תשומת־לב מעטה ביותר הוקדשה מצד הציבור הרחב ומצד אישי הציבור במדינה לפרשת בחירת הרבנים הראשיים ומועצת הרבנות הראשית. עירנות מסויימת הורגשה רק בחוגים הדתיים. בדרך מקרה נערכו הבחירות באותו יום, שבו בחרה הכנסת את הח' ד. בן־גוריון לתפקיד שר הביטחון. מאורע זה האפיל על מה שהתרחש בבניין בית־הכנסת “ישורון” לא הרחק מבניין הכנסת. אך מעיקרו של דבר לא היתה התעניינות מרובה. גם העיתונות, המדריכה את דעת־הקהל, לא נתנה מקום להסברה נאותה, אלא נאחזה בענין צדדי לגמרי – ההתחרות בין המועמדים למשרת הרב הראשי הספרדי, או כפי שרגילים לכנותו: ה“ראשון־לציון”. ודומה שיותר משהיה כאן חוסר עניין בעלמא היתה מידה ניכרת של התעלמות מדעת.

להתעלמות זו גרמו שני מניעים:

א) המחשבה שכאילו אין בדבר עניין לציבור הרחב, אלא לחוגים מסויימים של אזרחים, הדוגלים בשם הדת או נושאי משרות דתיות.

ב) הרצון הכמוס – הנפעל ע"י הסתייגות מן הדת ומעניינים דתיים – שלא לשוות לעניין זה חשיבות יתירה על־ידי הבלטתו ברשות הרבים, אלא להניחו בקרן־זווית.

שני מניעים אלה הם בחזקת טעות. הכיצד? הרבנות הראשית עשויה כמוסד ממלכתי ממדרגה ראשונה, מאחר שבידה שלטון ייחודי (אקסקלוסיבי) על נקודת־מפתח בחיי האזרח מישראל – ענייני אישות שלו. שליטה זו מסורה לה עפ“י חוק נישואין וגירושין תשי”ג. ולבד ממערכת בתי־הדין הרבניים יש לה לרבנות גם מערכת מוסדות מינהליים ענפה למדי. משרד הדתות, הפועל במסגרת תקציב המדינה כאחת הזרועות של השלטון לצרכי הטיפול בשירותים הדתיים ובסיפוקם להמוני אזרחים, הוא למעשה בבואה של הרבנות הרשית יותר משהוא בבואה של הממשלה.

ולא זו אף זו: חפץ הקיום הלאומי של היהודים בפזורה מבקש לעצמו אחיזה באיזה מרכז יהודי וסמכות יהודית עליונה. ובעוד שאינם יכולים, או שאינם רוצים, לראות בממשלת ישראל אותו מרכז ואותה סמכות יהודית עליונה, מאחר שהם אזרחי המדינות שבהן הם נחתים, הרי הרבנות הראשית היושבת בירושלים כאילו יעודה לספק את הצורך המרכז יהודי ובסמכות יהודית עליונה לכל היהודים בעולם.

מן הדין איפוא לראות מוסד זה במלוא ערכו הממלכתי ומשקל השפעתו.

ואילו המתעלמים ממנו “כדי שלא לשוות לו חשיבות יתירה”, גורמים לכך, שהוא נהפך לנחלתם של חוגים מצומצמים ביותר, בלי שיעלה בידי המתעלמים לגרוע מערכו הממלכתי וממשקל השפעתו בחיי היהדות.

ההסתייגות מן הדת, שהיתה נחלת דור ההשכלה, אינה הולמת את דורנו, דור הבונה מחודש את בית האומה על נדבכיו השונים, מן המסד ועד הטפחות. מניחי־היסוד לארגונו הממלכתי של הישוב לפני שלושים שנה בער הבינו, שהקמת מוסדות הרבנות היא חלק משיקומה של האומה השסועה ולא תיתכן תחייה ממלכתית בלי נדבך חשוב זה.

הילכך העובדה, שרק מפלגות הדוגלות בשם הדת וקומץ אישים נושאי משרות דתיות, מקיפים את המוסד הזה וגודרים אותו כנחלה של עצמם – מעידה על קוצר־ראות מצד הציבוריות הכללית ומצד מעצבי דמותה המוסרית של האומה והמדינה.

אלמלא כן לא היו נערכות הבחירות הללו בשיטות עלובות וארכאיות כפי שנערכו, בשנה השביעית לקיומה של מדינת ישראל בתוך משטר דמוקראטי למופת.

בחירות אלה היו צריכות להתקיים מייד עם קום מוסדות המדינה וביה"ד הגבוה לצדק העיר באחד מפסקי־הדין שלו, שלמעשה כבר פקעה סמכותה של הרבנות הראשית מלהתקיים.

אך לא נזקקו לעריכת הבחירות הדרושות אלא משנפטר ה“ראשון לציון”, הרב בן־ציון עוזיאל ז"ל, ונתפנה מקומו של הרב הראשי הספרדי, ללא שום אפשרות למלא מקומו בלי לבחור מחדש את הרבנים הראשיים ואת מועצת הרבנות הראשית. יותר משפעל הצורך להקים מחדש את מוסדות הרבנות, בהתאם למצב החדש שנוצר עם קום המדינה, פעל הלחץ למלא את מקומו של הרב הספרדי שנתפנה, בלי אפשרות לשנות דבר מהמתכונת הישנה של הרבנות בישראל.

ואמנם המתכונת של שני רבנים ראשיים, אחד אשכנזי והשני ספרדי, וכן בחירת ששה רבנים (שלושה אשכנזים ושלושה ספרדים) שימשו כמועצת הרבנות הראשית, – נקבעה בימי שלטונו של הנציב העליון מטעם ממשלת המנדאט, סיר הרברט סמואל. האם מתאימה מתכונת זו לתהליכי המיזוג הלאומי של נקבצי הגלויות שהמדינה שואפת אליהם ומטפחת אותם בכלים ובאמצעים עונים? מסתבר שלא. לישראל נחוץ רב ראשי אחד, כשם שיש לה נשיא אחד וראש ממשלה אחד ונשיא אחד של ביה"ד העליון, בלי שסימן־היכר עדתי יקבע את בחירתם. אך קשה היה להעלות על הדעת אפשרות של ביטול הזוגיות של רבנים ראשיים דווקא עקב פטירתו של הרב הראשי הספרדי, דבר שהיה עושה את הרב הראשי האשכנזי כרב ראשי יחיד. אפשרות זו היתה נפגשת במורת־רוח מוצדקת מצד חוגי הספרדים ועולי ארצות המזרח בארץ, שהיו רואים פגיעה בזכויותיהם. אין ספק, שאילו נידון העניין לגופו, בעת קום המדינה, היה אז נוח יותר לשנות את המבנה של הרבנות, ולהתאימו לצרכי הגיבוש והליכוד הלאומי. אלא שהעניין הוזנח עד שהתעורר עקב פטירתו של הרב הספרדי, ונוצר מצב ציבורי ופסיכולוגי בלתי־נוח לשינויים. וחבל מאוד, לפי שהחזרה עכשיו למבנה הישן, לאחר קום המדינה פירושה הנצחתו לאורך ימים. זהו איפוא סיכוי קודר מבחינת חתירתנו לגיבוש לאומי.

ואולם אם את הזוגיות אי אפשר היה לבטל במצב שנוצר, הרי שיטת הבחירה של הרבנים הראשיים ושל חברי מועצת הרבנות לא היה כל אונס לחזור עליה באותה מתכונת, שנקבע לה בימי ראשית הקמתו של הוועד הלאומי. לאמיתו של דבר אפילו אותה מתכונת, שנשקלה ונמדדה בזמנה על־ידי הוועד הלאומי, לא נתמלאה כרוחה וכפי המשמעות שנתנו לה מייסדיה.

לפי “התקנות הקובעות את שיטות הבחירות של מועצת הרבנות” שהותקנו בהתאם לסעיף 9(1) מ“תקנות כנסת ישראל 1927”, מרכיבים שני גופים – מועצת הרבנות הראשית והוועד הלאומי – ועדת בחירות בת שמונה חברים, ארבעה מצד כל אחד מן הגופים. בכך הובטח שמחצית חברי ועדת הבחירות יהיו אזרחים רגילים, שיש להם כמובן יחס חיובי לדת, אשר יוצעו לתפקיד על ידי ועדי הקהילות, ובלבד שמחציתם אשכנזים ומחציתם ספרדים. גם בזאת “אסיפה בוחרת”, שתבחר את הרבנות הראשית. 42 מכלל ה־70 צריכים להיות רבנים, שיסומנו מתוך רשימה כוללת של רבנים, המכהנים בפועל כרבנים, מחציתם אשכנזים ומחציתם ספרדים. יתר ה־28 איש נבחרים מקרב הציבור על ידי ועדי הקהילות, ומלבד שמחציתם אשכנזים ומחציתם ספרדים. גם בזאת הובטח שיותר משליש חברי האספה הבוחרת יהיו אזרחים רגילים, נציגי גופים ציבוריים דמוקראטיים.

כיצד נעשה הדבר בפעם הזאת? הממשלה נטלה לעצמה, לא ברור עפ"י איזה חוק, את הסמכויות של הוועד הלאומי, שהיה מוסד אזרחי־חילוני, ומסרה אותן בידי שר הדתות. ונוצר מצב, שבזמן הוועד הלאומי לא היו משלימים עמו בשום פנים ואופן, שהמפתח למינוי חברי האספה הבוחרת נמסר כולו לידי הרבנות הראשית (קרי: הרב הראשי) ומשרד הדתות, שכאמור יש לרב הראשי השפעה מכרעת על מעשיו.

אם לתרגם את הדבר ללשון פשוטה, הרי הרב הראשי מינה את “ועדת הבחירות” ש“תבחר” את הרבנים ה“נראים” לו על מנת שיהוו “אסיפה בוחרת”, שתבחר אותו מחדש כרב ראשי.

שר הדתות עוד הגדיל לעשות כשהתקין תקנה שאותם 28 נציגים, אשר הקהילות צריכות לבחור מקרב אזרחים שאינם דווקא רבנים, ייבחרו בפעם הזאת ע“י אסיפה משותפת של המועצה הדתית ומועצת הרשות העירונית. רשימת המועצות העירוניות שזכות זו נפלה בחלקן נקבעה מראש ע”י שר הדתות. ואם נזכור, שכמעט כל המועצות הדתיות הן עצמן ממונות ע“י שר הדתות, הרי שהיה כאן סיבוב נלעג למדי. אפילו ננקוט לשון מסתייגת, ולא נאמר שכל חברי האספה הבוחרת נבחרו למעשה ע”י הרב הראשי, בהסכמה נתונה מראש של שר הדתות, הרי ברור שלפחות היתה לרב הראשי השפעה מכרעת בבחירת מרבית האנשים. בעזרת אותה השפעה נבחר לא רק הרב הראשי עצמו, אלא גם הרב הראשי הספרדי וחברי מועצת הרבות הראשית.

כלום אפשר לכנות מיבצע זה בשם בחירות? אולי מותר להבין על רקע זה את תרעומתו של הרב הרצוג בדברי ברכתו ל“אסיפה הבוחרת”, כנגד אותו הטקס של “יוצא על מנת להיכנס”, שממנה משתמעת משאלתו, שהרב הראשי ייבחר פעם אחת לכל ימי חייו. אמנם כלל זה נקבע בחוקי הכנסת לגבי שופטים והוא כלל שעתיד לחול גם לגבי הדיינים הדתיים מכל הדרגות, קיימא לן שופט או דיין אין להגביל בחירתם או מינויים לתקופה מסויימת, אך הרב הראשי אינו רק דיין. מובטחני, שגם הרב הרצוג עצמו לא היה מסכים לראות עצמו כדיין בלבד. אלא דווקא כראש הרשות הדתית המרכזית במדינה. מפני מה, איפוא, יכול נשיא המדינה “לצאת על מנת להיכנס,” כלומר, להיבחר מחדש אחת לחמש שנים, ואילו הרב הראשי אינו רוצה לסבול זאת?

לצערנו, נובע רצון זה לא במעט מנטיה ידועה להוציא את מוסדות הרבנות מתוך הזירה של נוהל דמוקראטי. סימן לדבר אנו מוצאים גם בכמה סעיפים של חוק הדיינים שעבר בקריאה ראשונה בכנסת ובקרוב יובא לקריאה שניה. כמו בחוק השופטים כן בחוק הדיינים יש סעיף, המפרש את התנאים המכשירים אדם להיות מועמד למשרת דיין. ובעוד שבחוק השופטים יש פירוש על שורת תנאים וסגולות אישיות הנה בחוק הדיינים נקבע הדבר בצורה חלקה וחדה שרק “מי שהוסמך לכך ע”י הרבנות הראשית כשר להתמנות דיין". משמע שלמעשה ימנה הרב הראשי את כל הדיינים ובלעדי הסכמתו והסכמו ולא יוכל שום אדם להתמנות דיין.

לאור כל האמור יובן, מדוע יש להצטער על חוסר־ההתעניינות ותשומת־הלב בפרשת בחירות זו. במקצת עירנות היינו מצליחים להקים מוסד זה על בסיס דמוקראטי מתקבל על הדעת, ובחירת המשמשים בו היתה נעשית בכנות ובכבוד הראויים לו.

הפועל־הצעיר כ“ד אדר תשט”ו, 15 במארס 1955.