רקע
דב סדן
אור זרוע – בינה בלשונותיו של שמשון מלצר

 

א    🔗

חקר הרחבת לשוננו, גיוונהּ וגימוּשהּ, בּשני דוֹר אחרוֹנוֹת, מחוּיב בּתשׂוּמת דעת מיוּחדה לשירה, שדרכּהּ להעשיר לא בּלבד בּתחוּמהּ שלה, אלא גם מחוּצה לה; מה גם לשוֹננוּ, שהשירה הייתה בּהּ ולהּ מקור חידוּש וחידושים, ששימשוּ אותהּ בּקוֹדש וּבחוֹל, בּכתב ובעל־פה. וכבר הזכּרתי וחזרתי והזכּרתי, כּי בּהוֹפיע בּכור ספרי השירה של יעקב פיכמן “גבעוֹלים”, ראה ה"ד נוֹמבּרג להעיר על חשיבוּתהּ של השירה להרחבת הלשוֹן, שכּן עצם טבעהּ מסַגלה לכך. מאז יצאוּ ימים רבּים, והבּיקורת והעיוּן שיחדוּ מכּוֹחם לפינה גדוֹלה זו, ואף כּי חסרנוּ בּיבּליוֹגרפיה של דברי חקר אלה, שהייתה מעמידתנוּ על כּלל העבוֹדה הזאת וּפרטיה, הרי דייהּ הצצה בּקצתם כּדי לגלוֹת, עד כּמה מטבּעוֹת וניבים, ואפילוּ מוּנחים, שנעשׂוּ קניין הרבּים, תחילתם חידוּשי משוֹררים ושירה, וטיוּלם ואוֹפני טיוּלם מבּתי השיר לשוּק החיים הוא עניין גדול לענות בּו. והרוצה בּראיה בּרורה לכך יבדוק בּאוצרות המלים שניתוספו לנו בּתקופה האחרונה, ודוגמה מובהקה – מילונו הגדול של אברהם אבן־שושן, ודייהּ הצצה אחת ברשימת מקורות הספרות העיקריים של המילון, כּדי לראות בּעליל, מה מקום נחשב תופסים בּהם ספרי משורר ומשורר. אך אוסיף מנסיוני, הוא נסיון האגירה של שימושי הלשון, שיש בּהם צד של חידוש, שרשמתים לרבבותיהם אגב קריאה, זה כּארבּעים שנה, והייתי רוצה בּפרסוּמם, בחינת חומר לכל מילון עברי, עד מה מאומתת הסברה, כּי כּמעט שאין לך כּל סופר וסופר שלא יחדש בּלשון, כּל שכּן משורר, שיותרת החירות הניתנת לדמיונו, להמצאתו ולצירופו היא כּבית־טביעה לחידושים מחידושים שונים. ובבואי עתה להראות דוגמה לכך, היא לשונו של המשורר שמשון מלצר, דין שאקדים ואעיר, כּי היא דוגמה למי שתכונת שירתו, לפי טבע בּרייתהּ ועיקר תכונתה, אינה פּרוצה בּחידושים וּלחידושים, אלא גדורה ומסויגת בּהם, והיא מקפּידה על כך, שהקרן הקיימת תהא מרובּה על הריבּית וקולטתהּ, בּאופן שהתוספת לא תהא כּחטוטרה על גבּהּ, אלא מובלעת בּכלי גוּפהּ ואבריה, מחזקת כּוֹשר תנוּעתם וּמגבּירה רהט דמם.

מלאכה מרובּה היא, שכּן בּדיקת לשונו חלה בּשני סוּגי כּתיבתוֹ העיקריים, כּתבים שבּמקור וּכתבים שבּתרגוּם, וּפרסוּמה מצריך יריעה גדוֹלה; וּלציוּן יוֹבלוֹ, יוֹבל השבעים, נסתפּק עתה בּיריעוֹנת ונקוה, כּי נזכּה להרחיב ולמַצוֹת, וּתהי המסה שלמה.


 

ב    🔗

הלכּך ניסוּי בּדיקתנוּ עתה מצטמצם על ספר שיריו הכּולל “אור זרוּע” (הוֹצאת “דביר”, תל־אביב, מהדוּרת תשי"ט) כּשתיבת חידוּש פּירוּשה חל בּין על צוּרוֹת וּדרכים שלא היוּ מצוּיוֹת, בּין על צוּרוֹת וּדרכים שלא היו שגוּרוֹת, ואנוּ מניחים, כּי נתחדשוּ לו למשוֹרר לצרכיו, צוֹרך צוֹרך וטעמוֹ. ונפתח בסוּגיה, החשובה כּצוֹמת החיוּת המקוּבּלת של לשוֹננוּ, היא סוּגיַת הפֹּעַל ונבדקה לסדר בּנייניה המקובּל, וממילא נפתח בּבניין פָּעַל (קל), ונראה מעשׂי החידוּש או ההרחבה, כשהם סדוּרים לפנינוּ, כּדרך שנסדרם אף בּשאר הבּניינים, בּסדר אלף־בּית לאמוֹר:

ברז: “בּפּוּנדק הפּוּנדקי בּוֹרֵז לו יין מן הקיר”, הפּוֹעל מחוּדש על פּי שם־העצם בֶּרֶז, שגם הוּא מחוּדש על פּי הארמית בְּרַז, בִּרְזָא, ואבן־שושן בּמילוֹנוֹ מביא דוּגמת שימוּש זוֹ ומקדים להּ דוּגמה משל ז' שניאוּר.

דבב: הוּא הוּא הכּינוֹר הראשוֹן הַדּוֹבֵב / הצוֹבט את הלב בּבכיוֹ העצוּר“, אמנם הצוּרה ידוּעה לפי מקוֹרה בּכּתוּב “וחכּך כּיין הטוֹב הוֹלך לדוֹדי למישרים דובב שׂפתי ישנים” (שה"ש ז‘, י’), ואין הוראתהּ מוּכרעת מתוכהּ: ואם להסתייע בּקצת תרגוּמים, עניינהּ נטיפה (“היין דוֹבב” = היין נוֹטף), אך חז”ל פּירשוּ פּוֹעל זה כּלשון דיבּוּר (“שפתוֹתיו דובבות בּקבר”), והוא הפּירוּש המקוּבּל, אלא שהוּא מקשה על צוּרת הכּתוּב, שלא אמר “דובבות שׂפתי ישנים”, אלא “דובב שׂפתי ישנים”, ונתפּסה הצורה כלשון פיעל עָבר, שעניינהּ לא הדובר עצמו, אלא מביא את זולתו לכלל דיבּוּר, וכך דרכּוֹ של השימוש השגור: מדובבים את פּלוני. ושימושו של בּיאליק יוצא לשתי הפּנים; מכּאן להוראת עצם הדיבּור: “ופתאום שב העלם ויכרע על בּרכּיו לפני הדמות… ושׂפתיו דובבות בּכליון געגועים: אחותי, האַתּ היא?” (מגילת האש); ומכּאן להוראת הגרימה לדיבּור: “והברות סתומות, רזי ליל נישאים / משוט בֹּאויר, קלוטות למקוטעים, / תמלט, תגנוב אוזני הקַשבת / מנבכי דממה וַמים צלמָות / כּמגנב דברים / משׂפתי ישן חלומו דובֵב פּיו” (“רזי לילה”); ושילב בּשינוי סדר לשון הכּתוּב (“דובב שׂפתי ישנים” – “ומשׂפתי ישן… דובב”), ללמדך, כּי החלום הוא שדובב (=הביא לידי דיבּור) את פּי היָשֵן. לכן: “הן כּינור היה לו – / נפש חיה וממללה, / והמשורר מדי דבּרוֹ בּוֹ / את כּל רזי לבּו הגיד לו / וכל הנימין ידוֹ דוֹבבה” (“אחרי מותי”), ללמדך, כּי ידו היא שהביאה את הכּינור לכלל דיבּוּר, על מקבּילותיו (מילול, היגד). והרי אף מלצֶר ידבּר באותו כּלי: “הכּינוֹר הראשון הדובב” – כשה"א הידיעה מסלקת כּל אפשרות של פּירוּש כּלשון פּיעל עָבר, ומעמידתו פָּעַל הווה, כּשם עצם השימוש מעיד על תפיסת שורשו דבב, המסלקת תפיסת שורשו דוב [=זוב, צוף], והיא תפיסה הנגלית גם בּדוגמה הבּאה:

נפף: “העלם יורד, העלמה בּחלון, / נופפים זה אל זה ידיהם”. הדקדוק בּשורשו של הפּועל, שהוא נוף, מחייב צורת “מנופְִפים”, כּדרך שימושהּ היחיד בּמקרא, שהיא גם מסד שימושו של השיר: “עוד היום בּנֹב לעמֹד ינופף ידו הר בּת ציון” (ישע' י', ל"ב); וכן שימושו אצל בּיאליק בּלא כּינוי: “הבּחורים… ראו את העלמות, והנה הן קרבות… וַיתרוּ כולם ממקומם ויזעקו אליהם בּקול גדול וינופפו ידיים” (מגילת האש). אבל הרגיל אינו בּפיעל, אלא בּהִפעיל, כּפי שהוא מצוי בּכתובים, ורש"י בּבואו לבאר לשון “ינופף ידו” אומר: והתחיל [סנחריב] להניף ידו בּגאוָה ואילו מלצר נוהג, כּאילו נמצא שורש נפף, המחייב פָּעַל נופף בהווה (ויש אמנם לשון פָּעַל כּזה בּפיוט, אך שורשו המשוער נוף, והוראתו זילוף והזאה). וספק, אם היה מרחיב הֵיתרוֹ והיה אומר “נָפפתי ידי”, “נָפפו ידיהם” וכדומה.

נקש: “לא יְִנקוש בּפטיש, לא ידפּוק בּמקל” /אמנם שורש נקש נמצא בּמקרא בּנפעל, פּיעל והתפּעל, ואילו צורת פָּעַל, המצויה בּכּתוב “בּפֹעַל כפיו נוקֵשׁ רשע הגיון סלה” (תהלים ט', י"ז) גם אם ראב“ע רוֹאה כּאן את הנו”ן מן השורש, הרי הוא מציע את חילופו של הצירי (“הקמץ הקטן”) בּפתח, וככל הנכון שורשו יקש, ורש“י מפרש: “נוקש רשע – נכשל רשע”. ובעקביו הטייטש: “דר ביז וויכט איז גישטרויכלט” (או: שטרויכילט); ובעל המצודות בּפשיטות: “כּאשר הרשע יפּול בּהמוקש”. לעומת זאת נמצא שורש נקש בּהוראת דפיקה פּעם אחת במקרא, בּמקבּיל לצורת פָּעַל בּארמית: וארכֻבּתהּ דא לדא נָָקְשן” (דניאל ה‘, ו’), כּלומר: וברכּיו מקישות ודופקות זו לזו; והיא מליצה שנשתגרה להוראת מורך לב. אכן, בּלשון שלאחר המקרא מצויה צורת פָּעַל, ואבן־שושן מביא בּדוגמותיו אף דוגמה בּלשון דורנו, והיא לביאליק. על כּל פנים שימושו של מלצר, יִנְקוֹשׁ, בּלשון עתיד, שעניינו כּהווה מתמיד, ללא הפּלת הנו"ן, הוא נדיר.

נתח: “יש מיד לעיר טשורטקוב לברוח / ואל בּית החולים להגיע, ואולי עוד יספיקו לִנְתּוֹחַ / ואם יוכל לעמוד בּניתוּח, והלב יעמוד לו הכּוחַ”. והשגור הוא בּפיעל, כּדרך המקרא, שאינו יודע אלא את הפּיעל בלבד; והמשורר שינה משום החרוז (לברוחַ – לנתוֹחַ), ומוכרע מדבריו, שהרי אינו אומר “לעמוד בּנתיחה”, אלא “לעמוד בּניתוח”, ולא עוד, אלא שבּהמשך השיר יאמר: “לאחר שהגיעו לטשורטקוב וקיבּלו הרופא לבדקנוּ / הוא צִוה למהר ולנסוע לפּרופסור בּלבוב שֶׁיְנַתְּחֶנוּ”.

שָׁיך: “היה מול בּיתנו שם בּית עם גן שֶׁשָּׁיַךְ לפריץ”. לשון שייך מוצאו בּארמית, ונקלט בּעברית, ונכנס ליידיש, ונתגַון בּהּ, וחזר, בּתוספת גיוונו, לעברית החיה, וחלה בּוֹ הרחבה לצורות פּיעל וּפֻעל והתפּעל, אך לא לצורת פּעַל, כּדרך הדוגמה שלפנינו בּלשון עברי, שֶׁשָּׁיַךְ – שהרי השגור הוא: “שהיה שָׁיַךְ” – וספק, אם אותו חידוש צפויה לו הרחבה מלאה, וביותר על לשון עתיד, ואפשרות לשון “יִשְׁיַךְ, יִשְׁיְכוּ” תידחה ממציאות לשון “יִשְׁתַּיֵּךְ”, “יִשְׁתַּיְכוּ”, והוא אולי הטעם לאבן־שושן, שלא הזכּיר כּאותו חידוש.

שקה: “ושם הוא [הלילך] נובט ומכּה שרשים / וְשׁוֹקֶה מדמי”./ השורש שקה שגור בּייחוד בּלשון הִפעיל (“מַשְׁקֶה”), ומצוי בּצורת הופעל, פֻעל ואף נפעל, אך לא בּצורת פָּעַל, ונראה, שהמשורר בּנאה על דרך כּךְ: דָּמִי מַשקה את הלילך, נמצא הלילך שוֹקה מדָמִי. ואולי אחיזתו לא הייתה בּפּועל, אלא בּשם־העצם, דהיינו שדמו בּחינת שוֹקת, שהלילך שוֹקה ממנה. כּי אמנם אפשר, ששם־העצם מלוי יהא סיוע, אם לא גְרָם, לחידוש הפּועל, נראה בּדוגמה הבּאה.

שעט: “והילד שׁוֹעֵט על השלג ובלבּו מבשילה המחשבת”. כּנודע אין המקרא יודע אלא שם־עצם שְׁעָטָה, וגם הוא בו בּת יחידה “מקול שַׁעֲטַת פרסות אבּיריו מרעש לרכבו המון גלגליו” וגו' (ירמ' מ"ז, ג'). ועל פּיה נבנה קיצורו שַׁעַט בּפיוט ימי־הבּיניים, וחזר ונבנה בּימינו, והתפּשטוּתוֹ מרוּבּה, בּייחוד
בּשירה, ואף מלצר משמש בּוֹ: “עגָלה – אלינו נוסעת ישר… / שמעו הטרטור וְהַשְּׁרִיק והשעט… / וּמי הנוסע? איכּר?”. וספק אם הייתה בּזה יד הדרוש, שנדרש לעניין שעטנז, אך ודאי הייתה בּזה יד המגמה להרבות במלעֵילים, אם לצורכּו של החרוז אם שלא לצורכּו. ואף הפּועל שָׁעַט נבנה בּימי הבּיניים, כּעדות רישומו בּפּיוט, וחזר ונבנה בּימינו, וצורותיו פָּעַל, פּיעל, הפעיל והתפּעל, ושימושו בּמקור ובתרגום.


 

ג    🔗

גם חידושי לשון פָּעוּל אין דוגמותיהם מרוּבּות:

דמה: “בּשעה ששׂיחֵי הלילך כּבר הוציאו עלים גדולים דְּמוּיֵי לֵב” /החידוש אינו בּעצם הצורה שהיא מצויה, אלא בּצירופהּ, ואבן־שושן אמנם מביא “עלים דמויי לב, דמויי נוצה”, ולא ידעתי, אם הייתה הנדידה מדברי שירה לספרי בּוטניקה, או איפּכא.

חדד: “היא נשארה שוכבת / פּניה חֲדוּדִים, ולא הוסיפה עוד דבר לאמור / עזבה את החשכוּת בּדרך אל האור”. דוגמה היא, שמזכּירה אבן־שושן, והיא דוגמת תרגום לשירו של נחום בּוֹמזֶה (“על נהרות”, תשט"ז), ולשון מקורו קצר יותר: “זי איז געבליבן ליגן מיט אַפאַרשפּיצט געזיכט – / זי האּט פאַרלאָזט דאס חשכות אויפן וועג צום ליכט” (“אַ חתונה אין האַרבסט”, 1949, ). אך דומה, כּי חשוב להזכּיר דוגמת מקור: “רק בּאמצע הבּטן – בליטה חֲדוּדָה / למשל, מישור רב עם גבע גלמודה”. החרוז עשׂוי היה שיסתפּק בּתיבה השגורה והישנה, חדה, אך נתבּקש שיווי המשקל: חֲדוּדָה – גלמודה – כּשם שנתבּקש הֶבלט כדרך “פאַרשפּיצט” או “צוגעשפּיצט”.

חלם: “עכשיו, הקורא, נעזוב את מאיר / בּטשורטקוב בסוהר חָלוּם בּהרהור”,והוא מחידושי דור אחרון, ואבן־שושן מביא משלונסקי וש' שלום בּהוראת הוזה, שוגה בּחלום, וככל הנכון הוא כדרך “פאַרחלומט”.

vertraumt

חרד: “השלג מושך, וצריך גם לחוס על פּרוטה חרודה וספורה”, ובאבן־שושן ליתא. ואין הפּירוש, שהפּרוטה חרדה או נחרדה, אלא שהבּריות חרדים עליה – כּדרך הדיבור “אַן איויסגעציטערטער גראָשן” הבּנוּי לפי “אן אויסגעציטערט קינד”, ופירושו כך: פּרוטה או תינוק, שהשׂגתם בּאה מתוך חרדה, רעדה. ועניין “פּרוטה ספורה” – – כדרך “אַ געציילטער גראָשן”, שפּירושו גם מניין גם צמצום.

טפף: “דילגנו מעל לשלוש מחלפות האישה הכּסופות / הלכנו בּחול הנוצץ ורגלינו קלות וטפופות” – צירופה של התמונה האחת, שמקורה אינו בּמקרא (שאינו יודע “רגל קלה” אלא “קל בּרגליו”) כּי אם בּתפילת “נשמת” (“ורגלינו קלות כּאיילות”), והתמונה האחרת, שהיא בּת יחידה בּמקרא “הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכּסנה” (ישע' ג', ט"ז), הריהו כּצירוף שנתבּקש מאליו, ונעשה כּשימוש המצוי, אבל לא ידענו, על מה לא הסתפּק המשורר בּלשון פָעַל, טוֹפְפוֹת, ונסתייע בּלשון טפופות שעניינו לחז"ל מידה שאינהּ מחוקה ולא גדושה (יומא מ“ח ע”א). ואם כּיוון לשיווי המשקל של בּת־הצמד לחריזה, כּסופות, הרי גם הוא חידוש מלשון כֶּסֶף, כּלוֹמר כּעין הכּסף, ועשׂוי לשמש גם לשון כּוֹסף. ואבן־שושן מביא לעניין כּסוף, כּעין הכֶּסף, דוגמה משירת דוד פוגל, ואף מביא טָפוּף כּלשון הליכה מרחפת, אך בּלא מתן דוגמה.

כמה: “שאוכל לעמול בּכל ששת ימות חול הפשוטים בּשבוע / ולכבוד יום השבּת שקידשת, לקראת יום השבּת הַכָּמוּהּ”, ' 545 ואבן־שושן מביא שימוש זה בּלא מתן דוגמה. ונראה, כּי החרוז גרם לשימוש בצורת פָּעוּל, והוא הדין בּדוגמה הבּאה.

כּנע: “ידידי לֶהוֵי לך ידוע / לא אדם אנוכי ולא מנדיל לגנֶנדיל מרשעת כּנוע / רק מלאך אנוכי… ואיזהו? – – / אנוכי השׂטן וגם מלאך המות”. ואבן־שושן מביא לשון כָּנוּעַ, וּשתיים דוגמאות מימי הביניים וחמש דוגמאות מדור אחרון, ובכללן אחת לי' בּורלא, על דרך חריזה בּפּרוזה: “עינו כּנוּעָה והבטתו צנוּעה” (“עלילות עקביא”), שצורת החידוש קודמת לצורת השגוּר; והדרך היא, בּרגיל, הפוכה, כּפי שניתנה בּדוגמת מלצר, אם כּי הוא עצמו נוהג בּסדר ההפוך, כּניכּר מן הדוגמה הבאה.

עשש: “אם עיניי עֲשׁוּשׁוּת וּפני כּבושות, הן נפשי מבּיטה מבּיטה / ורואה כּל ציור וקישוט ועיטור…”. הבלטנו את החריזה הפּנימית, כדי להבין, על שום מה לא היה די בּפָעֵל, עֲשֵׁשׁוֹת, כפי שהוא מצוי מימי הבּיניים עד עתה, ונעזר בּפָּעוּל עשושות, שאבן־שושן מביאו, אך בּלא מתן דוגמה. ולעניין החריזה הפּנימית, הרי הבּודק בלשונותיו של מלצֶר מזדמנות לו דוגמאות לרוב.

רוח: “להיותם [התפּוּחים] לקרוב ולרחוק שלוחים, / להיותם מופלאים, מותמהים וברוכים, / להיותם נגועים משושים וְרוּחִים, / להיותם קלופים, רסוקים וּפרוּכים, ועל גב הקערות הסדרים ערוּכים” / חמישה חרוזים רצופים הם, וארבּעה שימושם מצוי: שלוחים, בּרוכים, ערוכים, פּרוכים – מה שאינו כן וְרוּחִים. אם אין הכַּונה לתואר רוחי (הגזור משם־העצם רוּחַ) בדרך שאין לו הבנה לענייננו, הרי דימיתי תחילה, כּי הוא, ככל שאר בני חרוזו, צורת "windig ווינדיק "

פָּעוּל למין פּועל רוח, כדרך “אויסגעלופטערט”, בהוראת מאוּורר; ועניין הרוח מצוי בּבירור

Wywietrzony בּמקבּילתו הפּולנית

אבל המשורר העמידני על כּך, כּי לשון משושים ורוּחים, כפעול מלשון רֵיחַ, הֵרִיחַ הוּא כּדרך היידיש, “באטאפּט און באשמעקט”, ובאבן־שושן אין שני הפּעלים האלה, שנתחדשו לו למשורר, ולענין משׁוּשׁ, שלא כּדרך המצוּי “ממוּשש” (או “ממוּשמש”), כּנראה, השוָאת המשקל גרמה, וכן כּנראה, ניתן לבאר עניין “גוֹשש – מוֹשש” שהפּועל הראשון קדום, וחברו הסתגל לו בּמשקלו כּחרוזו. כיצד השוָאת המשקל מתקיימת, אתה למד מדוגמה אחרת: “חוטבי עץ הם או מים לעיר שואבים / ויודעים גם מן המעט מלאכה… / ואולם מי יודע דרכּם ויודע / מפני מה עניים הם וגם רועבים”. והמשורר הסבּירני, כּי לא בּלבד מלוא שיווי המשקל לא הניח בּידו להסתפּק בחריזה “שואֲבים – רעֵבים”, אלא אף כַּונת ההבחנה: רְעֵבִים – “הונגעריק” (שם־תואר); רועֲבִים – “הונגערן” (פּועל).


 

ד    🔗

ונראה, כּי ההרחבה של צורת נִפְעַל היא בּאסופּת השירה שלפנינו מועטה ביותר.

כּמהּ: “ואותו הבּחור מצדו גם לר' מנדל נפשו בּוֹ נמשֶכֶת / ואם נפש אל נפש נִכְמַהַת / הן הרגל ממילא הולכת”. והפּוֹעל כּמה אתה מוצא בּשימוש פָּעַל, הִפעיל, התפּעל, ולאו דוקא נִפעל, ואם צורכּו של החרוז אינו מצדיקו, אפשר צורכּה של הצֶזורה (מִפסָק), שהמשורר נוהג בּהּ ברוב המקרים דרך המלעיל, מצדיקו, וכסיוע לו השוָאת המשקל הבּאה, מטעמי דקדוק, על חצי תאוָתהּ: “נפש נִמְשֶׁכֶת – נפש נִכְמַהַת”.

נסג: “שיודעת כּל בּת ישׂראל לרקד / – – הפּנים לפּנים והרגל נִסֶּגֶת – ומבּלי להסב את העין מנגד”– לפי השורש, שהוא ודאי וסמוך אל הכּתובים, סוג, מתחייבת צורת נְסוֹגָה. אך לפי השורש, שהוא אולי בּדוי, נסג, מותרת צורת נִסֶּגֶת, וביותר שלשון הכּתוב “לא תַסִּיג גבוּל רעךָ” מתנודד בּין שניהם, והשוה “לא יִסַּג” (מיכה ב‘, ו’), וכבר התרגלנו שלשורש זה נזדוְגה צורת מקור חורגת, לָסֶגֶת, ולעניין שם־הפעולה גזרנו תחילה נסיגה, ואך לימים – “תְּסוּגָה”. על כל פנים צורת נִפעל משורש נסג כּדוגמה שלפנינו חידוש, ובאבן־שושן איננה.

*

אף צורת פיעל חידושיה אינם מרובּים:

אפר: הי גָזְדא, אולי לי תתן המִקטרת / לקיטוּר לשעה אך קלה? / אתֵּן גם אתֵּן, אך המתֵּן, אֲאַפֵּר את / המִקטֶרֶת וגם אמַלאהּ". בּית זה יש בּו כמה נקודות מעניינות: החריזה המורכּבת (המִקטֶרֶתאאפֶּר אֶת), החריזה הפּנימית (אֶתֵּן אֶתֵּן אך הַמְתֵּן); אך עיקר ענייננו עתה הוא הפּועל אפר בצורת פִּעל, אַפֵּר, הגזור משם־העצם אֵפֶר. וקביעת הוראתו של פִּיעל זה כהוצאת אֵפר (כּמו בּמקרא דישן=הוציא את הדשן), בעוד שההִפעיל האפיר הוראתו כּהעלאת אֵפֶר או צבעוֹ (כּנראה, על דרך שֵׁרֵש = עקר שרשים, הִשְׁרִישׁ = הכניס שרשים והעמיקם). ואבן־שושן מביא פּיעל זה בּהוראה זו, ואמנם כּסמך לו דוגמת מלצר, כּשם שהוא מביא פיעל זה לפי שם־העצם אֲפֵר, שעניינו מַסְוֶה, והוראתו צביעת הפּנים כדרך השׂחקנים והמתחפשׂים – וזו בּת־תחרות קשה לחידושו של מלצר, ושׁגירותהּ תסתום פּתח בּפני שימושו, גם אם־לא ידעתי, אם בּחָדלנו למלא את המקטרת וּלאפּרה, ננהג חולין על טהרת הקודש ונדַשן את המקטרת ונקטמנהּ.

פקח: “אישּ בגֹולם לא ירגיש, / כי עיניו גם נְפַקֵּחַ… / הם צייתו לו לאורֵחַ”. צורה זו ודאי אינה חידוש, אבל היא על דרך החזרת משמעהּ מעיקרהּ, שכּן השימוש המצוי תולה פּקיחה בּפתיחת עיניים, וּפיקוח בּפתיחת עניינים אחרים, אם “פּיקוח הגַל” וכדומה, וסתם פּיקוח – שמירה, השגחה. בא המשורר, שהחרוז הצריכו לכך ותולאו ביסודו.

פרר: “שתַראה לכל סוס האוכל כּי עוד סוס / שם עומד ואוכל כּנגדו וימהר / גם הוא לאכול ולנשוף וּלְפָרֵר”. שכנות האכילה עשׂויה לפרש עניין הפּירור כּמותה, כּביכול הסוס עושׂה מאכלו פּירורים פּירורים. אך שכנות הנשיפה, וביותר העדפת צורה – לא “לְפוֹרֵר”, אלא לְפָרֵר – מעמידים אותנו על כּך, כּי לפנינו בּניין פּוֹעֵל לדרך צהילתו של הסוס, “פְּרְרְר” – או “טְפְּרְר” – שהיא אזהרה לעכּב מרוצתו – ודרכּו של המשורר בּמיני אונומאטופּיאה היא סוגיה לגופהּ. אף זאת נעיר, כּי בדרך כּלל בונה המשורר פּועלי אונומאטופיאה לא בּלשון פִּיעל, אלא בלשון פִּלְפֵּל.

רדף: “[האחים] לא רִדְּפוּ זה את זה, לא היו מתקנאים”. ולא ידעתי תחילה, על מה דחה את הפָּעל שהוא מצוי, והעדיף את הפִּיעל שאינו מצוי כּמותו, משום שהרודף בּכּתובים רודף גם אחרי מישהו, ואילו המרַדף מרדף תמיד את מישהו; ואילו פּירש רידוף כרדיפה חזקה וחוזרת ואף מתמדת יותר. אך המשורר הסבּירני, כי כַּונתו הייתה ליַחד פּוֹעל לעניין הרדיפה בּהוראת הטרדה קבועה, שהיא שונה מן הרדיפה בּהוראת ריצה אחרי אדם להרגו וכדומה.


 

ה    🔗

ואם ראינו מיעוט השימוש להרחבת צורת פִּיעל, נראה לעומתו ריבּוּיו בּצוּרת פֻּעל, ולא עוד, אלא שמיני הרחבה אלה הם גם מגוונים גם נועזים יותר.

אמל: “אך לא על חינם כּאן אֶשְׁאָל / – – דורנו הוא דור מְאֻמְלָל”. המקרא יודע צורות אֲמוּלָה, אֻמְלָל, אֻמְלָלָה, אֻמְלָלוּ, ואינו יודע את הצורה שלפנינו, ולידתהּ לא בּלבד מטעמי משקל, אלא גם לשם הבחנה בּין אומלל (=“דער אומגליקליכער”) ובין מאומלל (=“דער אומגליקליך געמאַכטער”, שעשׂאוהו אומלל). ואבן־שושן מביא דוגמה, והיא לא' בּרש. ודומה כי קדמה צורת פּיעל, ואפילו בּדיבּור שנשתגר: “[הרי] אתה מאַמלל אותי”. (=“דו מאַכסט [דאָך] מיך אומגליקלעך”).

גדש: “ארבעה [תינוקות] הוא הוציא אל בּיתו החָדָש / שבּנה בּתוככי העיר, בּטבּור. / ונקל לשער, מה היה מְגֻדָּשׁ / זה הבּית הקט משֶל חדר יחיד”. והוא שימוש מצוי על דרך הצמד “גדוש ומגודש”, המובא עוד בּמדרש; והמשורר, כּשם שהחרוז סייעוֹ (לגבי “גדוש”), כּך המשקל סייעוֹ (לגבּי “נגדש”). והרי דוגמה אחרת: “ואותה החוה מי יושב בּהּ? יהודי מגודש ומפוטם”, והכַּונה בזה לעניין “אָנגעשטאָפּט”, המשמש גם עניין פּיטום הבּשׂר וגם עניין גידוש הכּיס, ומשום כּך ויתר, כנראה, המשורר על חריזה פּנימית קרובה – “מגושם ומפוטם” – שהרי הוא קרוי כּמה פעמים “בּעל גוף”, שהוא שם־דבר לגשמיות. ואבן־שושן מביא דוגמת תרגום: “סבו שעמס על הגב / את הציבור המגוּדש, / ויצא אל העולם / ללמוד בּראשית מחדש” (“על נהרות”, והוא ליעקב פרידמן, ולשון מקורו: “זיין זיידע וואָס האָט אָנגעלאָדן / דעם קלומיק אויף פּלייצעס / און אַוועק אין דער וועלט / צו לערנען בראשית” (“לידער און פּאָעמע”ן“, תשל”ד, כּרך ב,). לאמור, תיבת המגודש תוספת המתרגם, כּנראה, כיותרת הֶדגש.

דאב: “וְשַׁבְתָּ אל סבתא, רעיה השוכֶבֶת / חצייהּ משותקת, כּוּלהּ מְדֹאֶבֶת”. המקרא אינו יודע אלא צורת פָּעַל וצורת הִפעיל חסרה (“מְדיבת נפש”), אך חז"ל יודעים אותה שלמה (“עד שתדאיב נשמתן”, כּדרוש לעניין “עד מֵידְבָא”). מה שאין כּן צורת פֻּעַל, שיותר משנולדה לצורך החרוז (שאין נפקא מינה בּין דוֹאבת או מדוֹאבת) נולדה לצורך השוָאת המשקל (מְשֻׁתֶּקֶת – מְדֹאֶבֶת). וכפי שהסבּירני המשורר, התכַּון ל להבחנה בּין דואבת או נדאבת ("ווייטיקדיק, – כּוֹאבת) ובין מדואבת (=צעווייטיקט, אָנגעווייטיקט) – רבּת מכאובים. ראה – “כּך הוכיחני בּנחת. ואני בּפנים של שלהֶבֶת / בּשתיקה חרטה לו הקשבתי ובנפש מאוד מְדֹאֶבֶת”. ובאבן־שושן ליתא.

כתף: “עזב [ר' ישראל מריז’ין] את אחיו שבּסתר שָׁאָפוּ / לקרן של זוהר ופדוּת / עזב וברח – – והנה מְכֻתָּף הוא / בּין רעש גליו של הפְּרוּט / הנה הוא נישׂא על גבּו של גבריאלו – – “. המקרא אינו יודע אלא את שם־העצם כָּתֵף, ואילו חז”ל יודעים גם את הפּועל בּבניין פּיעל (ואולי בּבניין נִפעל); אך השימוש שלפנינו הוא חידוש, ואבן־שושן מביא דוגמה משל א”א ליסיצקי. ומלצר נעזר בּכך לשם חריזה מורכּבת (שָׁאָפוּמְכֻתָּף הוא), ופירושו – מי שנמצא על כּתפיו של אחר, כלומר שהאחר מְכַתְּפוֹ, כּמפורש בּהמשך השיר בּלשון השגור (“נִישָׂא על גַבּוֹ”).

לאט: “יש אֵם לו נשקה, נערה לו תִּלְאַט / ועלמה גם תאהב, / מָצָא האישה וגם בּן לו נולד / וזקן וגם שָׂב; // ויש לא נֻשַּׁק, לא לֹאַט, לא נאהב / ואישה הוא מוֹצֵא; / כּבא לא נשוּק כּן עשוק הוא גם שׁב / ריקם הוא יוצא”. פּסקה זו מצויים בּהּ מיני שׂחוק, הבּאים להבליט את ההבדל בּין בּעל המזל ובין חילופו, שהראשון נלוות לו ארבּע נשים, אישה אישה לפי ארבּע דרגות גילו (אֵם, נערה, עלמה, אישה), והאחרון נזכּרת בּו אישה אחת. ולא עוד, אלא שהראשון נאמר בּו לשון מָצָא (כּדרך: מָצָא אִשה מָצָא טוב), והאחרון נאמר בּוֹ לשון מוצֵא (כּדרך: וּמוצֵא אני מר ממות את האשה). וכל מעגל חייו מתואר על דרך “תחילתו כּסוֹפוֹ” מתוך הבלט בּסיועהּ של חריזה פּנימית (“כּבא לא נשׁוּק כּן עָשׁוק הוא גם שׁב”). אולם לענייננו עתה חשובה ההבחנה, כּי הראשון נופל בּו הֶגדר אקטיבי (נָשקה, תלאט, תאהב), והאחרון נוֹפל בּו הֶגדר פּאסיבי (לא נוּשק, לא לוֹאט לא נאהב); והאמצע חידוש, ובאבן־שושן ליתא. ולא מצינו בּמקרא את הפּועל לאט אלא פּעמיים, ובבניין פּעַל בלבד; פּעם אחת כּלשון הלָטה ועטיפה, וּפעם אחרת כּלשון הנדרשת כּלחישה, ומטבע הכּתוב (“ודבר לָאַט, עמך, איוב ט”ו, י"א), המתקיים בּלשון (וראה, למשל, בּיאליק: “הוא לָאַט עמי: אוֹמן, תוֹם – / כּקרן אור בּערוֹב היום” [“בּערוב היום”] מעכּב עמידתו לגופו, כּל שכּן שינוי בּניינו, וביותר לצד הפּאסיב, כּפי שהוא מצוי בּלשונות אחרות, וראה האמירה: “געשושקעט הייסט מער ווי גערעדט” לאמור: יפה כּוחה של לאיטה ולחישה מכּוחו של דיבּור.

מקח: “(אך לפני התפירה שיהיה מְמֻקָּח!) / – – ותהיה כּתינוק־שנולד מְזֻכָּךְ”. שורשו הוא אמנם לקח, שעל פּיו נגזר מִקָּח, הבּא בּצמד המלים “מיקח וממכּר” או לבדו, והגייתו המצויה מֶקַח, שעניינו מחיר על דרך “המקח השוה”, “מקח טעות” (ובבדיחות: מקח שטוּפּ), והדיבּור “עמד על המקח”, ובימינו “התמקח”, כּאילו המי"ם מאותיות השורש, והמשורר בּנה בּניין פֻּעל, ובאבן־שושן ליתא, והחרוז מסייעו. וכסבור הייתי, כּי עניינו על דרך “מחיר ממוּקח” (= “אַן אויסגעדונגענער פּרייז”) והסבּירני המשורר, כּי עניינו על דרך “זאָל זיין געהאנדלט, געדונגען”, כּלומר: שהמיקוח ייעשׂה קודם התפירה.

נטף: “ושירה גם סיפּור הוא והוא גם שיר־זמר / מְנֻטָּף בּעצבוּת מראשית ועד גֶמר”. צורת פֻּעל היא חידוש, ואבן־שושן מביא דוגמה, והיא לשלונסקי, וידובּר בּה על הרוח החובט בּכפיו על גזעם המנוּטף של האילנות, כּלומר שירדו עליו נטפים הרבּה, ואילו בּדוגמה שלפנינו אינו על דרך הממש, אלא על דרך ההשאלה, שהמסַפרת מנטפת עליו, על סיפּורהּ, נטפי עצבות, כדרך האישה, המנטפת יין או שמן או שאר נוזלים על בּצקוֹ של מאפה, ועניינו כמו “באַשפּריצט, באַטריפט”.

פעם: “חצית מְפֻעְמֶנֶת יורדת מְלֻכְסֶנֶת / ממותן עֶדנה בּקפילה מְמֻתֶּנֶת”. בּתוך השׂחוק המורכּב, שאמצעו חריזה פּנימית (מפועמֶנֶת – מלוּכסֶנֶת) וכפל שימוש בּכעין שורש אחד (מוֹתן האישה – קפלי שׂמלה מתונים, כלומר רכּים, נוחים), בולטת, ליד הרחבה אחת, שגם היא צעירה מדיי (אלכסוֹן – לכסוּן – מלַכסן – מלוּכסן), הרחבה אחרת, שהיא חידוש גמור – בּניין פֻּעַל על פּי שם־עצם, שעיקרו פּועל (פָּעַם – פַּעַם, פַּעֲמוֹן – מפוּעמן), כּדי להגדיר סוג של חצי שׂמלה (ותחת הצורה המקובּלת חֲצָאִית – צורת חָצִית), הקרויה Glockenkleid. ובאבן־שושן לשונות קפילה, חָצית, מפוּעמנת ליתא.

קנם: “מבוּשל ומטוּגן ומצוּמק, / – – מבוּצל ומפוּלפּל / ובנזגביל מתוּבּל, / ממוּלח ומשוּמן, / ומכורכּם וּמְקֻנְמָן”. לפנינו מיני פֻּעַל שונים, המשמשים הֶגדרים למעשׂה לפתן ועשׂייתו, והמשורר צירף על פּי דרך הבּניין הישן (כּרכּום – כִּרכֵּם – מכוּרכּם) דרך בּניין חדש (קינמוֹן – [קנמן] – מקוּנמן), אולי מתוך סברת חשאי, כּי כּשם שהדרך הישן נסמך אל הנחת מציאותו של שורש עברי, כּך גם הדרך החדש נסמך על כּך, לפחות דרך דרוּש. שהרי כּבר חז"ל הסמיכו קינוּמא וקינמוֹן, כּביכול שורשם מבּית ואחד. ושמא משום כּך לא נתפּתה המשורר להפליג ולבנות על פּי שם־העצם זנגביל (והוא מצוי בּגמרא: זנגבילא) פּועל, שהיה מרויחוֹ תוספת חריזה (מבוּצל – מפוּלפל – “מזוּנגבל”) לחריזתו (מטוּגן – משוּמן – מקוּנמן).

רוק: “דלתי לא נפתחת, דלתי לא נסגרת. חדרנו – כּלה המחכּה לחתן. / עייף וּמְרֻוָּק מחכּה השלחן, מצפה לידך זריזה ומסַדרת” . ובניין פֻּעַל, שנבנה על פּי שם־עצם (רַוָּק, רווקא) הוא חידוש, ואבן־שושן מביא דוגמה של מי שקדם בּזה, והוא א"נ גנֶסין: “אותו חָזֶה נלאה, הריק והמרוּוק, המתחיל מצטמק”, לאמור, לפנינו תיבת רַוָּק כּעיקר הוראתהּ – רֵיק; והיא נתלית בּחלק הגוף, ואילו בּדוגמה שלפנינו הוראתהּ בּחור פּנוי, השרוי בּלא אישה – וראה תיבת ledig, היוצאת לשתי ההוראות. והעוסק בּנסתרות ידרוש בּסמלים, כּגון חֶדֶר – אישה (Frauenzimmer); שֻלְחָן – כּדרך “הפיכת השולחן”. והמסתפּק בּפשוטו של עניין יראה את השולחן המרווק כּשולחן, שתכונתו כּשל חדר רַוָּקִים (Kavalirzimmer), שאין בּו סדר.

שלך: “לרוּח כנפיים – מגל, / נקצר השׂדה וְנִשְׁחַף. / אילן מְשֻׁלָךְ – כּחלל, / ציפּור כּמסוּמרת כּנף”. דימוי המשקל גרם לשני חידושים, האחד בּנִפעל (נקצר – נשחף), האחר בּפֻעל (משוּלך –מסוּמר[ת]); והשימוש המצוי בשניהם – בהִפעיל (השחיף – השליך). ואילן משוּלך, כהֶגדר אילן העומד בּשַלכת, הוא קצר ומדוקדק, וצורכּו צורך. ואבן־שושן מביא דוגמת תרגום: “אילן מְשֻׁלָּךְ והבּית חומרי וכבד” (“על נהרות”, עמ' 95), והיא לב"י ביאליסטוצקי, ובמקור: “בוים ארומגעריסן; היוז ליימיק שווער”, ותיבת “ארומגעריסן” הוראתה שמוּט, קרוּע, תלוּש מסביב, ומקבּילתהּ משוּלך מלשון שַׁלֶּכֶת.

שלף: "ואיך אעשׂה זאת, חרבּי מְשֻׁלֶּפֶת / כּך הוא אומר לה / ואיך אעשׂה זאת, חרבּי מְשֻׁלֶּפֶת – – ". ההרחבה הזאת – ובאבן־שושן ליכּא – אינה לצורך החרוז, שהרי אינו אלא חזרה על עצמו, אלא לצורך המשקל, שדחה מטבּע קדום “חרב שְׁלוּפָה”, ודאי גם בּסיוע של מטבּעות קדומים כּמותו, ובייחוד “חרב מצוּמדת”.

תשש: “והרי הוא אסור שם ימים כּשישה / מְתֻשָּׁשׁ מן הפּחד, חולה מן הצוֹם”. מלבד המשקל הפּתיחה האנאפֶּסטית, הנוהגת בּכל אותו פּרק (שתים עשׂרה שמיניות) – שגרם להרחבה – גרמה אולי השערת דיבּורהּ של האישה: “אויסגעמוטשעט פון שרעק און קראנק פונעם תענית”. ובאבן־שושן ליכּא.

*

כּנגד הריבּוי הזה בּולט מיעוט ההרחבה בּהִפעיל:

דהר: “בּוא נבוא בּזמן העירה, הסוסי אל נא תַדהירה / המושכות רפות השאירה – ואתה פּנה וסוב”. וקדמו בּזה אחרים, והוא בּימינו כּשימוש המצוי.

נבע: “בּחברה, בּיחידות, הוא היה איש שׂיחה / ומבריק בּחידוד ואמן הבּדיחה / ומעיין שאיננו פּוֹסק מִלְּהַנְבִּיעַ / עם כּל זה לא השׂכּיל לדבר־מה להגיע”. וקיים המשורר הנוּ"ן שבּשורש כּדרך הכּתוב “וְלַנְפִּיל ירך” וּכדרך הפִּיוט “מַנְטִיף ומשחיל”, כּדי להטעימנו מעיין הנובע, שנמשל לו הדיבּור. ולשון מַבִּיעַ היה עלול לטשטש את המשל. וקדם לו הקליר בּפּיוט מלך עליון: “צורר מים וּמַנְבִּיעַ” ובבן־יהודה אינו. ושמעתי מפּי המשורר, כּי גם בּשירו על חולדה כּתב: “הרחבת את פּיך לקבר – לבלוע פּיך פּתחת / לְהַנְבִּיעַ מים לא פּתחת”, ובא המגיהּ ושינה: לְהַבִּיע מים.

עבב: “הוא [אבי] הקדים להודות לבּורא והוא שר / עם חמה העולה, עם ציפּור שתעלוז, / עם רקיע תכול או אפור מעביב / לעת קיץ או חורף או סתיו או אביב”. והצורה מצויה וידועה, בּייחוד מפּיוט הגשם: “להעביב ולהענין”, אלא ששם היא פּועל יוצא (שהבּורא מעביב, כּלומר מביא עננים), מה שאין כּן בּשיר שלפנינו: הרקיע מעביב, כלומר מתעבּב, מתענן.

פרץ: “ידך הגדולה נגע בּשׂפתיו ולימדה אותו להפריץ את הבּי”ת של אבּא ולהשטיף את המי“ם של אימא”. שתי הצורות מצויות בּחז“ל, אבל לפנינו הֶגדר האותיות – שהבּי”ת נגדרת כּאות פּרוצה; ואמנם לפי חיתוכה ומונחו בּדקדוק היא מכּלל הפּורצים. ואילו המי"ם נגדרת כּאות שטופה; ואמנם לפי חיתוכה ומונחו בּדקדוק היא מכּלל אותיות השטף.

שרק: “אדם עם פַּטיש מהלך ומַקיש / נְקישה יְחידה כּל גלגל, / השלג משריק תחת רגל האיש / ומואר בּוָרוד סגלגל”. שריקת השלג כּבר נעשׂתה שם־דבר מפּרסומהּ בּשירי החורף של בּיאליק, שעשׂאה אונומאטופּיאה: “שְׁרִיק שְׁרַק שְׁרִיק שְׁרַק – נאום השלג”. ועניין השלג השורק שימושו מצוי, ודקדוקו “השלג מַשְׁרִיק”, שהרי שריקתו אינהּ בּאה מאליה, אלא בּעבוֹר עגלה או בּפסוֹע נעל על גבּם, והוא משריקם. ומִשנה טעם, שלא להסתפּק בּפָעַל ולהיעזר בּהִפעיל הוא בּדימוי המשקל, שעיקרו פּתח־חירק (פַּטִּישׁ – מַקִּישׁ – מַשְׁרִיק), שכּמותו כקמץ־חירק (הָאִישׁ), והיא כּמסגרת למשקל אחר (נְקִישָׁה – יְחִידָה).

*

ודומה, כּי המועט בּיותר הוא צד ההרחבה של בּניין הוּפעל:

תמה: “להיות מוּפלאים, מוּתמהים וברוּכים”. וכבר העירונו על דוגמה זו, ונוסיף ונעיר, כּי דימוי המשקל של צורה קיימת (“מוּפלא”) לא זו בּלבד שסייע לְבניין צורה מחודשת (“מוּתמהּ”), אלא אף שיוָה את מובנם, באופן שעניין “מוּפלא” נראה כּעיקרו, כּלומר שמפליאים אותו, כּדרך “מוּתמהּ” כּדבר שמתמיהים עליו; כּלומר לא wunderbar או wunderlich אלא bewundert.


 

ו    🔗

אף בּניין הִתפעל, שדור אחרון שטוף בּהרחבותיו, אין דוגמותיו מרובּות.

בהק: “הוספנו ללכת דוּמם. הסלעים נעלמו. רק החול נפרשׂ מתבּהק בּחמה, מתנוצץ לו כּכל שיכול”. המקרא אין בּו אלא שם־עצם, ועניינו בּפרשת נגעים, בֹּהַק; וחז"ל יודעים כּתוספת לו, בַּהֲקָן, ואף פָּעַל, בּוֹהֵק, הִפעיל, הִבְהִיק, והוּפעל, מֻבְהַק בּלבד; והספרות המאוחרת הוסיפה פּיעל, מְבַהֵק, והתפּעל, מִתְבַּהֵק. והמשורר נוהג כּדרכּו בּצמדי דימוי משקל (נעלמו – נפרשׂ; מתבּהק – מתנוצץ). ולשון מִתְבַּהֵק מצוי בּימינו, וראה אבן־שושן, הפּותח בּדוגמה אחת רחוקה מעט (חזקוּני) ומוסיף עליה דוגמאות קרובות.

כסף: “הוא היה בינוני בּגובהו וזָקָן / לו היה צהבהב, ומשנזדקַּן / נתכּסף אט לאט והלבּין”. כבר ראינו פּועל כּסף בצורת פָּעוּל, ועתה נוספה לו צורת הִתְפַּעֵל. ויכול היה לנהוג לשון הִפעיל, בּייחוד בּמטבּע הקדום שהיה מצטרף לו המטבּע המחודש: “ומשהזקין הִכְסִיף”; והיה בּכך מדימוי המשקל לעניין הִלְבִּין, אך מִשֶּׁבָּנָה חריזה על פּי שורש אחד, הנפלג לכפֶל משמע – זָקָן, זִקְנָה – הרי לא בּלבד אריכות התיבה ומשנזדקן, אלא אריכות הצבע הראשון צהבהב, חייבה אריכות הצבע האחרון: נִתְכַּסֵּף. ובאבן־שושן מובא לשון כסף כעניין מתכת וצבעה בּהִפעיל והופעל, אך לא בּהתפַּעל; ואילו לשון כסף כּעניין כּוסף ותשוקה מובא בּפָעַל, נִפעל, הִפעיל, הוּפעל ואף בהתפַּעל. והדוגמאות – בּורלא ויזהר.

סלח: “והכול נִסְתַּלַּח לו הכּול לו שכוּח / ועם שאר קדושים ותמימים שם ינוּח”. הפּועל סלח מצוי בבניין פָעַל ונִפעל. והוּפעל היה קרוב ביותר, שהרי הצמד השגור “סלח ומחל, מוֹחל וסוֹלח, מוֹחלן וסוֹלחן” וכדומה, עשׂוּי, ובייחוד ממציאותו של הפָּעוּל מָחוּל, לגרור כּממילא צמד “מָחוּל וְסָלוּחַ”, העשׂוי שישתגר, ובאמת לא גרר, וממילא לא נשתגר, והיא מתמיהוֹת הלשון. והלכּך פּליאה, שהמשורר לא נמשך כּאן לדרכו ולא כּתב “והכּוֹל לו סָלוּחַ, והכּוֹל לו שָׁכוּחַ / ועם שאר קדושים ותמימים שם יָנוּחַ”, אלא נעזר בנִתפַּעל. ואבן־שושן מביא דוגמת תרגום, והיא לשלונסקי (“אוּלֶנשפּיגל”), ודומה שקדמה לו לאה גולדבּרג (“טבּעות עשן”).

עלה: “עַלְוָתְךָ, פּריחתך, ריחך, סגורים וצרורים עוד עמך. / אך למען השם, בּבוא עת – התעורר הִתְעַלְעֵל, התלַבלֵב! / ואַל נא תישאר חס וחלילה שָׁלוּךְ, מנוּשל, מתעלף…”. ראוי לעיין בּבנין הפּסקה, שבּה צמד חרוזים פּנימיים (“סגורים וצרורים”) מעוטר שלישיות, אחת לפניו, שלושה שמות־עצם שוני משקל – פַּעְלָה (עלוה), פְּעִילָה (פּריחה), פֵעֶל (רֵיחַ) – ושתיים לאחריו, אחת שלושה פּעלים שוֵי בניין, כּולם בּהתפּעל (התעורר, הִתְעַלְעֵל, התלַבלֵב); אחרת שלושה פּעלים שונֵי בּניין – פָּעוּל (שלוך), פֻּעַל (מנוּשל), הִתְפַּעֵל (מתעלף).

שלישיית הפעלים הראשונה בּנויה צורה ישנה ושתי צורות חדשות, וכולן שְוות שיעור, ואילו שלישיית הפּעלים האחרונה בּנוּיה שתי צורות חדשות וצורה ישנה, והן שונות שיעור, וקו העלייה כּסדרן: שתי הברות (שָׁלוּךְ), שוא נע ושתי הברות, והן כשלוש הברות למבטא (מְנֻשָּׁל), ושלוש הברות שלמות (מִתְעַלֵּף). השלישייה הראשׁונה הצורה הישנה בּראשהּ (הִתְעוֹרֵר), ושתי החדשות לאחריה (הִתְעַלְעֵל, הִתְלַבְלֵב); השלישייה האחרונה שתי הצורות החדשות בּראשהּ (שָׁלוּךְ, מְנֻשָּׁל), והצורה הישנה לאחריהן (מִתְעַלֵּף). ולעניין הצורות החדשות, אף כּי משוררנו חידשן, הוא נתן טעם חידוש בּהוראתן: התעלעל – מתוך שכנות התלבלב שלאחריו מתפּרש כעניין של צמיחה, תפוקת העלים, אולם מתוך שכנות התעורר שלפניו הוא מתפּרש כעניין של רעישה כּדרך אוְשת העלים, ואולי גוּנב משהו מגעישה כּלשון עַלְעוֹל, שהוא לשון סערה. עניין שָׁלוּךְ הוראתו כּעניין מְשֻׁלָּךְ, שכּבר נבדק לנו, אך שכנותו לעניין מְנֻשָּׁל מחזקת את כּפילות ההוראה של שניהם – שָׁלוּךְ גם כּלשון שַׁלֶּכֶת גם כלשון השלכה; מְנֻשָּׁל גם כלשון נֵשֶׁל, שעניינו נשירת הפירות, גם כּלשון נישול בּהוראה השגורה עתה. ואבן־שושן מביא התעלעל בּהוראת משנֶה של עָלֶה, כּלומר עמוד סֵפר או דַפּוֹ, והדוגמה היא לארד, ואילו דוגמה להוראת היסוד, כּפי שהיא ניתנת בּדוגמתנו, ליתא.

ערם: “ואולם איצטבּות שמלאות הן כּל אחת מקצה אל קָצֶהָ / ושורה על שורה מִתְעָרֶמֶת והטור על הטור מתגבֵּהַּ”. ערם כלשון גיבּוּב מצוי בפָעַל ונִפעל, והרחבתו הִתפעל; ונמצא בּמבקרי המקרא (פוֹלץ), שראה בּאיצטגנינות שלו כּאותהּ צורה, בּספר איוב, לשון הכּתוב “יִתְעַלֶּם שלג” נקרא לו: “עלימו יִתְעָרֶם שלג”. אולם לענייננו עתה חשוב שילובו של החידוש על דרך ההקבּלה “שורה – טור”, שאינה אלא שימוש בּאותה מלה עצמהּ, ראשונה בּעברית ואחרונה בּארמית. ואבן־שושן מביא דוגמה ללשון התערם, והיא לשלמה צמח.

ציץ: “בּכּרך הגדול נִצְטַיֵּץ לי ראשי ונמלא ציפּוֹרי רננה / שמעתי הרבּה ושכחתי הרבּה, נשכּחה גם רחל הקטנה”. צורת פועל צייץ, שעניינהּ פּעייה וזמרה של תינוקות ועופות, נתפסת כּאונומאטופיאה, כל שכּן צורת ההתפּעל, הצטייץ, העשׂויה על פּיה. אך לענייננו עתה נראה להעיר, כּי אף שאותה הצטייצות הוראתהּ מתחזקת משכנותהּ, אלו ציפּורי רננה, שיסודם בּמטבּע המקרא “כּנף רננים”, מותר לשער, שחבויה בּהּ גם הוראת ציץ, שעניינו צמיחה, כּביכול נמלא ראשו ציצים, וראה דרך ההשאלה: בּאמרה es ist ihm grün im Kopf`

[=ירוק בּראשו], וכדרך המרתהּ בחברתה er hat Veilchen im Kopfe

[=יש לו סיגליות בּראשו], וכן בּפּולנית. ואבן־שושן מביא לשון הצטייץ, ודוגמתו למ' טבּיב, כּשם שהוא מביא לשון הִצְטַוֵּץ, ודוגמותיו לטברסקי ואריכא.

צלל: “או שומעת גם איך המטוס מִצְטוֹלֵל / בּשריקה איומה ומיד מתחוֹלֵל / האויר מפּצצה שנפלה מקרוב”. פועל צלל פּתוח לכפל הוראה, והמשורר כּאילו מציע לפנינו הבדלה בּהתפַּעל: הִצְטַלֵּל = הזדכּך; הִצְטוֹלֵל = ירד, שקע, צנח; וסמיכתו על דרך הכּפולים: הִסְתּוֹבֵב, הִסְתּוֹלֵל וכדומה. ועניין מִתְחוֹלֵל כּדרך “חולי ארץ”, והוראתו עירוב חרדה ורעדה. ואבן־שושן מביא לשון נִצְטַלֵּל בּהוראת ירידה, ודוגמתו בּחז"ל, ולשון הִצְטוֹלֵל ליתא.

שקד: “הוי עוּצִי, רחל, מה אעשׂה שיהיה מִשְׁתַקֵּד בּתורה / וּפוֹתֵחַ לבּוֹ לדברהּ וּפוֹקֵחַ עיניו לאורהּ”. המקרא ושימוש הלשון המצוּי אינו יודע אלא בּניין פָּעַל, אך דומה שימושו (שׁוֹקֵד) היה מעמיד את הכּלל מצומצם בּשיעורו משני פרטיו הארוכּים ממנו בּשל הפּתח הגנובה (פּוֹתֵחַ, פּוֹקֵחַ), וההתפּעל (מִשְׁתַּקֵּד), כּאילו בּא להגדילו. ואבן־שושן מביא לשון הִשְׁתַּקֵּד, והדוגמה שלנו כּאמצע של שתי דוגמאות אחרות, והן דוגמת מקור לקַבַּק ודוגמת תרגום לשלונסקי.

ועוד ניתן ליַחד את הדיבּור על צורות פַּעְלֵל, פַּלְפֵּל, ופָעִיל, והיא סוגיה לגופהּ. ובדחותנו דיונהּ ומיצויהּ לשעה אחרת, נעיר שתיים הערות:

ראשית, כּי גם אז לא נצא מגדרו של סעיף אחד, סעיף החידושים של הפּועַל. והרי יש הרחבות לפנים מהרחבות אף בשאר חלקי הלשון ובשאר דרכיה – כּגון ענייני רישומם של מקורות ראשונים, בּייחוד לפי המקרא וחז"ל; מהם שימושי שׂחוק ושעשוע על דרך שינוי מועט ודק; וכן שימוש מימרות ופתגמים כּפשוטם וכסיגולם לצורכּו של נושׂא ונושׂא; אופני שאילה בּלשון הדיבּור של רוב הנפשות הפּועלות והנפעלות, והיא לשון יידיש, ופעמים אף לשון לעז (סלאבית); וכך מחויבת תשׂומת הדעת לבעיות בּניין ומבנה, כּגון דרכי חריזה, אם סופית אם פּנימית, וכדומה.

אחרית, גם בּמיצוי אלה וכאלה לא נצא ידי חובה אלא כּלפי ספרו אחד, הוא “אור זרוע”. והרי הֶשלם עיוננו מחייב עיון בּשאר ספרי השירה (“אָלף”, “בצּל שׂיח של שושן”, “ילדות מבּעד לדמע”) ובייחוד בּשני הכּרכים של שירת יידיש בּתרגומו (“על נהרות”), שבּהם נתבּע לרוב יגיעת חידוש והרחבה.

[תשל"ט]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!