א    🔗

בבוא ה.ד. נומברג, לפני ששים שנה ושנה, לכתוב דבר־הערכה על בכור ספרי שיריו של יעקב פיכמן “גבעולים”, רמז וידע מה שרמז, כי הרחבת לשוננו – השירה, על־פי טבעה, מסייעתה, ואם לפרש רמזוֹ, הרי מידת החירות ומידת־הדמיון, שהיא נוטלת לעצמה, הם ראשי הגרמים לכך. אין צריך־לומר, כי דרכה של הלשון ודרכיה, כפי שידענום בשני־דור אחרונות, מצדיקים את רמזו ופירושו, ושירתנו, מתוך צרכה, מקיימת כאותו תפקיד, שהיא מחדשת צורות ובוראה צירופים וחידושיה ובריאותיה הבאים לשמה, סופם משמשים שלא לשמה, באופן שלא בלבד השירה, אלא אך הפרוזה, השיחה והדיבור נהנים מהם. וכבר נתנו כמה וכמה חוקרים דעתם על כך, ומן הדין שהעבודה הזאת תיעשה לפי תכנית מובררת ודרך שיטה, אך עד אותה שעה ראוי שהמעטים־לעת־עתה, העודרים במערכה זו, יוסיפו ויעדרו, באופן שיבדקו מבחינה זו דברי משוררים ושירתם, והיא מצוה, שאני מבקש לקיימה עתה בספר שיריו של שמעון הלקין “על האי, שירים” (הוצאת מוסד ביאליק, תש"ו) והבאתיו בספר לכבוד יובלו לקיים בו בחינת משלך יתנו לך.

 

ב    🔗

ואפתח במה שאקדים מִקחו למַתנו כשענין מקחו זיקותיו ללשונות בשירתו של ביאליק כדוגמת שאילה של מה שמקורו כמקור המקרא וכדומה, וכבר נעשה נחלת הלשון, ואלו ענין מתנוֹ כדוגמת שפיעה על שעשוי להיות כדוגמת שאילה ועתיד ליעשות נחלת הלשון, ואתחיל בתיבה, שהיא חידוש גמור לביאליק, הלא היא תיבת יְתוֹם, שחודשה על משקל שְׁכוֹל, ושימושה בשירתו כפול:

1. בשיר “שירתי”, בספרו על אמו שנתאלמנה: “הִבִּיטָה מִסְבִיבָה: נִתְרוֹקֵן עוֹלָמָה/ וְאָלְמֹן וִיתֹם בַּאֲשֶׁר עֵינָהּ נִבָּטָה”;

2. בשירו “פרידה” בדברו גם עתה על אמו האלמנה: “וּמִדֵּי יָבֹאוּ רִגְעֵי יְתֹם וּבְדִידוּת לְנַפְשִׁי / תִּשׁעֶינָה עֵינַי בְּרַחֲמִים אֶל נֹגַה זַרְחֵךָ”. אין דרכו של ביאליק לחזור על חידושיו, ואם חזר, טעם מיוחד היה לו. מלבד שיווי הסיטואציה ואפילו זיהויה, והבירור מחייב הרחב־דברים. אבל משיצא החידוש מרשות שירו, האחד והאחר, ומסגרתם, נכנס לרשות הלשון הכוללת, מכוחם של שימושי משוררים אחרים ובתיווכם. ואבן־שושן במלונו מביא דוגמה מיצירה מאוחרת של ד' שמעוני: “פן עוד ירבה יתום ושכול” (“בשבילי הביבר”, עמ' 195), ונוסיף חרוזו: “הלא אתה הכל יכול”, שכן הוא שגרם להקדים את החידוש (יתום) לדגמו (שכול). אך הוא שימוש קפוא, והיגירו ש. הלקין, המטיל בו דינַמיזציה, מתוך שהוא נעזר בו בכמה פנים, והצד השוה חילוצו מצורתו הגלמודה, על דרך סימוכו בין כסומך ובין כנסמך, המתגוונים מצירופה של אות־שימוש לפניו או של כינוי לאחריו, והרי דוגמת סומך: “עֵת יִלְמְדוּ כָמוֹנִי כֹּרַח מַאֲסָר / בְּדִמְמַת־יְתוֹם, לֹא יִבָּקַע סְגוֹרָה” (עמ' ע'); וביחוד דוגמת נסמך: “מִכָּל אֲשֶׁר תֵּדַע / בִּיתוֹם אַהֲבָתְךָ בּוֹשָׁה כִּפְרִי גָּמַל בַּחֹרֶף” (עמ' רע"T); “כְּמוֹ לֹא הִבְחַנְתָּ גַּם אַתָֹּהִּ בִּיְתוֹם־אֱנוֹש בְּלַהֲבָה” (עמ' נ"א); “יְתוֹםֹ־עוֹלָם אֶנוֹשׁ לֹא יֵחָשֵׂף / בִּמְצוּלוֹתֶיךָ גַּל הוֹמֶה אֶחָד” (עמ' ק"ג); “וְכַתּוֹעֶה בָדָד בְּיתוֹם תֵּבל עֻזַּבְתִּי” (עמ' קצ"ד). ודוגמה מורכבת: “וְרִשְׁפֵּי אֵשׁ־הַקֹדֶשׁ, יִזְרוּ בָהּ, יַגִּיהוּ יְתוֹם אֵין־מַרְפֵּא־לוֹ / אִלֵּם הָאָדָם בִּיְתוֹמוֹ וּבוֹדֵד יִשָׁאֵר בִּיְתוֹמו”ֹ (עמ' ט"ו). ואף הוא מקדים את הדגם לחידוש שעל פיו, אלא אף עתה הוא מפעילו בכוחו של כינוי וסמיכות: ”אַךְ מִי יִתְּנֵנִי, בִּבְדִידוּת־יָמַי / רַק אַהֲבָה עוֹרֶגֶת וּדְמוּמָה / וַאֲבָרֵךְ שְׁכוֹלִי, יְתוֹם־דָּמִי" (עמ' נ"א).

 

ג    🔗

והרי דוגמה לגיוונה של סמיכות, והיא על דרך השימוש בתיבת מקרא, המצויה בו פעמַים. פעם אחת בלשון יחיד: פרא לִמּוּד מִדְבָּר ופעם אחת לִמֻּדֵּי הָרַע וכמותו כלשון לָמוד, וספק אם שימושו עשוי שיחגיר ממשבצתה של שירה, וביאליק נעזר בה בשיר מוקדם יותר (“כוכב נידח”): לִמּוּד עֹל וּמַשָׂא, הֵלֶךְ דַּל וְעָנִי / נֶאֱמַן בֵּית הָעֹנִי, זְקַן הַנְּדוּדִים אֲנִי“! וזכר הפרא כמובלע ועומד (“חמור למשא”), כשם שנעזר בו בשירה מאוחרת (“הבריכה”): בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׂה מִן הָעוֹלָם, / בְּצֵל שֶׁל־אַלּוֹן רָם, בְּרוְּך אוֹר וְלִמּוּד סַעַר”, וכצאצאו הציור הזה הוא ציורו של הקלין: “מִמַּעַל לַכְַּרְכֹּב יִשְׂחַק כִּבְיַלְדוּתוֹ כְּרוּב־עָשָׁת בֶּן־מֵאוֹת לִמּוּד־רְעָמִים” (עמ' רס"ט), וחילוצו בשימושו בהיפוכם מִמַעַל סער ורעמיו: “הֵן גַּם בָּזֹאת חַיַי לִי הִתְנַכָּלוּ, / כִּי רַק שֵׂיָה נוּגָה, נֶאֱלָמָה, / הִכְשִׂילּו בִי, וְלִבֵּךָ לִמּוּד־דְּמָמָה – / בְאֵין הֶגֶה מַכְאוֹבָיו בּוֹ יִתְאַבָּלוּ”. (עמ' ק"ג). ומן הענין לראות, כיצד של מקרא, שביאליק הרחיבה כדרך שהרחיבה, והלקין שינה בה כדרך ששינה, משמשת, כדרך־אגב, על דרך הריכוז (והיא משפט הסמיכות בלשוננו וביותר בשירתה), דיבור אחר בשיר אחר של ביאליק (“הולכת את מעמי”) “כָּמוֹנִי שְׂאִי עֵינַיִך הַשָּׁמַיְמָה / וְלַמְדִי־נָא מֵהֶם אֶת לִבַּךְ שַׁלְוָה”. לאמר: הלב שלמד שלוה הוא לב למוד שלוה, או בלשון אחר: למוד דממה. והניגוד: למוד סער / למוד דממה, צידוקו עמו, שכך היפוכם במקרא; יָקם סְעָרָה לִדְמָמָה" (תהילים ק"ז, 29).

הלכך לא נעזר בלשון: למוד שלוה, כפי שרישום שירו של ביאליק היה מחייבו שניגודו של הכתוב עדיף, וסימנך, ביאליק אומר באותו שיר עצמו בענין הכוכבים: "וְהֵם בְּעָשְׁרָם עוֹמְדִים וּבְשַׁלְוָתָם, / וְאֵינָם חָשִׁים כְּלָל בַּאֲבֵדָתָם. / וּכְמוֹ לֹא נִגְרַע כְּלוּם

מִכָּל־זְהָבָם". ואילו הלקין בשיר אחר: "כְּאַהֲבָת הָעֵץ לְעֵץ אַהֲבְתִי – / רַק אֶת שַׁלְוַת אַהֲבָתָם חִסְּרָנִי מִי – / הַאִם רוֹאָה אַתְּ שְׁנַיִם אֵלֶּה חֲבוּקִים, / – – – לֹא יִפָּרְדוּ עוֹד יְמֵיהֶם עַל

פְּנֵי הָאָרֶץ" (עמ' ס"ה), והנותן דעתו על החלפת פועל בפועל (הגרע – חסר) מחזיר־עצמו לתחילת שירו ההוא של ביאליק וקורא: “רְאִי חָסַרְתִּי אוֹתָךְ – אַךְ עֲדַיִן / לִי נִשְׁאָר רָב: לִי יֵשׁ־עוֹד עוֹלָם מָלֵא”. והוא ממשיך לקרוא עד שהוא מגיע לכוכבים במרום וחוזר לשירו של הלקין ומגיע לעצים בשפל ומבחין בין חסרון אשר ימנה ובין חסרון אשר לא ייימנה, (וראה איך כאותם צירופים עצמם משמשים מעמד־נפש אשר תהום ביניהם.

 

ד    🔗

הרי צירוף מובהק לביאליק: “מִמְקוֹם שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם, יְחִידַת חַיַּי/וּשְׁכִינַת מַאֲוַיַּי” (איך), והלקין בונה על־פי שתי הסמיכויות סמיכות אחרת: "עִם בֹּקֶר רוֹעֲדָה רוּחִי נֶגְדֵךְ / שְׁכִינַת חַיַּי, כִּרְעוֹד גּוֹזָל שְׁמוּט גַּף/לְנִיד כְּנַף־אֵם. / – – – אִמִּי, אֲשֶׁר אֶחְיֵךְ בְּלִי אֵדָעֵךְ!/ אֵם נַעֲלָמָה, רַבָּה כֹה וּקְרוֹבָה!” (עמ' כ"ד). אבל אף מתכונת יחידת חיי יש לה מקבילה בשירת הלקין: “אַתְּ כּוֹעֲסָה, טְהוֹרַת־חַיַּי? כּוֹעֶסֶת אַתְּ? (עמ' ס"ה). ביאליק מסמיך סומך אחר לאותם מסמכים, והם בשירו “אחד אחד ובאין רואה”: כָּבוּ שְׂפוּנֵי מַאֲוַיַּי – – / אַךְ עוֹד הָאַחֲרוֹן כָּמוּס עִמִּי, וְהוּא נַהֲמַת כָּל חַיַּי”, ואף הלקין ייעזר בסמיכות האחרונה בשמיטת תיבת האמצע (כל) ובאוירת־כמיהה דומה, הלא היא הכמיהה לשיבת קדמת החוָיה: “לוּ שַׁבְתִי עוֹד הַפַּעַם, בַּעֲרוֹב יוֹמִי, לִרְאוֹת אֶת צִלְלֵי עֵצַיִךְ, הָה תַּרְשִׁישׁ שֶׁלִי – – / וְהוּא זוֹכֵר וְלֹא זוֹכֵר תִּפְאֶרֶת עֲבָרוֹ / וְנַהֲמַת חַיָּיו – הָרִיחַ גֶּשֶׁם בַּצָּפוֹן” (עמ' ש"ג)

ודאי המבקש למצות השווי והשוני של בקשת שיבת קדמת חוָיה, כשם שיזכור לשון המשאלה של ביאליק באותו שיר: “יִשָּׁנֶה־נָא אֵלַי בְכָל יְקָרוֹ חֲזוֹן קַדְמַת יַלְדוּתִי / וּבֹקֶר חַיַּי יַעַבְרֵנִי בִּמְלֹא מָתְקוֹ הָרִאשׁוֹן”, יזכור לשון אמירתו בו: “יָדַעְתִּי כִּי רַק־אַחַת יֵשְׁתְּ הָאָדָם מִכּוֹס הַזָּהָב / וַחֲזוֹן וָזֹהַר לֹא יָקוּם לְאִישׁ פַּעֲמָיִם”, ויתעורר על כך, כי ביאליק נעזר בלשון כתוב בהרחק טעמו וחילופו (“לא־תקום פעמַיִם צרה” נחום א, 9) כשם שיתעורר על כך, כי לשון הִשָׁנוֹת ופעמַים יפול בקרובו של החזון, הוא החלום: “וְעַל הִשָּׁנוּת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם” (בראשית מ"א, 32), ויתן לבו על דרך שימושיו של הלקין כדקדוקו של הכתוב, אך בהקדמת תיבת השלילה: “צָלֹל בִּי צָלְלָה, בְּשׂוֹרַת הַדָּם / לִבְרִית דָּוָה, נִכְנַעַת דֹם כָּרַתְּ / עִם עֹמֶק גַּעְגּוּעַיִךּ גַּם אַתֱּ,/ לִקְבּוֹר אוֹתָם בַּלֵּב כִּקְבוֹר־אָדָם חֲלוֹם / לֹא יִשָּׁנֶה לוֹ” (עמ' ק"כ). וקבורת החלום נשנית לו בשיר אחר: “אֶדְפֹּוק עַל שַׁעֲרֵי־שְׁחָקִים סְגוּרִים – / וְכָל חֶמְדַת הָאָרֶץ הַזָּרָה / רוֹחֶשֶׁת בִּי, קַן חֲלוֹמוֹת קְבוּרִים” (עמ' ע"ט), והסמיכות צירוף נודע של ביאליק – ואף הוא משירו “הולכת את מעמי”, שנאמר בו: “וְלֵב עוֹד לִי – דְּבִיר חָזוֹן, קֵן־הַחֲלוֹמוֹת, / וּכְאֵבִי עָצוּר שָׁם, יְגוֹן הַקֹּדֶשׁ”.

 

ה    🔗

אך נחזור לענין יישָׁנֶה ופעמַים, ושלילתם, מכאן: "לֹא יִחְיֶה לֵב שֵׁנִית, פְּדוּת לֹא יַחַז לוֹ עוֹד: / לֹא יֹאהַב

פעֲמַיִם אָדָם / יֵשׁ פִּתָרוֹן, יֵשׁ פִּתְרוֹן: שָׁר לֵבָב אֶת שִׁירוֹ / וְדָאַב וְטָהַר וְנָדָם" (עמ' קצ"א),מכאן: “תִּהְיֶה הֶמְיָתוֹ דַאֲבַת הַבְּרִיאָה, הַמַּתָה מֵרָצוֹן, / הָעוֹטָה לִקְרַאת מָוֶת שַׂלְמַת אוֹר וּתְכֵלֶת, וְצַר לָהּ, כֹּה צַר לָהּ /עַל יֹפִי אֶחָד וּמְיֻחָד, בְּעיֵנוֹ לָהּ עוֹד יִשָּׁנֶה”. (עמ' כ"ג). והתזנו אותיותיה של סמיכות (שלמת אור), כדי להבליט דרך צירופה מתוך ביטול כף־הדמיון, הגורם לו למשל שיהא השאלה ואפילו ממשות, כזה: עֹטֶה־אוֹר כַּשַּׂלְמָה (תהילים ק"ד, 2) – עוטה שלמת אור, ומלבד לשון יחידה, כדרך הכתוב. נמצא גם לשון רבות: “מִגִּיל פְּסָגוֹת עוֹטוֹת שַׂלְמוֹת־אוֹרָה, / מִצַּעַר תְּהוֹם קוֹדֶרֶת כַּמִסְתוֹר, / – – שִׁוַעְתִּי אֶל הַיֹּפִי – – – / – – הַנֶּעְלָם, הַנֶּאֶצָל”, (עמ' כ“ה – כ”ו). והבוחן עד־דק עלה רישומו של כתוב וקישורו: 1) וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה – – וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר" (תהילים ס"ה, 13 – 14); עוטה אור כשלמה (כנ"ל), – מגיל פסגות עוטות שלמות אורה. ואילו ביאליק, נעזר באותו הדימוי שהכתוב תולאו בבורא והוא תולאו באחותו כלה. ואמר בשירו “קומי צאי”: “עוֹטָה אוֹר, שִׂמְלַת צְחוֹר / וּבְצַמָּתֵךְ קִשּׁוּר תְּכֵלֶת”, ו החלפת שלמה בשמלה לא בלבד כהחלפת תיבה ארכאית בתיבה שימושית, אלא כהוצאת טעם של קודש לטעם של חול.

 

ו    🔗

בנין סמיכות על דרך החלפת סדר המלים בכתוב אתה מוצא בביאליק בשירו “יהי חלקי עמכם” לאמור: “שׁוֹעִים – וְלֹא הֻגַּד לָכֶם, נְגִידֵי רוּחַ – וּבַל יְדַעְתֶּם”, ולשון הכתוב: “יִבְצֹר רוּחַ נְגִידִים נוֹרָא לְמַלְכֵי אֶרֶץ”(תהילים ע"ו, 13), ולפי התרגום לשון נגידים לשון דיבור גבוה (“גַּסּוּת רוּחֲהוֹן דְּרַבְרְבָנַיָּא”) ואף ביאליק מרמיז על שורש היגד (“ולא הוגד – נגידי רוח”) ומהפך הכוונה בהיפוך סדר סומך ונסמך, ונכנסה סמיכותו במלונו של הלקין, והוא מסתייע בה פעמַיִם באותה פואֶמה עצמה (“בין סלעים”): 1. “סְלָעִים זְקֵנִים, נַפְשִׁי וַאֲפוֹרִים / זְרּויִים נְגִידֵי־רוּחַ פֹּה בָּהָר / וּבַבִּקְעָה. אֶל הַסְּלָעִים נֵצֵא / וְנִתְלוֹנֵן בְּנִקְרוֹתָם קוֹדְרוֹת, / לִשְׂפַת־לִבָּם דְּמוּמָה נַטֶּה אָזְנֵנוּ / וְנֶאֱלַף מֵהֶם קִפְאוֹן חַיִּים” (עמ' כ"ט); 2. “אֶל בְּקִיעֵיכֶם, סְלָעַי, רַבֵּי הַחֶסֶד, / עַתָּה הֵבֵאתִי נֶפֶשׁ עֲיֵפָה: /אוּלַי מִכֶּם תִּלְמַד חֶדְוַת דְּמָמָה, / גִּיל קִפָּאוֹן אוּלַי מִכֶּם תִּלְמָד. / עִטְפוּהַ צלְלֵיכֶם, נְגִידֵי־רוּחַ, / רַפְּדוּ לָהּ גַּוְנֵיכֶם, פּוֹרְחִים בַּקֹּר!” (עמ' ל"ו).

הפיתוי קרוב לפרש ענין רוח בהוראתו המלאה,כרוח מנשבת בהרים, ובמתאים לכך ענין נגידי רוח, ואף שהשכנות של הר, בקעה סלע, צל וכדומה בחטיבת הטבע המתוארת מסייעת, אין בידנו להכריע. לעומת־זאת ודאי לנו קישור בין מה שהתזנו בפואֶמה שלפנינו: “אל הסלעים נצא / ונאלף מהם”,לבין דברי ביאליק בשירו “חלפה על פני” לאמור: “אֶל צִפֳּרֵי הַשָּׂדֶה אֵצֵא – – / אוֹ אָקוּמָה אֵלְכָה־לִי אֶל־הַיְלָדִים, – – / – – אֶאֱלַף שִׂיָחם וְלַהֲגָם”, והרי הלקין, באותה פואֶמה עצמה, מקדים ואומר: “”אֶשֹּם רֹךְ אֲזוֹבְכֶם צוֹנֵן, אֵין־רֵיחַ, / וְאָאֲלֵף מִכֶּם רָוֹה בַלָּאט / מִתְּכֵלֶת הָאָסִיף, פְּקוּחָה כָעַיִן, / וּמִקַּדְרוּת שָׁמַיִם מִסְתַּמְאִים" (עמ' ל"א). ופועל אלף בנין קל יחיד במקרא, ושימושו לשלילה על דרך האזהרה לשלילה (פן תאלף – משלי כ"ב, 25). אולם מה שחשוב לעניננו עתה הוא זיווגם של אלף ולמד בדברי הלקין וקירבתם לענין שכבר העמדנו עליו, והוא ענין הזיקה ל“הולכת את מעמי”.

 

ז    🔗

והוא הדין בענין מעבר גל שבמקרא: “כל משבריך וגליך עלי עברו” (תהילים מ"ב, 8) ומעשה ביאליק, שעשה גל נסמך לסומך חריף, הן בהחליפו הפועל שבכתוב בפועל קרוב־הוראה, כגון: “באחד אחד ובאין רואה”; “רַק־רֶגַע יִתְמַהְמַה הֶחָזוֹן, וּשְׁטָפַנִי גַּל־מָתְקוֹ / וְאֶת־כָּל־עֲסִיס חַיָּי, עַד תַּמְצִיתוֹ, יַגְמִיאֵנִי בְאֶחָת”, הן בהניחו הפועל שבכתוב, כגון ב“מגילת האש”: “וְכַאֲשֶׁר יִנְהֲמוּ כֵּן יִגְאוּ כלְבָבָם גַּלֵּי מַשְׂטֵמָה עַזָּה מִמָוֶת וַעֲבָרוּם וְהִשְׁכִּירוּם”, והפועל האחרון מזמין את הכתוב “כגבר עברו יין” (ירמיה כ"ג, 9), אשר גם לו רישום בשירי ביאליק, כגון ב“בשל תפוח” בהקדמת פועל שכר (השכיר) לפועל עבר: “אַךְ רֵיחָהּ – רֵיחָהּ הִשְׁכִּירָנִי / וּכְיַיִּן מָתוֹק עֲבָרָנִי”, וכן ב“היה ערב הקיץ”: “הַס, הַשְּׁאֵר נָתַן רֵיחוֹ, זוֹלֵל סוֹבֵא הָעוֹלָם, / יֵין עֲגָבִים עֲבָרוֹ”. והעירונו על כך משום שמצינו לו להלקין מצרף רישומם של שני הכתובים (וגליך – עברו; כגבר עברו יין) ועושה את הגל נסמך לסומך שונה ומסמיך פועל לדומה לו: “וּכְיֶלֶד עֲבָרוֹ גַּל עֲלוּמִים בְּלֹא עֵת / וּבְעֶצֶם שַׁעְשֹוּעָיו חֶמְדַת־גְּבָרִים שְׁטָפַתּוּ, / אֶפְחַד אֶרְהֶה, הָאָרֶץ, בִּרְעָדָה אָגִיל” (עמ' קפ"ג), ואוזן צלילים תבחין, תתעורר עד שיווי המשקל של ההחלפה (כגבר – כילד), והסיפא, העשוי צירוף מקרא (גילו ברעדה) ישיב אותו לרישא, וענין גל־עלומים יישמע לה בחינת גיל עלומים. (ולשון טשרניחובסקי תור עלומים מטיל על תיבת גיל כפל הוראה, גם שמחה גם משך שנים).

 

ח    🔗

ותוספת עיון בלידתה של סמיכות מתוך לשון המקרא מזמנת לנו דוגמת חיק שרובו במקרא חלק גופו של אדם, אם איש אם אשה אם בניהם, וקצתו יפליג מכך ויפול בדומם כגון: “והמלך היה מעמד במרכבה נכח ארם וימת בערב ויצק דם המכה אל חיק הרכב” (מל“א כ”ב, 35) והוא קרוב לענין: “מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה” (שה"ש ג', 10) וביאליק עשה חיק נסמך לסומכים הרחוקים מסומכיו במקרא. נזכיר תחילה מה שאדוק לענין המרכבה והיא ב“משירי החורף” שירו ראשון: “וְהִתְנַפֵּל אֶל־חֵיק עֶגְלַת־חֹרֶף: “הוֹ הָרַכָּב! / שָׂא גַם־אוֹתִי – צְלַח וּדְאֵה! / – – צְלַח וּנְהַג”. ובמקרא, כנודע, לשון צלח רכב (תהילים מ"ה, 5) והשימוש המצוי לרוב – צלח ורכב. ותוספת וא”ו טוענת עיון לגופו. אבל עיקר לנו עתה ההפלג מלשון הכתוב וכן, למשל, ב“הולכת את מעמי”: וּרְוַת הִרְהוּרֵי חֵטְא וְיִגְעַת חֶמְדָה / בְּחֵיק הַלַּיְלָה תִּרְבַץ כָּל־הָאָרֶץ.“, וכן הלקין: “בְּרָכָה שְׁבְּטַל־לַיְלָה לְרֹאשׁ הַגִּבְעֹל הַצּוֹנֵן, הַחֲשַׁאי, / שֶׁקִפְּאוֹן הַגִּבְעֹל, הַנִּלְפָּת בְּחֵיק לַיְלָה, מַטְפִּיחַ טוּבוֹ – “(עמ' ט"ו). וראה פירוק הסמיכות: “אֵם הֶמְיַת כָּל לֵב, שכִיִנָה מִתְגַּעְגַּעַת! / שְׁחִי עָלַי כַּלַּיְלָה, אֶל חֵיקֵךְ אִסְפִינִי – / נֵבֶל רַךְ־הַשֶּׁוַע אֵין לוֹ לִלְבָבִי” (עמ' ט"ז), והקורא כל השיר כולו (“לילות”) כמה נימי־קישור נארגות לו לשירי ביאליק, והכוונה המיוחדת היא לא בלבד ל”אם יש את נפשך לדעת”: “אִם־תֹּאבֶה לִרְאוֹת אֶת־הָחֵיק אֵלָיו נִשְׁפָּכוּ / כָּל דִּמְעוֹת עַמְּךָ – – / – – אִם תֹּאבֶה דַעַת אֶת־הָאֵם הָרַחֲמָנִיָּה,/ – – שֶׁבְּרַחֲמִים רַבִּים אָסְפָה דִמְעוֹת בְּנָהּ הָאֹבֵד”, אלא אף ל”לפני ארון הספרים“: “אֶל־הוֹד הַלַּיְלָה אֶשְׁטְחָה אֶת־כַּפַּי, / אֲבַקְּשָׁה אֶל תַּעֲלוּמוֹת חֵיקוֹ נָתִיב / – – וְאֶקְרָא לוֹ, – –: בּוֹאָה, לַיְלָה, / אָסְפֵנִי־נָא, הוֹד לַיְלָה, וַהֲלִטֵינִי”. וניתן לבקש סיוע ללידת הצירוף בכתוב: כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל” (ישע' מ', 11) ויזדקק להחלפת סדרו (ובחיקו יקבץ) והמרת פעלו (יקבץ – יאסוף), ואפשר אינו רחוק כפי שנראה בהשקפה ראשונה.

 

ט    🔗

ועקיבת רישומי כתובים אינה קלה, שספרי המקרא אמנם רשות־הרבים, מה גם רשות משוררים, אך לא בלבד לשון הכתובים אלא אף שימושם לצד השינוי והתמורה, הכיווץ וההרחב, רשות הרבים, מה גם רשות משוררים, ורשות תרתי משמע, הלכך ראוי לעניננו עתה לאחר נסיוני עקיבה של זיקה בין משורר לקודמו, על רקע הזיקה לכתוב, לשונו ורוחו, לראות דוגמות של זיקה נפרדת – ונפתח בדוגמה קלה והוא הכתוב: “אני ישנה ולבי ער” (שה"ש ה', 2) ונמשך לו ביאליק כבעין שיר עם: “כָּל־הָעוֹלָם יָשֵׁן – הַס! / נָם תַּפּוּחַ וְאַגָּס! / אִמִּי נָמָה, נִרְדָּם אָבִי, / עֵרִים רַק אֲנִי וּלְבָבִי”. והסמיך שינה לשכנתה תנומה כשכנותן במקרא (לא ינום ולא יישן) ולרדימה כשכנותה כמושג המצוי ומונחו, וכן בשיר “בנכר”: “הָאֶתְרוֹג יָשֵׁן שְׁנַת עוֹלָל מְתוּקָה. / – – הַלּוּלָב – – / – – / צָנַח גַּם הוּא וַיִּישָׁן, / וִישֵׁנִים שְׁנֵיהֶם וּלְבָבָם עֵר”, ואילו הלקין נוהג בהיפוך סדר המקרא ומשנה מערכתו; והוא בשירתו “ברוך בן נריה”: “מְאוּמָה לֹא יִדְרֹושׁ הַיְּקוּם, הָעֵר וְלִבּוֹ / יָשֵׁן. הָאֱלֹהִים רַק הוּא בִּלְבַד אָדָם / דְּבַר־מַה יִדְרֹשׁ וְאֹזֶן אִישׁ כְָּבָדה מִשְּׁמוֹעַ” (עמ' רצ"ו), ודוגמה אחרת, והוא הכתוב: “לא נכחד עָצמי ממך אשר עֻשִּׂיתִי בסתר רֻקָּמְתִּי בתחתיות ארץ” (תהילים קל"ט, 15) וביאליק ב“בשדה”: “מַה־יִרְקֹם בַּסֵּתֶר זִיו שָׂדַי, מָה־יִפְעַל בּוּל הָרִים בִּדְמָמָה”. לאמור, סתר העשיה של הכתוב נתלה ברקימתו, העשיה נחלפת בדומה לה, היא הפעולה והסֵתֶר ניתנת לו כמקבילתו הדממה, ונשזרים רישומי כתובים אחרים (זיז שדי, בול הרים) המושכים, כנראה, לצד האגדה. ואילו הלקין מסתייע בכתוב כרוחו וכוונתו, והוא בשירו “על ילד לא יולד”: בַּסֵּתֶּר רֻקַּמְתָּ בְּמַחְשַׁך־עוֹלָמִים, / קַרְנֵּי־עַדָּנִים בּוֹ כַּפְּרִיסְמָה שִׁקָּפְתָּ" (עמ' ר"ג), אבל אין להכחיד בֶּן־הֶדוֹ של “בשדה”, שכן בהמשך השיר ייאמר: “רִבְּךָ זִיז־שָׂדַי, אַנְחוֹתָיו הַטְּהוֹרוֹת / טִפֱּחוּ נַפְשֵׁךְ, עַד תּוֹפַע בְּהִלָּה” (שם) ומי יודע דרך הרוח. אך פיתוח המקרא הנזכר ניתן בשירתו “ברוך בן נריה” מתוך ציפוף רישומי מקראות אחרים: “כַּאֲסוּפִי נִדְהָם הָיִיתִי בָאָדָם – / לֹא הִּבִּיִּטֶנִי אָב מַבַּט־תַּחֲנוּנִים / וְחֵיק הוֹרֶה לֹא אֲסָפָנִי. לֹא יִחֲמַנִי / רֶחֶם וְשָׁרְרִי מִבֶּטֶן יוֹלֵדָה / כְּמוֹ לֹא כֹרַת. מִבֶּטֶן אֶרֶץ אִוָּלֵד, / כְּצִיץ־הַבָּר וְהַכְּמֵהָה. אֲשֶׁר יַזְרִיעוּ / רְבִיבִים וְקֶרֶן־שֶׁמֶש תִּרְקְםַ / בַּסֵּתָר, בְּמַחְשַׁךְ הָאָרֶץ, הַבּוּשָׁה / בַּחֹרֶף הָעֲרָפֶל הֶחָם” (עמ' רפ"ו) דוגמה ראשונה פועל רקם בא בה, כדיוקו בכתוב, פֻּעַל זמן עבר, גוף ראשון, דוגמה אחרונה פועל רקם בא בה בבנין קל זמן עתיד גוף שלישי מין נקבה, והצד השוה כשינוי שמצינו בביאליק, שלשון בסתר יפול לא בעשיה אלא ברקימה, אף הלקין משלים לשון הכתוב בשינוי־מה: בתחתיות ארץ – במחשך הארץ, ללמדך כי אף ששינה, כמעשה ביאליק (החוזר ונוהג כך, וראה “יהי חלקי עמכם”: רֹקְמֵי חַיֵּיהֶם בסֵּתֶר צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה"), רישום המקרא הוא לו רישום־מישרים ומלא יותר.

 

י    🔗

ולענין השימוש בשחוקו של מקרא וקירובו הרי דוגמה לביאליק – ב“מתמיד” יאמר: “הַתְשַׁוְעוּ לִיּשׁוֹּעָה, הֲתִקְרְאוּ גֹאָלְכֶם / אוּלַי יִשְׁמַע מְרַחֵם וְיָבֹא לַחֲנַנְכֶם”. והיא שאלה רטורית, שתשובת הלאו ככלולה בה, היא הלאו המפורש בכתוב: “יְשַׁוְעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ עַל ד' וְלֹא עָנָם” (תהלים י"ח, 42), ולשונו אחר: "יִשְׁעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ אֶל ד' וְלֹא עָנָם" (שמו"ב) כ“ב, 42). והשימוש המצוי אינו לפי נוסח אחרון (שעה – ישע) אלא לפי נוסח ראשון (שוע – ישע), שנוסח תהילים שגור יותר, והוא גם מתחזק מזכרו של כתוב: “רְצוֹן־יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת שַׁוְעַתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיֵעם” (תהילים קמ"ה, 19) או מזכרו של המתדמה ככתוב: “שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִּשְׁמַע צַעֲקָת הַדַּל תַּקְשִׁיב וְתוֹשִׁיעַ”, ומה שימוש שגור כשגירותה של אמירת אשרי ותפילת נשמת כל חי, ואף הלקין נעזר בכ בהיפוך סדר התיבות: “אִם תַּרְתִּי לִי כָאֵלֶה רוְחָתִי – / רָחוֹק כֹּה מִישׁוּעָה קוֹל שַׁוְעָתִי” (עמ' קנ"ג) ונסמכו לו, יתר על רשמי הכתוב והדומה־לכתוב שהזכרנו, רשמי כתובים אחרים: “קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל־תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְָעִתי” (איכה ג', 56) ושימושו נשתגר ביחוד משום אמירתו לפני תקיעת שופר, וכן: “אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִבְרֵי שַׁאֲגָתִי” (תהילים כ"ב, 2), וראה שכנותם של ריחוק ועילום: “לָמָה ד' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעֲלִים לְעִתוֹת בַּצָּרָה” (שם י', 1). והעיקר לעניננו עתה, שעשה שתי התיבות שהן סמוכות בכתוב (לרוחתי – לשועתי) כתיבות סיומו של צמד חרוזים, ויתר על־כן הסתייע בצמד השרשים (ישע – שוע) כדי קירבת צלצול גמורה: “לֹא תַחְקְרִי מַעֲמַקֵּי־צוּלָה, / בָּהֶם אֶתְעֶה נָבוֹךְ וְלִגְאֻלָּה / לֹא אֲשַׁוָּע, כְּמוֹ בַמְבוּכָה נוֹשָׁע?” (עמ' קכ"ו). כללו של דבר, הדרך היא מתוך הכתובים, ואם מבליח זכר שימושם של קודמים, הוא כשילוב־אגב. אלא לא תמיד הדרך של השימוש בכתוב או בחלקו שקוף כל־כך, והדבר בולט ביחוד בשימושים שבהם מתפוגגת האדיקות בצירופו של מקרא ויוצאת לאפשרויות אחרות, וכדוגמה לשון ביאליק, אשר ב”רזי לילה" ימנה עצמים ומראות וקולות, שמתוכם יחוש וישמע רמזי חלומות, ובכללם: “מִבַּת־קוֹל תְּרוּעָת חֲצֹצְרָה, גְּנֻבְתִי לָיְלָה”; והוא שימוש מדויק אך מפתיע בלשונו של המקרא: “טְרֵפָה לֹא־הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֵּנָּה מיָדִי תְּבַקְּשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לַיְלָה” (בראשית ל"א, 39). בא הלקין וכותב: “בִּרְכַּת עַיִן לַהֵלֶך, גְּנֻבְתִי הָאֵשְׁנָב יָד חִוְרָה / בְּחַלּוֹן שֶׁל רַכֶּבֶת, תְּנַפְנֵף בְּאַפְרוּרִית הַשְּׁקִיעָה” (עמ' שכ"א), ואין צריך לומר כי הסמיכות הזאת המפוגגת את האדיקות לצירופו של הכתוב, ומניחה לו לנסמך לצרף לעצמו סומכים אחרים, הוא כשטר שחרור לדרכה של מליצה פיוטית, המשמשת פה ציור מדויק, שהרי הרכבת הרצה אין אשנבה מניח אלא הצצה גנובה, והוא, האשנב, הוא כביכול הגנב. ושאלה היא, אם שימושו של ביאליק, ששמר אמנם על דיוק הסמיכות שבמקרא, אך הוציאה לשימוש חדש ונועז, לא פילס את הנתיבה גם לסמיכות המחודשת, והשאלה מתחזקת מתוך כך, שמערכת העצמים הנזכרים של “רזי לילה” פותחת לאמור: “מִדְּמִי רְחוֹבוֹת רֵיקִים – – / מִשֶּׁקֶט בָּתִּים – – / – – / מֵאֶשְׁנָב בּוֹדֵד מֵאִיר שָׁם מִפִּנַּת גַּג / – – וּמְסַנֵּן אוֹר בְּעַד מָסָךְ דַּק / מְאֹד הָאוֹר הַקָּלוּשׁ אוֹר הָרְמִיָּה”. ולא התזנו שתי תיבות אחרונות אלא כדי לציין, כי ביאליק הנעזר פה בלשון רמיה כשם־עצם, ומקדים לה עתה ה“א־הידיעה, שאינה מצויה במקראות, והוא אמנם נמנע ממנה, והמשקל מסייע מניעתו בשארי שימושיו (אור רמיה זורע, קו אור רמיה, בצדקת רמיה, בחן רמיה, שמש רמיה), והלקין נעזר בה”א־הידיעה ונמשך להיתר של קצתם לראות רמיה תואר, וכן דבריו: “שְׁלָדִים מְפֹרָקִים נִרְתָּמִים בְּמֶרְכַּבְתֶּךָ, / בַּמְלָאכָה הָרְמִיָּה לַאדוֹנָי” (ש"ח) והוא כדרך הכתוב: “אָרוּר עוֹשֶׂה מְלָאכֶת ד' רְמִיָּה וְאָרוּר מוֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם” (ירמ' מ"ח, 10) וכדרך רמיה דרך רוויה לשימוש בחינת תואר, וכן ביאליק ב“משוט במרחקים”: “וּמְלֵאָה כְּיוֹם הוֹצֵאתִיהָ, הֵבֵאתִי / אֶת־כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, עִמָּדִי אֶל בֵּיתִי, / וּכְיוֹם עֲזַבְתִּיהָ מְלֵאָה וּרְוָיָה, /מָצָאתִי־כּוֹסְךָ – הַכֹּל כְּשֶׁהָיָה!”, והיא כדרך המקרא: דִּשַּׁנְתָּ בַּשֶֹּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְַוָּיה (תהילים כ"ג, 5) אך בו ישמש שם־העצם, ובבוא המשורר לטייב קיים התיבה כתואר, ואולי החרוז גרם (ורוָיה – כשהיה), ונמשך לכך הלקין: “אַדְּמוּת הַשְּׁקִיעָה הָרְוָיָה, הַמְּלַהֶטֶת קַדְרוּת הֲרָרַיִךְ” (עמ' קפ"ו), וכנראה מסורת השימוש בחינת ודילוגם עלי אהבה גרמה.

בירור פריטי לשון אלו, ניתן להוסיף עליהם בלי שהתוספת תשנה מסקנתו, כי אין פתח השוָאה בין דרכי השאילה, הישירה והעקיפה, ממכיתות לשונותיו של ביאליק, כפי שנהגו בני דורו וסמוכיו – מעבר האוקינוס מזה, שניאור, פיכמן, לרנר וכדומה, ומעבר האוקינוס מזה, שמעון גינצבורג, א"א ליסיצקי – ששאילתם מרובה, ישירה ובמגולה, ובני דור שלאחריו ובכללו ש' הלקין, ששאילתו מועטת, ובמובלע שכן מלונו אחר ושונה, במתאים לעולמו, שהוא אחר ושונה, והצריכו להרחבי־צורה ולחידושי־צורה וננסה לעמוד על מקצתם בגבול מצע עיוננו.

 

י"א    🔗

ונפתח בפיתוחי סמיכות, שמקורה במקרא, וכדוגמה לשון פטר כנסמך, שהמקרא מצרף לו כמה סומכים שונים, אך צד שווה להם, שהם, אם אדם אם בהמה, ראשונים ללידה, וכבר הוציאו משוררים את הנסמך הזה, אכן בלשון פִּטְרַת, מצמצומו (והוא גם בלשון דיבור, וראה ביידיש מערבית פועל פַטֶרְשׁן לעניין לידה, וביחוד לידה ראשונה, ונתנו אותו עניין למיני ראשונוּת אחרים, אבל הלקין נסמך זה חביב עליו וריבוי שימושו על רוב גיוונו יעיד: “דְּמְעוֹת מִסְפָּר, אִלִי, וְאַחְדָּלָה,/ רַק שֶׁוַע רֶגַע קָטָן אוֹד וְאֶמוֹג / כְּפֶטֶר גַּל בְּתוֹךְ רַעֲדוֹ” (עמ' כ"ז) וכן “עֵת אַחַז לַהַט־יוֹם עוֹטֶה כָּל הָר, כָּל גֶּבַע, / נוֹשֵׁם בְּפֶטֶר־גַּל, בְּלַחַשׁ הַשְּׁדֵמָה” (עמ' ק"פ), או: “וּשְׁכִינָה מַקְּשִׁיבָה רֵאשׁוֹנֵי גַעְגוּעָיו, / אוֹרָה פֶּטֶר זִיעוֹ הַחֹפֶשׁ” (עמ' ח') וכן: ”הֵילִל בֶּן שַׁחַר, לֹא שָׁזְפָה מִן הָעוֹלָם / עֵין הַשּׁוֹמֵר לַבֹּקֶר פֶּטֶר הֲנִצוֹ / וְרֶשֶף עִפְעוּפוֹ הָאַחֲרוֹן בּתֹהוּ – / דִּמְדוּמִים – – – " (עמ' קכ"א). וכן: ”בְּעוֹד תּוֹהֶה זוֹ בַת־צְחוֹקֵךְ מוּגָה / אֶל פֶּטֶר בְּשׂוֹרוֹתַיִךְ" קנ"ג), ואך: “לְבָבִי לְבָבִי! מִפִּטְרַת אַהֲבָה יִיף קִצָּה בְּעָצְמַת יְגוֹנָהּ” (עמ' קצ"א), והצד השווה עניין ראשית ופתיחה, שפעמים נבלט משמעו מניגודו, היא אחרית ונעילה.

ודוגמה אחרת ושונה היא השימוש בסמיכות בֶּן (בן בלי), כגון: “בְּחֵיק רֶגַע וְרֶגַע קַן־רֶגַע מָצָאתִי, כְּעוֹף / בֶּן־בְּלִי־קֵן וּפְרִי רֶגַע בְּרִגְעוֹ לִי יָנֵץ וְקָמֵל”. (עמ' שכ"א) ואינו חידוש, שעניין בן בלי […] שימש ומשמש להגדר־השלילה bez, – less, – los, ויסודו במקרא בלשון רבים “בְּנֵי־נָבָל גַּם בְּנֵי בְּלִי־שֵׁם נִבְּאוּ מִן הָאָרֶץ” (איוב ל', 8), שמליצים אחרונים עשום תרגום לתיבת Antisemiten, ועל פי היחיד: בן בלי שם שם נבנו בן בלי בית וכדומה, ולפנינו עתה העברה לעולם החי, סוג מעופפות: בן בלי קן. והלקין כדרך שבנה סמיכות במוחש, בנאה במופשט: “עַד אָנָה יִבָּלְעוּ מַרְאוֹת־הַזֹּהַר בְּתֹהוּ דָם וָאֵשׁ, בֶּן בְּלִי מְגַמָּה?” (עמ' קל"ח). וכדרך בֶּן הוא דרך בִּן, כמטבע: “והיה אם־בִּן הַכּוֹת הרשע והפילו השופט” (דברים כ"ה, 2), והרי לפנינו: “וְנֹגַה אוֹר־זַרְחוֹ, קוֹרֵן־קוֹרֵא – / רֹאשׁ הַפִּסְגָּה קָרֵב וּבִן־הַשֵּׂג” (עמ' ל"ה), ונפתחה אפשרות לרוב שימושים כאלה.

 

יב    🔗

ומטבע אחר: “ובן לילה אבד” (יונה ד', 10) וְעַל פִּיו: “בָּזִיתִי, הֲקִלוֹתִי הֲדָרֵךְ בִּן־רֶגַע, / בְּלֹעֶ־נֶצַח מְפֹעַר יָנֵץ אַרְגִּיעָה” (קפ"ג) ויתר על כן: “בִּכִּעוּר אִם יִתְגַּל בן־אַרְגִּיעָה – הַצְּחוֹק לוֹ כִעוּר בְּרִגְעוֹ” (עמ' י"ז) והלשונות הנדירים כצורתם במקרא, על טעמם הארכאי (ויתגל, עד ארגיעה) הם כהילת־זוקן או קדמות. וראה שם על דרך בניין אחר, והוא לפי צירופם של לשון משנה תוך רגע, שמשמעו: כדי אמירת שלום לך רבי, וצורת מקרא (בְּדֵי ריק) וכן: “רַק עָלֶה בְּאִילָן, מַעֲמִיק בְּדֵי־רֶגַע גּוֹנוֹ” (עמ' שכ"ט), וכן ראה: “יְרַנְּנוּ לִבֹּותֵיהֶם לוּא אַךְ אַרְגִּיעָה / וִיהִי הָרֶגַע שִׁמוּרִים לָהֶם בַּתֹּהוּ”. (עמ' ע'). וכפי שראינו חביב עליו כפל השימוש הסמוך באותו שורש (רגע) והיא עניין לבדיקת פינת השעשועים, שבה מצוי גם הדרך המסור הן של קיום סדר אותיות השורש, הן של חילופו ואותיות דומות היגוי בכלל, ולענייננו, עתה ראה שחוק בכפל הדרך “צְלִילִים – ––/–– – יָדְךָ בִּי שְּתָלְתַם, / זוֹרַעַת, מַרְגַּעַת הַסָעַר. / – – – בַּלָּאט אֶאֱרֵם לָךְ, בְּטֶרֶם אָבִינָה / מַה פֹּה יַאַרְגוּ לִי בַתֹּהוּ. / בְּטֶרֶם אָבִין גַּעְגּוּעַי, לָךְ יִשָּׂאוּ, / רְצִי כֹל יַעַרְגוּ לְהַבִּיעַ! / חִידַת־הַפְּלָאוֹת נְעוּרַי בָּךְ יָחוּדוּ – / נָמוֹג בְּחִידָה, לוּא אַרְגִּיעָה” (עמ' י"א) ודאי לא תמיד השחוק מורכב כל כך (רגע־ארג־ארג), ועל הרוב הוא פשוט יותר, אם כדרך אותו שורש היוצא לכפל הוראה: "בֵּין הַקּוֹצִים, נָפַלְתִּי כּוֹשֵׁל־בֶּרֶךְ / בֵּרַכְתִּי כִּשְׁלוֹנִי – – – " (עמ' קכ"ח), “אִלֵּם וְאֵין־אוֹנִים אַף הוּא כָמוֹךָ מֵהָחִישׁ / אֶת פֶּרֶץ אֲלֻמַּת־הָאוֹר הָרִאשׁוֹנָה בָּאֵד” (עמ' רע"ג) אם בדמיון אות ההיגוי: “וְעֵת גָּלַשְׁתְּ אֶל אֹפֶל־עוֹלָמִי / כְּיוֹנַת־אֵלֶם מוּל פְּנֵי יִסּוּרִים” (עמ' קל"ב).

 

י"ג    🔗

ובשכנות צפופה, מזה: “חָלַל הֶחָלַל, מִשָּׁמַיִם וְעַד קַרְקְעִית הַבִּקְעָה” (עמ' ר"ע), ומזה: “וְכַחֲלוֹם רֵהֶה, לֹא־יִתָּפֵשׂ, יִשְׁבָּה / כָּל עַיֶן, הַכָּלָה מִכֶּלֶא־הָאָדָם” (עמ' מ"ז), ובשכנות רווחה: " – – – יַצְבִּיא גִילִי / מִלִּים שָׂשׂוֹת אֵלַי, עוֹטוֹת פְּאֵר כָּל צֶבַע" (עמ' ר"צ), ובחילופי אותיות השורש: “וְאָנוּ לֹא נָבוֹז עַד זוֹב הַדָּם?” (עמ' קכ"ז), וכך: כְּעוֹלֶה מִן הַקֶּבֶר תְּבַרֵךְ עַל הַבֹּקֶר" (עמ' ₪). ויתירה על דרך חילופים זו (בוז־זוב, קבר־בקר) היא דוגמה, שבה ההיפוך מעשה סמיכות: “בְּחִתִּיתְכֶם מֵחֹצֶן־הַנְּצָחִים / תִּנֹעֲרוּ דֹם דֶּרֶךְ לְבָבִי / כְּגַרְעִינִים רָוִים, מְכִילֵי כֹל” (עמ' רס"ג), והתמונה יסודה במקרא: "גַּם־חָצְנִי נָעַרְתִּי – – – כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלֹהִים – – – וְכָכָה יִהְיֶה נָעוּר וָרֵיק" (נחמ' ה' 13). פעולה שהיא במקרא ההוא מעשה שלוחו של אדוני הנצח, היא פה, כביכול בכוחו של שחוק החילופים (חצן־נצח), הנצח עצמו.

ודרך שחוק אחר הוא שכנות של אותו שורש הנפצל לשתי הוראות, הכל לפי השי“ן שבה אם ימין אם שמאל: " – – – לְטַאְטֵא כַּסַּעַר / כָּל שִׂיחַ פֶּרֶא, עַב־הַסְּבַךְ וּמְשׂוּכַת חֶדֶק / יָשֹׁכּוּ מֶרְחֲבֵי שָׁמַיִם מֵאָדָם” (עמ' רצ"ח). ודוגמה חדה במיוחד בשיר על חיילים ברכבת: “מְִנַכְּרִים אֶל גָּדִישׁ. / עַתִּיקֵי מִשָּׂדֶה, כְּמוֹ נוֹלְדוּ עֲשׂוּיִים, / – – – עֲקוּרִים מִשָּׂדוֹת, לֹא יָחֹן, לֹא ילְִטֹף / טוּב־גָּדִישׁ מַבָּטָם”. (עמ' ש"י) ולשון המקרא: “את מי־יורה דעה ואת־מי־יבין שמועה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדַיִם (ישע' כח, 9), ועל פיו בנה ביאליק בסיום “עם שמש”: הוֹי, גְּמוּלֵי מֵחֹשֶׁך, עַתִּיקֵי מֵאֶמֶשׁ – תְּלוּ שֶׁמֶשׁ עַל רֹאשְׁכֶם, תְּלוּ שֶׁמֶשׁ!” (אפס בשירו “קראו לנחשים” הוא נאמן יותר לעניין המקרא: “כִּי־הִנֵּה הוּטַלְתֶּם אֶל מִדְּבָּר, – – – / – – – וְעַתִּיקֵי מִשְּׁדֵי אֲדָמָה רֵיחַ חֵיק אֵם נְשִׁיֶתם”), והלקין שינוי נקודה של השין (שׁד־שׂדה) מסייעו להחזר מוצג־שתייה (אם־אדמה).

 

יד    🔗

בשתיים הדוגמאות האחרונות לרישומי המקרא, שהוא מכלל עניין לשונות המקרא בשירת הלקין בקעה רחבה להתגדר בה, ונסתפק בדוגמאות של שינויי הלשונות, לאמור: צירופים, המקיימים עצמם בשימוש הדורות המסור כדיוקם בכתוב, בא המשורר ומטיל בהם שינוי, ונפתח בקטנה, שהיא לפעמים גדולה, והיא עניין החלפת לשון רבים שבכתוב. ושנשתגרה כן, בלשון יחיד. כדוגמה פשוטה: " – – – נֶחְפַּזְתִּי לְהַפְשִׁיל / שׁוּלֵי שִׂמְלָתִי לְמַטָּה, עַל מַחְשׂוֹף רַגְלִי" (עמ' נ"ז), שאין המקרא יודע אלא לשון רבים (וכן בכל שימושיו, והם כמעט מניין במקרא). וקדם לו א“נ גנסין לא בלשון הפשלה אלא הרמה. וכדומה: “אֵימִים וּנְגֹהוֹת וּפוֹרְחִים רַק צוּקִים– / שׁוֹפֶכֶת שְׁקִיעָה עָגְמָתָהּ עַל דְּמֵי אֶבֶן. / כֵּף גֵּא וְיָשִׁישׁ, הַנָּפִיל הַדּוֹמֵם! (עמ' קס"ה), ואבן־שושן לא הביא דוגמה ליחיד. אין להכריע אם נטילת הכינוי שהוא במקרא (בראשית ו', 4), שכנם של כינויים כמותו, מיני יצורי־קדומים והם חיים מדברים, וכולם בה”א הידיעה (הנפילים, בני האלהים, הגיבורים, אנשי השם) והסבתו לדומם, מכוונת לצד השווה, והוא עוצם־המדיה (לשון רש"י בעניין הנפילים: ובלשון העברית הם ענקים). דוגמה אחרת: “כָּעֶפְרוֹנִי שִׁיר יְחַדֵּשׁ, שׁוֹמֵר לַבֹּקֶֹר, / וּבִכְנָפָיו הָעֲנַווֹת יַמְרִיא מוּל שֶׁמֶשׁ, / יָשִׁיר עַד הִתְעַלֵּף וְעַד הִמּוֹג יֵרוֹם” (עמ' מ"ו) ולכאורה שינוי מועט הוא, לשון יחיד תמוּר לשון רבים כפול שבכתוב: “נַפְשִׁי לַאדוֹנָי מְשּׁוֹמְרִים לַבֹּקֶר שׁוֹמְרִים לַבֹּקֶר” הוא במזמור (תהילים ק"ל, 6) שאמירתו ברוב אקסטאזה בימים נוראים, והפשט שניסה בו הראב”ע שומרי החומות נדחה מפני הדרש שהכוונה למצפים לגאולה, וכבר קרא כן ביאליק שירו “משומרים לבקר”, והוא מתאר צפייה לשחריתו של יום ועושה אותו משל להתנערות העם (“הֲשָׁמַרְתָּ לַבֹּקֶר וַתֵּרֵא בִּפְרָץ־ / עַל שְׁמֵי עַמְּךָ זָהֳרֵי שִׁמְשֵׁהוּ רִאשׁוֹנָה?”), וכינוי שומרים לבוקר חל על משכימים בתפילה ובתלמוד תורה והוא כינוי חברות ואגודות מיוחדות לכך, ונתנו הלקין עניין לציפור המשכימה לרנן עד כלות נפש ושירה חידוש (“חדשים לבקרים”), וטרשניחובסקי ב“לביבות” מדגיש מין ראשוניות ("אָכֵן בֹּקֶר – – –אָז הָיָה וְרִאשׁוֹן בְּחָדְּשֵׁי הָאָבִיב – – – / – – – וּמִי זֶה הָרֵאשׁוֹן, / רִאשׁוֹן לַכֹּל – – – / – – – עֶפְרוֹנִי – הוּא הָיָה הָרִאשׁוֹן – – – / שׁנִיָה אָז תִּיַקץ מִשְׁנָתָה הַחַמָּה – – –) וכמזמין את הכינוי: שומר לבקר, צופה לשחר המקיץ לאחריו, ואינו נעזר בו.

 

טו    🔗

ודוגמה מפליגה יותר בתיאור שקיעתו של יום: “מַה תְּקוֹנְנוּ, גְּמַלֵי־שְׁקִיעָה מְאָדָּמִים, / עֵת תִרְדְּפוּנִי פֹה בֵּין כַּרְכְּבֵּי־בָתִים שְׁסוּעִים מְפוֹרָרִים? / הוֹ! זְהַב שָׁמַיִם – – – / – – – מַה תֵּבְךְ עַל כָֹל אַחַי, בְּנֵי עֲנָקִים כֻּלָּם. / רוֹכְבֵי בַעֲרָבוֹת, וּשְׁיִקָעָתם לֹא תַּשִׂיֵגם?” (עמ' ר"ל), המקרא אינו יודע אלא לשון יחיד: “שירו לאלהים זמרו שמו סֹלו לרוכב בערבות בִּיָה שמו ועלזו לפניו” (תהילים ס"ח 5). ועניין ערבות פירושו שמים, וחז"ל ייחדו מקומו בין ז' רקיעים. והסמיכות רוכב בערבות, שנבנתה לפי רוכב בערבות, תיפול באחד יחיד ומיוחד שאינו יוצא מיחידתו, ומבחינה זו לא יצויר בו לשון רבים, שהוא נופל בשיר בעננים מונהגים המצטיירים כגמלי שקיעה, הרוכבים על גבם, והוא דימוי מצוי בשירתנו בשני דור אחרון, ושירת הלקין בכללה, וראה: "עַד שֶׁיָפוּחַ הַיּוֹם וּגְמַלֵּי־הַשְׁקִיעָה / הַחוּמִים, בְּלֵב שָׁמַיִם, דֹּם עַל בְּאֵרוֹת הַזָּהָב / יִבְרְכוּ – –– (עמ' פ"ג), וכן החלפת גמלים בפילים (והוא גם מדימויי נתן אלתרמן): "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וּפִילֵי־הַשְּׁקִיעָה,/ עֲמוּסִי נַרְדְּ וָלֹהַּ, פּוֹרְשֵׁי הַדְּמָמָה בַּת־נוּמָה / עַל אָפָקֵי הֶהָרִים, הַכְּחוּלִים עַד לִשְׁחוֹר בַּמִּזְרָח, / יַעְפִּילוּ וָמֵתוּ מִיתַת נְשִׁיקָה / נִכְמָרָה – – – (עמ' פ') והוא עניין הטוען פרק לגופו.

 

טז    🔗

ופעמים ניתן לעקוב דרך השינוי והילוכו, ובן – “רְדִי־נָא, הַדְּמָמָה, עַל חַיַי הַהוֹמִים / וּתְנִי פֶה לְעֹצֶר יָגוֹן חוֹמֶר בּוֹ – / לְשֶׁוַע תָּכֹל וְאִלֶּם” (עמ' י"ב) והיא במזמור שנשתגר מאמירת במנחה לערב שבת: “וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן” (תהילים ק"ז, 39), ונפסח הסומך הראשון, כזה: וימעטו וישוחו מעוצר [רעה ו]יגון, ובמקרא לשון עוצר נסמך לרחם (משלי ל', 16), אך האחרונים הפילו אותו גם לסומכים אחרים, ומלשונו של הלקין ניכר שהוא לו לשון עצירה, במובן התאפקות שבעל־כורח, וההקבלה של עוצר וחמירה מזה ושוועה ואלם מזה הוכיח, וכך ממש בדוגמה אחרת: “מַה־שָּׂבַעְתִּי דְמִי־הַשֶּׁוַע, / עֹצֶר אוֹר וְקִפָּאוֹן. / הָהּ! יוּקַד בִּי כֹּל דכאתי, / כֹּל כִּסִּיתִי בְּמַשָּׂאוֹן, / זְאֵבִים, אַחִים לַשֶּוַע, יְקֹרָא בָכֶם לִי דְרוֹר: / אֶטְעֲמָה־נָא מֹתֶק מֶרִי, / אֶטְעֲמָה הַפְקֶר שָׁחוֹר”. (עמ' ק“ס– קס”א). אף כאן הניגוד של עוצר הוא דמי שֶׁוַע, ולפי עניינו היא יללה שנגזר עליה אלם לכרחה, ובניין הסמיכות בשני סומכים, ממש כדרך: מעוצר רעה ויגון=מעוצר אור וקפאון, ושניים אלה לשון כתוב בפסיחת תיבה שבאמצע" "לא יהיה אור [יקרות] וקפאון (זכר' י"ד, 6) וכבר פסחו כאן אחרים, וביאליק כדי סמיכות הגיע, וראה “גמדי ליל”: “וּבְסוּת אוֹר קִפָּאוֹן תִּתְעַלֵּף הַחֹרְשָׁה בְּתַחְתִּית הָרָמָה”. ועוד להלקין דוגמה שלישית, וגם בה יעמת עוצר ושוועה: “עַתָּה מָה אַבָרֵךְ וְיִסוּרַיִךְ, / כְּמוֹ יְלָדִים הוּמְתוּ בַחֲנִיקָה, / אֵלַי, מֵעֹצֶר חֲרָדָה מְעִיקָה, / עִוְרִים בָּךְ יְשַוְּעוּ, בִּשְׁכוֹל חַיַיִך:” (עמ' קכ"ח).

 

יז    🔗

לתפוגת הנסמך מסומכו במקרא ניתן, כמובן, להביא כמה וכמה דוגמאות ואביא קצתן: “כְּפֶלַח־סֶלַע, רַב הַחַדּוּדִים, / אֲשֶׁר יַבְקִיעַ פְּנֵי אֲגָם רוֹגֵעַ / וְגוּשׁ־הַמָּיִם, הַמּוּצָק כָּעֶשֶׁת,/ נִקְרָע בִּמְחִי אֵחָד – רִטֵּשׁ הַקוֹל / אֶת דִּמְמַת־הַלַּיְלָה הָרַכָּה” (עמ' צ"ג) ובמקרא פלח נסמך גם לדבלה ולרימון, גם לאבן ואבן בריחיים, והחלפת אבן ופלח קלה, אלא מלשונות הדוגמה שלפנינו מבצבצת הוראת הפועל פָלַח, כלשון בקיעה, ביחוד של הקול, הבוקע את הדממה, ושימושיו המצויים לרוב, ונדחה הרחב־דיונו לעת מצוא, וכן: “– – – בְּאֵזוֹב טְלוּל שָׁנִים / עַל גְּדוֹת שֹׁקֶת בַּחֹרֶשׁ וּבְגֶדֶר־לְבֵנִים מִתְפּוֹרֶרֶת, / סָבִיב לַעֲזוּבַת גַּן פּוֹרֵחַ, יְשֻׁוַּע לָאֶחָד” (עמ' שכ"ב). ויסודה של הסמיכות במקרא: “ביום ההוא יהיו עָרֵי מָעֻזוֹ הַחֹרֶשׁ והָאָמִיר אֲשֶׁר עַזְבוּ מפני בני ישראל והיתה שְׁמָמָה” (ישע' י"ז, 9) ולמבקרי המקרא שיבוש הוא, ועיקרו: כעזובת החיוי והאמורי,אבל למסורת הלשון חורש הוא ענף האילן ואמיר צמרתו, וביאליק, נעזר פעמיים בסמיכות בלשון המקור – ב“המתמיד”: “גַּם אַלּוֹן הַזֹּקֶן, עֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ / – – – שֶׁכְּבָר מָלְאוּ יָמָיו וַיִּיבַשׁ הַשּׁרֶשׁ / וַיָּמֶשׁ מִכְּבָר מֵעֲשׂוֹת פְּרִי אַלוֹנִים – / גַּם הוּא כְּמוֹ הִתְנַעֵר וַיֵּיטָב קָרַחְתּוֹ”, וב“שירה יתומה”: וְּרְקָב הַרְבֶּה תְּקוּפוֹת שֶׁל־חֹרֶף נֶעֱרָם בַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ, / שַׁלֶּכֶת וְקָרְחָה שֶׁל־הַרְבֶּה שָׁבוּעִים וְיוֹבְלִים", והחלפת עזובת החורש – עזובת הגן, (ואף בה נעזר ביאליק בשיר גנוז) קלה, והלקין מזכיר עניו חורש, ופירושו כאן וכאן לא כמשפטו במקרא, אלא כעניין חורשה, יער מועט, וכן השריש בשימושה המצוי של הלשון, עד שעניין חורש מצל (יחזקאל ל"א, 3), נעשה כעניין חורשה המשרה צילתה. וכן ההוראה הקדומה נדחתה מפני בת־תחרותה הצעירה בגופוֹ של מקרא,ולעניין עזובה, הרי כנסמך היא משמשת בימינו רוב סומכים, תחילה בקירובו שלחורש, לימים בריחוקו: ואף הוא עניין לגופו.

 

י"ח    🔗

ועתה לדוגמה אחרת " – – – וְלֹא תָּעֵז יַלְדָּה / עֲלוֹת אֵלֶיךָ כַּסַּהֲרוּרִית בְּצֵל הַלַּיְלָה, / בְּטֶרֶם בָּאָה עֵת לָהּ בְּלֵב הַנֶּצַח, טֶרֶם יֵז / עֲיַם אַהֲבָתָהּ, כַּלְּשַׁד בַּפֶּקַע הַצָּבֶה" (עמ' רע"ב), והסמיכות לפי המקרא: “והחרים ד' את לשון ים־מצרים והניף ידו ועל־הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים” (ישע' י"א, 15), והסמיכות קיימת עצמה בשירה, והחלפת סומכה: רוח – אהבה הוא כחידוש ומניח פתח לסומכים אחרים, אבל הנסמך לא נעקר לא מפירושו, דהיינו בעים, שאין לו אח במקרא, כלשון חוזק, ולא ממקורו הוא נהר ונחל, ולשון יֵז יוכיח. וראוי להעיר על זכר לשון הכתוב: “יֵז נִצְחָם עַל־בְּגְָדַי” (ישע' ס"ג, 3), שהרי הלקין כאמור, כתב: “בלב הנצח / טרם יז”, אלא לשון נצח אינו כדרך הכתוב ההוא. שעניינו ליח־החיים או הדם, אלא כעניין חיי־עד.

 

יט    🔗

ודוגמה מורכבת קצת: “אִם לֹא בְּעֶצְבוֹנְךָ בַסְּתָו סֹעַרְתִּי, / מֻרְדָף אִתְּךָ בְּשִׁיב עָבִים פָּרוּעַ / – – – אִם לֹא עָלָזְתְִּיְ בְסַעֲרוֹת־שְׁלָגֶיךָ, / – – – אִם לֹא אִתְּךָ הָאֵל, בַּטַּל צִפִּיתִי / לְשַׁחֵר מַעֲבִיר אֶת תְּנוּמָתוֹ / מֵעַפְעַפָּיו בְּאֶצְבָּעוֹת חִוְרוֹת / – – – אִם לֹא אִתְּךָ דָּמִי בִּי הִתְפַּלֵץ, / מִדֵּי עָמְדִי עַל עֵבֶר תְּהוֹם חַיֶּיךָ” (עמ' פ"ז) והבאנו הפסקאות המרוחקות קצת זו מזו גם בשם הפתיחה השווה (“אם לא”) גם בשל אפשרות העקיבה של בניין הסמיכות: בשיב־עבים, שלפי ציורו הכוונה לעננים, שאפרוריתם או לבנוניתם כעין הזיקנה, ומקורו מוליך לכתובים “ירתיח כסיר מצולה ים ישים כמרקחה, אחריו יאיר נתיב יחשוב תהום לשׂיבה” (איוב מ"א, 23 – 24) ומתפרש כלבנונית זיקנה ותשוּתה, והחלפת שיבה –שיב מסייעת, ודוגמה מורכבת הרבה: לֵב לֵב וֶאְלמֹו, לֵב לֵב וֶעֱנוּתוֹ, / אוּלָם אַחַת הִיא אֵם עֱנוּת כָּל לֵב: / סְגוֹר הַדְּמָמָה,

בָּה יִכָּלֵא לֵב אִישׁ" (עמ' ל"א), והסמיכות מרובעת התיבות יסודה בסמיכות משולשת התיבות שבמקרא: “ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי” (בראשית ג', 20), והוא כינוי הנופל באדמה, ובעוד הכתוב באיוב לשונו: “ערם יצאתי מבטן אמי וערם אשוב שמה” (א', 2) הרי מקבילתו בבן סירא: מיום צאתו מרחם אמו עד־יום שובו אל־אם כל חי" (מ' ב' במהדורת כהנא) והיא פרשה גדולה לגופה.

 

כ    🔗

ותיבת ענות יתומה במקרא וסביביו בו: “הֹושִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי – – – כִּי לֹא בַזֶה וְלֹא שִׁקֵּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתיר פניו ממנו וּבְשַׁוְעוֹ אֵלָיו שָׁמַע – – – יאכלו עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ – – – " (תהילים כ"ב, 22 – 27), ותיבת עֱנוּת הותרה מקישוריה אלה, והוראתה אינה כתרגומה צלותהון, דהיינו לשון תפילה, אלא כעניין עוני ומצוקה ומכאוב, ושימושיו של ביאליק יש בהם כדיוק הוראת התיבה הנידונית” ב“יונה החייט”: “וֵאלֹהִים הִסְתִּיר פָּנָיו עֵינָיו הַצּוֹפִיוֹת, / שִׁקֵּץ אֶת עֱנוּתָם וּתְפִלָּתָם בָּזָה”., והוא צמד של תקבולת שלימה: 1) שקץ־בזה 2) ענות־תפילה, ויש בהם כקירובו והוא ב“מגילת האש”: וְנַפְשִׁי – – – כִּטְלֶה חָלָב בֵּין שִׁנֵי כְּפִיר רָעֵב – – – וַתָּחוּסִי עָלַי אַתְּ, הַזַּכָּה, הַצְּנוּעָה וְהָרַחְמָנִיָה, וְלֹא בָזִית אֶת־עֱנוֹתִי“, וכן ההקבלה שם: “ענות כל עולמים ושועת עולמים”; ואינו כן ב”אלמנות": “הַיֵשׁ כִּפּוֹרִים לֵעֵנוּת אֵם, ואם שִׁלּוּמים וּגמול / לְתִפְאֶרֶת אַדָם כּי תשׁקֵּץ?” ובכל שאר שימושיו בתיבת ענות, שהוראתם יוצאת למצוקה ולייסורים וקצת מקבילותיו (ענות־ייסורים; שפלות־ענות) יוכיחו, ואף הלקין תיבת ענות הנזכרת בשירו הוראתה מצוקה וצער ותהי ענות כל לב כעניין כאב לב, והוא שורש כל המכאובות. ולהשלמת העיון בסמיכות אביא דוגמה לקיום הנסמך שהוא תואר ולשינוי הסומך שהוא עצם: “עֵץ מִתַּמֵּר אַתָּה וְאָנֹכִי רַק אֹרְכִיס, / הַנֶּחְנָק מִתַּחַת לָעֲלֵי־שָׁרָךְ כְּבֵדִים. אַל נָא אֱהִי לְךָ כַּצִּיץ הַזֶּה, / טַפִּיל לְבֶן־הַדָּם וְאֶרֶך־הַמְּחוֹשׁוֹת” (עמ' רכ"ג) והפתיעה היא בשימוש נסמך ארכאי (ארך אפים, ארך רוח, ארך האבר) וסומכו אינו כמותו, כפי שהוא מצוי בביאליק (“ארךְ השרעפות” ולפי הכתוב שרעפים או סעפים), אלא מונח מחודש (מחושות).

 

כא    🔗

ולענין הטלת שינוי בלשון כתוב וכתוב, כמה וכמה פנים לה – וכן, למשל, “מְשָׁכַנִי אַחֲרָיו, עַד כִּי הוּשָׁבְנוּ שְׁנֵינוּ / עַל צוּר הַסֶּלַע דַּוְקָא, צוּר זֶה אִוִיתִיו” (עמ' נ"ז) והוא כלשון: “כי בחר ד' בציון אוה למושב לו, זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה” (תהילים קל"ב, 13 –14); או: “מִי אָנֹכִי אֵפוֹא, כִּי יַעֲלֹץ לִבִּי / לְמַדוּחֵי הָאַהֲבָה, לְכִשְׁלוֹנָהּ? / אָקוּמָה נָא! אֲמַהֲרָה וַאֲסוֹבֵב / בָּעִיר וַאֲבַקֵּש אֶת שְׁנֵי הָעֲלוּבִים, / אֲשֶׁר כֹּה בּוֹשׁוּ לְמַרְאִי מִצִּמְאוֹנָם / לִמְנַת הָאַהֲבָה בְאַשְׁפְּתוֹת־חַיִּים”. (עמ' ס"ט, – ע'), וראה הכתובים הנודעים: “אקומה נא ואסובבה בעיר – – – אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו” (שה"ש ג', 2), וכן: “מִדֵּי תִקְרנָּה / – – – / עֵינַיִךְ לִי, תִּקְרֶאנָה לִי לִצְפּוֹת אִתָּךְ / עוֹלָם־פְּלָאוֹת, בְּחֶסֶד שְׁנַיִם יִבָּנֶּה! / חַסְדֵּךְ בְּאֶפֶס יָד יִבְנֵהוּ, הַקְּדוֹשָׁה”, (עמ' רי“ג – רי”ד), ולשון הכתוב: “כי אמרתי עולם חסד יִבָּנֶ"ה” (תהילים פ"ט, 3), והוצא מחזקתו חזקת הבורא ובחירו שנשבע ונעשה עניין לשני נבראים,, איש ואשה, ואין תיבת שנים סומך במקרא זולת פי שנים. או: “סְלַח־נָא, כִּי יוֹם צֵאתִי מִבֵּית כִּלְאִי, / יוֹם יִמָּלְחוּ חַיַּי כַּלְּבוּשׁ, יָרֵאתִי!” (עמ' מ"ב), ולשון הכתוב: “כי שמים כעשן נמלחו והארץ מבגד תבלה” (ישע' נ"א, 6), ונתלתה מליחותו של העשן בבגד ונחלף הבגד בקרובו, הלבוש, והוסמך: “בלוי הסחבות בְלוֹיֵ מְלָחִים” (ירמ' ל"ח, 11) שהם בגדים שחוקים.

 

כ"ב    🔗

ולעניין פארפראזה ראה: “קִיטוֹר מִתְאַבֵּךְ בּוֹ, תִּימְרָה נִפְחָדָה / מִלּוֹעַ יוֹקֵד שֶׁבְּרַכֶּבֶת טָסָה, / בּוֹרַחַת מִפַּחַד, אֶל פַּחַת נָסָה” (עמ' שי"ג) ולשון המקרא: “הנס מקול [או: מפני] הפחד יפל אל הפחת” (ישע' כ“ד, 18; ירמ' מ”ח, 44) ונשתנו הפעלים כדרך ההקבלה העולה ניגוד (בריחה מן – ניסה אל), וראה שינוי על דרך תוספת והחלפה: " – – – שַׁוְעָה יֵשׁ, שׁוֹאֲבָה / חֲלוֹם עַל טוֹב יָבוֹא מִבְּאֵר הַפַּחַד וְהַכְּאֵב, אָבוֹת כָּרוּהָ רְחוֹקִים, / אָבוֹת יָקְדוּ, כָּבוּ, מְאוֹרוֹת לוֹקִים – / וְהַשַּׁוְעָה אָדָם וְאֵל הִיא יָחַד" (עמ’קמ"א), והלשון בשירת הבאר: “באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם” (במדבר כ"א, 18) וכרחוק באר־הפחד מבאר־המדבר רחקו קול והדו.

והוא הדין בדוגמאות של עירובי כתובים, וכן: “מִי יִתְּנֵּנִי אֱמוּנַת יַלְדָּה פוֹתָה, / “תַּאֲמִין כִּי לָהּ וּמִנַּפְשָׁה – עָשׁרָהּ, / לֹא מֹהַר וּמַתָּן מִנֶּפֶשׁ־אוֹהֲבָה / עוֹבֶרֶת עַל גְּדוֹתֶיהָ, תִּבָּחֵן אֵפוֹא / בּזֹאת אַהֲבְתִי, אֲשֶׁר בָּרוּר אַכִּיר / אֶת עֶרְגוֹנִי הָרַעַבְתָן לְבָלְעֵךְ / חַיִּים – – –(עמ' רכ"ג) החלפת ההליכה על כל הגדות: (”וַישֻבו מי־הירדן למקומם וַיֵלכו כתמול־שלשום על כל־גדותיו” (יהושע ד', 18) “ולכן הנה אדנָי מעלה עליהם את־מי־הנהר – – – והלך על־כל־גדותיו” (ישע' ח', 7) בעבירתם בונה בסיועם של כתובים אחרים, והיא החלפה משכבר ונשתגרה הרבה, והעיקר פה שימושו של הציור כמשל לרגשת הנפש המגיחה כמתוך עצמה אל מחוצה לה.

וכדומה עניין הבחינה, שהכתוב תולאה במעשר ("הביאו את־כל־המעשר אל־בית־האוצר – – – ובחנוני נא בזאת " (מלאכי ג', 10) ופה היא נתלית באהבה, ואך המפליג יבקש וימצא גזירה שווה בין שני מיני הבחינה, מה שאין כן בליעת־חיים, שהכתוב ודבר־השיר כמתנגחים זה עם זה, שהכתוב המעמיד החלפת הליכת־המים בעבירתם, ותולאה בנפש, יאמר: “אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ, אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ, אֲזַי עָבַר עַל־נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים” (תהילים קכ"ד, 2 – 4), ויעיד הכתוב: “נֶאֱרְבָה לְדָם נִצְפְּנָה לְנָקִי חִנָּם, נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים וּתְמִימִים כְּיוֹרְדֵי בוֹר” (משלי א' 11 –12), וכדומה מאמרם “איש את רעהו חיים בלעו” (אבות ג' ב') ופה הבליעה חץ אהבה היא, כביכול נזדווגה בת קולם של כתובים אחרים, כבליעת בכורה וכאכילת מגילה וכדומה.

 

כג    🔗

וכן ראה: “לְתֶסֶס אֳנִיָה מְכֻשָּׁפִים לָעַד עַל פְּנֵי הַיָּם / תַּקְשִׁיב גֵּאָה, וְאֶת טִפְחוֹת יָמֶיךָ, הַמְשַׂרְכִים דַּרְכָּם / לִקְרַאת מוֹת־עֲרִירִי, תָּמֹד לְלֹא צַפּוֹת לְגוֹאֵלְךָ, / יָקוּם אֵי פַעַם עַל עָפָר, / יָבִין לִדְוֵי אוֹכֵל קְרָבֶיךָ וִיעִידֵהוּ” (עמ' רמ“ב – רמ”ג) התזת זכרי הכתובים מבליטה את כלל דרכו של הלקין – מעט צירופים קדומים הזרויים בתוך צירופיו החדשים שלו; וחירות חיבורם של הצירופים קדומים הזרויים בתוך צירופיו החדשים שלו; וחירות חיבורם של הצירופים הקדומים פתיעה בה, ואף היא, כתוספת חידוש. לשון טפחות ימיך היא סמיכות על פי המקרא: “הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי וְחֶלְדִי כְאַיִן נֶגְדֶּךָ” (תהילים ל"ט, 6), ומדידתם מעמידתכם כעניין טפחים, ופה טָפול להם לַימים שירוך דרכים, שעניינו יתום במקרא ויפול בו בבִכְרָה קלה, והוא משל לירושלים בימי הנביא (ירמי' ב', 23) ושימשו נתפשט לעניין אשר קלת מידות וכדומה, ולכל המופלג הוצא מחזקתו, וניתנה לו הוראה של שוטטות בטלה וכדומה, ולעניין הכתוב: “ואני ידעתי גואלי חי ואחרון על עפר יקום” (איוב י"ט, 26) ראוי ליתן את הדעת על הבדל הטעם המכריע הנכר בשמיטת תיבה אחת (חי) והחלפתה של בטחה בעמעום (אחרון – אי־פעם) ושל ודאות קיווי בחילופו (ידעתי – ללא צפות), ולהבלטת השוני ראה שימושו של ביאליק: ב“מקראי ציון” לא משמו של יחיד אלא משמו של עם: “אִם פְּדוּת אֵין עִמָּנוּ – עוֹד חַי גּוֹאֲלֵנוּ / וְקָמָה וּבָאָה הַשָּׁעָה הַגְּדוֹלָה, / וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר אֶת קוֹלְכֶם יַעֲלֶה / הָרִאשׁוֹן לִיסֻד הַמַּעֲלָה”.

 

כד    🔗

וכעניין לגופו הוא השימוש בזכרי לשונותיהם כשל חז"ל, ושילובם בספירת לשון שאווירתה כאווירת מקרא. והרי דוגמה לאותו שילוב: “גְּאוֹן־הַשָּׁוְא הַזֶּה, יְגִיעַ אֵין־תְּבוּאוֹת; / אִישׁ לְרֵעֵהוּ לֹא יֹאמַר: חֲזָק, שָׁלוֹם! / לוּ חֹרֶב־יוֹם אֶחָד רַגְלַיִם יַךְ פְּצוּעוֹת / וְקֶרַח גַּם אֶחָד בְּלָיְלָה אֵין־חֲלוֹם. / וְאִישׁ רַק דַּם פְּצָעָיו יַצִּיג לְרַאֲוָה: / הַבִּיטוּ, הָעוֹבְרִים, אָדֹם יוֹתֵר דָּמִי”. (עמ' רנ"ז) מקורי התיבות המותזות לשונות מקרא: “איש את־רעהו יעזֹרו ולאחִיו יֹאמַר חֲזָק” (ישע' מ"א, 6); “אל תירא איש חמֻדות שלום לָךְ חֲזָק וֲחָזק (דניאל י', 19); “ביום אכלני חרב וקרח בלילה” (בראשית ל"א, 40). ובשינוי הסדר: “ונבלתו תהיה מֻשלכת לַחֹרֶב ביום ולקרח בלילה” (ירמ' ל"א, 40), ובשינוי הסדר: ונבלתו תהיה מֻשלכת לַחֹרֶב ביום ולקרח בלילה” (ירמ' ל"ו, 30), ואילו האמירה שהיא בניחותא: אדום יותר דמי, היא כתרגום אמירתם שהיא בתמיהא: דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי (פסחים כ"ה), ואילו הונחה האמירה כלשונה ונפרעה האווירה. ודוגמה אחרת: “וְלִבּוֹתֵינוּ עֵת נָתְנוּ קוֹלָם, / כְּמֵהִים לְהִצָּמֵד עַד הָעוֹלָם, / בָּחַרְנוּ מָוֶת, לֹא גִיל־שִׁכָּרוֹן, / שְׁנֵי נֵרוֹת־נֶפֶש יְאַחֶה בְּהִלָּם / וְנֶצַח יְפַלֵס אֶחָד שְׁבִילָם”. (עמ' קל"ג), והעדיף על הכינוי השגור: נר נשמה וכך בדיבור: א נשמה־ליכט, וסימנו: “נר ד' נשמת אדם” (משלי כ', 27) ששליטתו בו ריבונית, וההחלפה כדרך עילוי, והתמונה נרות בהלם כרוכה בציור: “בְּהִלּוֹ נרו עלי ראשי” (איוב כ"ט, ד), והוצא מחזקתו, שכן ירחי קדם, שנדרשו כירחי לידה, נתחלפו פה במיתה, ואפילו מיתה־מדעת, ואוזן צלילים תבחן, תתעורר על המלעילים המקבילים: [מַוֶת] נפש,נצח.

 

כ"ה    🔗

לא שאין שימושים בדיבור שבלשון עם ועמים, אך הוא כמתן תבל מועט בנעימה, וכדוגמה: "יִתָּם חֵפֶשׂ אֱלֹהַּ, מִשְׂחַק־מַחֲבֵא זֶה: “אַיִּי?” (עמ' שכ"ז), שהסמיכות הראשונה: חפש־אלוה שיגרתה: חיפוש־אלהים, בקשת־אלהים, כשם שהסמיכות שלאחריה שיגרתה: משחק מחבואים (Verstekspie או באהעלטעניש, ומנדלי קראו: שחוק הגניזה), והחלפת השגור בשאינו־שגור: חֵפֶש, מַחֲבֵא לפי הכלל של נדיר ושאינו נדיר נדיר עדיף, משרה אווירה מרוממת, והיא המחפה על עוקצו של השימוש בשאלה הראשונה במקרא: “ויתחבא האדם – – – ויקרא ד' אלהים אל האדם ויאמר לו אַיֶּכָּה” (בראשית ג', 9). בכלל ניתן להעיר כי כוונת ההמלטה מפני מטבע השיגרה הטריוויאלית סיועה של צורה נדירה יפה לו, והרי דוגמה קטנה, סיום שיר כמיהה לאם, המרגש בעוצמת ביטויו: “בַּאֲרוֹנִי, לְרֵיחַ אֹרֶן, טָחַב אֲדָמָה, /יָקִיץ, יְזַעֲזֵעַ הַשִּׁגָּעוֹן, כִּי לֹא אִתִּי אַתְּ, אַתְּ. / לִהִתְהַפֵּךְ אֲנַס בַּקֶּבֶר וְלאֹ אוּכָל, רַק צִפָּרְנַי תִּגְדַּלְנָה בָּאֲפֶל / וְאֵחָנֵק מִפַּחַד לֹא־אֱנוֹשׁ”. (עמ' רס"ד). החלפת העתיד הרגיל (אנסה) בעתיד מקוצר (אֲנַס) ושל השימוש המצוי (באפלה) בנדיר יותר (באפל) מונעות מציור ההפיכה בקבר, שייראה באור הליצה של שימושו בפי העם, שכרך לו כמה חידודים.

 

כו    🔗

ביטוי זה וכזה העילוי של שימושי־סביביו, בין עילוי תוכן בין עילוי צורה, משמרו מדרדורו ללשון הדיוט. והרי דוגמה לכך בהמנון ליוצרים האצילים ונדיבי הלב העומדים להם לאחיהם התועים והמשמימים, בהשכיחם אותם אימת המיתה והבלות־החיים; והרי תיאור מעמד אחיהם: “הֵם בָּאִים, הֵם בָּאִים, הַדַּלִּים! הַחַיִּים כְּבָר יָצְאוּ מֵאַפָּם: / נִכְרְתָה כָל תְּשׁוּקָה מִלִּבָּם, מֵת רְתֵת מַאֲוֶה אַחֲרוֹן” (עמ' י"ז). שלושה הגדרים לפנינו וראש להם העשוי לפי המקרא: “תאכלון – – – עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא יען־כי מאסתם את ד' אשר בקרבכם” (במדבר י"א, 19 – 20), כביכול מידה כנגד מידה – מיאוס תחת מיאוס, וכך נעשה הביטוי עניין של סלידה, וההחלפה של לשון עתיד (עד אשר יֵצֵא) בלשון עבר (כבר יָצָא) מקרבתו ללשון הדיוט בלשון הווה: עס קריכט אִם שוֹין פון דער נאָז [ארויס], דהיינו: כבר זוחל לו מאפו, ואווירת סביביו של הביטוי בשיר מונעת קירובו. אמת, ביאליק נטל הרבה מאווירת הסלידה, בהעמידו את משמעות הביטוי על גודש ועודף שהוא יתיר על כוח קיבולו של האדם וחושיו, וכן ב“זהר”: “מִנֹּגַהּ הַמְשֻׁמָּר / אוֹר שִׁבְעַת הַיָּּמִים, / כּוֹס זָהָב נַשְׁקֶךָ / עָרוֹת עַד־יְסוֹד / עַד־יֵצֵא מֵאַפְּךָ, / אַף יֵז מֵעֵינֶיךָ, / וּבָא בַעֲצָמֶיךָ/ וּבְלִבְּךָ, כִּמְבוֹא / רִבֹּאוֹת נְשִיקוֹת / שֶׁל רִבּוֹא קַרְנַיִם, / מְתוּקוֹת מֵהָכִיל / וּגְדוֹלוֹת מִנְּשׂא”. בדיקת זכרי הלשון צרורות בה כמה פתיעות, אך לענייננו עתה נסתפק בהערה, כי הביטוי שלנו בא להדגיש את היותרת של שפך־השיקוי הממלא את האיברים, חלקו נדחק ויוצא אל מחוצה לגוף כדמות ריר ודמע, וחלקו חודר בפנימו של הגוף שאינו יכול לעמוד ברוב טובה. ואילו הלקין נעזר בביטוי ההוא בכפל פנים – לא בשר השליו של דור המדבר ולא כוס־הזהב של אגדת הילדות, אלא עצם ההוויה האנושית וקיומה הם על המשקולת – הם החיים שנעשו הבל ותוהו ויציאתם מאפם של הדלים, כצאת נשימתם ונשמתם. והתמונה מזדווגות בה מאיסה וגסיסה כאחת, וההמשך בקו הדרגתו מעיד, וראה ההקבלות: 1) חיים – תשוקה – מאווה 2) יציאה – כריתה – מיתה 3) כבר – כל – [אחרון]; והחריזה (מת –רתת) מדגישתה.

 

כ"ז    🔗

כלו דברינו, ולא כלו דברי משורר ‘על האי’, המעוררים למעשה עיון ודיון. ונברך את עצמנו כי כשם שזכינו לקיים בחינת המתחיל במצווה כן נזכה לבחינת מרוק.

[תשל"ה]