רקע
דב סדן
במחבואי חרוזים – ללשונותיה של פניה ברגשטיין

 

א    🔗

דברינו עתה, הם ניסוי־עיון בדברי־שירה, ביחוד מבחינת הבדיקה של מסכת־הכלים, מתוך ייחודה של תשומת־הדעת לכלים הסמויים יותר, שהעין בולעתם כדרך־אגב והאוזן סופגתם כממילא, מבלי שתדענה את שתחושנה, שצירופי־הרישומים של הפכים הקטנים עולים לחשבון גדול, שפעמים הוא שקול כנגד חיבורי־הרשמים של כלי־הראווה הגלויים והבולטים, באופן שהטפלה עולה, מצד מה, עיקר. והכוונה היא לספר שיריה של פניה ברגשטיין: “אסיף” (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ו), שמתוך ששירתה שקופה ונהירה, וגם לשון־גלוייה האישית ביותר אינה מזקיקה עצמה לדקדוק מיוחד, המצריך יגיעת פיענוח קשה, עשויה שתתקבל הסברה, כי אמצעיה מתמצים בדרך־המלך ואינם מסתייעים בשבילי־צדדין. ולא היא, קריאה שאינה מעלימה מתודעתה כל קטנה וקטנה, מגלה בבירור, עד מה השירה הזאת מפרנסת את מנגנון־הקליטה של הקורא בפרופורציה, כמעט מעויינת, של אמצעים מגולים ושל אמצעים מוצנעים, וצימודם הוא סוד ההתרשמות הכוללת על נעימותה הממוזגת.

וראשית בחינה ופרופורציה, על חושה ומידתה, היא סוגית חידושי־הלשון. אמרנו: סוגיה, כדי להבחין בין דרכה של המשוררת ובין דרכם של רבים ממשוררי־דורה, שלא סוגיה היא להם אלא מסכת שלימה, שכן החידוש והחידושים כובשים בהם הרבה ממצע־לשונם, בין מקורם במילוי של צורך־ייחוד, בין מקורם בכיסוי של חסרונו; ואין זו תעודת־יושר לביקורת־השירה, שלא הבחינה בעצמה, ולא לימדה את הקורא להבחין, בין שני המקורות השונים האלה, וממילא סייעה להתפשטותה של סימולציה. אכן, ענין החידושים הוא סוגיה בלשונה של המשוררת, וסוגיה קטנה, וגם בה חידושיה שלה ושל זולתה משמשים בעירבוב, ומותר לומר, כי היא מקפידה על קביעת מקומם שלא יהיו מאפילים בבליטותם על שכניהם, אלא נבלעים בהם ועמהם, כריבית הנוספת לקרן ונעשית מניה־וביה קרן גם היא. וודאי יש צד של חשיבות בציון, כי לא הפועל, הנחשב ראש־מכונות בלשוננו, ניתן לה ענין לחידוש, אף שהוא מצדיק הרחבה בלבד, ביחוד בבנינים, והלגיטימיות של שימושי־ההרחבה כמובטחת לו מאליה. ואמנם, מעטים פה שימושים אלה, וכולם כבר שימשו בהם אחרים, כגון (עמ' 62): “וּמַצְלִיבִים מֵעַל לְמֶרְחַקֵּי יוֹם טֹרַח / מֶבָּטֵיהֶם הַשּׁוֹאֲלִים וּמִתְרַפְּקִים”.

הרחבה זו באה מלשון־הדיבור, שביקשה תרגום לביטוי: sich kreutzen, krzyzowac sie שהוראתו זימון של נפשות או דברים כדרך שתי וערב, ומצוי הלשון: הדרכים מצטלבות, ובהוראה אחרת: המכתבים הצטלבו, ונראה שהצלב שוב אין בו כדי הפרעה, כדרך שהוא מפריע לה ליידיש, שלא תאמר: די בריוו האבן זיך געצלמט; אבל, היא אומרת: האבן זיך געקרייצט, אם כי המקפיד אומר: האבן זיך געמיטן; ועד כמה שאין הוא מפריע, ניתן ללמוד מדרכה של העתונות שלנו, שהיתה, במשך שנים, מתרגמת Kreuzer, שהוא כינוי אניה, לשון צלבנית, ואך זה מקרוב נתעוררה על טעותה והיא נוהגת לכתוב: סיירת. וודאי שחרורו של הצלב מרישומי־האסוציציה שלו גם הוא ענין לענות בו, אולם דין שנזכור, כי היידיש נוהגת להגדיר את הפרידה וברכתה בלשון: זיך געזעגנען והפולנית נוהגת: zegnac sie גם לגבי פרידה גם לגבי סימן־צלב שהוא סימן־ברכה, ונוהג בשעת־פרידה. על־כל־פנים השחרור הזה, בין טעמו לשבח בין טעמו לגנאי, הניח לה למשוררת לבנות תמונה פיוטית של הצלבת המבטים מעל למרחק, כביכול צלב גדול וסמוי מוטל מעליו.

זו כמעט הרחבת־בנין יחידה, שעלינו לפרנסה לגופה, מה שאין כן הרחבה דומה, שטעמה בדרך־החריזה כגון (עמ' 254)

סַנְדְּלֵי פְּלָאוֹת / לִי הִנְעִילָה

שכן גם קודם שמענו:

אָז שֶׁמֶשׁ זָהָב לִי הִשְׁחִילָה / סְרָטִים בַּצַּמָּה / וְקָמַת הַחִטָּה שֶׁהִבְשִׁילָה / שׁוּלֵי שַׂלְמָתָהּ לִי רָקְמָה, / וְאֶבֶן דְּרָכִים לֹא הִכְשִׁילָה – – –

ודוגמה זו מלמדתנו בבירור סדר הפרופורציה – שלושה בני־החרוז (השחילה, הבשילה, הכשילה) הם מטבעות קבועים וישנים בלשון, ומשמצטרף להם בן־החרוז הרביעי, (הנעילה), שהוא כדרך חידוש, שכבר נתפשט שימושו ועד לשון־הדיבור הגיע, הוא מבליע עצמו בחבריו. מה שאין כן בהרחבת־בנין בסופה של שורה שאין החרוז מחייבה (עמ' 161):

סִפּוּרִי בִלְבָבְךָ יִצְטַנֵּעַ.

אמת, צורה זו אינה חידוש בלשון וכבר־מצויה במדרש, אבל כמותה כחידוש; ועל־כן קוראו של השיר, הבנוי כולו מלים נודעות, אינו יכול שלא לחוש בהבלט־מה של התיבה הזאת בבנין־התפעל, והוא בעוכרי כוונת המלה, שהרי ענינה ענין צניעות. אפשר ומשתשתגר צורה זו בדיבור, שוב לא תהא הזרות מורגשת כשיעורה במעמד הרגשתנו הלשונית עתה, אם כי, כמדומה, שכנות של צד“י וטי”ת אינה עשויה כסגולה לצניעות, אך אין אנו רשאים לשכוח, כי השימוש הזה, אם לא עמד לו טעם חריזה, עמד לו טעם אחר, הוא טעם המלעיל, שעניותנו בו מוחשת לנו ביותר, עם נטישת הנגינה המלעילית ועשירותה המופלגת. ולא עוד, אוזן קשבת תשמע גם צד של כוונה צלילית באותו הבלט־מה, כי תיבה זו, המסיימת את המלים שונה מהם, והרי הם לפנינו:

1) עֶרֶב / 2) [בְּ]רֶטֶט / 3) פֶּשֶׁר / 4) יִצְטַנֵּעַ

הטעם הזה של ריבוי אוצרו של המלעיל עמד גם לדוגמה אחרת (עמ' 49):

וְאִם תִּפְתַּח חֶלְקַת שֻׁלְחָן זוֹ מְשֻׁיֶּשֶׁת

וודאי פעל גם טעם־לוואי בשימוש הזה, העשוי דרך חידוש נועז, וכבר נתרווח בספרות, והיא הנטייה לשמות־תואר, שלא כמסורתה של הלשון הנוהגת סמיכויות, ואפשר והמשוררת כבר מכוונת להוראה שניתן לחידוש זה בלשון־הדיבור, כלומר: שולחן־שיש הוא עשוי שיש ממש, ושולחן משויש הוא עשוי כעין השיש; והרי המשוררת מדייקת ואינה תולה את המשוישות בשולחן אלא בחלקתו, וכך נצמחה לה תמונה מיוחדת, שנראתה בשני מעמדי־הדגש:

וְאִם תִּפְתַּח חֶלְקַת שֻׁלְחָן זוֹ מְשֻׁיֶּשֶׁת / אֶת פִּיהָ וּתְסַפֵּר עַל תֵּה לְלֹא סֻכָּר – –

המעמד הראשון מראנו את השולחן על טבלתו, פותח את פיו ומספר, ומאחורי המראה תמונת־קדומים של אבן זועקת וכפיס עונה, כשהיא נתונה בסינונה בתחום הריאליה של הקן על פני מרום־הגבע, כפי שהמשוררת מכנה את קיבוצה; המעמד האחרון מבליט את הניגוד שבין תדמית־העושר (חלקת שולחן משוישת) וממשות העוני (תה ללא סוכר, וההמשך: מרק שלא ידע ריח בשר).


 

ב    🔗

מרובה יותר הוא ענין החידושים בשם־העצם, אם כי מנינם מועט, וניתן להבחין בהם מה שהבחנו בחידושי־הפועל וצידוקם, חוץ לטענת החרוז, ואפשר מותר להניח בפינה זו חפץ של לגיטימיות גמורה, המובנת בשירה, שמגמתה פתוחה במיוחד לצד שיר־העם ומתכנתו, גם טענת המלעיל כמעט שאינה מטריחתנו בסופי־השורה, ודוגמתה כמעט בודדת, כגון (עמ' 49):

עַל דְּלִי שָׁלוּחַ חִישׁ עִם אַפְרוּרִית הַטַּעַן / מִיָד אֶל יָד נִמְתַּחַת בִּתְנוּפַת אֱיָל

השיר בנוי, מבחינת החריזה, בתים בני ארבע שורות, שורה א' וג' מלעיל וללא־חריזה, שורה ב' וד' מלרע ובחריזה, ואם נראה תיבת טען, שמובנה החומר הנטען לתוך כלי־קיבול (ואם אינו משמש דין שישמש כך את לשון־הדיבור) בתוך שארי שמות־העצם המסיימים את שורות מלעיל, ומצינו אותו כאותו מיעוט הנבלע ברוב, והרי סדרם: הגבע – העין – פלא – מרצפת – הסבל – הטען – וזית – בחורף – משוזף – העצב – היגע – הנבט – בשמש – בשקט. ואפילו נצרף לו לטען את השוֹזף ואת היגע, שגם הם מחידושי־הלשון, אבל מורגשים כאזרחים גמורים בה, אין הפרופורציה מתקפחת.

מגמת ההרחבה של המלעיל באה על דרך השימוש במשקל הסגוליים, שמשנפתח נעזרו בו רבים והרבה, פעמים במידה העודפת את הצורך, עד שמותר לדבר על אינפלאציה. המשקל הזה מצוי בשימושים, שנצמחו בתוך השירה ומתוכה, ורובם ככולם לא חרגו מעבר לגבולה, אל לשון הפרוזה, כל שכן אל לשון־הדיבור, אם כי למודי־נסיון אנו וידענו, כי מה שלא נעשה היום אפשר וייעשה מחר. והרי קצת דוגמאות כגון (עמ' 168):

וְלַיְלָה עֵר / בְּנֶשֶׁב חָם

חידוש זה מצוי בשירה וכמעט שהבריח את המלרע: מַשב, ושימוש בשיר מסתבר גם בטעמו לגופו, גם בטעם שילובו בבנין השיר, ששורותיו שש־עשרה ומהן שש מתחילות בבי"ת אינסטרומנטאלית או לוקאלית שלפני שם־עצם: שלוש לפני מלרע: 1) בכסות עבי שמים 2) בסבך גבות זעוף 3) בלב אגם; שלוש לפני מלעיל: 1) בסתר זעף עפעפים; 2) בנשב חם; 3) בסתר כל; ואם נביא במנין את שאר המלעילים פותחי־שורה: 1) וריח מור לאדמה; 2) ולילה עֵר, וראינו כי חוק ההבלעה המתואמת של החידוש נתקיים יפה־יפה. והוא הדין בדוגמה אחרת (עמ' 170):

עַל נֶשֶׁב צּלִילוֹ הַמָּתוֹק / נְשִׁימָתִי מִתְרַפֶּקֶת

שורות אלה מצויות בשיר, שהוא חלק־האמצע של מחזור קטן בן שלושה שירים, כל אחד בן שלושה בתים בני ארבע שורות, השיר הראשון והשני חריזת בתיהם: א' וג' – מלרע; ב' וד' – מלעיל; השיר האחרון חריזת בתיו א' וג‘, ב’ וד' וכולם מלרע. ובכן, בשיר־האמצע תיבת נשב משולבת בשמות־עצם בני משקלה, והרי סדרם שלא־בחריזה: נשב – בערש – השחר, בחריזה: 1) בשקט – מתרפקת; 2) לבטח – פתח; ואם נוסיף עוד אסוננס: 3) והולכת – אליך; ואף פועל: אשאנו, וראינו את מלוא־ההבלעה, אלא שאינה ממצה את השימוש, אם לא נזכור את ההקבלה: נשב – נשימתי הנופלת ברוח (משב, נשמה).

המצוי אצל שימושי שמות־העצם, המחודשים על משקל הסגוליים, יודע כי פועלת בהם גם מגמת־הזיכור, וניתן כמעט בכל מקרה ומקרה לקבוע, כי לשון־זכר, שהוא קצר יותר, קדם לו לשון־נקבה, שהוא ארוך יותר, ונמצא הריווח כפול – גם מלעיל גם קיצור. הרי, למשל (עמ' 167):

בְּכָל הִבְהוּב מָגוֹר עָלַי נִצָּבְתָּ / מַזְכִּיר עָוֹן בְּצֶלֶף מֶיַסֵּר

משנתרחבה לשוננו, בדורות אחרונים, על דרך היניקה מרבדים מאוחרים יותר, נעזרה גם בשורש הפועל צלף, שאין לשון המקרא יודעת אותו, ואילו המשנה והתרגום יודעים אותו בבנין הפעיל כלשון הכאה, ואנו נעזרים בו בדרכים שונות, ומפורסמות אינם צריכים ראיה, וכשם־עצם גזרנו צורת צליפה, באה השירה ומעמידתה על צורת צלף, וספק אם כניסתו ללשון־הדיבור קרובה כל־כך, אלא אם כן יונח לשימוש טכני בצליפה, שנעשתה לשון ירייה. אך נחטא לשיר שלפנינו, אם נבאר את השימוש במגמה הכוללת למשקל הסגוליי המזכּר ומקצר, שכן דומה, כי מאחורי הצלף מזדקר הצלב, שהוא שם־דבר לייסורים, ומה שלא הפריע לה למשוררת בהצלבת עינים, מפריע לה פה – הצלב, ובמשקל סגול מזכיר בבירור את השימוש שהיה שמוש־ילדותה, ביידיש: צלם, אך מה שלא נאמר במגולה נאמר במכוסה, והשכנות האסוציאטיבית תוכיח:

מַזְכִּיר עָוֹן בְּצֶלֶף מְיַסֵּר

בְְּשַׁפּוֹדֵי הַכְּפוֹר, בְּלַהֲבוֹת דִּי־נוּר

כְּחֶרֶב מִתְהַפְּכָה עָלַי הוּנַפְתָּ

בְּלַהַב מְסַנְוֵר

אין צריך לומר, עד מה הצלב משתלב בשלישיה הזאת: שפוד, חרב, להב (המשמש לשון־כפל – להבה בוערת, להב־החרב). על דרך המשקל הזה נמצא גם בשיר שלפנינו:

יַדְמִים הַלַּיְלָה – רֶדֶם תָּם

וכך בשירים אחרים (עמ' 91):

עוֹד עֶדְרִי בְּטֶפֶף בֹּקֶר בֹּקֶר יַעַל/ אֶל גִּבְעוֹת הַיֶּרֶק בְּדִנְדּוּן צָעִיר,/

כָּל עוֹד טַל וָשֶׁמֶשׁ, עֲנָנָה וָקֶשֶׁת, / שַׁדְמָתִי מוּפֶזֶת וְיָרֹק הַנִּיר

דרך ההבלעה של החידוש ניכרת פה מאליה לפי ההקבלה הריתמית של הקיסורה, וביאורים למותר. וראה דוגמה מיוחדה (עמ' 94):

אַךְ לְרֶגַע לֶטֶף פֶּרַח, / צְרוֹר הָאֶבֶן – לְעוֹלָם

גם פה קדמה לטיפה לזיכורה וקיצורה כדמות לטף, וכנודע כל שורש לטף צעיר הוא עמנו, ולא היה בלשוננו, עד שלא נקנה במשיכה מלשון־ערב, בתקופת בן־יהודה, והריהו בן־בית גמור, ומשקליו פרים ורבים. והדוגמה שלנו מחייבת את הקיצור, לא בלבד משום שכנותיה מימין (לרגע) ומשמאל (פרח) אלא משום בנינה המאוזן להפליא מבחינת ניגודיו: פרח – אבן; 2) לטף – צרור; 3) לרגע – לעולם, וראויות שתי השורות להכלל כפנינה באוצר הפתגמים שלנו.

דוגמת קיצור וזיכור אתה מוצא בשימוש חוזר, כגון (עמ' 11):

זֶה צַהַל הַקַּרְנַיִם וְזוֹ שִׁפְעַת הָאוֹר

המקשן אפשר שיקשה, מה הכרח היה לשנות ממטבעות־הקבע, שהרי לא מצינו במסורת־הלשון אלא צהלה, ולעומת זאת מצינו בה גם שפע גם שפעה גם שפעת, וניתן לכתוב, מבלי לפגוע בבנין השיר:

זֶה שֶׁפַע הָקַּרְנַיִם, זוֹ צָהֳלַת הָאוֹר

אלא שהמקשן מתעלם משרבוב־סתר של הוראת־הכפל, שתיבת קרן מצוינת בה, ואך קרן צוהלת פתוחה לכפל הזה, וראה ח. נ. ביאליק (“על כף ים מות זה”):

וּבְלֵב שָׁמַיִם תָּקְעוּ קַרְנוֹת צְרִיחָיו רֹאשָׁן

שמאחורי תקיעת־קרנות־הצריחים, שפירושה נעיצת קצות המגדלים, מסותרת תקיעת־קרן וצריחתה, ודוגמה הפוכה לביאליק (“עם פתיחת החלון”):

גֻּדְּעוּ קַרְנֵי הָאוֹר, הוּעַם נִבְלַע הַשְּׁבִיל

ששימוש הלשון נוהג גדיעה בקרן בהמה, ואילו המשורר נוהג אותה בקרני־אור; ובדומה לכך חיים גורי הכותב, מתוך פסיחה על הקרן (“אשרי התמים”):

יִגְמַע מִכּוֹסוֹ הַמְּלֵאָה / עַד שֶׁמֶשׁ גְּדוּעָה וְצוֹנַחַת

ונחזור למשוררת ונראה בשאר דוגמאות שימושה (עמ' 40):

וְזֹהַר אֳפָקִים עַל פְּנֵי לִילַךְ גְּּבָעוֹת / וְצַהַל הַשָּׁתִיל פּוֹרֵץ מִשְּׁחוֹר הָרֶגֶב / וְזֶמֶר פְּרִי נִתָּק כָּבֵד מֵעַל בַּדּוֹ – –

גם פה ההקבלה הריתמית קובעת את החידוש (צהל) כאמצע בין שכנו מעליו (זוהר) ושכנו מתחתיו (זמר), ומשנמצא בין שני ותיקים כאלה בלשון, ונאצל גם עליו מכוחם ומסמכותם. וכדומה גם דוגמה אחרת (עמ' 233):

לֹא צַהַל דְּרוֹר, / לֹא תְרוּעָה שֶׁל פְּדוּת

שמלבד האיזון לפי המינים, לשון זכר: 1) צהל, 2) דרור, לשון נקבה: 1) תרועה, 2) פדות, הרי קדמו לו לצהל באותו שיר מקבילים, אזרחים מעורים בלשון: רעש – רעם – סער, וראה שם.

וכחידוש הזה חביב על המשוררת גם חידוש אחר, הוא תיבת צרב, העשויה כמשקל שרב, והיא נעזרת בו בנסמך, ואף מגלה דרך צמיחתו (עמ' 59):

שְׁמָמוֹת חָלְמוּ עַל חֹסֶן גֶּזַע / וּצְרַב הַחוֹל – עַל קְטִיפַת אֵזוֹב, /

וְעַל גַּבָּם מֻכֵּה שָׁרָב וָיֶגַע / חָזָה אָדָם בְּדִמְדּוּמֵי מַכְאוֹב.

וראה סיומו של שיר (עמ' 43):

אַךְ זַעֲקַת מֶבָּט אִלֶּמֶת וְקוֹבְלָה לִשְׁלֹחַ

בִּמְרִי שֶׁל אֵין־אוֹנִים, בִּצְרַב גַּעְגּוּעִים וּבִלְחִישַת קִנְאָה

השורה האחרונה היא כחלוקה משולשת של הזעקה, שני חלקיה הראשונים הם כצמד שבנינו שוה: 1) במרי – בצרב; 2) [של] אין אונים – געגועים, כשעצם הזעקה ניתנת בקצרה: במריבצרב, וענינה בארוכה: [של] אין אונים – געגועים; ואילו החלק השלישי, שהוא בקו המורד, בנוי באופן כשעצם הזעקה מפוגגת וניתנת בארוכה: בלחישה, אך ענינה ניתן בקצרה: קנאה. אילו אמרה המשוררת: בצריבת געגועים, וערערה לא בלבד בנינה אלא גם משמעה של השורה, אם כי היתה מחזקת את כפל המשמעות של תיבת לחישה, גם כלחישת־סוד גם כלחישת־נחש. ואין היא חוששת מן הצורה הזאת ועדות לכך (עמ' 40):

וְהִשָּׁזֵף מִלַּהַט שֶׁמֶשׁ וּמִצְרִיבַת קָדִים

ויש גם עדויות אחרות, כי הנה, למשל, תכתוב (עמ' 65):

מַה שֵּׁם יִקָּרֵא לְמִקְהַל צִפֳּרִים / שֶׁהִצְהִילוּ בָּכֶם וְהִרְחִישׁוּ כָּל נוֹף

נראית בבירור הפסיחה בין קהל־צפרים, וכן בשירי הילדים של ח. נ. ביאליק ובין מקהלת־צפרים, ובא הקיצור: מקהל ונאחדו שתי התכונות, ההתכנסות והזימרה, אבל אתה מוצא גם את הצורה הארוכה (עמ' 59):

הֲמֻוּלָה שֶׁל צַמָּרוֹת נָעוֹת בָּרוּחַ / וּמַקְהֲלוֹת כָּנָף עִם הַזְּרִיחָה

וכדי לסיים את הסוגיה נציין, כי גם נקודה אחרת של מגמת־החידוש, חיפוש ההקטנה, באה פה על ביטויה, ואפשר והמשוררת נעזרת בחידוש זולתה, בכתבה (עמ' 52):

בְּכָל קַמְטוּט בִּקְלַף עוֹרָם שָׁמוּר הֵד זִכָּרוֹן / וְכָל אֶחָד בִּרְמַ"ח וּשְׁסָ״ה מַתְחִיל, רִאשׁוֹן

ושימוש זה בפעלול כהקטנה מצוי (גפרור) והחידוש שלנו עתה מזכיר בדומה לו: קמטוט – קמצוץ, אלא שהראשון אין לו בית־אב ונתחדש בדורנו, והאחרון יש לו בית־אב בחז"ל, והוראתו בעל־מום שגופו מכווץ וראשו מסומך לרגליו, ונשתקעה הוראתו הראשונה ונעשה כמין הקטנה ללשון קומץ (קמצוץ־טבק וכדומה).


 

ג    🔗

ולפי שאין עיסוקנו במסלולים המחייבים ומחוייבים, אלא – אם מותר לומר כן – במשעולים שאינם־אובליגאטריים, לא נדבר על דרך החריזה וסוגיה, אלא נסתפק בהערה כוללת, כי הם מתנודדים בקשת נרחבה שבין הקצוות – מכאן חריזה שלימה, ששמרנותה בולטת ביותר כשמתקיימת ההגייה, שהמשוררת קלטתו בסביבת־ילדותה (שלילת ההבדל בין שין שמאל וימין), מכאן אסונאנסים, והרי שתי דוגמאות לכך מאותו שיר גופו (עמ' 127):

1) הִנְנִי וְאָשִׁירָה לִי שִׁיר לְנַפְשִׁי / אָשִׁירָה לָהּ חֶרֶשׁ. / כְּמוֹ לְתִינוֹק שֶׁעָיֵף מִלִּבְכּוֹת – / שִׁיר עֶרֶשׂ

2) הִנְנִי… הִנְנִי בַּחֲלוֹם וּבַשִּׁיר / אֶל הַנֵּס. אֶל הַפֶּלֶא. / וְנַפְשִׁי מְפֻיֶּסֶת מוֹחָה דִמְעָתָהּ / כְּמוֹ יֶלֶד

ואם נזכור, כי הבית הראשון הוא בית פתיחתו של השיר והבית האחרון הוא סיומו, וראינו בסדר החריזה ומקומה כמין קצר של קצות־הקשת. בדרך־כלל מתקיים המישור שבין הקצוות, ולא בחריזה בלבד, אלא גם בשארי פינות. הרי, למשל, ענין מלות־חיבור קטנות ונדירות, כגון (עמ' 105):

אֲהַבְתִּיךָ דִּקְלִי הֶעָנֵף, הַיָּרֹק, / אֲהַבְתִּיךָ, מַכְנִיס־הָאוֹרְחִים. / טוֹב לַחוֹזְרִים מִנִּי דֶרֶךְ רָחוֹק / וְיוֹשְׁבִים בְּצִלְּךָ וְנָחִים

ההארכה: מני דרך, היא כמעט כדקדוקה ולגמרי כדרך ענינו של המקרא (ישעיהו ל' י"א):

סוּרוּ מִנִּי־דֶּרֶךְ הַטּוּ מִנִּי־אֹרַח

מה שאין כן, כשהיא נעזרת שלא על דרך הדקדוק הנוהג הארכה (מן־מני) לפני תיבת מלעיל סגולית (מני אלף, מני קרח וכדומה), וביותר שהיא אדוקה בדרכה, כעדות הדוגמאות: “בקר צח בוקע מני כל חלון” (עמ' 20), “לשחור הלב אורב מני כל עבר” (עמ' 62), "ומני כל רעף על פני גג שלוו (עמ' 48); ואדרבה אילו מחקה בשתי הדוגמאות תיבת כל והיו לפנינו צורות ליגיטימיות (מני עבר, מני רעף) ומשלא עשתה כן הצטרפה למשוררים אחרים בני דורה, הנוהגים כך, כאילו נקבע כלל, שההארכה דיה בתיבה בודדת בת הברה אחת שלאחריה.

ולרישומי הכתובים אין לפרוש את כל המגילה, ודיינו בפיסקאות מוצנעות, כגון (עמ' 123):

מְלוֹא תֵבֵל – פַּסִּים מַבְהִיקִים / מוֹבִילִים אַךְ אֵלֶיךָ, אָבִי / נָע בֵּין שִׁטֵּי מִכְתָּבִים / וְנָד חֲזָרָה לְבָבִי…

הצרוף נע ונד הוא שגור כל־כך, וניתן לענינים מרובים כל־כך, עד שנסחט מתוכו אחרון נטפי קישורו למקורו, היא קללת קין; אבל משהעלתה המשוררת כשטח־התנועה והתנודה את מלוא־תבל, וראינו את לבה באורו של אותו חזיון־ קדומים, וההדגשה שכל הפסים על פני המשטח הכביר הזה מוליכים אל האב, אי אפשר שלא תעלה זכר המדרש, שתלה בקין את דברי תהלים: “אנה אלך מרוחך ואנא מפניך אברח / אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך” (קל"ט ז’־ח'), אלא מה שקין עושה לכרחו עושה לב הבת לרצונה. כדרך הדוגמה האחרונה בנויה גם דוגמה אחרת (עמ' 215):

זָעָה הַצִּנְצֶנֶת, / נָעָה מִמְּקוֹמָהּ

לאמור, כדרך חלוקתו של הצירוף: נע ונד, על דרך הקבלה ריתמית, הוא דרך חלוקתו של הצירוף שלפנינו, ותוספת־נופך לו, שהוא על דרך חריזה, אלא הצירוף גופו אינו לשון מקרא, אך מצוי בשימוש הלשון לרוב בשלילה, ונודעים דברי ח. נ. ביאליק:

וְלֹא נָע וְלֹא זָע וְלֹא חָרַד הָעָם / וְלֹא קָם כָּאֲרִי וְלֹא נֵעוֹר כַּכְּפִיר

דרך צירופו של המשורר: 1) “ולא קם ולא זע ממנו (אסתר ג' ט'), 2) “הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא” (במדבר כ“ג, כ”ד); 3) “כי נעור ממעון קדשו” (זכריה ב' י"ז); 4) היתן כפיר קולו ממעונתו” (עמוס ג' ד'); 5) “אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרד” (שם, ג‘, ו’), ועדיין לא מתחנו את קצה קו־החיבורים. וודאי שאין אנו מבקשים לומר, כי כדרכו של המשורר דרכה של המשוררת, במה שנמשכה לו, וככל הנכון נטלה את שנטלה כמטבע־קבע, אבל היפוכה של שלילה (ולא נע ולא זע) לחיוב (זעה, נעה), וביותר החלוקה מעידים, כי דרכה בשאבלונה אינה שאַבּלונית.

והוא הדין בזוטות־שחוק, הזרויות זעיר־שם זעיר־שם; ואם בשחוק־הכפל בשיווי אותיות השורש, כגון (עמ' 30):

זַמְּרִי בְּגִיל מַזְמֵרָתִי / מִזֶּה הָאֹשֶׁר הַבָּהִיר

המקור קדום: “עת הזמיר הגיע” (שיר השירים, ב', י"א); שענינו מעיקרו זמירה־קצירה, וסופו נתפרש זמרה־שירה, הרי לא כן בשחוק־הכפל בחילופי־אותיות־השורש, כגון (עמ' 20):

בֹּקֶר צַח בּוֹקֵעַ מִנִּי כָּל חַלּוֹן, / בְּנִי, הִנֵּה זוֹרֵחַ בָּקְרְךָ רִאשׁוֹן, / נְהַר בָּרָק וְזֹהַר אֶל פָּנַי זוֹרֵם, / זוֹ בִּרְכַּת הַשֶּׁמֶשׁ לִי, הָאֵם

אך הוא שחוק מצוי, ועד שם ספר־שירים שלם הגיע – לאה גולדברג: ברק בבקר וכדומה דוגמה אחרת (עמ' 31):

הִבְשִׁילָה קָמָה גְבֹהָה, זְהֻבָּה, / הִרְכִּינָה רָאשֵׁי שִׁבֳּלֶיהָ עִם לָיְלָה

וגם כאן באה חלוקה המרחיקה ומגבירה את הרישום, המיטשטש בקירבה יתירה, וראה ח. נ. ביאליק (“משירי הקיץ”):

וּלְפָנַי הַקָּמָה הַמְּלֵאָה / עוֹמֶדֶת כִּיתוֹמָה אֲבֵלָה, / אֶת רֹאשָׁה לָאָרֶץ כָּפָפָה / מִכֹּבֶד שִׁבָּלְתָּהּ הַבְּשֵׁלָה

ואם נהג קריאה ליטאית, כדרכו בקצת טורים, הרי תוספת־ציפופו של השעשוע בשורה הבאה:

וַעֲצֵי הַגָּן הַמְסֻבָּלִים

אבל הדוגמאות המעטות של כפלי־השחוק שראינו קשה לומר בהן, כי נודעת להן חשיבות פונקציונאלית מיוחדת, מה שאין כן דוגמה החוזרת כמה וכמה פעמים, ואפילו כמותה עדות לתפקידה, קל־וחומר איכותה, וביחוד שהיא דוגמה המצויה בספירת הנחלה של שירת ביאליק, שכן הוא שהעלה אותה משיפולי־שחוק ועשאה מרכז־משמעות. כוונתנו לשורש שחר על חילופי אותיותיו השונים. כבר ניסינו להראות (“מכיתת שביבים” בספר ביאליק), מה סיגל את השורש הזה לתפקיד נחשב של איחוד סמלים, סמלי־יסוד של הוויה ונפש, ומיצויה של הפרשה קובע דיון נרחב ומפורט לעצמו. לעניננו עתה נסתפק בהערה, כי המשוררת אף היא נמשכה לדרך זה, והרי לפנינו שימושיה. קודם כל שורש שחר, כשהוא משמר סדר־האתיות אך נפלג לכפל־משמעות, כן (עמ' 57):

יֶחֱרַד לְבָבוֹ לַזְּרָעִים שֶׁנִּטְמָנוּ / בַּחֵיק הַלֵּילִי הֶעָמוֹק וּמַשְׁחִיר / מִבְּלִי דַעַת אִם חֶסֶד מַדְשִׁיא וּמַצְמִיחַ / יַנְבִּיטֵם מִן הַצֵּל נֹכַח שַׁחַר מַבְהִיר

שחור ושחר נתפסים כניגודים שבין לילה (“בחיק הלילי”) ויום (“נוכח שחר מבהיר”), כשהראשון הוא מסגרתו של הזרע הסמוי והאחרון הוא מסגרתו של הנבט הגלוי; והשימוש הזה מצוי בשירת שני דור, וחידושו פה שילוב תהליך גידול וצמיחה בשיתופו של עמל־האדם ודאגתו. והמשוררת חוזרת על התמונה באותו שיר גופו (עמ' 58):

כָּךְ יִשְׁתֹּל כָּל אִילָן וִילַוֶּה קְטֹן כָּל צֶמַח / עֶרֶב עֶרֶב לַשְּׁחוֹר בִּנְשִׁימָה מַרְטִיטָה, / וּבְלֵב מִתְפָּעֵם יִפְקְדֵם עִם הַשַּׁחַר, / אִם מָלְאָה, אִם שָׁלְמָה מֵחֵיק־לֵיל הַנְּבִיטָה

ניגוד, הבולט בשימוש אותיות שחר, אינו בולט בשימוש אותיות חרש, ויותר משאנו רשאים לדבר על שוני־משמעות אנו חייבים לדבר על שיוויה, כגון (עמ' 136):

אַּךּ הוּא הֶחֱרִישׁ וְהָלַךְ לוֹ / בָּא נָזִיר לִקְרָאתִי מִן הַגָּן, / קָרַב אֵלַי שִׁלוּב־יָדַיִם / וְחֶרֶשׁ הָגָה: לְאָן?

ההבדל שבין שני השימושים אינו במהות אלא בדרגה – כאן שתיקה (החריש) וכאן דיבור הקרוב ביותר אל השתיקה (חרש), ואפשר וההבדל הזה מתקיים, בעצם, גם בדרך אחר (עמ' 96):

צְעָדִים הֵבִיאוּ בְּשׂוֹרָה / שֶׁל אֹפֶק מַחֲוִיר / וְהָרוּחַ חֶרֶשׁ יֶחֱמַק / החֹרֶשׁ לְהָעִיר

ובדומה לכך (עמ' 95):

עַל שָׂדוֹת מַבְשִׁילִים הַצְּלָלִים הִשְׁתַּטָּחוּ / וְהֵנִיעוּ בְּרוֹשִׁים חֲרִישִׁית אֶת רֹאשָׁם, / מִמֶּרְחַקֵּי הַחֻרְשׁוֹת וְהָאָחוּ /הָעֶרֶב בְּעֶצֶב וּבֹשֶׂם נָשַׁם

אולם עיקרה של הסוגיה שלנו היא בתרכובת של השורש לחילופי אותיותיו, אם לשם זיהוי וחיזוקו, אם לשם ניגוד ותגברתו. את הזיהוי משמש ענין שחר [שחור] – חרש, שכן הוא מקפל תחתיו אפלה ושתיקה בכרך אחד, וכן (עמ' 59):

וְגַמָּדֵי שְׁתִילִים מְרוֹנְנֵי הַיֶּרֶק / נִתְקְעוּ בַּשְּׁחוֹר בִּנְכוֹנוּת בִּטְחָה.. וַיֶחֱזֶה הָאָדָם בְּדִמְיוֹנוֹ זוֹרֵחַ / אֶת הַחֹרֶשׁ מִתְלַחֵשׁ / זָקוּף, גֵאֶה

וכן (עמ' 104):

כּוֹכָבִים דְּמוּמֵי עַפְעַפִּים / נִשְׁקָפִים חֲרִישִׁים מֵעַל / כְּפֶרַח עֲנָק שְׁחוֹר כּוֹתֶרֶת / הַדֶּקֶל עַל שַׁחַק חִוֵּר – –

והוא הדין בענין שחר [=שחרית] – חרש, המקפל תחתיו אורה ושתיקה בכרך אחד, וכן (עמ' 212):

עַד הַשַּׁחַר עָלָה / וְשׁוּב מַחֲרִישִׁים / לְטָאוֹת וּנְחָשִׁים

וכאן המשוררת מרמיזתנו, כי השתיקה היא, בעצם, מתחומו של הלילה (עד השחר), ואפשר ולא מקרה הוא לה, באמרה בשירה אחר (עמ' 146):

וְכָל דְּמוּתְךָ כְּשַׁחֲרִית שֶׁל שַׁבָּת / מְעֻלָּפָה אוֹר שֶׁמֶשׁ מְסֻתָּר // וְהֵד עָגְמָה בְּמִצְעָדְךָ הָמָה / כֹּה חֲרִישִׁי, כָּמֵהַּ וְקוֹרֵא

לאמור, צירופם של שחר [= שחרית] – וחרש [= שתיקה] אינו יפה לבקרו של יום־עמל אלא לבקרו של יום־מנוחה, וענין השמש המסותר אף הוא סיוע בכך. סטיית־מה מנקודת־הזיהוי, כדי נגיעת־מה בנקודת־הניגוד בענין חרש – רחש, כזימון של שתיקה וראשית־חילופה, וכן (עמ' 69):

הַכֶּרֶם וְהַגָּן, הַשְּׁבִיל וְגַם הַחֹרֶשׁ / הַצְּמֵאִים לְהֵד וְרַחַשׁ מְעוֹרֵר

ברור, כי בתמונה הזאת החורש [= החורשה] בא בחזקת מנוח והרחש בחזקת מנוע, באופן שההגדרה של פסיעה ממחוז־הזיהוי למחוז־הניגוד אינה מוגזמת. וקשה להכריע, אם הגדרה זו חלה, באותה מידה, גם על דוגמה אחרת (עמ' 60):

יִשָּׂא נַפְשׁוֹ לַשָּׁוְא הַחֹרֶשׁ הַמַּשְׁמִים / אֶל עֵבֶר הַבָּתִּים הַמְּגֻדָּרִים מִנֶּגֶד, / יִשְׁטַח אֶת כַּפּוֹתָיו בְּלַחַשׁ תַּחֲנוּנִים, / בְּרַחֲשָׁן הַקַּל עַל עֶלְבּוֹנָן יִקְבֹּלוּ

אלא שעיקר־עיקרו של השחוק הפונקציונאלי בא מתוך הפעלה של תרכובת מגוונה יותר, ובה באים צמדי־זיהוי וצמדי־ניגוד על מלוא הבעתם הסמלית, וכן (עמ' 150)

לַיְלָה שָׁחוֹר, רֵיחָנִי וְדוֹמֵם, / גֶּשֶׁם קַיִץ חָלַף וְנִכְלָא / וְרַחַשׁ טִפּוֹת בּוֹדְדוֹת וְחַמּוֹת / אַט נוֹשְׁרוֹת בְּחֶבְיוֹן אֲפֵלָה // שַׁחַר קָרוֹב וַאֲטוּם־דּוּמִיָּה / אוֹר כּוֹכָב בִּשְׁחוֹרוֹ הֶחְבִּיא

ועל פני פיסקה ארוכה יותר (עמ' 49):

הֲשָׁמַע אֵי מִי אֶת קוֹל רִשְׁרוּשׁ הַצֶּמַח / בְּנָבְטוֹ מִדֶּשֶׁן אֲדָמָה מַשְׁחִיר, / אִם צָדָה אֹזֶן מִי מֵהֵד רַחֲשֵׁי הַפֶּלֶא, / עֵת סוֹד־צְמִיחָה כָּמוּס אֶת שִׁירָתוֹ יָשִׁיר? / הַהִקְשִׁיב הָעֵשֶׂב עֵת יִצְמַח עִם לַיְלָה / לְאַנְחַת אִוְשָׁה שֶׁל גִּבְעוֹלוֹ גָדֵל, / וְאִם יוּכַל לָמֹד עִם אוֹר עוֹלֶה שֶׁל שַׁחַר / קוֹמָתוֹ הִזְקִיפָה, נִמְתְּחָה אֶל עָל.


 

ה    🔗

הבוחן, ואפילו הוא מחמיר, בדוגמאות שנבדקו לנו, לא ימצא בהן שעשוע־בעלמא, שכן כולן שלובות ושזורות בשיר, שימוש ותפקידו שימוש ותפקידו, וזימונם של חילופי־האותיות כשם שהוא מוצדק מבחינת הענין, כך הוא מוצדק מבחינת האפשרות שניתנת בו לסַפק את צרכנו לסַמל, את האחדות שמאחורי הניגודים, ומה שעשתה המגיה של האותיות לפנים, עושה השחוק של האותיות עתה. אבל מבחנה של המשוררת אינה במנהג של דור אחרון, שלא נפוג חידושו, אלא במנהג דורות, שכבר נשתחק מרוב שימוש, והמשוררת נתנה בו רוח של חידוש. כוונתנו לשימוש הרווח לעשות אריגה ורקימה וכדומה ענין להמשלות ודימויים, שנשתגר בלהג־העתונאים, בשיפולי־הפרוזה ובעגה המדוברת. בדיקת הפרשה הזאת מחייבת דיון מפורט ונקוה כי תבוא שעתו, ועתה דיינו בהערה, כי דרושה סגולה מיוחדת, כדי להשיב להם לאותם השימושים את חיותם, כל־שכן חיותם הקמאית, שהרי השיגרה אוכלתם אלפי שנים ממש. והמשוררת היתה בה כסגולה הזאת, הלא היא סגולת החווייה – היא חיתה בממש את האריגה והרקימה כסוד־ההווייה, ואמינות חווייתה בפינה זאת היא עדות לאמינות כלל חוויותיה, כל חוויותיה. ובאמת מעשה אריגה ורקימה ואביזריו משמשים לה כסמל הכולל, וכמעט שאין תחום פנוי ממנו. טבע, נפש, הוויה ויקום נראים כמעשה־מארג, וכן נקרא (עמ' 38):

בִּבְקָרִים טְלוּלִים, תְּכֻלִּים כַּהֲזָיה, / בִּבְקָרִים טְווּיִים חוּטֵי חֲלוֹם שֶׁטֶּרֶם פָּג, / נוֹשְׁמִים בְּמַשַּׁק עַנְפֵי עֵצִים נָדַמּוּ / וּבְצִפְצוּף צִפּוֹר קַלַּת כְּנָפַיִם עַל הַבַּד

החלום כרקמה הוא דימוי נודע וישן, ואף תיאור הבוקר כהמשך חלום הלילה כן, אבל המשוררת מראה את שיורי־החלום כמשתרבבים לתוך מלוא התרחשותו של הבוקר, וכממילא המלים: על הבד, נשמעות בכפל־הוראה, האחת המפורשת – בד כשכנו של ענף, זלזל וכדומה; האחת המרומזת – בד כשכנו של מטוה, אריג וכדומה. וסופו של המרומז שנעשה מפורש – משקראנו על כל שפעת הרחש והעשייה שמזמן הבוקר, באה, בסיומו של השיר, קינת המשוררת הכלואה בארבעת קירותיה הצרים לאמור (עמ' 39):

וְשָׁם בְּתִקְתּוּק רָהוּט וּמְחֻצָּף שֶָׁל מְכוֹנָה / אֶת חֲלוֹמְךָ זֶה הַזֹּעֵק וּמִתְיַפֵּחַ תַּחֲרִישִׁי / וּבְמִסְפָּרַיִם גְּדוֹלִים וַאֲרוּכִּים / גִּזְרֵי הַבַּד בְּמַר לִבֵּךְ תִּזְלֹלִי / וְיָדֵךְ בְּמֶתֶק הַבַּד הַמַּצְחִירָה גוֹזֶרֶת / כְּמוֹ הָיָה גְּזַר־דִּין נִתַּן מֵעַל – / וְאֵין קוֹרֵעַ

חוויית הגזירה – תרתי משמע – שהמשוררת נוהגת בה עירוב של מרד ופיוס וממילא עירוב של מלחמה ושלום, היא המפרנסת את דימוייה השונים. הרי תיאורו של מחזור הימים, המשולב בתיאורם של ראשוני־החלוצים (עמ' 53):

וַיִּמָּתְחוּ קוּרֵי יָמִים עַל נוּל הַזִּכְרוֹנוֹת, / נִתְמַתְחוּ בִּשְׁתִי וָעֶרֶב מְגֻוָּן שִׁבְרֵי־אוֹרוֹת / וְהִשְׂתָּרְגוּ, הָיוּ אֶחָד עִם לַיִל מִסָּבִיב

ובהמשך השיר נקרא (עמ' 54):

אֶת כָּל הַסִפּוּרִים עָבְרָה, כְּחוּט שָׁנִי דַקִּיק, / תַּרְעֹמֶת־מָה עַל ״חֲדָשִׁים״ שֶׁכֹּה זָכוּ מַהֵר / מִן הַמּוּכָן לְהֵהָנוֹת כְּמוֹ מִן הַהֶפְקֵר

הקור, החוט מרובים שימושיהם, מכאן בשיר על הגיל הברוך (עמ' 17):

הַכֹּל רָקוּם חֲלוֹם / הַכֹּל נֶאֱגַר, הַכֹּל נֶחֱרַז / עַל חוּט חֲלוֹם / שָׁזוּר בַּלֵּב

(ודומה עלינו, כי תיבת נאגר עיקרה נארג), ומכאן בשיר על האהוב, ששמו נרדם בה כתינוק (עמ' 170):

הַשַּׁחַר הֵנֵץ, וּכְנַף־יוֹם / מַבְהִירָה וְהוֹלֶכֶת. / נַעֵר אֶת קוּרֵי הַחֲלוֹם / וַהֲשִׁיבֵנִי אֵלֶיךָ!

הקור נראה פה בניעורו, כדרך חוט בניתוקו, כמו שמצאנו בשיר על היערות (עמ' 61) שבו הכרם, הגן, השביל והחורש

אֲבֵלִים לְנֹכַח מַחְרְזוֹת הַצַּעַד / שֶׁנִּתְּקוּ עַל גְּבוּל מָתוּחַ שֶׁל גָּדֵר

לאמור, הצעד יתואר בחינת חוט מתנועע, המצרף את ריווחי־המרחק בחינת חרוז אדוק בחברו כמעשה השחלה, שימושו מצוי גם הוא (עמ' 256):

כָּל זְרִיחָה חֲדָשָׁה תְּקַדְמֵנִי, / כָּל כּוכָב מִמְּרוֹמִים שֶׁנִדְלַק / אַשְׁחִילָה עַל חוּט הָעַצֶבֶת / לְתִפְאֶרֶת־עֲנָק

וגדולה מן ההשחלה היא השזירה, על שני קצותיה – הקישור והניתוק, (עמ' 108):

וְלָעֲנָנִים – הַמְטֵר מָטָר וְלֹא דִמְעָה, / וְלַחַיִּים – טָעֹן גַּרְעִין בָּאֲדָמָה, / וְקָשֹׁר שְׁבִילִים נִתְּקוּ בְּמַסְלוּלָם, / וְשׁוּב מָשֹׁךְ אֶל נֶעֱלָם

ובין הקישור והניתוק מתפשטת אדמת המישור המשוזרת, ובה בעצם מתחילה מערכת החיים, ההוויה, העשייה והיא מתחוללה בשתים פנים: כחסד המצמיח את חוויית־ההתערות, כגזירה המגדלת את חוויית־השבייה. ראה מכאן בפנייה אל התלתל המתפנק (עמ' 159):

הִשְׁתַּזֵּר, בְּהִירִי, / בָּאִילָן הַיָּרֹק / הִתְלַוֵּה לִבְחִירִי / עֲלֵי דֶרֶךְ רָחוֹק // הֲבִיאֶנּוּ בִּסְבַךְ / מֶשְׁיְךָ הַטָהוֹר, / זִכְרוֹנִי בַּל יִשְׁכַּח, / לְבָבִי כִּי יִזְכֹּר

או בשיר לפינתה בלב־חלד (עמ' 110):

וְלַחַן תּוֹדַת לְבָבִי כִּי זָכִיתִי / בְּשׁוּלֵי אַדַּרְתֵּךְ הֵאָרֵג כְּמוֹ חוּט

ומכאן שיר שהיה מצורף לשיר הנזכר והמשוררת השמיטתו ובה ההגדרה אחרת (עמ' 272):

כִּשְׁבוּיָה הִתְהַלַּכְתִּי לְאֹרֶךְ שְׁבִילַיִךְ / אֲרוּגָה בְּקִסְמָם עַד כָּלִיל

ואולי לא מקרה הוא, כי כשם שחוויית־ההתערות נעזרת בדימוי של חוטי־בגד וכדומה, כן חוויית השבייה נעזרת בדימוי של חוטי־רשת וראה (עמ' 166):

בְּרֹן הַדּוּמִיּוֹת עַל דְּמִי אִיִּים עָגַנְתָּ / מִכְמֹרֶת כָּל עוֹרְקֶיךָ לְאִלְמִי טָמַנְתָּ –

וכדומה לכך בשיר הנזכר על שער־התלתל הנשלח ביעף (עמ' 158):

הוּא אֵינוֹ עוֹד אִתִּי / הוּא בַּדֶּרֶךְ נוֹדֵד, / טוּס, הֱיֶה לְרִשְׁתִּי, / בָּהּ לָכֹד יִלָּכֵד

ולא ייפלא, כי גם כלי־חושינו, שמשיהם קורים וחוטים, וראה בענין האוזן בשיר על אביה (עמ' 120):

וְטוֹב הָיָה לִי לֶכֶת כָּךְ, / אוֹחֶזֶת חוּט קוֹלֶךָ, / עַד אֹפֶק מִן הַשִּׂיא נִפְתַּח / וְעֹז בִּי: לְבַדִּי אֵלֵכָה!

וראה בענין העין והאוזן כאחת (עמ' 57):

אֶל סְבִיבוֹ דֹק קוּרֵי מֶבָּטִים טְווּיֵי קֶשֶׁב / תּוֹלֶה הַשּׁוֹמֵר מַעֲשֵׂה עַכָּבִישׁ. / עַל עֵץ וְגִבְעוֹל, עַל עָנָף וְשִׁבֹּלֶת / בִצְעִיף טְווּי חוּטֵי מֶבָּטָיו יְחוֹפֵף, / וְרֶשֶׁת קוּרֵי הַקְשָׁבָה מְסֹרֶגֶת / יִפְרֹשׂ עַל פְּנֵי יַם הַדְּמָמָה הָאוֹרֵב, / בְּסִבְכֵי זוֹ רִשְׁתּוֹ כָּל אִוְשָׁה מְעֻמְעֶמֶת, / כָּל הֵד בְּמִכְמֶרֶת נִפְלֵאת זוֹ יָצוּד / וּבְחַכַּת מֶבְָּטוֹ מִמְּצוּלָה מַעֲמֶקֶת / אַף צִלּוֹ יַעֲלֶה שֶׁל הצֵּל הֶחָשׁוּד

ואלה וכאלה מפרפרת מאחוריהם חוויית המשוררת, שגורלה כלאה בחדרה ונתן את חוט התפירה והרקמה בידה, והוא תנחומה ועצבה כאחד. מתוכה נצמחה גם הבלדה הנחמדה “שיר הפלך” (עמ' 98–102) שנאמר בה:

הַגַּלְגַּל סוֹבֵב הוֹלֵךְ לוֹ, / נֶחְפָזוֹת הָאֶצְבָּעוֹת, / וְהַחוּט נִמְשָׁךְ־נִשְׁזָר לוֹ, / וְגַלְגַּל סֹבֵב וְשָׁר לוֹ / שִׁיר הַפֶּלֶךְ לְדוֹרוֹת

מתוך אצבעותיה שלה חשה המשוררת אצבעות כל הדורות ושעל כן בבואה לתאר את מעגל עמלו של האדם שרה לאמור (עמ' 17):

וְיֶהֱמֶה הַשִּׁיר בְּכָל כְּפִיפָה שֶׁל אֶצְבַּע, / בְּכָל תְּנוּעָה שֶׁל יָד וּבְכָל מְתִיחַת שְׁרִיר – / בְּתוֹךְ כָּל צַעַד וְכָל שַׁעַל שֶׁל עָמָל/ הַחוֹרֵז אֶת מַחֲרֹזֶת רְגָעָיו וּשְׁעוֹתָיו / עַל חוּטוֹ שֶׁל יוֹם אָפוֹר אֱלֵי קָצֵהוּ אַרְגָּמָן – –


[תשי״ז]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!