(במלאת שבעים שנה לדניאל פרסקי)

א    🔗

“עבד לעברית אנוכי עד נצח” – נאחז דניאל פרסקי בפסוקו של יל"ג ופסקו על עצמו, והיה בו, בפסוק זה, משום סימונה וסימולה של משימת־קודש שנטלה לעצמו ותיווי דרך חיים ישרה שברר לו על פיה. לא נתקררה דעתו עד שעמד ורשם פסוק זה באותיות מודפסות ומאירות עינים בראש גליונותיו־אגרותיו, רישום של גושפנקה וסיסמה. לידע, להיוודע ולהודיע התעבדותו לעברית, בחינת אהבתי את אדונתי!

לא יצא פסוקו זה מידי פשוטו: עבד, פשוטו כמשמעו, היה לעברית כל ימי חייו. מנוער במינסק עד שיבה בניו־יורק העביד לה את עצמו, מתוך השתעבדות גמורה, במלוא תאוות לבו ומחשבותיו חושיו וכוחותיו – כולם משועבדים לה, ללא שיור כל־שהוא.

שיעבוד זה שפעמים אדם משתעבד בו לאיזה אידיאל שיש בו משום תיקון עולם או תיקון אדם, או לאיזו אידיאה שנשתלשלה וירדה מעולם האצילות לעולם העשייה, וכיוצא באלו דברים נאצלים העומדים ברומו של עולם – שתי מדרגות לו: שיעבוד מרצון ושיעבוד מאהבה. שיעבוד מרצון כיצד? הוא, המשתעבד, כפה על עצמו שיעבודו מתוך שיקול דעת וחישוב חשבון נפש שבהם העריך ערכו של אותו דבר נאצל שנתן דעתו עליו והסיק חובת שעיבוד לו. מידה ואינה מידה היא, שכן רצונו של אדם מותנה מהשקפת־עולם שהחזיק בה ועשאה נקודת־יקוד בחייו, והשקפת־עולם עלולה להשתנות, ומשנשתנתה – בטל רצון ובטל שיעבוד. למעלה מזה שיעבוד מאהבה: קשור הוא בקשרים נפשיים סמויים מן העין לאותו דבר נאצל שהוא משתעבד לו, וחובת שיעבודו לא הוסקה מתוך שיקול דעת וחשבון, אלא מתוך נטית לב ואהבת נפש, אהבה שאינה תלויה בדבר ואינה בטלה עולמית, ואין לך מידה גדולה מזו.

עבדותו של דניאל פרסקי לעברית היא עבדות מאהבה. יתירה מזו: האצילות שבנושא אהבתו כאילו מתמחשת לו. אין עבריותו שקשר עמה אהבה עצם רוחני מופשט שלית תפיסה בו – דומה שמתממשת ומסתמלת היא לו בדמות אהובה אסטראלית – מתלבשת במין גוף עילאי – כעין מטרונית היא לו, מטרונית שהוא מתנה עמה אהבים וממעט עצמו לפניה. ניתן להמליץ עליו, באופן השתעבדותו לעברית, מה שהמלצתי באחד משירי על משורר, באופן השתעבדותו לבת־שירתו: כופף ראשו ונפשו לרוממותה ומשרת במשמרתה, חוטב עציה ושואב מימיה וטוחן טחון ריחיה, מרחץ רגליה ומצחצח נעליה ונושא שובל שמלת־משייה לאחוריה ומתימר בכבודה, משחה גבו ומדריכה עליו בעלותה לרום מרכבת־כבודה ורץ לפניה, מכריז ואומר: אברך! הבו גודל לנסיכה בת־קדם, בתולת בת־עבר ירום הודה! מייחל למוצא שפתיה, ומשאלתה, גם כי תקשה שאול, ישקוד למלא בלי המרות פיה. תרצנו בעת רצון – ויקוד וישתחוה לה אפיים ארצה. תחוננו – ועפר רגליה ינשק כי משכתהו חסד.

ב    🔗

מחלוצי העברים היה באמריקה וזכה להיות בה ממניחי היסוד לתקופה חדשה של פעילות עברית יצירתית רחבת היקף פורצת מן המיצר שכלאוה בו ראשוני העברים המשכילים, ויוצאת למרחב, מתייצבת על דרך־המלך ומתחילה מפסעת לקראת אותם אופקי־חזון ואפיקי־יצירה חדשים שנגלו עליה מעבר לים, מקום מכורתה וטיפוחה וריבויה.

תחילתה של תקופה חדשה זו נעוצה במפנה שחל בתנועה העברית, בתקופתה השמרנית הראשונה, עם התייסדותה של אגודת “אחיעבר” והוא, דניאל פרסקי, ראש וראשון למחוללי מפנה זה, שכן הוא מראשי מייסדיה ומדבריה של אותה אגודת “אחיעבר”. עמדתי על מפנה זה במאמרי “ראשיתה של תקופה” שפירסמתי ב“מאזנים”, ויורשה לי להביא בזה מובאה ממנו, אותו קטע שבו ייחדתי את הדיבור על דניאל פרסקי, לשם שלימות הערכתה של פעילותו החלוצית:

"סמוך לביאתו (של ראובן בריינין) לאמריקה נוסדה בניו־יורק על ידי המנוח אברהם גולדברג, וייבדל לחיים דניאל פרסקי, אגודת “אחיעבר” שנעשית ליורשתן של אגודת “מפיצי שפת עבר” ואגודת “עבריה” שקדמו לה ונתגלגלו בה בגילגול חדש במחזור של תקופה חדשה.

“צימצמה אגודת “אחיעבר” מתחילת היווסדה את יעודה וכיוונה וריכזה את פעולתה בהפצת הספרות העברית באמריקה והתמכרה למשימה זו במרץ, בהתלהבות ובנאמנות, ודניאל פרסקי, נאמן בית־העברים, הוא הרוח החיה באופניה, מניעם תדיר. ויותר משהוא מעשה בה אחרים מעשה הוא את עצמו, גורס: נאה מקיים קודם לנאה דורש. למין יששכר נושא ספרים נעשה. לא די לו בהמנית מאות מנויים על “הפועל הצעיר”, “מולדת”, “החינוך” ו”השילוח" – רואה חובה הוא לעצמו גם להכניס את הספר העברי לתוך בתי עברים וציונים. חדר מעונו נהפך למעין מחסן שבו אוצר בלום של ספרים וחוברות וקונטרסים ועתונים, מגובבים בצפיפות עד כדי דחיקת רגליו של דיירו. פעם בפעם הוא מפריש מהם מלאי ונושאו לאסיפות וכינוסים של אגודת “אחיעבר” ושאר אגודות, ציוניות ולאומיות, חוברות וקונטרסים תחובים בשופי בכיסי בגדיו וספרים נשואים תחת בית־שחיו, מחזר בהם אחר לקוחות, משדלם בדברים לוקחי־לב, ועתים באמרי מוסר חודרי נפש, להזדקק לסחורה משובחה זו שהוא נעשה למשבירה. נתבעים הלקוחות ונענים לו, מי לרצונו ומי בעל־כרחו, ואם אין ידם משגת להוציא בבת־אחת הדמים שהוא פוסק על סחורתו הוא נותנה להם בהקפה".

עם ביאתו של ראובן בריינין לאמריקה נתנה דעתה אגודת “אחיעבר” להתחיל במפעל ספרותי יצירתי – ופרסקי מראשי יוזמיו ומבצעיו – היינו: להוציא קובץ שירים בעריכתו של בריינין שבו יכונסו ראשוני נצני השירה העברית באמריקה. קובץ זה, על פי הצעת פרסקי ניקב שמו “סנונית” והקדמה בראשו בשם “דברים אחדים מאת המו”ל", ודברים אחדים אלו – דברי פרסקי מובלעים בתוכם ויש בהם בכדי תיכנון תכנית והכוונת כיוון לעבודה ספרותית־יצירתית, והם מתומצתים בשורות אלו:

“בקטנות הננו מתחילים, אבל לא נאמר די בזה. ומי יודע אם סוף סוף לא יעלה בידנו לקבץ את כל הכוחות הספרותיים העברים שביניהם נמצא מספר של כשרונות מעולים, החיים בארצנו, ובכוחות מסודרים נצליח לבנות במה ספרותית זו, שכל חובב שפתנו ומעריץ התחיה בארץ זו, נושא אליה את לבו זה כמה”.

נתאמתו דברי פרסקי שהובלעו בהקדמה זו. בקטנות – בהוצאת ה“סנונית”, חוברת צנומה וקלושה שרובה דברי בוסר – החלה ראשיתה של תקופה חדשה זו ועלתה בשיר המעלות שב“סנונית” מעלייה לעלייה ומשיא לשיא. מן ה“סנונית” אל “התורן” החדשי, ו“לוחות אחיעבר”, ומהם אל “התורן” השבועי וה“עברי”, מהם ליומון עברי, וממנו ל“הדואר” השבועי עם “ספרי השנה” ו“ספרי הדואר”.

כחמישים שנה נמשכה תקופה פוריה זו ותרמה לספרותנו כמה וכמה ספרי מחקר ומסה ושירה שזכו לכניסה לקיום באוצר ספרותנו. תקופה ברוכה זו – הוא, דניאל פרסקי, מראשוני וחשובי יוצריה, פועל ונפעל בה, ופעילותו יוצאת מעסקנות עברית לכתיבה עברית: מאמרים, מסות ופיליטונים במדור התחתון שייחד לעצמו ב“הדואר” ושנעשה למעין חלק מעצמותו. גליון ה“דואר” חדש שיוצא ומתקבל – חזקה על פרסקי שידבר בו אל קוראיו “כדבר איש אל רעהו”, וכמה מחסידיו ומעריציו פותחים בו, בפרסקי, קריאתם בגליון “הדואר”.

ג    🔗

פרסקי ה“עבד לעברית” נערך כראוי וקנה לו שם – עצם השם “פרסקי” נעשה כעין שם סמלי המסמל תופעה מיוחדת במינה שנקבעים לה יחסי חיבה והערצה, גם כשהן מובלעות לעתים בנעימה של התלוצצות. ואילו פרסקי הסופר עדיין לא זכה להערכה ממצה שאין בה לא גדישת סאה ולא מחיקת סאה. דומה: עבריותו היא שהיתה בעוכרי ספרותיותו. פרסקי העברי מאפיל על פרסקי הסופר. עבריותו מבצבצת מתוך יצירותיו הספרותיות ופעמים נותנת בהן טעם לפגם. נתפס הוא לחידושי־לשון וחידודי־לשון וצירופי־לשון, מהם שנתחדשו בבית־מדרשו הוא ומהם – בבית־מדרשם של אחרים, והוא להוט אחריהם ומזדרז להכניסם לתוך דברים־שבכתב שלו, במישרים ובעקיפים ובעקיפי־עקיפים, ומתקבל הרושם שכל עיקרה של אותה פיסקה שהכניסם לתוכה לא נכתבה לכתחילה אלא לשם שיבוצם בתוך מסגרתה.

זאת ועוד אחרת: היתה בעוכריו גם שפיעתו היתירה, שפיעות שיותר משנביעתה בו היא טבעית, בחינת “יפוצו מעינותיך חוצה”, הוא אונסה על עצמו מתוך סחיטת עצמותו. תאווה לו להנצחת שמו. וניתן לדורשי רשומות לדרוש בתאווה זו מדרש פסיכיאנאליטי: עילה לה רווקותו, תשוקה תת־הכרתית להנצחת שמו בכדי “להציב לו בחייו מצבת, כי אמר אין לו בן בעבור הזכיר שמו”, שלא ישתכח זכרו בחייו וגם כשילך בדרך כל הארץ. והנצחת־שם זו שתשוקתה משתלטה בו, ביודעים ובלא יודעים, תרופה לה, לפי דעתו, ב“עשות ספרים הרבה אין קץ”, והעיקר: בכתיבת פיליטונים שבועיים, יהיה נושאם מה שיהיה, ובלבד ששם דניאל פרסקי, באותיות גדולות מרובעות, ייקרא עליהם. ומטעם זה – טעם תת־הכרתי – נמנע מלהתאחז בארץ ישראל וביכּר על פניה הגולה שבאמריקה שבה ניתן לו לייחד לעצמו רשות־יחיד ב“הדואר” ולהביא מדברותיו לפני הקורא העברי מדי שבוע בשבועו. כתיבת פיליטונים שבועיים כופה עליו על כרחו טיפול בפכים קטנים וברוב דברים לא יחדלו התרדדות והתקלשות ודיון בחיי שעה שמכהים ומעממים חיי־עולם שבהם.

אף על פי כן, גדול חלקו גם בפעולתו הספרותית. יש ויש בדבריו שבכתב שכונסו בתוך כרכי־ספריו שהוציא מאמרים ומסות כבדי־משקל – כובד להם גם בקלות סגנונם שסוגננו בו. נכנס הוא בהם לפרדס ודן בדברים העומדים ברומו של עולם וברומם של חיי־עולם. יש ויש ברשימותיו הפיליטוניסטיות רשימות הקובעות ברכה לעצמן, בצירופן המבורך של מחשבה, שמתוך קלות מעופה היא מגביהה עוף לספירות עליונות ופולשת לתוך כבשונו של עולם ואדם, הגיון לב רגיש והגות נפש שהיא בחינת ספוג שסופגת שפע של רושמי מראות ותופעות, אירועים וריחושים, צפייה מתוך אספקלרית־פנים מאירה, משקפת בתוכה מן המופלא והמכוסה שבעולם ובאדם, והומור מזוכך, נטול הליצנות הפרסקית שהוא פרוץ בה. ויזכרו לטוב רשימותיו שבהן הוא מעריך ומתאר טיפוסי־אישים – רשימות כתובות בכשרון, מתוך ראייה נפשית מעמיקה חדור לתוך נפשו של הנערך, בשירטוטי־קווים אמנותיים שיש בהם כדי תיאור דיוקנו, תוכו כברו, ואיפיון אופיו, בהדגשת מעלותיו התרומיות ובהוקעת ליקוייו מתוך גילוי טפח וכיסוי טפחיים והמתקת דינם בנעימה של טוב־לב והומור נובע ממידת החסד. באלו וכיוצא בהם קנה עולמו בספרותנו וייחד לעצמו קרן־זווית משלו, ואם פרסקי הסופר לא נערך עדיין כראוי – סוף ההערכה וסוף הכבוד לבוא. וחלקו בבא לא יקופח.

ד    🔗

פיסקה מזעזעת ברשימתו “על סף השיבה” שפירסם ב“הדואר” להודיע לקהל קוראיו וידידיו שמלאו לו שבעים שנה. סילק בה פרסקי מעל פיו בת־הצחוק הפרסקית והסיר המסכה הלוצצנית הפרסקית שהוא מתאפר בה לעיני רואים ונתגלה פרסקי האדם שבכניסתו לשיבה הוא רואה את עצמו בבדידותו וערירותו, בשממונו ועלבונו. עומד הוא עמידת דל ריק בתוך חדרו “הסגור והמסוגר שאין לו קשר למי שהוא”, שומם ומטורף למראה העזובה בו והעזובה שבחייו המסתמלת בה, ותוהה: מה אני ומה חיי ומה יהא בסופי? קריאת פיסקה זו העלתה על לבי זכר ביקור שביקרתיו באותו חדר לפני אחת־עשרה שנה.

הימים ימי קיץ שבהם אני פורש לנוף הררי קרוליינה הצפונית להתהנות בהודם ובזיוום של “רוכסי ההרים הכחולים”, להסתפג בשלווה האלוהית הנסוכה על גביהם ולהתייחד עם נפשי. בנסיעתי לעיירה בלב הרים אלו, שאני עושה לי דירת־עראי מדי שנה בשנה, עוקף אני את דרכי דרך ניו־יורק ומשתהה בה ימים אחדים כדי להתראות ולהשתעות עם חברים יקרים, ידידי נפש, שאני מרוחק ומנודה מהם ומודר הנאה מחברתם כל ימות השנה. אותה שנה ביקרתי את פרסקי בתוך חדרו בשעת שחרית בהשכמה.

החדר – כפי שהוא מתארו: מלא מקק ספרים ואבק עתונים, פסולת של ניירות נדפסים, ודוחק וערבוביה, צלמות ולא סדרים בו, והחדר עצמו שומם ומשומם: טיחו נופל, זעיר פה וזעיר שם, וכתליו וסיפונו מראה אפרורי דהה להם שקשה לעמוד על טיב צבעם לשעבר. ושומם ומשומם דיירו: פניו – צהיבות אפרורית־חוורורית נסוכה עליהם, עיניו – ההיבהוב בתוך אפרן החל כהה וצונן, כתפיו קורסות ושוחחות, וגבו מתכופף, ובראשו צצה קרחה. ערירי הוא לעת זקנה שהגיע אליה ועריריותו משתוועת בשווע־אלם מתוך חדרו המשומם והמבודד.

דמותו, כמות שראיתיה בתוך המשבצת של שממת חדרו, לא משה מעיני כל שעת הנסיעה לנוף הררי קרוליינה הצפונית. עיני ברוכסי ההרים שביניהם משרכת הרכבת את דרכה והעלבון והצער שנסתפגו בתוך נפשי באותה פגישה עם פרסקי כאילו מסתננים בעד מבטי עיני ומסתפגים בערפל האפרורי הפרוש עליהם ומשרים בתוכו עצבות זעופה. דמות־דיוקנו כאילו מציצה אלי מתוך אותו ערפל אפרורי ועגמומי, בהצצה שיש בה תביעת־עלבון אילמת ולבי דווי עלי ואני אומר לנפשי: כמה ממנו, חבריו העברים והסופרים העברים באמריקה, יכולים לעמוד במקום שהוא עומד? אנחנו נתנו לעברית את ה“חציו ל”ד" ושיירנו לעצמנו ה“חציו”, למצער חצי ה“חציו לכם”, ואילו הוא גם ה“חציו לכם”, ללא שיור כל־שהוא, נתן ל"ד – הכול הקריב לעברית – קרבן עולה כליל הוא על מזבחה! אנו לנים באהלה של עברית, ואילו הוא ממית את עצמו באהלה – אדם כי ימות באוהל!

כך וכך אני אומר לנפשי, ובינתיים נדף ופג הערפל האפרורי שעטף רוכסי ההרים והם מזדהרים מתוך אבק־זהרורים כחלחל־זהבהב, תימורה של חמה שהתמר על שיאיהם – הוד והדר להם, תפארת של מעלה שהפיגה העצבות הזעופה שנשתרתה בתוך הערפל האפרורי שיעטם – ושוב אני אומר לנפשי: המתה עצמית זו של פרסקי עילוי נשמה בה, צירוף החיים וזיקוקם מסיגים ובדילים שמדבקים ונמהלים בהם בשפל עולם העשייה והעלאתם לספירת תפארת בעולם של מעלה. יופי נאצל, מתקרן בנהרה עליונה, אלוהית, בעקדה שאדם עוקד את עצמו ובהקרבה שמקריב אדם את עצמו על מזבח של אידיאל נאדרי בקודש – אשרי פרסקי שזכה לכך!

ה    🔗

באותה רשימה “על סף השיבה” מעיד פרסקי על עצמו כי הוא נמצא ב“ה בקו הבריאות. נאמנה עלינו עדותו, ועדים אנחנו כי נצטרפה ל”בריות גופא" זו שנתברך בה בכניסתו לשיבה גם “נהורא מעליא”. אני ברכה ותפילה: לוואי שיעמדו בו בעינן אותן “בריות גופא ונהורא מעליא” ויזכה להכנס עמהן לגבורות – לגבורות – ולמעלה מהן.

תשי"ח