א    🔗

כמה מעלות טובות לשירתו של שניאור שמייחדות ומאפיינות עצמותה וחותמות בה חותם של גדלות, וראשונות להן — אוניברסליות ואיתנות.

אוניברסלית שירתו, חובקת זרועות וחותרת, אדירת מעוף, אל אופקי אין־סוף. נתפסת היא לנושאים עולמיים ומוטיבים נצחיים שבהם מיטשטשים גבולי עמים וארצות ונמחקים תחומי תרבויות לאומיות. תחום שירתו — מלוא־עולם ומלוא־אדם, על הנגלות והנסתרות שבהם ועל המאבקים הגלויים והסמויים שבמערכותיהם.

מלחמת יסוד במערכות עולם, תיגרות איתנים מתנגשים ומתגוששים מתוך התמרדות תמידית מששת ימי בראשית: חוקיות מרתקת בשלשלת של סיבות ומסובבים והיוליות מתמרדת וחורגת ממסגרותיה; גורליות רותמת בעול ומשעבדת, ותשוקה לפריקת עול והפקעת שיעבודה; צורה כובשת, מייחדת, קובעת טיפוס ואופי, ומצמצמת בכיבושה, וחומר מתפרץ ממכבשה וכבשונה בשאיפתו להתפשטות והתכללות; חתירה להתהוות מתחדשת בגילגולי־הוויה מחודשים, והריסה אל חדלון סופי. ומלחמת יצרים במערכות אדם, נפתולי אלהים בין אהבה ושנאה, רחמים ואכזריות, אמונה וכפירה, אוות בנין ותאוות סתירה, אלהות ושטניות.

כאלו וכיוצא באלו, מאבקים קוסמיים במערכות עולם ואדם, עילה הם לסתירות וניגודים קוטביים, הרכבות והפרדות, משיכות ודחיפות, העפלות ונפילות, השלמות והתגרויות, שנתרכבו ונשתזרו בתוך עצם מהותה של הבריאה העולמית, על כל השתלשלות גילומיה למן הדומם עד המדבר. סתירות וניגודים אלו — אספקלריה וזכוכית־יקוד להם שירתו של שניאור, משקפתם היא מתוכה בשיקוף צורבני, קרון בקרינה להוטת גוונים.

נצטרפו לסתירות וניגודים אלו שבתחום עולם ותחום אדם סתירות וניגודים שבעצם תכונתו האישית “כל שבן־אדם עני ברוחו כן תגבר העקביות שבו” — נאום שניאור ב“מאמרים ושיחות ספרותיות”, ואמיתותו של מאמר זה מבשרו חזה: הפכים יסודיים מעורים באישיותו. מצד זה: אירוטיקה לוהטת בלהט מאדם כלהטם של “פרגים” בעונת ליבלובם, סאטירה נושכת נשיכת שועל ועוקצת עקיצת עקרב, הזדעמות חזיזית, קריעת לבושים וצעיפים של אילוסיות ועירוי עריית מציאות בכיעורה וניוולה, ושלילת אמונות ודעות שנקבעו קבע של הווי — ומצד זה: אהבה רכה וענוגה שיש בה מעדינותן וצניעותן של “מרגניות” מידת־רחמים ממתיקה מידת־דין, הומר נובע מטוב־לב מסוגר בשריה נוקשה, והבנה אנושית, ראייה לפני ולפנים מתוך תחושת חמלה כבושה, שהוא רואה כמין חולשה, אך נתפס לה לעתים וידה בו על העליונה, והמית־כיסופים עצבה־ערבה, חיוך מתוך חשבון מתמצה ב“אף־על־פי־כן” וחיבוב ערכי מורשה בונים אב לארחות־חיים.

אספקלריה וזכוכית־יקוד שירתו גם לסתירות וניגודים אלו שבעצם תכונתו, והיא משקפתם ומקרינתם מתוכה יחד עם הסתירות והניגודים שבתחום־עולם ותחום־אדם.

ב    🔗

ריבוי־צדדיות זה שבאישיותו שנתגלם בשירתו מגוונה בססגוניות מופלאה. כל צד שבה — צד שכנגד בצידו, והם מכריעים זה את זה ומוכרעים הכרעה שיש בה משום עיון המאזן השירי.

זה לעומת זה בשירתו: מזמור שיר לחדלון ב“משא דממה” ו“אחרון” — ומזמור שיר ב“הרים” לישות העילאית האלוהית שכולה הוד וזיו והדר. הימנון ל“פראות חפשיה של תקופת מדבריות ויערים ובת־חוה ערומה ושזופה מבקשת את דודה בהרים” — והימנון ל“שבת מלכתא”, מטרונית זו שכולה צניעות ותום וקדושה. הטיית עמודי ישעיה ומיכה ב“והיה באחרית” ועירעור אכזרי מתוך סארקאזם נוקב ויורד עד התהום חזונם הנשגב של “וכתתו חרבותם לאתים וגר זאב עם כבש” — והישענות על אותם עמודי־הנביאים בתוך עולם מתמוטט ב“ימי הביניים מתקרבים” וצפייה נבואית, חזות קשה, ראיית השואה המתרגשת לבוא לעולם בעטייה של תרבות גויית מתנוונת שעקרה מתוכה את הבלמים המוסריים־הנביאיים והפכה למפלצת. לכו נרננה ב“לוחות גנוזים” ל“בעלות” ב“חטאת נעורים”, ל“חג השעטנז”, “סוכות בנות”, “מות התמוז” ו“המולך”, וכל אותה אליליות כנענית קדמונית — ולכו נרננה ל“ווילנה”, ל“סבתו הגדולה” מתוך נהייה נפשית למסורתיות התורנית והאצילית והמאור הגנוז שבה, תפילה ב“שעת רפיון” לאביו לכסותו בטליתו ולעטפו בעטיפה של קדושה ולהשרות עליו מברכת כוהנים, והתבשמות בריחות הקדושה המסתורית ב“חקל תפוחין”. פאתוס בוער וסוער בכמה וכמה מפואימותיו ושיריו — ושלווה נפשית מתוך הרחבת־הדעת וברכת־הנהנין: “ברוך שככה לו בעולמו” אגב הסתכלות בניר נאה ב“משיפרחו פרחי החלמון” ו“בירח בול” וליריקה מתנגנת מתוך פריטה על נימים עדינים, דקות מן הדקות, ב“ערבות בוכיות” ובכמה מ“פרקי יער”. צדדים אלו וכיוצא בהם, צד — ושוברו צד־שכנגד, בצידו, וכולם יחד ממוזגים ומותאמים במכלול שירתו של שניאור בהארמוניה שניתנה לתפסה ולעמוד עליה בסקירה מעל שיא־מצפה מתוך צפייה מוגבהה ומורחקה משדה־הראייה, הארמוניה שיש בה מקצת מאותה הארמוניה עליונה נאצלה שבה ממוזגים ומותאמים, בחשבון עליון, חיצויים ופילוגים ומבלטים ומשקיעים יוצאי־דופן שבבריאה.

ג    🔗

אוניברסלית היא שירתו, אף־על־פי־כן, לא לבד שאין באוניברסליותה משום מיעוט דמותה העברית, אלא שיש בה משום החזרת עטרת השירה העברית ליושנה, לקדמוניותה.

אוניברסלית היא שירת התנ"ך במיטב גילוייה, בחלקיה שבה העפילה עלות אל תועפות שיא גאונה. אף־על־פי־כן, שירה עברית סגולית היא, לפי שצורתה העברית מייחדת ייחוד עברי את תוכנה האוניברסלי וטופסת בה טופסה העברי.

לורד ביירון כתב “נגינות עבריות”, שירים עבריים מפאת תוכנן, וביאליק כתב “משירי החורף”, “יהי חלקי עמכם”, “הבריכה” ו“אחד אחד ואין רואה”, שמפאת תוכנם הם שירים כלליים. אף־על־פי־כן שפת השירים מכריעה, ו“נגינות עבריות” הן עצם מעצמה ובשר מבשרה של השירה האנגלית, ושיריו הכלליים של ביאליק הם מן השבח והעלייה של השירה העברית. עצם הניבים והבטויים: “צץ בן־לילה כמטה אהרן”, “מנחה טהורה בכלי טהור”. “יהי חלקי עמכם”, “שירי הימן וידותון וחכמת כלכל ודרדע”, “מצפים לגילוי שכינה או לגילוי אליהן”, “ואחלל במו ידי ראש נזרי”, “חלומותי מושלכים תחת אחד השיחים”, וכדומה, עם צלילי־הלוואי והרקע התרבותי שבהם, טובעים בשירים כלליים אלו טבע עברי עצמותי.

כיוצא באילו שירי שניאור האוניברסליים. אוניברסליים הם מפאת תוכנם, אך שפתם העברית, אף־על־פי שלא תמיד סגנונה מעור אחד כסגנונו של ביאליק, וחסרה היא המוּצקוּת שבסגנונו של טשרניחובסקי, שאובה היא ממקורות ישראל תרבותיים, והיא שצרה להם קלסתר עברי, וקלסתרם זה מייחדם ייחוד עברי.

ותיתי לו לשניאור שבשירתו האוניברסלית נלווה לאריות שבחבורת המשוררים העברים, ביאליק וטשרניחובסקי, להרחיב גבוליה של השירה העברית, לחלצה ממצרי התחום שנחתם לה מתוך הסתגרות והסתייגות בגיטואיות גלותית, ולהוציאה למרחביה, לעולמיות המקראית, לקדמוניות מכורתה שבה עוצבה וקנתה עולמה.

ד    🔗

ונוסף ליסוד האוניברסליות יסוד איתנות בשירתו.

מתחילת הופעתו על בימת השירה העברית ראה בו ביאליק, מתוך מה שהוא, מה שהוא עתיד להיות בהתבגרותו, ופסק עליו פסוקו: “שמשון צעיר שגדלו בן־לילה שבע מחלפותיו”. לא שגה ביאליק ברואה.

מעין גבורה שמשונית בשניאור, גבורה שיש בה מכוח שסיעת אריות והסעת שערים ומזוזות ובריחים וניתוק אסורים, לרבות מעין נהייה שמשונית לחיק דלילות. גבורה — ופראות שמשונית: השתסות והתגרות מלחמה מתוך השתערות עלומים והתגעשות אונים בדיצת התמודדות וחדוות התעזזות — שמח הוא אלי גיל שבעצם הקרב שהוא שקול לו כנגד גיל הנצחון.

ברעבתנות שמשונית מתנפל הוא על נושאיו שארב להם ונתן עין בהם, כארי זה שמתנפל ממארבו על טרפו, מתאחז ומתנעץ בהם ומוצצם להנאתו, ומציצותיו מתוך מיצוי־המידות, מיצוי אחר מיצוי, עד תוכי־תוכם, ללא שיור תמצית כל שהיא, כאותן גרוגרות של רבי צדוק.

כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, לא כל שכן משורר גדול. יצר גדול בשניאור — יצר־יצריים: יצר קליטה ויצר פליטה. קולט הוא מתוך חושניות נהנתנית שפע של מראי־מראות, קולי־קולות וריחי־ריחות, על שלל צבעיהם והדיהם וניחוחיהם, וכבולעו כך פולטו — פולטם ביצירות שבהן כובשו וגובשו, מגוונים בגווני נפשו, מנוגנים בניגונה ומבושמים במורה, ופליטתם בבירוץ־מידות, בגודש של בזבזנות — גודש שפעמים יצא שכרו בהפסדו והיה לו לרועץ, משנתפס בו למין “אמירה של שירה” שלא נסחטה מתוכה הפרוזאיות, והשתפכותה לתוך אפיקים רחבים מקלישתה.

ה    🔗

ניתנה שירתו של שניאור להסתכם בסיכום ממצה בדברים אלו ששמם בפי הנביא:

אָנֹכִי אֶת נִשְׁמַת־הַיֹּפִי הַגְּדוֹלָה

הַתּוֹעָה וּבוֹכָה וְאֵין מַאֲזִין לְקוֹלָהּ

אֶרְקֹם בְשִּׁירַת נְצָּרִים כַּבִּירָה

וְאוֹסִיף עָלֶיהָ מִדָמִי וּמֹחִי

וְנַפֵּץ בִּפְנֵי כָל הָעוֹלָם הַשִּׁירָה —

עַז פָנִים אָנֹכִי!

רקם שניאור בשירתו את נשמת־היופי הגדולה והוסיף עליה מדמו ומוחו. רקם — וממשיך עדיין ברקמתה, צולל, כאותו “דולה פנינים” שלו, למצולתה וחושף בה גוונים וצלילים חדשים ומוסיף עליה מדמו ומוחו ומנפץ בפני העולם שירתו בעזות פנים שאינה אלא ארשת לעוז נפש שבו.

משורר שהזקין — אם אינו אומר הבל־הבלים בפירוש — מתרמזת אימרה זו בדברי זמר שהוא אומרם, ואילו שניאור — אין בדברי זמר שהוא אומרם אפילו הד קלוש מאותה אימרת הבל־הבלים. עמדו בו בצעירותו ורעננותו עד זקנה ושיבה. נכנס הוא לשיבה — ועדיין לא נתחלף לו “כליל הוורדים” של ילדות ב“כליל הקוצים של זקנה” לפי גירסת חז"ל. כוחו לא סר וליחו לא נס, ושניאור בן ע' כבן כ' הוא למרץ יצירה, שכן אותה “אש עליונה”, שלפי דבריו בער בה מאז “הוצת בחץ הברק שגזל מאשפת העננים”. עדיין בוער הוא בה. אש סנה היא לו: בוער בה ואינו אוכל, והיא שופעת לתוך שירתו עלומי־עולמים.

יהי רצון שיוסיף לבעור באש עליונה זו ויתמיד בצעירותו ורעננותו לאורך ימים!

תשי"ז