רקע
אמנון שמוש
גיזום ביום גשם

 

א.    🔗

חמישה שיחי ורדים צומחים מול פתח ביתי. שיחים גבוהים ונאים ובריאים. בפריחתם מושכים הם כל עין. בעצם ידי שתלתים וזה היה המעשה החקלאי ביותר שעשיתי אותה שנה, אני שבתעודת־הזהות שלי רשום “חקלאי”, ככל חברי הקיבוץ.

שאלו אותי כמה שתילים אני רוצה, ועניתי חמישה. סתם כך. אולם אמי בטוחה היתה שמפני עין הרע הבאתי חמישה, ובירכה אותי פעמים רבות על תושייה זו, שלא היתה בי. הכחשותי נתקלו בחיוך אמהי סלחני, רב־נסיון, מסתיר־סוד. בבלי דעת נתכוונת לכך, בני – היה חיוכה הכבוש מלחש – אלוהים שם בליבך מחשבה לטובה. משל יד אחת עשתה עם אלוהים לגונן עלי ועל ביתי. מכל־מקום – היתה שבה ובוחשת בנושא, כמדברת אל עצמה – טוב הדבר שיש כאן חמישיה, מול הכניסה ממש.

כשחזרה אמי וביקרה אותנו, כעבור שנה, שוב לא העלתה את הנושא, כדי לא להעלות את חמתי. במסירות משקה היתה את השיחים, בהיעדרי. ופעם, כשהקדמתי לשוב ותפסתיה בכך, סגרה את הברז בחיפזון ואמרה: ורדים יפים, בלי עין הרע; כשיתנו פרחים גדולים, אעשה לכם מרקחת. הילדים צריכים לדעת מרקחת ורדים מהי – הוסיפה, כמתנצלת. תמיד היתה מגייסת את הילדים לצידה, כשחשה או חששה שאין מעשיה לרוחי.

הרבה שנים עברו מאז. אמי הלכה לעולמה. הוורדים עומדים על המשמר – יפים מאוד, בלי עין הרע. הילדים כבר אינם ילדים: זו מגהצת מדיה בשבת, וזה מפזר רגליו בהרים ובכפרים, זו מתרפקת על דודה, וזו – על בעל־נעוריה. מצפה לנכדים סורגת האשה ואופה, נאנחת ואינה יודעת על מה.


 

ב.    🔗

השמים כחולים להרגיז. אף לא ענן אחד. יום אחר יום אחר יום. איזה מין ינואר הוא זה! הבקרים קרים, והלילות קופאים בחוץ. הטמפרטורות מתחת לאפס והאנשים מתחת לשמיכות. התנור החשמלי פועל כל הלילה. והזוגות נצמדים, סופגים ומספיגים חום מבעד לפלאנל. יותר קרוב, עוד יותר. וקולו של קריין מצונן מן הטראנזיסטור: קרה בעמקים; נזקים לחקלאות; פרי־ההדר נשחת.

שיאים של קור וגשם אַין. הדשאים הצהיבו, כוסו שלכת של עצי אגוז ותות ושאר עצים. הציפורים ציפו לגשם. החקלאים. העלמות שקנו מטריה ומגפיים ולא השתמשו בהם. העולם כולו חיכה. מה יהיה, שאלו האנשים זה את זה. התלוצצו: אני משקה את הגינה היום, מחר ירד גשם; החלטתי לנעול מגפים, אולי זה יביא את הגשם…

חמה של חורף, חמימה ומלטפת, הוציאה בצהרי היום את האנשים מן הבתים, את המורות והכיתות מן הסדר והמשמעת, מנסה לתת פיצוי על קור הבקרים והערבים, על הגשם הבושש לבוא.

– שנה כזאת אינני זוכר, – אמר הזגג בן התשעים. באידיש. (לסבול תשעים חורפים ולהתהלך זקוף. ומחייך!).

– גם אני איני זוכר, – השיב לו הנויניק, מגרד רעמתו הערמונית, כמנסה לזכור מה.

– כן, – נזכר ופנה אלי בקריאה, – מחר אשלח לגזום את הוורדים שלך.

ורדים גבוהים יפים. תפארת ביתי. חיץ בין גינתי הפרטית ובין העולם. חיץ ריחני, צבעוני, קוצני. בכל שנה גוזמים אותם. החיץ נעלם. ומערה המרפסת מייחל לצמיחתם המחודשת. אחר־כך תבוא פריחה יפה מקודמתה. נהדרת.

והוא שלח אותה לגזום. מבעד לחלון שמעתי קול מריצה, ופתאום, מקרוב מאוד, קריאה כאב רכה:!WOW הצצתי וראיתיה מוצצת אצבע שנדקרה, נועצת עין עוינת בשיח הקוצני. היא שבה וקירבה את המריצה אל השיחים, לקלוט הגזם הרב הצפוי, הרימה זוג עיניים כחולות, גדולות וחולמניות כנגד השמים, (אלוהים, אילו עיניים!) והלכה לאכול את ארוחת־הבוקר.

מן החלון ראיתי עבים מתקשרים. השמים האפירו, הנמיכו. וכשחזרה והחלה לגזום, החלו טיפות יורדות. יורדת ונבלעות באדמה הצמאה. אך נוגעות, ולא נודע כי באו אל קירבה. היהיה זה גשם, או שמא שוב מיקסם־שווא, כמו בשבוע שעבר? מתוך נימוס פתחתי ושוחחתי עמה על כך. גם הודיתי לה על עבודתה בגינתי. סוף־סוף זרה. וזר להם, לזרים, חוסר־הנימוס שלנו.

את שמה לא ידעתי. בושתי להודות בזה, שמא תיפגע. הייתי רואה אותה הרבה, כמו את כולן, ולשמה לא שאלתי. באות והולכות, הולכות ובאות. לא פעם התעכב מבטי עליה, עולה ומטפס, מפשיט וחודר. חזרתי ובחנתיה: פני בובה בחלון־ראווה. האף מעוך מעט, כאילו התחרט היוצר ופגם בה, לאחר מעשה. שיער בהיר ורך, שופע, לא־מסורק; כמה טיפות גשם נאחזו בו, ממאנות לחדור, מסרבות להיספג. הגוף היה עטוף בבגדים מסורבלים, שניסו לשווא להעלים נשיותו, להסתיר עגלגלותו המתפרצת. המכנסיים היו מתוחים על העור כנצמדים אליו מפני הקור. שורה של כפתורי מתכת נראתה מבעד למעיל הפתוח, יורדת מן הטבור אל פסוקת עמידתה האיתנה, הגברית משהו. “הך הכפתור וירעשו הסיפים” – הצטטט פסוק בראשי והלם ברקה.

נשתלהב דמיוני.


 

ג.    🔗

שאלה מה צבע הוורדים על כל שיח. אנגלית של לא־אנגליה בפיה. מארצות־השפלה? מארצות סקאנדינאביה? לא לימדתי אוזני להבחין על־פי המבטא. בדברה, נהרו חיוּת וחן והפשירו את קפאון פני־הבובה; זרמו ונקווּ בזוויות שפתיה. קר היה להן, לשפתיים הבקוּעות. והרי היא מארצות הקור, אל חלוני.

כל עוד ירדו טיפות, עמדתי ושוחחתי אתה שיחת־נימוסין יבשה. מירווחים גדולים בין שאלה לשאלה, מבטים מגשרים עליהם. הרגשתי בכל חושי שהגשם מתקרב. גשם שוטף.

– האדמה משתגעת לקצת גשם, – אמרתי. – העצים, השיחים, הפרחים.

– גם אני.

התגובה הקצרה, הבלתי־צפויה, העלתה חיוכים. חיוך נקשר בחיוך. מבט במבט. כמיהה עזה עלתה וגאתה בתוכי. המחשבה על מה שטמון בה בערימת בגדים זו, האיצה את פעימות הלב. בדמיוני ראיתי אותה כחרשף היוצא מעלעליו. עיני בלעו את שפע הבלונד; חשתי מגע שערה בראשי אצבעותי.

עצמתי עיני לרגע.


 

ד.    🔗

לא בלי רטט קל בברכיים, פתחתי ואמרתי לה: עוד מעט ירד גשם עז, שמא… תיכנסי לשתות משהו חם?

איני יודע מה היתה עונה, אילולא הגשם ששעה לתפילתי והתחיל לידות בנו טיפות כבדות כברד. תוך מחצית הדקה נרטבנו כהלכה. צווארה התכנס אל־תוך צווארונה כראשו של צב, והיא רצה כמבוהלת אל חדרי. WOW! – זה כל מה שאמרה ברוצה פנימה, מלכלכת את הפרוזדור בכתמים של בוץ (אשתי כועסת כל־כך כשמכניסים בוץ אל הבית). WOW – שבה ואמרה, חולצת נעליה הגבוהות ומשַלחת אותן לפינה בחבטה, כולה שובבות. אחריהן עפו בקשת, אל אותה הפינה, גרבי־הצמר הצבעוניים. ואחריהן זוג מכנסיים רטובים, שהחליקו מעליה מבלי שנגעה בכפתורי המתכת – אך כיווצה עגבותיה בתנועה חתולית, טילטלה מותניה לכאן ולכאן והם נשרו ברשרוש. בבעיטה קלה הגיעו אל אותה פינה. הרמתי את הכסת שעל המיטה והיא זינקה פנימה והתכרבלה, מסתירה באגרופיה את בית־בעילתה, תולה בי זוג עיניים צמאות ויראות, מרטיטה ראשה ככלבלב להנער מן הטיפות האחרונות.

WOW! – זה כל מה ששמעתי ממנה. כל־כך הרבה גונים ובני־גון היו בקריאה חייתית זו שלה. לאחר אותו WOW מסוער ומסוחרר של שיא ושובע, ניסיתי לדובבה, אך לשווא.

– אני יודע שאינני הראשון, – אמרתי, תולה שאלה בסוף אמירה.

היא היתה על גבה, ורודה ורדוּמה ורווּיה. פשקה שפתיה בחצי־חיוך, אך לא אמרה מלה. בתנועה יגיעה הרימה יד מוכתמת בבוץ ומנתה על אצבעותיה; בבוהן החלה ובזרת כילתה. אם־כן, אמרתי בלבי, אני החמישי, בלי עין הרע.


 

ה.    🔗

כשפסק הגשם, יצאתי מחדרי. האוויר היה נקי ומרוחץ; רווּי וריחני וצח. נשמתי מלוא ריאותי והתנערתי מן ההזיה. שלושה ורדים היו גזומים. המריצה עמדה עזובה, מלאה למחצה. הנערה לא היתה. מעניין היכן מצאה מפלט מהגשם. נערה לא־מכוערת, בלי עין הרע. גם לא יפה. גברית כזאת. אף מעוך, שפתיים מבוקעות, מבט של עגל בן־יומו, פלומת־שפם בהירה, עגבות נעריות. קשה לדעת אם עלם לפניך או עלמה.

מוזר, אינני יודע אפילו את שמה. אילו שאלתי לשמה, הייתי יודע לפחות את המלה הראשונה באות משפט הזמנה, שניסיתי בשפתי. ניסיתי. ונסתי.


נסתי ממה – מגשם בעתו?


12.6.1973


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!