם, קוראת הספרות העתיקה בשם ‘מועדי דרור’. 


אפשר לדמות שני מחזורים נצחיים אלה לשני שעונים גדולים, האחד גדול ממשנהו, והשני בתוך הראשון, השעון הגדול הראשון מחולק ל־364  ימים ולארבע תקופות השנה החופפות כל אחת בת 91 ימים, 

ואילו השעון השני מחולק ל52 שבתות, 13 בכל רבעון, או בכל עונה או בכל תקופה,

השעון הראשון מסתובב ללא הרף יום ביומו וחודש בחודשו כשעון הבריאה הנצחי, שאיננו תלוי בנבראים אלא רק בבורא, בעוד שהשעון השני בן 52 השבתות/ שבועות, עוצר מדי שבעה ימים, והוא תלוי לחלוטין באדם השובת.

שעון זה גם עוצר בשבעת מועדי ה׳ מקראי קודש, החלים כולם בשבעת החודשים הראשונים בשנה, בין ניסן לתשרי: אלה הם שבעת החודשים בשנה אשר רק בהם מבשילים כל שבעת המינים!


בעברית, ורק בעברית, המילים שֶׁבַע, שָׁבוּעַ, שְׁבוּעָה, שְׁמִטָּה, שַׁבָּת, שַׁבָּתוֹן, שבעת מועדי ה' ושֹׂבַע, והמילים שבועה וברית, הן מילים נרדפות. 


השובע, שֹׂבַע, בכתיב המקראי, או הברכה המחזורית המובטחת משמים בצמיחת שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם, המבשילים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים בין ניסן לתשרי, ומוכנים לקציר שעורים בסוף ניסן, כ“ו בניסן, ולקציר חיטים בט”ו בסיון, לבציר ענבי התירוש בראשית חודש אב, השלושה באב, למסיק היצהר מהזיתים בכ"ב באלול, ולקטיף, ארייה וגדיד של הרימונים והתאנים והתמרים, באמצע חודש תשרי, הוא החודש השביעי, בחג השביעי ממועדי ה׳, מותנים במחזורי השבתה שביעוניים נצחיים קבועים וידועים מראש, המופקדים בידי האדם שומר הברית. 


המילים, שביתה, מלשון שבת והשבתת כל מלאכה וכל שעבוד, והמילה שמיטה, שהיא ההפך של אחיזה, הן מילים נרדפות. המילים שבת ומועד שמיטה ויובל, מכוננות את המחזור השביעוני של מועדי דרור, מקראי קודש, הנשמר בידי שומרי הברית. 


הדרור והחירות, השביתה והשמיטה, היובל והגאולה, שבהם עוסקות פרשת בהר ובחוקותי בדרכים שונות, הם היפוכם של השעבוד והבעלות, העריצות והעבדות, הצמיתות, הדיכוי, ההכנעה ושרירות הלב. 

 


כאחד מלקחי השעבוד במצרים האלילית, המדכאת ומשעבדת, וקידוש החירות בהר סיני, בהתגלות האלוהית במעמד סיני בחג השבועות והבריתות, חג מתן תורה וספר הברית, מקבל העם על עצמו לשבות מן החולין והשעבוד במחזוריות שביעונית נצחית וּלְזַכּוֹת בשבת ובשבתון, בשמיטה ביובל ובגאולה, את הגֵר, היתום, האלמנה, העבד ושכיר היום, או להעניק את החירות המקודשת לכלל יושבי ארצו, בני חורין ומשועבדים כאחד.


הקדושה קשורה בהשבתת עולם המעשה שבו האדם מנצל את העולם לצרכיו ומשעבד בני אדם לתועלתו ולרווחיו, במחזור שביעוני קבוע, התוחם את השעבוד לתחום החולין, שהוא המרחב הנשלט בידי אדם – השבתה זו נערכת באמצעות מחויבות לוויתור על ריבונות אנושית ועל כוחה המשעבד, שכן הקדוש הוא הזמן והמרחב, הרעיון או הישות שאי אפשר לשלוט בהם, ואין לאדם קניין קבוע ואחיזה קבועה בהם. 


הקדושה עניינה השעיית האינטרס הארצי של החולין המסומן בעבודה, עבדות ושעבוד, הנגזרים משורש משותף, או הפסקת הפעילות האנושית המשנה, המעבדת והמשעבדת, המנצלת, הרוכשת, הבועלת, הכובשת ומשתלטת של האדם בתחום הנשלט, הקשור לבעלות ושליטה, כיבוש ודיכוי, ואחיזה וקניין, והבטחת מרחב קצוב מחזורי וקבוע של שביתה, קדושה, חופש ודרור, הפטור את כלל הציבור מעול החולין המשעבד ומשרירותו, באמצעות משמרת קודש של מחזורים שביעוניים מקודשים של חירות, שביתה והשבתה.

 


תכלית מחזורי ההשבתה והשמיטה, השבתון והיובל היא לזכור מדי שבת ומדי שבעת מועדי ה' ומדי שמיטה ומדי יובל, את המעבר מעבדות לחירות, או משעבוד ודיכוי לריבונות על הזמן המאפשרת להקדיש זמן לשביתה מעבודה, המבטיחה שוויון, דרור וחירות במחזוריות שביעונית קבועה. 


אלוהים איננו נלאה מלהזכיר ולחזור ולציין שהוא זה שגאל את העם מעבדות והוציאו לחירות, ועל כן הוא תובע שהעם ישמור את שבועת השבת ברית עולם, את שבועת שבתות הארץ בשמיטה ויובל, ואת שבעים ימי החירות ‘מועדי דרור’, שהם ‘מועדי אדוני מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם’ – חמישים ושתיים השבתות החלות בחמישים ושניים שבועות השנה [52x7=364] ושמונה עשר הימים של שבעת מועדי ה' בשבעת חודשי השנה הראשונים בניכוי השבתות [52+18=70].


למחזוריות ההשבתה השנתית, המופקדת בידי העם שומר השבתות ושבעת מועדי ה', שעליה מושתת הברית, נוספת בפרשת בהר המחזוריות הרב שנתית של שבתות הארץ הנודעות בשם שמיטות ויובלים. 


כשם שהעם נקרא לשבות מדי שבעה ימים מכל מלאכה, כיום של חירות, שוויון, דרור וקודש, המציין ברית עולם שביעונית נצחית של מנוחה, שביתה וקריאת מקראי קודש, כך בדיוק הוא חייב לשבות מדי שבע שנים מכל מלאכה, כדי להבטיח שנת שביתה ושמיטה מכל אחיזה מנצלת לאדמה, מנוחה לאדם ושחרור העבדים העבריים, וגאולת הנחלות ושחרור העבדים, מדי שבע שביעיות שנים, כשהוא מצווה לשבות בשנת היובל, היא שנת החמישים, המתחילה בחודש השביעי.


למחזור ההשבתה השבע־שנתי קוראים שמיטה שהיא היפוכה של האחיזה. שמיטה עניינה וויתור על בעלות וריבונות וקניין והפקרת השדה וכל אשר בו לכל אדם או חיה. 


השמיטה והיובל

 כרוכים בוויתור על ריבונות ואחיזה באחוזה ובהפקרת בעלות על קרקעות, עבדים, נחלות, יבולים ורווחים. 


הברית בין האל לעמו מושתתת על מחזוריות נצחית מקודשת זו של שמיטה/שביתה/שבתון ויובל, וויתור/חירות וגאולה. 


חשבו על אחיזה כ־holding ושמיטה כ un-holding. כמו יד קפוצה המחזיקה רכוש או אגרוף קפוץ האוחז בבעלות וקניין וממון ועבדים ונכסים, ואילו יד פתוחה היא זו השומטת והמפזרת, הנותנת, המנדבת, המוותרת, המפקירה, המשחררת, המחלקת והמעניקה.


השביתה והשמיטה, ההפקרה והוויתור על אחיזה באחוזת האדמה, או הוויתור על ריבונות ובעלות, ונכסים ורווחים וקניינים ורכוש וקרקעות, יבולים ועבדים בשנת היובל, הן מהות הקדושה ועליהן הושתתה הברית, כי הן מנוגדות לבעלות ולרכושנות לאחיזה ותפיסה שבטבע האדם, הרוצה לעבוד ולשעבד, לכנוס ולצבור, לערום ולאגור, לחסוך ולתפוס, לקמץ ולאחוז באחוזות ושדות וקרקעות ועבדים ונחלות וקניינים מכל סוג.


פרשת בהר תובעת את ההשבתה מעבודה וריבונות ורכושנות, במחזוריות שנתית נצחית מקודשת מדי שבע שנים, כתנאי לברית עולם, ותובעת את הוויתור והשמיטה וההפקרה והשחרור מכל בעלות, רכוש וקניין, המהווים כולם ביטוי לברית החירות כנגד העבדות, לקודש כנגד החולין, לשביתה כנגד העבודה לנדיבות נגד הרכושנות, ולברית מקראי קודש מועדי דרור, כנגד השעבוד שאין לו קץ וקצבה, השעבוד שבעבודת הפרך והעריצות האנושית המשעבדת את הזולת, לשם צבירת אדמות ונחלות, בתים וקניינים, רכוש וממון, עבדים ושפחות, אסמים, מחסנים, מאגרים, שדות וכרמים.


אין בתורה שום עונש לאדם שאינו עובד ואין ציווי מפורש המחייב אדם לעבוד. ההנחה היא שהאדם חייב לעבוד כדי לאכול ולפרנס את משפחתו, להקים לו מחסה מקור וחום, לבנות לו בית ולספק את כל מחסורו ומחסורם של בני ביתו ומשפחתו, אבל העבודה היא עונש וקללה (‘בזעת אפיך תאכל לחם’) או כורח בל יגונה, ולא לחינם בעברית עבדות ושעבוד נגזרים מאותו שורש. 


השביתה המחזורית השביעונית היא המקודשת, השמיטה, ההפקרה, הנדיבות, הנתינה, החסד והוויתור בשבת הארץ ובשנת היובל הם המקודשים, ועליהם נכרתה הברית בין שמים וארץ ובין האל לעמו, כי המחזורים השביעוניים הנצחיים המקודשים של ההשבתה השמיטה, המועד והיובל, הם המבטאים את החירות האלוהית שניתנה במתנה לאדם, ואת קדושת ברית מועדי דרור, מקראי קודש, הנשמרת במחזורים שביעוניים נצחיים מקודשים.


עם ישראל נולד בסימן חוויית העבדות וכיסופי החירות: המעבר ממשפחה בת חורין שקורותיה מתוארות בספר בראשית, לעם עבדים, שראשית התגבשותו הציבורית הכרוכה בסבל משותף, מתוארת בספר שמות, הוא המעבר מחירות לעבדות ומעבדות לחירות.


ראשיתו של עם ישראל בבית עבדים במצרים (שמות א: ט–יד) והגדרתו כעם ראשיתה בקריאת החירות “שלח את עמי ויעבדוני”, הנשנית שבע פעמים בסיפור יציאת מצרים, ומחליפה את השעבוד הכפוי לאדם העריץ והמשעבד, בשעבוד מרצון לאל הגואל משעבוד ומבטיח שבעים ימי שביתה מכל עמל מדי שנה, ושנת שביתה/ שמיטה מדי שבע שנים ושנת יובל מדי שבע שבתות שנים.


זכר השעבוד המר והיציאה לחירות הנכספת, חוזר ונשנה לאורך המקרא ומכונן את יחסי־הגומלין בין העם לאלוהיו, כיחס בין משועבד חסר אונים הנאבק תחת שרירות לב המשעבד, לבין משחרר רב חסד ועוצמה, המבקש להשתית חוק של צדק, חירות, דרור, חסד, נדיבות, אחריות הדדית וקדושה. 


זיכרון סבל השעבוד הכפוי לעריצות אנושית במשטר העבדות, וקדושת החירות המותנית בשעבוד מרצון לאל, מצויים ביסודו של לוח השביעיות העתיק הבא להנציח את מקצב הקדושה, החירות והצדק במחזור שביעוני קבוע הקושר בין חוקות שמים וארץ.


המלה שבע קשורה למלה שבועה המתייחסת לברית בין אל ואדם ולספירה קצובה של שבעה ימים, שבעה שבועות, שבעה חודשים, ולמניין של שביעיות שנים המכוננות שמיטות ויובלים במחזור קבוע. מחזור זה מיוסד על ציווי אלוהי בדבר השעיית השעבוד לחולין ולגילוייה השונים של שרירות הלב מעשה ידי אדם, לשם יצירת מרחב של קדושה, צדק, חסד, וויתור, שמיטת בעלות לשם שוויון וחירות.


מחזור שביעוני זה, מבוסס על ויתורו של הפרט על הריבונות האנושית ועל כוחו המשעבד, למען ציווי אלוהי משחרר ומשבית הנערך לטובת הכלל, ומכונן את מקצב הקדושה או את מחזור מועדי הדרור. מחזור זה קשור לשביתה ממלאכה וללוח השביעיות המחזורי הנשמע משמים, שעיצב את ייחודו של עם ישראל כחברה שוחרת משפט, חירות, שוויון בין כל השובתים וצדק לכל המשוחררים מעבדות.

*

כינונו של העם היהודי כיישות דתית־לאומית מובחנת, נעוץ בדיאלקטיקה של חירות, התלויה בקול אלוהי ובמחזור זמנים שביעוני, מול הניסיון המוחשי של שעבוד, התלוי בעריצות אנושית נטולת מספר, קצבה ומחזור השוללת את ריבונותו של המשועבד ואת חירותו. 


השעבוד לכוח אנושי שרירותי מוחש, על עריצותו וכוחניותו האכזרית שאין להם גבול וקצבה, שכמותו חוו בני ישראל במצרים, נהפך לנקודת מוצא דתית־מוסרית, המציבה את החירות, הדרור, הוויתור, הנדיבות והצדק בראש מעייניה, ומבטיחה אותם באמצעות שעבוד מרצון לכוח אלוהי מופשט, הגלום בספר, מספר וסיפור, בברית של השבתה שביעונית מחזורית, בצדק, שוויון ומשפט, בנבואה, בחוק ובחזון, במחזור, מקצב ומניין, התלויים כולם אלה באלה.


פרשת בהר דנה בשני מחזורים שביעוניים במצוות השמיטה ובמצוות היובל. 

ופרשת בחוקותי מבארת את תנאי הברית המבטיחים את החיים והברכה, השפע השגשוג והנצחיות לשומרי ברית ההשבתה המחזורית השביעונית הנצחית והמקודשת, הנמנית בשביעיות מקודשות במחזור השבתות השנתי, במחזור שבעת המועדים בשבעת חודשי השנה הראשונים שבהם מבשילים שבעת המינים, נקצרים נבצרים נמסקים ונקטפים, ובמחזור המקודש של השמיטות והיובלים שבהם מוותר האדם בסדר עולה על ריבונותו ועל רכושו וקניינו למען החירות, הדרור והצדק החברתי. פרשת בחוקותי מבארת את הצפוי לשומרי הברית השובתים במחזוריות שביעונית – ברכה ושגשוג, פריון, שפע שובע וחיים– ומספרת על מר גורלם של מפרי הברית שלא ישמרו את מחזור השמיטות והיובלים. הם יענשו פי שבע בקללה וכיליון, חידלון וישמון. בשתי הפרשות הן של הרכה הן של הקללה חוזרת ונזכרת המילה שבע ושובע הן לברכה הן לקללה.

*

מכאן ואילך אביא את נוסח שתי הפרשות בטקסט מנוקד ברצף ואוסיף הערות שלי אחרי כוכבית בכתב רגיל. שימו לב למילים שבע שבת שבתה ושבתון, גאולה וברית השבות ונשנות.

*

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה.

*

* המצווה הראשונה הקשורה בכניסה לארץ היא מצוות השמיטה 

המוגדרת כשבת הארץ השובתת לפי מצוות האל

*

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.

וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַיהוָה שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.

*

השנה השביעית כמו היום השביעי הם שבת לה' שכל מלאכה אסורה בהם.

*

אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.

וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ.

וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל. 

*

הצדק החברתי, האחווה והאחריות הקהילתית לאלה שאין להם נחלה ואחוזה, מודגשים בשנת השמיטה שבה תנובת השדה הופכת נחלת הכלל

*

וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה.

*


שנת היובל היא שנת החמישים אחרי שבע שבתות שנים


וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם.

וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.


אחרי ספירת שבע שבתות שנים, או ארבעים ותשע שנים, מגיעה שנת היובל

 המקודשת, שכן היא שנת הדרור והחירות והגאולה מכל שעבוד.

*

יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ.

כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ.

בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ.

*


כל מכירה וקנייה של אדם ואדמה מתבטלת והאדם חוזר לאחוזתו והאחוזה חוזרת לבעליה המקוריים. שנת היובל היא השלמת מחזור שביעוני שלם וראשיתה של התחלה חדשה. 


ספר היובלים המונה את כל ההיסטוריה ביובלים בני 49 שנה משבוע בראשית ועד הכניסה לארץ המובטחת, טוען שעם ישראל נכנס לארץ ביובל הגדול בתום חמישים יובלים והוא חוזר לנחלתו המובטחת וכל בעלות קודמת מתבטלת.


וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו.

בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכָּר לָךְ.

לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ.

וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם.


ההונאה שבין אדם לרעהו נקשרת במצוות היובל שכן כל מכירה של אדם או אדמה צריכה להערך בזיקה למידע שהעסקה בטלה בהגיע שנת היובל, ועל כן ערך המכירה קשור במישרין לקרבה או לריחוק מהיובל המבטל כל ממכר נחלה וכל שעבוד אדם.


וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח.

וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ.

*


שמירת חוקי האל המפורטים במצוות התורה מבטיחה את הישיבה השלווה והבטוחה בארץ המובטחת.


וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ.

וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים.

וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן.

*

אלוהים מבטיח לשומרי השמיטות והיובלים שלא יחסר מזונם ושהברכה של יבול משולש בשנה השישית תספיק לשנת השמיטה ולשנת היובל ולשנה הבאה אחריה שרק בה מותר לזרוע. 


הסיבה ששנת היובל מתחילה בחודש השביעי ולא בחודש הראשון כמקובל בכל שנה מקראית אחרת, היא קרבתה למועד סיום איסוף שבעת המינים בחודש השביעי, וקרבתה לעונת הזריעה בסוף שנת היובל.

*

אלוהים מבאר כאן את עקרון הבעלות והממכר. הארץ שייכת לאל לבדו ולאדם אין שום בעלות צמיתה עליה. האדם רק חוכר מהאל את הארץ וחייב להחזיר אותה מדי חמישים שנה ולהשבית אותה מדי שנה שביעית. 

*

וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי.

וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ. 

*

שחרור מכל טענת בעלות היא גאולה הן ביחס לאדם הן ביחס לאדמה.

*

כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו.


המילה ימוך מלשון מך עני ודל מתארת התרוששות ועוני כתוצאה מחובות המחייבים את האדם למכור מאחוזתו. החוק מחייב שקרוב משפחתו יקבל זכות קניין ראשונה כדי שהנחלה המשפחתית והשבטית תישאר בידי בן המשפחה או בן השבט.


וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ.

וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.

וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.

*


פרטי חישוב החוב והגאולה הן ביחס לאדם המשתעבד או לנחלה הנמכרת כדי לכסות חובות, מפורטים ביחס לאפשרויות שונות


וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ.

וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לא [לוֹ] חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל.

וּבָתֵּי הַחֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב עַל שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ וּבַיֹּבֵל יֵצֵא.

וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם.

וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם וְיָצָא מִמְכַּר בַּיִת וְעִיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם. 

וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ.

*


מצווה נוספת ביחס למתרושש מוטלת על בני ישראל שעליהם לנהוג באחיהם הדל כבגר ותושב. הגר והתושב, היתום האלמנה והלוי היושב בשער העיר, מקום המשפט, ובקשת העזרה, הם אלה שאין להם נחלה, ועל כן אין איש דואג להם  ולרווחתם, ואלה מוטלים על העדה. 


המך הוא זה שהיה בעל נחלה ונאלץ למכור את נחלתו מכל טעם שהוא והפך לחסר נחלה כאלה שהתורה מצווה לנהוג בהם באחווה, בעזרה ובנדיבות.


אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.

*


המלווה כסף למך ולדל אסור לו לקחת נשך וריבית.


אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ.

*

אלוהים שב ומזכיר את זהותו כמשחררו של העם המשועבד מבית עבדים במצרים, עובדה המקנה לו זכות לתבוע מהעבדים המשוחררים המקבלים את ארץ כנען לנחלה המותנית בשמירת מצוות, לא להתעמר במשועבדים שהמר גורלם ונמכרו לעבדים לאחיהם כדי לסלק את חובותיהם. אסור לאדם מישראל אחד לשעבד אדם מישראל אחר, עליו לנהוג בו, גם אם מעמדו המשפטי הוא של עבד עברי, כשכיר או כתושב והוא זכאי להשתחרר בשנת היובל ולשוב לאחוזתו המקורית.

*

אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד.

כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ.

וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב.

*

כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד.

*

אלוהים שב ומזכיר ש’לי הארץ' ולי בני ישראל עבדים', דהיינו כל תביעת שעבוד אדם או תביעת בעלות על האדמה לצמיתות, היא מופרכת מלכתחילה, שכן הריבון היחיד על האדם ועל האדמה הוא האל, ורק לו שמורה הזכות כמשחרר וגואל, לראות בבני ישראל עבדים ובארצם את ארצו ונחלתו. 

*

לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ.

וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה.

וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה.

וְהִתְנַחֲלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ.

וְכִי תַשִּׂיג יַד גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר.

אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ.

אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל.

וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה עִמּוֹ.

אִם עוֹד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ.

וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל וְחִשַּׁב לוֹ כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ.

כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ.

וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ.

*

אלוהים מנמק את כל החוקים ביחס לעבדים שבהם הוא אוסר על אדם מישראל לשעבד את רעהו לצמיתות, בפסוק:

*

כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

*

לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא תָקִימוּ לָכֶם וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

*

* אלוהים שב ומזכיר את איסור האמונה באלוהים אחרים ואת איסור פסל ומצבה, אבן משכית או תמונה המתייחסים לאלוהים אחרים כמפורש בעשרת הדברות, שכן המאבק באלילות המפתה ביופייה ובהדרה, בטקסיה בחגיה ובמקדשיה המרהיבים, היה בעיצומו במשך כל ימי המסע במדבר וכל ימי ההתנחלות וכיבוש הארץ, וכל ימי בית ראשון, 


*

ובסיום חוזרת מצוות שמירת המחזור השביעוני המשבית המקודש:

אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי יְהוָה.

*

* יתכן שהיה כתוב כאן את שבתותי תשמורו ומועדי קדשי ( אלה מועדי ה׳ מקראי קודש) תיראו, 


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!