כבעל השקפת־עולם יהודית־דתית־מסורתית, מחד גיסא, וכמעורה בחברה הישראלית בכללותה, ללא מחיצות בענייני דת ואמונה, מאידך גיסא – שקד ישראל ישעיהו על דרך מלכדת ומאחדת, שהוא היטיב להגדירה כ“קיום יחד – ולא דו־קיום” של דתיים וחילוניים.

תפיסתו היתה שעם קום המדינה בא גם תור־פריחה לדת ולקיום המצוות – אך כדי לקיים את הדת צריך לדאוג לקיומה של היהדות. דרושה סבלנות וסובלנות כדי לסגל את היהודים אל תורת היהדות ולהקטין את המרחקים שנתהוו ביניהם.

בשער זה הבאנו סקירות כלליות וגם התייחסויות ספציפיות לגילוייה השונים של הבעיה:

* הבחירות לרבנות הראשית

* הרצאה על מעמדה של הדת בישראל.

* המדינה כיסוד להתעוררות דתית.

* הרצאה בצוות־ישיבה על דת ומדינה (בית־ברל, 1971).

* “מיהו יהודי”.

* ישראל קודמין לתורה.

תשומת־לב מעטה ביותר הוקדשה מצד הציבור הרחב ומצד אישי הציבור במדינה לפרשת בחירת הרבנים הראשיים ומועצת הרבנות הראשית. עירנות מסויימת הורגשה רק בחוגים הדתיים. בדרך מקרה נערכו הבחירות באותו יום, שבו בחרה הכנסת את הח' ד. בן־גוריון לתפקיד שר הביטחון. מאורע זה האפיל על מה שהתרחש בבניין בית־הכנסת “ישורון” לא הרחק מבניין הכנסת. אך מעיקרו של דבר לא היתה התעניינות מרובה. גם העיתונות, המדריכה את דעת־הקהל, לא נתנה מקום להסברה נאותה, אלא נאחזה בענין צדדי לגמרי – ההתחרות בין המועמדים למשרת הרב הראשי הספרדי, או כפי שרגילים לכנותו: ה“ראשון־לציון”. ודומה שיותר משהיה כאן חוסר עניין בעלמא היתה מידה ניכרת של התעלמות מדעת.

להתעלמות זו גרמו שני מניעים:

א) המחשבה שכאילו אין בדבר עניין לציבור הרחב, אלא לחוגים מסויימים של אזרחים, הדוגלים בשם הדת או נושאי משרות דתיות.

ב) הרצון הכמוס – הנפעל ע"י הסתייגות מן הדת ומעניינים דתיים – שלא לשוות לעניין זה חשיבות יתירה על־ידי הבלטתו ברשות הרבים, אלא להניחו בקרן־זווית.

שני מניעים אלה הם בחזקת טעות. הכיצד? הרבנות הראשית עשויה כמוסד ממלכתי ממדרגה ראשונה, מאחר שבידה שלטון ייחודי (אקסקלוסיבי) על נקודת־מפתח בחיי האזרח מישראל – ענייני אישות שלו. שליטה זו מסורה לה עפ“י חוק נישואין וגירושין תשי”ג. ולבד ממערכת בתי־הדין הרבניים יש לה לרבנות גם מערכת מוסדות מינהליים ענפה למדי. משרד הדתות, הפועל במסגרת תקציב המדינה כאחת הזרועות של השלטון לצרכי הטיפול בשירותים הדתיים ובסיפוקם להמוני אזרחים, הוא למעשה בבואה של הרבנות הרשית יותר משהוא בבואה של הממשלה.

ולא זו אף זו: חפץ הקיום הלאומי של היהודים בפזורה מבקש לעצמו אחיזה באיזה מרכז יהודי וסמכות יהודית עליונה. ובעוד שאינם יכולים, או שאינם רוצים, לראות בממשלת ישראל אותו מרכז ואותה סמכות יהודית עליונה, מאחר שהם אזרחי המדינות שבהן הם נחתים, הרי הרבנות הראשית היושבת בירושלים כאילו יעודה לספק את הצורך המרכז יהודי ובסמכות יהודית עליונה לכל היהודים בעולם.

מן הדין איפוא לראות מוסד זה במלוא ערכו הממלכתי ומשקל השפעתו.

ואילו המתעלמים ממנו “כדי שלא לשוות לו חשיבות יתירה”, גורמים לכך, שהוא נהפך לנחלתם של חוגים מצומצמים ביותר, בלי שיעלה בידי המתעלמים לגרוע מערכו הממלכתי וממשקל השפעתו בחיי היהדות.

ההסתייגות מן הדת, שהיתה נחלת דור ההשכלה, אינה הולמת את דורנו, דור הבונה מחודש את בית האומה על נדבכיו השונים, מן המסד ועד הטפחות. מניחי־היסוד לארגונו הממלכתי של הישוב לפני שלושים שנה בער הבינו, שהקמת מוסדות הרבנות היא חלק משיקומה של האומה השסועה ולא תיתכן תחייה ממלכתית בלי נדבך חשוב זה.

הילכך העובדה, שרק מפלגות הדוגלות בשם הדת וקומץ אישים נושאי משרות דתיות, מקיפים את המוסד הזה וגודרים אותו כנחלה של עצמם – מעידה על קוצר־ראות מצד הציבוריות הכללית ומצד מעצבי דמותה המוסרית של האומה והמדינה.

אלמלא כן לא היו נערכות הבחירות הללו בשיטות עלובות וארכאיות כפי שנערכו, בשנה השביעית לקיומה של מדינת ישראל בתוך משטר דמוקראטי למופת.

בחירות אלה היו צריכות להתקיים מייד עם קום מוסדות המדינה וביה"ד הגבוה לצדק העיר באחד מפסקי־הדין שלו, שלמעשה כבר פקעה סמכותה של הרבנות הראשית מלהתקיים.

אך לא נזקקו לעריכת הבחירות הדרושות אלא משנפטר ה“ראשון לציון”, הרב בן־ציון עוזיאל ז"ל, ונתפנה מקומו של הרב הראשי הספרדי, ללא שום אפשרות למלא מקומו בלי לבחור מחדש את הרבנים הראשיים ואת מועצת הרבנות הראשית. יותר משפעל הצורך להקים מחדש את מוסדות הרבנות, בהתאם למצב החדש שנוצר עם קום המדינה, פעל הלחץ למלא את מקומו של הרב הספרדי שנתפנה, בלי אפשרות לשנות דבר מהמתכונת הישנה של הרבנות בישראל.

ואמנם המתכונת של שני רבנים ראשיים, אחד אשכנזי והשני ספרדי, וכן בחירת ששה רבנים (שלושה אשכנזים ושלושה ספרדים) שימשו כמועצת הרבנות הראשית, – נקבעה בימי שלטונו של הנציב העליון מטעם ממשלת המנדאט, סיר הרברט סמואל. האם מתאימה מתכונת זו לתהליכי המיזוג הלאומי של נקבצי הגלויות שהמדינה שואפת אליהם ומטפחת אותם בכלים ובאמצעים עונים? מסתבר שלא. לישראל נחוץ רב ראשי אחד, כשם שיש לה נשיא אחד וראש ממשלה אחד ונשיא אחד של ביה"ד העליון, בלי שסימן־היכר עדתי יקבע את בחירתם. אך קשה היה להעלות על הדעת אפשרות של ביטול הזוגיות של רבנים ראשיים דווקא עקב פטירתו של הרב הראשי הספרדי, דבר שהיה עושה את הרב הראשי האשכנזי כרב ראשי יחיד. אפשרות זו היתה נפגשת במורת־רוח מוצדקת מצד חוגי הספרדים ועולי ארצות המזרח בארץ, שהיו רואים פגיעה בזכויותיהם. אין ספק, שאילו נידון העניין לגופו, בעת קום המדינה, היה אז נוח יותר לשנות את המבנה של הרבנות, ולהתאימו לצרכי הגיבוש והליכוד הלאומי. אלא שהעניין הוזנח עד שהתעורר עקב פטירתו של הרב הספרדי, ונוצר מצב ציבורי ופסיכולוגי בלתי־נוח לשינויים. וחבל מאוד, לפי שהחזרה עכשיו למבנה הישן, לאחר קום המדינה פירושה הנצחתו לאורך ימים. זהו איפוא סיכוי קודר מבחינת חתירתנו לגיבוש לאומי.

ואולם אם את הזוגיות אי אפשר היה לבטל במצב שנוצר, הרי שיטת הבחירה של הרבנים הראשיים ושל חברי מועצת הרבנות לא היה כל אונס לחזור עליה באותה מתכונת, שנקבע לה בימי ראשית הקמתו של הוועד הלאומי. לאמיתו של דבר אפילו אותה מתכונת, שנשקלה ונמדדה בזמנה על־ידי הוועד הלאומי, לא נתמלאה כרוחה וכפי המשמעות שנתנו לה מייסדיה.

לפי “התקנות הקובעות את שיטות הבחירות של מועצת הרבנות” שהותקנו בהתאם לסעיף 9(1) מ“תקנות כנסת ישראל 1927”, מרכיבים שני גופים – מועצת הרבנות הראשית והוועד הלאומי – ועדת בחירות בת שמונה חברים, ארבעה מצד כל אחד מן הגופים. בכך הובטח שמחצית חברי ועדת הבחירות יהיו אזרחים רגילים, שיש להם כמובן יחס חיובי לדת, אשר יוצעו לתפקיד על ידי ועדי הקהילות, ובלבד שמחציתם אשכנזים ומחציתם ספרדים. גם בזאת “אסיפה בוחרת”, שתבחר את הרבנות הראשית. 42 מכלל ה־70 צריכים להיות רבנים, שיסומנו מתוך רשימה כוללת של רבנים, המכהנים בפועל כרבנים, מחציתם אשכנזים ומחציתם ספרדים. יתר ה־28 איש נבחרים מקרב הציבור על ידי ועדי הקהילות, ומלבד שמחציתם אשכנזים ומחציתם ספרדים. גם בזאת הובטח שיותר משליש חברי האספה הבוחרת יהיו אזרחים רגילים, נציגי גופים ציבוריים דמוקראטיים.

כיצד נעשה הדבר בפעם הזאת? הממשלה נטלה לעצמה, לא ברור עפ"י איזה חוק, את הסמכויות של הוועד הלאומי, שהיה מוסד אזרחי־חילוני, ומסרה אותן בידי שר הדתות. ונוצר מצב, שבזמן הוועד הלאומי לא היו משלימים עמו בשום פנים ואופן, שהמפתח למינוי חברי האספה הבוחרת נמסר כולו לידי הרבנות הראשית (קרי: הרב הראשי) ומשרד הדתות, שכאמור יש לרב הראשי השפעה מכרעת על מעשיו.

אם לתרגם את הדבר ללשון פשוטה, הרי הרב הראשי מינה את “ועדת הבחירות” ש“תבחר” את הרבנים ה“נראים” לו על מנת שיהוו “אסיפה בוחרת”, שתבחר אותו מחדש כרב ראשי.

שר הדתות עוד הגדיל לעשות כשהתקין תקנה שאותם 28 נציגים, אשר הקהילות צריכות לבחור מקרב אזרחים שאינם דווקא רבנים, ייבחרו בפעם הזאת ע“י אסיפה משותפת של המועצה הדתית ומועצת הרשות העירונית. רשימת המועצות העירוניות שזכות זו נפלה בחלקן נקבעה מראש ע”י שר הדתות. ואם נזכור, שכמעט כל המועצות הדתיות הן עצמן ממונות ע“י שר הדתות, הרי שהיה כאן סיבוב נלעג למדי. אפילו ננקוט לשון מסתייגת, ולא נאמר שכל חברי האספה הבוחרת נבחרו למעשה ע”י הרב הראשי, בהסכמה נתונה מראש של שר הדתות, הרי ברור שלפחות היתה לרב הראשי השפעה מכרעת בבחירת מרבית האנשים. בעזרת אותה השפעה נבחר לא רק הרב הראשי עצמו, אלא גם הרב הראשי הספרדי וחברי מועצת הרבות הראשית.

כלום אפשר לכנות מיבצע זה בשם בחירות? אולי מותר להבין על רקע זה את תרעומתו של הרב הרצוג בדברי ברכתו ל“אסיפה הבוחרת”, כנגד אותו הטקס של “יוצא על מנת להיכנס”, שממנה משתמעת משאלתו, שהרב הראשי ייבחר פעם אחת לכל ימי חייו. אמנם כלל זה נקבע בחוקי הכנסת לגבי שופטים והוא כלל שעתיד לחול גם לגבי הדיינים הדתיים מכל הדרגות, קיימא לן שופט או דיין אין להגביל בחירתם או מינויים לתקופה מסויימת, אך הרב הראשי אינו רק דיין. מובטחני, שגם הרב הרצוג עצמו לא היה מסכים לראות עצמו כדיין בלבד. אלא דווקא כראש הרשות הדתית המרכזית במדינה. מפני מה, איפוא, יכול נשיא המדינה “לצאת על מנת להיכנס,” כלומר, להיבחר מחדש אחת לחמש שנים, ואילו הרב הראשי אינו רוצה לסבול זאת?

לצערנו, נובע רצון זה לא במעט מנטיה ידועה להוציא את מוסדות הרבנות מתוך הזירה של נוהל דמוקראטי. סימן לדבר אנו מוצאים גם בכמה סעיפים של חוק הדיינים שעבר בקריאה ראשונה בכנסת ובקרוב יובא לקריאה שניה. כמו בחוק השופטים כן בחוק הדיינים יש סעיף, המפרש את התנאים המכשירים אדם להיות מועמד למשרת דיין. ובעוד שבחוק השופטים יש פירוש על שורת תנאים וסגולות אישיות הנה בחוק הדיינים נקבע הדבר בצורה חלקה וחדה שרק “מי שהוסמך לכך ע”י הרבנות הראשית כשר להתמנות דיין". משמע שלמעשה ימנה הרב הראשי את כל הדיינים ובלעדי הסכמתו והסכמו ולא יוכל שום אדם להתמנות דיין.

לאור כל האמור יובן, מדוע יש להצטער על חוסר־ההתעניינות ותשומת־הלב בפרשת בחירות זו. במקצת עירנות היינו מצליחים להקים מוסד זה על בסיס דמוקראטי מתקבל על הדעת, ובחירת המשמשים בו היתה נעשית בכנות ובכבוד הראויים לו.

הפועל־הצעיר כ“ד אדר תשט”ו, 15 במארס 1955.

הרצאה בסמינריון לרבנים קונסרבטיביים שהתקיים מטעם ההסתדרות, בית־ברל, ב' בתמוז תשכ"ז – 10.7.67

לאחר מלחמת ששת הימים, לאחר שיחרור ירושלים וגאולת הכותל המערבי ושאר המקומות הקדושים, עת נגלתה לעינינו החווייה המרטיטה, כאשר צעירים יהודים לוחמים, שרובם ככולם רחוקים מזיקה דתית כמשמעה, לחמו כאריות באויביהם וחרפו נפשם למות עד שהגיעו אל הכותל המערבי ואז פרצו בבכייה וחיבקו את אבניו הקרות, באהבה ובהשתפכות הנפש, כמי שעלה בידו לפדות את חמדת לבו מידי שובים־שודדים – אפילו שאלה נכבדה, כשאלת מעמדה של הדת בעם ישראל ובמדינת־ישראל, מתגמדת ונעשית קלושת־משמעות. מה עוד נבקש מבניו של העם הזה בדור הזה?

אבל מעשה לחוד ומדרש לחוד וכשם שאנו מקבלים שכר על המעשה כך נקבל שכר גם על המדרש, בבחינת דרוש וקבל שכר. והשכר שאנו מצפים לו הוא חיזוק שורשי אחדותו של העם היהודי, בין שהוא יושב בארץ ובין שהוא יושב בחו"ל.

אותה אחדות נזדמנה לנו בעת האחרונה בלבוש של סולידאריות מופלאה של כל פזורי ישראל, מסוף העולם ועד סופו, עם מדינת־ישראל במלחמתה ובגאון ישועתה.

השאלה המתבקשת עכשיו היא: האם כדי לקיים לעולם ועד את אחדותו של העם היהודי די בסולידאריות הזאת? האם כוחה יפה לזון ולפרנס, לבדה, את קיומה של האחדות ואין צורך בשום תוספת? הן לא לעולם מלחמות ולא כל מלחמה סופה ישועה מעודדת ומלהיבה.

על כרחינו, איפוא, שנחפש דרכים נוספות לחיזוק אחדותו של העם היהודי; ואחת מהן היא להידבק במורשתו הרוחנית וכידוע זהה מורשת זו עם תורת ישראל, היא דתו.

כיוון שכך שרוי לנו, ואולי מצווה עלינו, לשאול לנתיבות הדת ולמעמדה בישראל; אילו הייתי צריך להשיב תשובה פשוטה לשאלה זו הייתי אומר: מעמדה של הדת בישראל מצויין. והייתי מוסיף: אפשר שמעולם לא היו ימים טובים למעמדה של דת ישראל כמו במדינת ישראל. בלשונו של מוסף שבת הייתי אומר: “טועמיה חיים זכו”.

צאו וראו כיצד שוקקים חיי הדת בישראל: אלפי בתי־כנסת, מאות בתי־ספר דתיים, ישיבות, מדרשות ואוניברסיטה דתית. מאות רבנים, רבנות מרכזית ומוסדות רבנות מקומיים, בכל אתר ואתר. רבנות צבאית, משרד דתות, מערכת בתי־דין דתיים מועצות דתיות, מפלגות דתיות, עיתונים דתיים והוצאות־ספרים דתיות, ועל כולן מאות מושבים וקיבוצים דתיים.

כל החיים הדתיים הללו סמוכים, מי פחות ומי יותר, על שולחן המדינה והציבור ועליהם מתקיימים בכבוד רבבות אזרחים יהודים המשמשים בקודש: דיינים – שמעמדם ומשכורתם כמעמדם וכמשכורתם של שופטים מחוזיים, רבנים, שוחטים, מפקחי כשרות, מורים ומחנכים, תלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, פקידי מוסדות דתיים וגו'.

אפילו בקהילות האמידות והמתוקנות ביותר לא היו מעולם אפשרויות כאלה, הנותנות הזדמנות טובה ליהודים דתיים, רבים מאוד, לא רק להזדהות עם הדת אלא גם לזהותה עם חייהם, פרנסתם ומעמדם ולהיות היא והם כאחד.

יתירה מזו, המוסדות הדתיים הללו, המספקים שירותים דתיים וחינוך דתי, ובייחוד מוסדות השיפוט הדתי, פועלים ומתקיימים בגושפנקה ממלכתית, מכוח המדינה והחוק, והנם חלק בלתי־נפרד ומכובד מן המערך הכולל של המימשל הריבוני, האזרחי והצבאי כאחד.

* * *

אולם אין הדברים פשוטים כפי שהם נראים לעין. הציבור היהודי בישראל חצוי לשני מחנות: מחנה דתי ומחנה שאינו דתי, והם חלוקים ביניהם ומתחככים בתדירות, לפעמים בניחותא ולפעמים בריתחה. נקודת־המוקד של המחלוקת וההתחככות היא – מעמד הדת במדינת־ישראל. וממוקד זה ניתזים גיצים של שאלות וקושיות: מה קודם למה ומי עדיף ממי – הדת או המדינה. ומה דמות תהיה למדינה זו – דתית או חילונית. והאם יש להשליט את הדת על כל מערכות החיים או שהיא צריכה להיות “עץ חיים למחזיקים בה” בלבד. ומדי פעם נשמעת התביעה, מצד חוגים חילוניים מסויימים ומצד חוגים דתיים מס ויימים: להפריד את הדת מהמדינה.

אפשר להשיג הסכמת רוב העם לכך שהדת קדמה למדינה, שכן בשלה וממנה צמחו שורשי האמונה והתקווה לראות בתקומת המדינה, אבל אי־אפשר להשיג הסכמה שהדת עדיפה מן המדינה. הסוברים כך נראים כמי שאינם מחשיבים את המדינה וכאילו מוכנים הם להתקיים גם בלעדיה ובלבד שהדת תמשיך בקיומה. מאידך גיסא, יריביהם מתריסים כלפיהם ואומרים: בלי קיום המדינה לא יהיה קיום גם לדת.

על השאלה מה דמות תהיה למדינה חלוקות הדעות עד עומק התהום. רבים מקרב המחנה הדתי טוענים: פשיטא, שדמותה של המדינה צריכה להיות דתית; כלום ייתכן שמדינת היהודים לא תהיה יהודית? ולדידם יש ליהדות רק משמעות אחת: דתית. אך רבים מן המחנה שאינו דתי גורסים: יכול שמדינת היהודים תהיה יהודית גם בלי שתהיה דתית. יתר על כן: מדינה היא מעיקרה ממשות אזרחית חילונית, פשוטה כמשמעה.

ומכאן אל השאלה אם יש להשליט את הדת על כל מערכות החיים או שהיא צריכה להיות עניין למעוניינים בלבד. בעניין זה עשתה מדינת ישראל, בהסכמת רוב המחנה הדתי וחלק ניכר מן המחנה שאינו דתי, כמה צעדים, שתכליתם לאזן בין הרצון לשוות צביון דתי למדינה לבין הרצון לשמור על החופש האזרחי החילוני. המדובר בהקמתם ובקיומם של מוסדות הרבנות והמוסדות הדתיים, בגושפנקה דמלכותא; החזקת החינוך הדתי; הענקת תקציבים ביד נדיבה לקיום השירותים ולסיפוק הצרכים הדתיים; ועל כולן חקיקת כמה חוקים בעלי משמעות דתית, למחצה, ע“י הכנסת. בראש חוקים אלה – החוק הקובע שנישואין וגירושין של יהודים בישראל יהיו לפי דין תורה ומסירת השיפוט בעניינים אלה, באורח בלעדי, לידי בתי־דין רבניים. כיוצא בזה חוק ימי המנוחה, שב”מסווה" של הסדר ענייני מנוחת העובדים והעבודה, הוא מבטיח שביתת המלאכה, המסחר והתחבורה הציבורית, בימי שבת ומועד. לאותו חשבון אפשר להוסיף גם את החוק לאיסור גידול חזיר, אף שהנימוקים לחקיקתו היו לאומיים־היסטוריים. כן קיימת מסכת רחבה של חוקי־עזר עירוניים, אשר במישרין ובעקיפין, משווים למדינה צביון דתי מסויים.

אולם הנמנים עם המחנה הדתי אינם מסתפקים בכך ודורשים חקיקתם של חוקים מחוקים שונים, אשר יבטיחו צביון דתי מירבי למדינה. וכאשר עומדים אנשי המחנה שאינו דתי וטוענים שזו תהיה מדינה תיאוקראטית ויש בכך משום כפייה וגזילת חירותו של הפרט – משיבים אנשי המחנה הדתי שלוש תשובות:

א) ומה בכך שהמדינה תהיה תיאוקראטית? – אדרבא; ב) כל חוק הוא כפייה ומה הבדל בין חוק הכופה תשלום מסים, או שירות בצבא, לבין חוק הכופה שמירת שבת; ג) אין כוונה לגזול חירותו של הפרט לפי שהכוונה היא לפרהסיה של המדינה ושל הציבור ואילו הפרט בביתו יכול להתנהג כטוב בעיניו.

ושוב חוזרים שאינם דתיים וטוענים, שהכלל והפרהסיה במדינה דינם להיות בני־חורין מכל כפייה, בעניינים שבאמונה ובקיום מצוות דתיות, ואלו הדתיים רשאים, ככל פרט, להתנהג בביתם כטוב בעיניהם.

הוויכוח הגדול נטוש, איפוא, על הפרהסיה של החיים, של הציבור ושל המדינה.

* * *

אני סובר שבוויכוח זה אין הדתיים צודקים כל עיקר.

ראשית משום שמדינת־ישראל אינה יכולה להיות תיאוקראטית ודמוקראטית בעת ובעונה אחת. אזרחי ישראל הם דמוקראטיים. גם הדתיים עצמם דבקים בדמוקראטיה הישראלית, נשענים עליה וטורחים להיבנות ממנה, אך בעוד שדרכה של דמוקראטיה לכוון את עצמה לפי רצון העם, או רובו, הרי תיאוקראטיה היא בבחינת “חוקה חקקתי גזירה גזרתי” ואין מה להרהר אחד מדותיה. לפיכך מי שמנסה להיעזר בדמוקראטיה, ובכוח החקיקה שלה, כדי להשליט תיאוקראטיה, לא זו בלבד שהוא עושה את הדמוקראטיה פלסתר, אלא הוא גם נותן חרב בידה לגזור גזירות נגד הדת. מי שנותן ידו לכך שהכנסת תחוקק חוקים דתיים לא יוכל אז למלט את נפש שאי־פעם יעלה על דעתה של הכנסת לחוקק חוקים בעלי משמעות אנטי־דתית.

שנית, המדינה אינה אישיות דתית. היא אינה מצוות ועומדת לקיים מצוות כלשהן, החל מציצית ותפילין וגמור בשמירת שבת קיום המצוות מוטל בעיקר על כל איש מישראל, ואילו החובה המוטלת על כלל ישראל, בקיום המצוות, היא הערבות האישית ההדדית; “ישראל ערבין זה לזה” – אישית, וה“הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא” – גם זו מצווה אישית במהותה. המצווה הדתית היחידה, שאפשר אולי להטילה על המדינה כמדינה, היא בתחום שמירת השבת. אבל הכול יודעים שהמדינה אינה יכולה לעמוד בכך. היא חייבת לקיים שירותים אזרחיים חיוניים ביותר. נניח, שלגבי שמירת הביטחון החיצוני, ע“י הצבא, ישנם היתרים מפורשים מן התורה, אבל הנה, למשל, המשטרה, המופקדת על הביטחון הפנימי, שצריכה לשמור מפני גנבים, אנסים, רוצחים ומתקוטטים, כיצד תוכל למלא את תפקידה אם היא תהיה חייבת בשמירת שבת כהילכתה? וכלום אפשר לו לעולם בלא שמירת משטרה אפילו מי שמבקש לכפות שמירת שבת, על הפרהסיה הציבורית, כלום יעלה בידו להשיג מבוקשו בלי שתעמוד לרשותו משטרה שתרדוף אחרי מחללי שבת? או, למשל, שירותי התקשורת בין המדינה ובין העולם הגדול, שחייבים להתקיים בשבת, שכן אם תהיה המדינה מנותקת במשך יממה שלמה, אחת לשבוע, יקרנה אסון כי לא תדע מה מתרחש מסביבה ו”מתחת לאפה". כיצד לקיים שירותי תקשורת עם שמירת שבת כהילכתה? כלום נמסור תפקידים כאלה וכיוצא בהם לידי “שאבס גוי”? או שמא נקיים בינינו מעין הסכם שבשתיקה שדין יהודי העושה בשבילנו מלאכות אלו בשבת כדין “שאבס גוי”?

יתירה מזו, מי שתובע השלטת שמירת שבת על כל הפרהסיה, מתעלם ביודעין מן הצורך בקיומם של שירותים ציבוריים חיוניים מרובים. מפעלי המים והחשמל, אניות בלב ים, בתי־חרושת שתנוריהם מוכרחים להיות מוסקים ללא הפסק, כיצד יתקיימו על יסוד של שמרת שבת?

שום רב בישראל אינו מטריח את עצמו למצוא תשובות נאותות לשאלות אלו.

הנה כי כן מרַכזים דתיים את עוצמת התקפותיהם על התחבורה בשבת. אכן התחבורה הציבורית, האוטובוסים, הרכבות והאווירונים שובתים בשבת. אך לעומת זאת קיימת תחבורה ציבורית פרטית בשבת, והיא ממלאה את כל חלל הפרהסיה “מזן אל זן”. כלום אפשר לאסור אותה על פי חוק? ישנה תרעומת גדולה של הציבור, שאינו דתי, על שנשללת ממנו האפשרות להשתמש בתחבורה הציבורית בשבת, שהיא זולה יותר ועממית יותר, ורואים בכך גזירה שאין לעמוד בה. היעיז מישהו להטיל איסור גם על התחבורה הפרטית? חוששני שיצטרך להפוך את כל מדינת ישראל לבית־סוהר אחד וגם אז לא יעלה הדבר בידו.

הפרופ' לייבוביץ מלגלג על דרישות אלה מצד הדתיים וטוען שהם מבקשים שהאוטובוס והמכונית ישמרו שבת, אבל היהודי עצמו יהיה פטור מכך.

* * *

וכך אנו מגיעים אל הדרישות להפריד את הדת מן המדינה. דתיים קיצוניים משמיעים דרישה זו כיוון שהם שוללים את מה שהמדינה עושה בשביל הדת. לדידם המעשה שהיא עושה – משמעו שכל השאר פטור ומותר. החילוניים המשמיעים דרישה זו מביעים בכך את התנגדותם למה שהמדינה עושה בשביל הדת, שלדעתם אינו עסק שלה ויש בו משום כפייה עליהם ופגיעה בחירותם.

ואני סבור שאלו ואלו אינם צודקים.

ראשית משום שהפרדת הדת מן המדינה, בנסיבות חייה וקיומה של מדינת ישראל, אין לו כל משמעות פרט למחאה והתרסה.

שנית, עיקרון הפרדת הדת מן המדינה נוצר בתקופות ובנסיבות שונות לגמרי ממציאותה ומנסיבות חייה של מדינת־ישראל. פשוט אין מה להפריד. יכול מישהו לדרוש אולי את הפרדת הדת מעם ישראל. אם מישהו ישמע לו – יבושם לו. אבל מה יש להפריד בין הדת לבין המדינה? כבר אמרתי שהמדינה אינה בחזקת אישיות דתית. היא גם אינה דתית למעשה, אם כי היא יהודית במהותה. זוהי מדינה שהחוק והמשפט השוררים בה הם חילוניים. גם החוקים שחוקקה, מטעמים דתיים, אינם “שולחן ערוך”, אלא חוקים חילוניים, שכוחם יפה להתקיים כל זמן שרוצים בהם והפה שחוקק אותם יכול באותה דרך עצמה לבטלם.

אלא מאי? זוהי מדינה שיש בה יחס מיוחד כלפי הדת. כל מדינה נאורה מכבדת את הדת, כל שכן שמדינת היהודים תכבד את דת היהודים. היא משתדלת לכבד גם דתות אחרות, היא מפרישה מתקציביה לשם קיום שירותי הדת. נניח, שהיא תחליט לקפוץ את ידה ולומר אין לי כל עסק עם השירותים הדתיים או החינוך הדתי – כלום יהיה זה מעשה הוגן כלפי אזרחיה הדתיים? כלום לא יעמדו השירותים הדתיים על נפשם ויבטיחו את קיומם ע“י תרומות וע”י מסים מרצון?

ההבדל יהיה אז שהם יחדלו להיות נתונים לפיקוחם של מוסדות המדינה, ומה הועילו חכמים בתקנתם?

אם יש הצדקה לעקרון הפרדת הדת מן המדינה בישראל הריהי חלה על החקיקה הדתית. מן הדין שהמדינה לא תחוקק חוקים בעלי אופי או משמעות דתית. אין זה עִסקָהּ. דבר זה מרגיז דתיים ושאינם דתיים כאחד. הדתיים טוענים בצדק ש“השולחן הערוך” אינו זקוק לאישור הכנסת. ושאינם דתיים רואים חוקים אלה, בצדק, כחוקי כפייה בתחום האמונה והמצפון.

שעל כן תמה אני על המפלגות הדתיות המרבות ללחוץ למען חקיקת חוקים דתיים לבד מחוק נישואין וגירושין, שטעם חקיקתו הוא הקמת תריס לשם שמירה על אחדות העם, שלא ייחלק לשתית כיתות שאינן יכולות להתחתן זו בזו – הרי כל חוק דתי אחר הוא דבר של כפייה, מקומם וממריד ומשניא ועל כגון זה נאמר: “ולמשנאי אשלם”, אל תקרי למשנאי אלא למשניאי.

שאלה אחרת היא מה מעמד הדת בקרב העם בישראל.

כאמור, העם בישראל מורכב ממחנה דתי ומחנה שאינו דתי. כל אחד משני המחנות מורכב מקיצוניים וקיצוניים למחצה ממתונים ומתונים למחצה. אבל בעוד שהמחנה הדתי הוא פעיל, עומד על נפש אמונתו ומבקש להנחיל אותה, או להשליט אותה, על אחרים, הרי המחנה הלא־דתי הוא פאסיבי ודיו ב“קב חרובין של חופש”, שלא יתבעו ממנו דבר ולא יגבילו אותו בשום דבר. אקטיביותו ולוחמותו של המחנה הדתי נובעת לא רק משום שהוא סבור שהדת מחייבת אותו לכך, לא רק משום שהוא רואה בלוחמה הזאת ייעוד היסטורי ולאומי, אלא גם מתוך קנאה בחילוניים על חילוניותם. כאילו אומרים בלבם, אנו נושאים בעוּלָן של מצוות כבדות וקשות, וכידוע “קשה להיות יהודי”. אך הללו, יהודים כמונו, מתהלכים להם חפשים מכל עול וחיים בנחת. (כיוצא בזה מקנאים אנשים היוצאים לשרת בצבא; כשרואים אחרים שאינם משרתים בצבא – מתריעים על כך לאמר: מפני מה אנו חייבים והללו פטורים).

אעפ“י כן תהיה זו הגדרה פשטנית למדי אם נאמר שאנשי המחנה הבלתי־דתי הם אדישים כלפי הדת. לשמחתנו, כמעט שאין בין הבלתי־דתיים בישראל אנטי־דתיים מדעת, “בזבוז’ניקים” בלע”ז. אך הם גם אינם אדישים. אין לך יהודי בישראל שלא יזדקק לקיום מצווה זו או אחרת. לא זו בלבד שאין מי שמערער על ברית קודש, – ואנשים שהם חילוניים גמורים מביאים את ילדיהם בבריתו של אברהם אבינו בשמחת לבב – אלא גם מקיימים מצוות אחרות. הנישואין והגירושין הם, כידוע, לפי דין תורה – מי שרוצה בכך ומי שאינו רוצה בכך. אין כאן שום סכנה של נישואי־תערובת, שהרי אין במי להתערב ובמידה שישנם כאלה, הם אינם “תוצרת הארץ”. מנוחת השבת במדינת־ישראל יש בה כדי עדות ניצחת שזוהי מדינת־יהודים, אעפ“י שאינם שומרים שבת כהילכתה. בימים הנוראים נקהלים כל היהודים לבתי־הכנסת עד אחד. וכאשר נערך פעם משאל מי רוצה בשר כשר ומי לא – השיבו 95%: כשר. בשנים האחרונות – אולי בהשפעת הנוהג בארה”ב – הלך והתפתח המוסד של בר־מצווה, שאעפ“י שאינו בגדר מצווה כשלעצמו, הריהו בחזקת “מקָרבָן למצוות”. בכלל, סבורני שעצם העליה לארץ והישיבה בה יש בה משום קיום היהדות לא פחות מאשר קיום מצוות עם ישיבה בחו”ל. מי שבא לכאן – המניע לבואו היתה יהדותו. יתר על כן, כאן אינה אורבת סכנת טמיעה או התבוללות לא לו ולא לזרעו. ואפילו יכריז יהודי היושב בישראל על עצמו חופשי שבחופשים ויסרב לקבל על עצמו מצוות דתיות כלשהן – לא יעזור לו הדבר. פשוט אי־אפשר כאן שלא להיות יהודי, שהרי השמים הם יהודיים, האדמה יהודית, הסביבה יהודית וכל יהודי כאן אין לו לאן לברוח מיהדותו, ואם יברח יגיע אליה בבחינת “ממך אליך”.

אולי זוהי אחת המשמעויות של מאמר חז“ל: “ישראל אעפ”י שחטא ישראל הוא”. כלומר ישראל היושב בישראל, אפילו חטא באי־קיום מצוות, ישראל הוא.

יתר על כן, רבים מהישראלים הנחשבים כבלתי־דתיים, ובכללם נוער מן הקיבוצים ומן העיר, הבליטו בזמן האחרון את תהייתם על קנקנה ועל מהותה של היהדות! הולך וגובר צמאונם לחזון נבואי למציאות אלהית, בבחינת “צמאה נפשי לאלקים, לאל חי”, לסודות קיומה של היהדות, למורשת ההיסטורית של עם ישראל. הם שואלים לנתיבות. הם מבקשים לדעת. ובעוד שהוריהם התנערו מכבלי הדת בהשפעת המהפכות שגדלו באווירתן בימי נעוריהם, הרי הבנים מחפשים את הדרך חזרה.

לצערי, אין דורש ואין מבקש להם. אילו היתה מנהיגות דתית בעלת מעוף ותעוזה היתה יכולה לפרוש כנפיה על כל אלה, לקרבם ולחמם את לבם, אך אין מנהיגות כזאת.

הרבנים סוגרים את עצמם במסגרת של מה שנחשב בעיניהם כשלמות עצמית, בבחינת “את נפשי הצלתי”. לאמיתו של דבר הם שבויים בידי דוקטרינה קיצונית, שנתגבשה כאילו מאליה והיא אומרת: הכל או לא כלום. או שיהיו דתיים במאה אחוז או שלא יהיו דתיים כלל.

יודע אני, כי מרכיבי הדת הם: אמונה, קיום מצוות ושמירת הרציפות, המסורת, ושלושתם חתומים בחותם של “לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו”. כלומר אין הדברים ניתנים לחלוקה או לשינוי. יתירה מזו. ההלכה, הפרשנות והפילוסופיה הדתית שלנו, התפתחו במשך אלפי שנים במסלולים שהמציאות הכללית ונסיבות הגורל היהודי קבעו את כיוונם; ומי שרוצה, או מתכוון, לפלס להם מסלולים חדשים יצטרך לכך מאות שנים, אעפ"י כן מסופקני אם בדורנו זה, דור המדע והדעת, אפשר להביא לידי קיום מצוות, בלי להניח לפני כן יסודות של הכרה ושל אמונה עמוקה. ולדידי, האמונה היהודית מיוסדת על הכרה וכידוע יש מחכמי ישראל שטרחו למצוא גם טעם והגיון בכל מצווה ממצוות התורה.

מן הידוע לנו על דורות שעברו, אנו למדים, שעל קיום המצוות שמרו מאוד או תלמידי־חכמים מובהקים או סתם עמי־הארץ. הללו מאהבה והללו מיראה. אך בינוניים שבעם שמרו את המצוות היהדות במידה בינונית כמותם. וכבר אמר בעל “חובות הלבבות”, בשם אחד הפילוסופים: שלא יוכל לעבודת עילת העילות אלא רק נביא הדור בטבעו או הפילוסוף המובהק, במה שקנהו מן החכמה; אבל זולתם עובדים מפני שאינם מבינים".

* * *

בני דורנו מבקשים להבין אמונה וכאמור אין סתירה בין אמונה לבין הבנה והכרה, בייחוד לגבי אנשים חכמים ונבונים. אך אין מסייעים בידם. פעמים אף דוחים אותם. איני מתכוון רק לדחייה כפשוטה, אלא גם להתנהגות דוחה. והתנהגותם של הרבנים בישראל יש והיא משאירה רושם דוחה ומרחיק. ועדיין לא קמו מתוכם אמיצים שיתנערו וינערו מעליהם כבלי־שיגרה ויירדו מן ההר אל העם. ואם יש כאלה הם מתייראים מפני חבריהם. פעם אמר הרב מימון, דרך שחוק, שאלקים יודע אם הרבנים בדורנו יראים את השם, ואילו הוא, הרב מימון, יודע שהם יראים זה מזה.

גם המפלגות הדתיות ועסקני הדת לא יחיו זרע. הם אמורים על מאבקים פוליטיים קואליציוניים, רודפים אחרי מטבעות מתגלגלים של תקציב ובצר להם מציעים ותובעים חקיקת חוקים דתיים. איני מזלזל, חלילה, במה שהם עושים, כשהם לעצמם, כל שכן בהישגיהם הדתיים. החינוך הדתי, הממלכתי והעצמאי, בתי־הספר העל־יסודיים, בתי־המדרש למורים, הישיבות והאוניברסיטה, הקיבוצים והמושבים, תנועות הנוער וספרות ההגות הדתית – כל אלה הם ערכים ונכסים שנקנו במאמציהן של מפלגות דתיות ואותן מפלגות הן שגייסו לכך גם את סיוען של המדינה ושל מפלגות שאינן דתיות.

אולם עד כה לא גילו שום כוח ויוזמה לסול מסילות חדשות לעם המבקש להזדהות עם יהדותו. בין אלו לאלו, כלומר בין מחנה הרבנים לבין עסקני המפלגות הדתיות, מצויה שכבה דקה של יהודים דתיים, בעלי לב נבון וחכם, והם כואבים את כאב הפער הרובץ בין הדת והמחנה הדתי לבין המחנה שאינו דתי, פער שלפעמים נראה כאילו הוא מתרחב והולך. יהודים טובים אלה מחפשים דרכים לקירוב לבבות. אולם מסופקני אם כבר נמצאו להם דרכים כאלה, וחוששני שלא יימצאו. לכך שתי סיבות: א) מי שמתכוון לקירוב לבבות אמיתי אינו יכול לצפות לכך שהקירוב יהיה חד־סיטרי, כלומר שהאחרים יקרבו את לבם אל לבו, ואילו לבו ישאר במקומו. קירוב־לבבות שכזה אינו אלא כמין מיסיונריות. קירוב לבבות אמיתי חייב להיות דו־סיטרי – משני הצדדים. האם יוכלו אותם יהודים דתיים להתקרב אל הלא־דתיים, כלומר לצעוד כמה צעדים לקראתם, כדי לקרבם? ומכאן לסיבה ב': אם יהודים דתיים יתקדמו לקראת הבלתי־דתיים, ויתקרבו אליהם, כדי לקרבם, יחדלו בעצמם להיחשב כדתיים בעיני המחנה הדתי, על רבניו ועל מפלגותיו. ולפי שברור לגמרי כי המחנה הבלתי־דתי לא יתקרב אל הדת בעיניים עצומות ולא יקבל אותה כמות שהיא, על תכניה וצורותיה ונוהגיה, אלא ירצה לברור לעצמו מה שמתקבל על דעתו ומה שמוצא חן בעיניו, כמין דת סלקטיבית – אנו מגיעים למסקנה שאעפ"י שיש חלקים במחנה הדתי ובמחנה שאינו דתי הרוצים להתחבר יחד אין לראות לפי שעה כל גשר, או אפילו תכנית כלשהי של הקמת גשר, שיגשר ביניהם. הידיים מושטות, הלבבות פתוחים, אך הגשר חסר.

יתר על כן, המפלגות הדתיות, יחד עם הרבנות, שגו, לדעתי, שגיאה חמורה, לא רק בזה שהפכו את ענייני הדת והשירותים הדתיים לנחלה להם ולקרדום לחפור בו מעמד, מישרות וסמכות, אלא גם בזה שמִיסדוּ את הדת והכניסו אותה לתוך מסגרות ארגוניות בלעדיות. בכך חסמו את הדרך אל הדת. למעשה שורר כיום מצב מוזר בישראל, שלפי אין שום יהודי יכול להיחשב דתי ואינו יכול לקיים מצוות דתיות בלי הסכמתם של השלטונות הדתיים. כל שכן שאין איש יכול לעסוק בעניינים הדתיים, או לפעול למענם, אם אין עליו גושפנקה של השלטונות הדתיים האקסקלוסיביים, קרי המפלגות הדתיות והרבנות.

* * *

אביא דוגמה מן המתרחש בהסתדרות. בתוך קרוב למיליון חברי ההסתדרות יש מאות אלפים חברים דתיים. יחסית מספרם גדול אולי ממספרם של כל המצביעים בעד כל המפלגות הדתיות. ההסתדרות רוצה שהם ירגישו עצמם בתוכה כמו בביתם. היא אמנם נותנת להם את כל השירותים שכרגיל היא נותנת לחבריה; אבל היא מרגישה שהם זקוקים גם לשירותים דתיים, ואם היא לא תספק להם שירותים אלה יילכו לחפש אותם אצל המפלגות הדתיות, ולבסוף ימצאו את עצמם מטולטלים בין בית ההסתדרות לבין המפלגות הדתיות.

ההסתדרות ניסתה ומנסה לספק לחבריה אלה את צרכיהם הדתיים. אבל המפלגות הדתיות והרבנות לא רק שאינם עוזרים לה בכך אלא אף עויינים פעולתה זו ומפריעים לה. הם מעדיפים לראות אותה, ואף להראות לה פנים שוחקות, ואפילו לשתף פעולה איתה, רק אם היה תהיה חילונית וכל חבריה לא־דתיים. אבל אם היא מקימה יחידת מפקחי כשרות במטבחיה – פוסלים אותם. היא רוצה לתת חינוך דתי לילדי חבריה – מתנגדים לכך. וכן הלאה.

המלחמה של המפלגות הדתיות והרבנים בעד המונופולין על־הדת־ועל־קיומה, מעבירה אותם על דעתם עד כדי כך הם מעדיפים שהמחנה הבלתי־דתי יישאר כמות שהא. מוטב בלתי־דתיים מאשר דתיים שאינם מאורגנים בארגונים האקסקלוסיביים.

אני, למשל, מיצר על כך שבמדינת ישראל יש רק רבנות אחת והכל כפופים לה. אין זה מטיבעה של דת ישראל. אין זה מטיבעה של שום דת. דברים שבאמונה ובקיום מצוות דרכם להיות פתוחים לקיומם של גוונים וזרמים והשקפות ודיעות. אצלינו אומרים רק כזה ראה וקדש – ואין מי שיעז לומר כזה ראה וחדש.

חוק נישואין וגירושין, שחוקקה הכנסת העניק סמכות בלעדית של שיפוט, בענייני אישות, לבתי־דין דתיים. ומה עשו? הפכו את בתי־הדין עצמם לבלעדיים, ואין יוצא ואין בא. פעם היו בתי־דין אשכנזיים ובתי־דין ספרדיים ובתי־דין תימניים ועוד. וכך היו גם רבנויות שונות. עמדו ועשו את כולם לשלטון בלעדי אחד ומאוחד. לכאורה, זה נראה יפה ויעיל, אבל משעה שנחסמה הדרך בפני גישות שונות ופרשנות שונה, לקולה ולחומרה, של ההלכה, נשארה פתוחה הדרך רק לקיצוניים ולקיצוניות וכל המחמיר מחברו הרי זה משובח.

הנה עלו לארץ כל קיבוצי היהודים מארצות אסיה ואפריקה, יחד עם כל רבניהם ודייניהם. והם מהווים כיום כ־50 אחוז מכלל יהודי ישראל. שם קיימו יהדותם בידם כהילכתה; הם שמרו עליה והיא שמרה עליהם. אבל הם היו תמיד סובלניים, ויותר מזה, הם נטו אחרי הפסיקה של המקילים. כך בנו לעצמם השקפת־עולם דתית ואורח־חיים דתי המתיישבים עם הכלל של “וחי בהם”. אפשר שגם מסיבות חייהם גרמו לכך. למשל, בקהילת היהודים בתימן, שכידוע שמרה בקפדנות על יהדותה ועל דתיותה, לא היו המוסלמים אוכלים משחיטתם של היהודים, ולכן שקדו רבניהם לחפש במדוקדק אחרי מקילים ואחרי הקלות בתחום ההלכה כדי להקטין עד למינימום את מספר ההטרפות, כיוון ש“התורה חסה על ממונם של ישראל”. וכאן במדינת־ישראל נגרפו כל רבניהם ודייניהם של יוצאי ארצות אסיה ואפריקה, שלא ברצונם ושלא בהסכמתם, לתוך מעגל הארגוּניוּת, שגובש ע"י המפלגות והרבנים האשכנזים, ומיני וביה נכפתה עליהם התפיסה הקיצונית. אילו היו מתקיימים בתי־דין שלהם ורבנויות שלהם – היו ממשיכים לנהוג כמנהג אבותיהם ונותנים מרחב גדול יותר להזדהות דתית.

אילמלא כן, ואילו זכינו שבמדינת ישראל יתקיים פלוראליזם דתי, שיש מקום להתגדר בו למנהגים עדתיים מקודשים, לזרמים דתיים רעננים, היינו מגיעים לכך שכל יהודי בישראל ימצא את עצמו בתוך אחד המעגלים הדתיים. ההתחרות ביניהם – תמשוך אליהם. ההתחרות תגרום לכך שידם של המקילים תהיה על העליונה ובסופו של דבר תצא הדת נשכרת מכך.

אוסיף רק עוד דבר אחד ובזה אסיים.

על הפסוק “זה אלי ואנווהו” פירשו חז"ל: “התנָאֶה לפניו במצוות”. ומה לעשות, רבותי, שאצלנו בישראל אין מייחסים כל חשיבות או ערך לנוי של המצוות. מרבית בתי־הכנסת הם קטנים, קלייזלך, נוסח העיירות בגיטו, וגם בתי־הכנסת הבנויים יפה – מנהגי התפילה והמתפללים בהן כמו בשוק. אין הוד ואין תפארת. אין כבוד ואין יראת־כבוד. מה תימה שהנוער אינו נמשך לבית־הכנסת, ואם הציץ פעם הרי הוא נפגע.

כך הוא, איפה, מעמד הדת בישראל. מעמד שהוא מעמד ואינו מעמד ומרובות סביבו השאלות והקושיות, ואילו פתרונן טמון עדיין בחיק העתיד.

א.

היקף התמורות שנתחוללו בחיי העם היהודי, עקב הקמת המדינה, הוא בבחינת דבר שאין לו שיעור ומידה. עברו כבר שתים־עשרה שנים, למן היום הגדול ההוא, שבו החל גלגל ההיסטוריה היהודית להסתובב במהלכו החדש, שהוא שונה תכלית שינוי מכל המהלכים שהיו לפניו. ואעפ“י שעינינו ראו ורואות כיצד “נשתנו העתים” ו”נתחלפו הזמנים" – עדיין אין אנו רואים את אפס קצהו של אותו שינוי ותמורה, וכולו לא נראה אלא בפרספקטיבה של דור או כמה דורות.

אחת הנימין הרוטטות במסכת כיסופיה של אומתנו מקופלת בפסוק “חדש ימינו כקדם”. לא נאמר “השב” ימינו כקדם אלא דווקא “חדש” במשמעות של חדש ממש. ודוק: בדברים ממשיים, שיכולנו לנקוב בשמם ולהגדיר מהותם, ביקשנו שיבה ממש, כגון “השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה”. ואילו במופשט נקטנו לשון “חדש”. ולא עוד אלא שמעולם לא שאלנו עצמנו מהו “כקדם” זה שאנו רוצים בו? ואפילו הנביא מלאכי לא הבהיר נקודה זו כשניבא “וערבה לה' מנחת יהודה כימי עולם וכשנים קדמוניות”. אך הכל יודעים שלא הרי ימי השופטים וימי עלי ושמואל כימי דוד ושלמה, ולא הרי ימי חלוקת המלוכה בין יהודה וישראל כהרי ימי עזרא ונחמיה, ואינם דומים ימי ראשית בית חשמונאי לסופם, כל שכן למה שבא אחריהם. אם כן אילו מן השנים הקדמוניות היינו מראים עליהן באצבע ואומרים: כזה ראה וקדש?

עכשיו, שאנו עומדים בעיצומן של התמורות, מסתבר שאין ודאות אלא ב“חדש”. ימינו מתחדשים אך לאו דווקא כקדם. הדברים אמורים לא רק בעם היושב בציון אלא גם ב“שארית” ישראל שנשארה עדיין בתפוצות. והדברים אמורים לא רק מבחינת זקיפות הקומה, הניזונה מן הערכים המוחשיים, שעלו בידינו ושסימנם המובהק הוא גינוני הממלכתיות הישראלית, על כל הכרוך בהם, כגון הכנסת והממשלה, הנשיא וצבא הגנה לישראל, מערכת בתי־המשפט והמוני הצירים והשגרירים היוצאים מהכא להתם והבאים מהתם להכא, וכל כיוצא בזה; הדברים אמורים במיוחד מבחינת כיוון הלכי־הנפש ומבחינת הצביון הרוחני של האומה, שכאילו פשטו צורות ולובשים צורות ואינם עוד מה שהיו, לא בעבר הקרוב ולא בעבר הרחוק אלא דומה כאילו נולדו מחדש.

ב.

ואם אנו כאילו נולדנו מחדש, עם הקמת המדינה, הבה נבדוק כיצד השפיע הדבר על מערכות היהדות מבחינת התורה והדת, מבחינת ההבנה לרוחה ולמהותה, מבחינת ההזדהות אתה וכן מבחינת קיום מצוותיה.

מקובלנו, שיסודות תורתנו הם קבועים ועומדים. הם ניתנו לנו כ“חוקת־עולם לדורותיכם”. וכך מנסח זאת הרמב"ם: “דבר ברור ומפורש בתורה שהיא (התורה) מצווה עומדת לעולם ולעולמי־עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת” (הל' יסודי התורה).

ואמנם יסודי התורה לא נשתנו ולא ישתנו. אך דרכי ההבנה של רוח היהדות ומהותה וכן אופני ההזדהות התודעתית אתה אי-אפשר שהיו או יהיו קבועים ועומדים. מי יודע דרך הרוח? מסתבר שלכל דור – ופעמים אף לאישים שונים בני דור אחד – ישנם דרכי הבנה ואופני הזדהות תודעתיים שונים. וגם דורנו אינו יוצא מן הכלל הזה. אעפ“י כן, נשמרה היהדות לדורותיה כמסגרת מורשתית אחת – “מורשת קהלת יעקב”. נתאר לעצמנו את היהדות לדורותיה, כשרשרת המורכבת מחוליות-חוליות, שכל אחת מהן היא חוליה לעצמה, אך היא שלובה בזו שלפניה ובזו שלאחריה, שילוב בל יינתק. וכולנו סוברים ומקבלים ש”יפתח בדורו כשמואל בדורו" לא רק מבחינת הסמליות שברציפות הדורות.

ג.

הווה אומר, שעל אף שפשטנו צורות ולבשנו צורות, עקב הקמת המדינה, הרי כל הצורות לקוחות מן הצרור של היהדות. ואילו השינויים שנתחדשו וחידשו אותנו – חידשו למעשה את היהדות מתוכה וכאילו “חזרו ויסדוה”.

לא ניכנס כאן לוויכוח אם יהדות פירושה דת, במשמע קיום מצוות, ובלעדי כן אין יהדות כלל. ידוע שבסוגיה זו יש מחמירים ויש מקילים; אבל צו הקיום הלאומי כופה עלינו בדור זה – כמו שכפה עלינו בדורות שונים, באופני כפייה שונים ובנסיבות שונות – להיאחז במקילים ולראות כל היהודים, שומרים מצווה ושאינם שומרי מצווה, כחטיבה מהותית אחת ששמה יהדות. אפילו ישראל שחטא – ישראל הוא, וכך מצינו בתנא רבי אליהו.

משום כך יש לראות כעדיפות ראשונה את קיומה הפיזי של היהדות, ש“אם אין ישראל – תורה למי?”.

קל וחומר כשהמדובר הוא ביהדות של מדינת ישראל, שהיא בעלת־צביון יהודי, ועם שהיא חדשה ומתחדשת – הריהי מעין בבואה של היהדות שקדמה לחורבן ולגלות. זוהי יהדות של יהודים שמקצתם מניחים תפילין, אבל כולם כאחד שמים נפשם בכפם וששים ליהרג על קדושת הארץ ועל קדושת העם.

לדידי, מה שאמרו חז"ל “כל הדר בארץ־ישראל נמחלין לו כל עוונותיו”, אינם סתם מליצה נאה, אלא בניין־אב לקיומה של היהדות. אין היהדות מתקיימת קיום אמיתי ונצחי אלא בארץ־ישראל, כל שכן במדינת־ישראל עצמאית.

יהודי הדר בחוץ־לארץ, אפילו הוא שומר מצווה, הריהו חשוף למשבן של רוחות מצויות ובלתי־מצויות מסביבו, שאם לא הזיזו אותו מעמדתו הריהן עשויות להזיז את בנו או את בתו או מישהו מצאצאיהם. לזה קוראים בלשון ימינו סכנת הטמיעה ואבותינו קראו לה שמד, אולי מחמת הכפייה הישירה שהיתה נלווית אליה, שעה שהטמיעה בימינו היא כעין שמד מרצון, לפי שהכפייה לשמד־של־טמיעה היא עקיפה ורבת־פיתויים.

ואילו במדינת־ישראל פסקה לחלוטין סכנת הטמיעה, כל שכן סכנת השמד. יכול יהודי במדינת־ישראל להיות שומר מצווה או שלא להיות שומר מצווה, אך הוא לעולם יישאר יהודי. רגליו עומדות על קרקע, שכולה יהדות, וראשו זקוף תחת שמים, שכביכול כולם יהדות, והוא מוקף חומות גלויות ונסתרות של יהדות ואין לו לאן לברוח מיהדותו, כי אם ממנה אליה.

ולא זו אף זו: כל יהודי שעזב את הגולה ועלה לארץ – בין שהיו חייו שם חיי שלווה וטובה ובין שהיה ניגש ונענה, בין שהיה שומר מצווה ובין שלא היה שומר מצווה – למעשה חוזר אל היהדות, ולא ליהדות סתם אלא לשורשה, לצור־מחצבתה, למקום שכולו אומר יהדות. ואולי מותר להשתמש בהשאלה במאמר חז“ל “ישראל אעפ”י שחטא ישראל הוא” במשמעות מושאלת כזאת: יהודי הדר בישראל אעפ"י שחטא ישראל הוא. לפי שכאן אין לו שום מנוס מיהדותו וישראליותו. אף אינו זקוק למנוס זה ואינו נושא נפשו אליו. הוא מקיים יהדותו בידו כדבר המובן מאליו.

ד.

מאז ימי הרנסאנס היה עתיד קיומה של היהדות בסכנה גמורה. בכל זמן ובכל מקום, שהיהודים נרדפו על יהדותם, ריחפה עליהם סכנה פיזית, ודווקא משום כך רחקה מהם כל סכנה של טמיעה. בכל מקום ובכל זמן, שהחלו לנשב בעולם רוחות של “קידמה” ושל “סילוק מחיצות דתיות” תוך הבטחת שיוויון לכל בני־אדם גברו הסכנות לעתיד קיומה של היהדות וכבר שנינו ש“גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שקמו להם לישראל”. תנועת המשכילים, שקמה במשכנות ישראל במאה שעברה, היתה עשויה להוליך את היהדות כולה למדחפות לא בגלל המדעים החילוניים, שהטיפה ליהודים ללמדם, אלא מתוך שהחלו להתבייש ביהדותם והטיפו לעצמם ולזולתם: “היה יהודי בביתך ואדם בצאתך”.

אבל צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שרדיפות היהדות לא פסקו, ונבוני־עם הרימו דגלה של הציונות במטרה להקים מחדש מדינת היהודים, שבה יוכלו היהודים לא רק לחיות בשלווה ובכבוד, כסתם בני־אדם, אלא גם לקיים יהדותם בידם באין מכלים.

עוד אומר, שהתנועה הציונית, וביתר־שאת מדינת־ישראל, הן בחזקת מפעל הצלה היסטורי של קיום היהדות ובלעדיהן מי יודע אם היתה מחזיקה מעמד לאורך ימים.

הצלה זו, שניצלה היהדות, אינה רק על היהודים במדינת ישראל, אלא גם על היהודים בתפוצות. יהודים שאינם שומרי מצוות, היושבים בחוץ־לארץ, עלה מתח הזדהותם עם היהדות, תוך כדי הזדהותם עם מדינת ישראל. ומה שהיה מוסתר ומנוון – יצא לרשות הרבים בראש מורם ואף התנער מניוונו וזכה לחידוש עלומים. ואילו יהודים שומרי מצוות, שנשארו בתפוצות, באה המדינה ונתנה טעם ליהדותם, מעין צידוק ואימות לכל מה שהובטח בדברי הנביאים והחכמים, ואף הוסיפה חיזוק ליהדותם, ואפשר גם העמידה תריס בפני סכנת נטייה להתבוללות מצד בניהם ובנותיהם.

ה.

הצלתה של היהדות מניוון וטמיעה זהו, איפוא, החידוש הראשי שנתחדש עם קום המדינה. בקום מדינת ישראל קמה לתחיה גם היהדות במובנה הלאומי והרוחני הן בישראל והן בתפוצות.

אותם שהיתה יהדותם רופפת בידם חזרו להזדהות עמה בגאווה. אותם שהיהדות קיימת בידם – נזדקפה קומתם. אותם שיהדותם היתה קיימת בידם, אלא שלא שמרו על קיום מצוותיה, חזרו לתהות על מהותה ומתאמצים להבין את רוחה, אלו ואלו מבקשים לקיים יהדותם בידם לא רק כתודעה וכזהות אלא גם על־ידי קיום מצוותיה.

ח.נ. ביאליק הוא שטבע את המטבע: “הטילו עלינו מצוות”. הדור, דור הגאולים, לבו נוהה אל המקורות ואל השרשים של היהדות. רצונו לא רק להיאחז בהם אלא גם לינוק מהם. מכאן ההתעוררות ללימודי התנ“ך. משל כאילו חוזרים אל אותם הימים ואותה ההווייה. ואמנם התנ”ך כולו זכה לתחייה גדולה, לא רק משום שעכשיו מרבים ללמוד בו אלא משום שבמדינת ישראל הוארו פסוקיו ותכניו, באור של חיים וממשות, ומשמעותם עכשיו בהירה ומאירה כפי שלא היתה מיום גלות בנים מארצם. ומי שרואה בצרות־עין את התחייה התנ"כית הזאת ורואה בה כעין גלגול חדש של קראות, הריהו מעיד על עצמו שאינו מבין בתמורות העמוקות, שהתחוללו בנפשנו ובהווייתנו.

אך גם החיבה לאותה חכמה שהא בבחינת יין המשומר, שבתלמוד ובמדרשים, יש בה מן החיבה לתנ“ך וגם בה יש מסימני תחייה והתעוררות. עובדה מפתיעה היא אותה רכישה, שאלפים ורבבות רכשו לעצמם את הש”ס, המשנה התלמוד בשנים האחרונות, עם שהופצו ע"י עיתונים מסויימים.

אין תימה, שדברים שנוצרו בימי המלכות והעצמאות רוכשים לעצמם בימינו מהלכים יותר מהדברים שנוצרו בתקופות השפל והדיכאון. אך יש התעניינות גלוייה גם בקיום מצוות, כגון בשמירת מנוחת השבת, בקיום המועדים ובאכילת אוכלין כשרים ובכשרות נישואים וכיוצא באלה.

אולם אסור לנו להתעלם מן העובדה, שאצל היהודים שאינם שומרי מצוות במובן המקובל, שורר פחד שמא קיום מצוות התורה ישלול מהם את חירותם האישית; שמא קיום מצוות, שהלב חפץ בהן והנשמה היהודית זקוקה להן, עלול להביא אותם בעולו של משטר דתי כופה ומשעבד, שאין מנוס מפניו ואינו מסכים לשום פשרות. הם רואים את חירותם האישית כנכס יקר מכל, שעליו נלחמו ועל הגנתנו יילחמו. וכשם שמדינת ישראל לא תתקיים אלא אם היא בת־חורין, כך לא תתקיים יהדותם בידם אלא אם הם בני־חורין.

מתעוררת, איפוא, השאלה: כיצד אפשר לקיים יהדות במובן של קיום מצוות ובד בבד עם כך להיות בני־חורין? לא בכדי “כפה עליהם הר כגיגית” עד שהסכימו לקבל את התורה. עצם קיום המצוות יש בו משום קבלת מרות. זהו משטר של קיום מצוות והוא היפוכו של משטר שאין בו קיום מצוות.

לדעתי, המפתח ליישובה של הסתירה הזאת נמצא דווקא בידי היהודים הדתיים בכלל ובידי ראשי הדת בפרט. זכותם לתבוע קיום המצוות כהילכתן אינה מוטלת בספק. היא גם חובה עליהם מן התורה: “שוגגין ואל יהיו מזידין”. האם נבוא אל אותם שרוצים מחדש לשאת בעולן של מצוות ונאמר להם: הכל או לא כלום? לגבי יהודים שומרי מצוות באמונה אין שאלה כלל. להם אין צורך לא בכפייה ולא בשידול. נכסיהם בידיהם. אך אותם שלא היו שומרי מצווה עד כה – מה תהא עליהם? האם נדחוף אותם ב“אמת־הבנין”, כדרך שעשה שמאי לאותו גר, ונאמר להם אין קיום מצוות ניתן לחלוקה? או שמא היה מוטב שנסייע בידם לקיים בינתיים כל מה שהם נוטים לקבל, בלי לוותר על השאר, אלא מתוך התנהגות בדרכי נועם, או כפי שרגילים לומר בימינו מתוך סבלנות וסובלנות?

סבלנות וסובלנות במדינת ישראל מגמתה לסגל את היהודים אל תורת היהדות ולהקטין אל המרחקים שנתהוו ביניהם סבלנות וסובלנות אין הכרח שתהיה דווקא סבילה אלא יכולה שתהיה פעילה, שתעסוק בהטפה, בסברה, בשיכנוע ובקירוב לבבות.

למרבה הצער ישנם בקרב החוגים החרדים לדת – לאפוקי נטורי־קרתא, שאין להביא מהם ראייה בשקלא וטריא זו – שלבם נוקפם שמא תוריש המדינה את הדת ותבוא במקומה, הד קולם של הללו מובלע בתוך שאון הטיעונים נגד מה שהם קוראים כפייה, במשמע כפייה אנטי־דתית, לא רק מצד הציבור החילוני אלא גם מצד הממלכתיות הישראלית. כן מצויים כאלה השואלים את עצמם, אם מנהמת לבם ואם בריתחת נאומיהם: “הזאת נעמי”? האם אל “מדינה כזאת” התפללנו, שאין בינה לבין המדינות של הגויים כמעט ולא כלום?

חששות ופיקפוקים ממין זה אינם נשארים בגדר סוד והם עושים שליחות הפוכה בקרב החוגים שאינם שומרי מצווה ומעוררים בלבם חששו ופיקפוקים שכנגד. הללו לבם נוקפם שמא היהודים הדתיים אינם עשויים לתת לעצמאות הלאומית והממלכתית עדיפות ראשונה, כיוון שהתורה עדיפה בעיניהם על העצמאות הלאומית. לעיניהם של הללו עומדת הדוגמה של רבן יוחנן בן זכאי, שבשעת משבר מדיני־צבאי מסוכן ביקש להציל את יבנה וחכמיה ובכך למעשה סגר את מעגל ההיסטוריה היהודית בתוך דק אמות של בית־המדרש¹. אף הם נוהגים להתריע נגד סכנת ההשתלטות על המדינה ונגד מה שהם מכנים בשם כפייה דתית, לא רק מצד הציבור הדתי אלא גם מצד הממלכתיות הישראלית.

והנה לראשונים צריך להבהיר, שמדינת־ישראל היא גן־עדן בשביל קיומה של היהדות מבחינה דתית. בשום מקום בעולם אינה יכולה להתפתח ולהכות שורש כמו בתוך המדינה שכולה יהודים. ואילו לאחרונים צריך להיות ברור שיהודים שומרי־מצווה, מושרשים ביהדותם, הם חומר נאמן ומסור לקיומה של המדינה אולי אפילו יותר מיהודים שאינם שומרי מצווה. הללו בשבילם עצמאות מדינת־ישראל היא חלק יסודי של קיום הדת. חלק נכבד ממצוות הדת הן מצוות התלויות בארץ. ולאחר כל מה שעבר על עמנו בגולה, הרי קיומה של מדינת ישראל הוא עכשיו תנאי לקיומה של היהדות. לא ייתכן עוד קיום ממשי של היהדות בלי מדינת־ישראל. יהודים יכולים אולי להתקיים קיום כלשהו, אבל היהדות כיהדות – לא ולא. זאת מבינים היטב היהודים הדתיים. עליית הרבי מצאנז יחד עם קהל חסידיו, מאמריקה לישראל, היא אישור מובהק להנחה זו.

צריך, איפוא ליצור יחסים של אמון הדדי בין היהודים שומרי המצווה לבין היהודים שאינם שומרים מצווה, כדי שיחד ישאו בעול קיומה של מדינת־ישראל, שפשוטו כמשמעו – קיום היהדות.

המפתח לכך הוא כפי שאמרנו ביחסי סבלנות וסובלנות. נוסף לכך תלוי הדבר בהתנהגותה ובמעשיה של המדינה ובעיקר של ממשלתה.

הבה נראה מה עושה המדינה וממשלתה מבחינת קיום מצוות הדת.

ו.

אחד החידושים, שנתחדשו עקב הקמת המדינה, הוא הסיכוי לקיים מצוות דתיות וערכים יהודיים בעזרת המדינה ובכלים ממלכתיים.

רב המכהן במדינת־ישראל או באחת מעריה או מושבותיה, אינו רב של קהילת יהודים באיזו פינת גלות. זהו רב ממלכתי. חורצי לשון יכנוהו בתור “רב מטעם”, זכר לאותם רבנים ששלטונות זרים היו כופים על יהודים. במעמדם אין ספק שהיינו מתאבלים כולנו אילו ח"ו היתה המדינה מנערת חצנה מהכרה ומאחריות על קיומם והחזקתם של רבנים ודיינים בישראל. הם היו נדחקים לקרן־זווית והיו הופכים למין רבנים של עדות היהודים הדתיים בלבד.

לא כן עשתה מדינת ישראל. היא נשאה ונושאת על שכמה את קיומם והחזקתם של רבני ישראל, והיא הקימה ומקיימת מערכת בתי־דין דתיים, שהם כולם רבנים ודיינים מטעם מדינת־ישראל, מקבלים משכורתם מידה ונשענים על כוחה ועל סמכותה. התואר “רב מטעם”, שהוצמד כגנאי לרבנים הנתמכים על־ידי שלטונות זרים, הוא במדינת־ישראל לא רק תואר של כבוד אלא גם מעמד של חוסן וסמכות.

מערכת החינוך הממלכתי־הדתי, הן זו המוחזקת והן זו הנתמכת ע"י המדינה, אף היא תרומה גדולה לחיזוק אושיות התורה, במידה ובצורה שכמוה לא היה ולא יהיה, בשום מקום בעולם, פרט למדינת היהודים.

שמירת השבת הרשמית בכל רחבי המדינה, שהמדינה נוטלת בה חלק בולט, כאשר משרדיה ושירותיה כולם בבחינת “שבת ויינפש”; שמירת כשרות אוכלין וקיום מצוות בתחומי צבא־הגנה־לישראל – אלו הם דברים שאין לזלזל בהם כלל, מבחינת קיום היהדות כיהדות שומרת מצווה, אף כשאין בהם כדי קיום מושלם של ההלכה.

גם התמיכה והעידוד שהמדינה, בתורת מדינה, נותנת בצורת תקציבים, בצורת חקיקת חוקים ובצורת הקלות והנחות ליהודים הרוצים לחיות חיים דתיים מלאים הנם מן ההישגים שהדת השיגה בזכות המדינה.

הווה אומר שעם קום המדינה בא גם תור פריחה לדת ולקיום המצוות. עצם קום המדינה כמדינת־יהודים, יש בו משום תחיה והתעוררות של היהדות. מדינת ישראל בלי יהדות תהיה מדינה ערטילאית, נטולת־נשמה, נעדרת תוכן וחסרת צידוק לקיומה; וכדי לקיימה צריך לדאוג לקיומה של היהדות. אך כאמור גם קיומה של היהדות, כיהדות שלמה וגאה, תלוי בקיומה של המדינה. טול אל המדינה ולא יישאר עוד ליהדות כאומה וכדת מקום להתגדר בו. הא בהא תליא.

הרצאה בצוות־חשיבה של מפלגת העבודה בנושא הדת והמדינה

(בית ברל, 2 במאי 1971)

הרשו לי לקדם בתודה מרובה ובברכה לבבית את הרב מרדכי מנחם קפלן, שנענה להזמנתנו ובא להסב אתנו. זוהי לנו הזדמנות לשמוע מפיו מקצת דברים בתחום הנושא הכולל הנקרא: בעיות היהדות בזמן הזה.

הרב קפלן הוא מאנשי הסגולה והמופת, יליד ליטא שגדל ולמד בארצות־הברית, צמח בשירות יהדותה כאילן גדול ששורשיו עמוקים וצילו נאה ופירותיו משובחים. הוא ידוע ומקובל כתלמיד־חכם מופלג, שדעתו רחבה ונסיונו עשיר ורב, הן בהלכות והן במעשים; הוא הירבה לחקור ולנתח את התהליכים והתמורות שהתחוללו ומתחוללים ביהדות בת־זמננו והפיק מהם לקחים ומסקנות, שכל מי שבא ללון בעומקן של בעיות היהדות בזמן הזה, לא יוכל שלא לתת דעתו עליהן, בין שיתקבלו על דעתו ובין שלא יתקבלו.

אנחנו הננו צוות־חשיבה של מפלגת העבודה הישראלית. שהוטל עלינו התפקיד של שקלא־וטריא, של דיון ועיון בנושא: מעמדה של הדת במדינה ישראל. כן נמצאים אתנו היום מספר מוזמנים העוסקים או המתעניינים באותו נושא, איש איש על פי דרכו ואופק ראייתו.

בארבעה דברים אין אנו מתלבטים, או שההתלבטות בהם היא חלקת מועטים, ואלו הם:

א. התנועה הציונית המאורגנת, שהיא המיילדת של מדינת ישראל, קמה מקרב העם היהודי כדי לתת מזור ותרופה לשני פגעים קשים בחיי העם הזה. והם שני צדדים של סכנה אחת: אימת הכליון הפיסי מזה והרוחני מזה, שריחפה ומרחפת על קיום היהודים והיהדות. פגע אחד – הגלות וצרותיה וצרות־צרותיה. הפגע השני – ההתבוללות והטמיעה שנגרמו עקב פגעי הגלות ועקב התקוות לאמנציפציה, והיה בכך כדי לגזור חלילה כרת על שורשי הקיום היהודי.

ב. מדינת ישראל היא מדינת יהודים, שזכות השיבה ותקוות השיבה וייעוד השיבה אליה מעוגנים בהיסטוריה היהודית, בתודעה היהודית, באמונה ובדת היהודית.

ג. מדינת היהודים היא הבסיס והמשענת היחידה לעצם הקיום היהודי, בהווה ובעתיד הנראה לעין, לא רק מבחינה פיסית – כלומר הצלת חייהם של היהודים כבני־אדם – אלא גם מבחינת קיומה של היהדות עצמה, כמורשת גדולה ומקודשת, כתרבות עשירה, כמהות בעלת ייחוד ומשמעות, שעל קדושתה וזכות קיומה נלחמו וסבלו ועלו על מוקדות בכל הדורות ובכללם דורנו.

ד. מתקבל, איפוא, על הדעת, שהמאחז העיקרי והתקווה הוודאית של הקיום היהודי – בעיצומן של תמורות העיתים בעולם ובישראל – חובה עליו שיהא אופיו יהודי והווייתו יהודית בשיעור ברור ומשמעותי, שדינו לא רק להיעשות אלא גם להיראות.

ומה המצב?

א. התנועה הציונית סללה לעצמה מסלול כפול, שבו צעדו, או נסעו, שאינם דתיים מכאן ודתיים מכאן, זה לצד זה. לשון אחר, נוצר דו־קיום, שבמרוצת הזמן הביא לידי חלוקת רשויות. שאינם דתיים, והם הרוב, עסקו בביצוע הייעודים והמשימות הציוניים במדיניות, בבניין ובמלחמה, על פי דרכם, כשאופי מעשיהם ועקבות מצעדיהם היו חילוניים, לפעמים במודגש ולפעמים שלא במודגש. הדתיים, למעט אותם חוגים דתיים ששללו את העשייה הציונית מעיקרה, היו מיעוט. גם הם עסקו בביצוע הייעודים והמשימות הציוניים, אלא שעשו זאת לחוד ועל פי דרכם: התיישבות לחוד, קיבוצים לחוד, תנועת פועלים, לחוד, חינוך לחוד – החל מגן הילדים וגמור באוניברסיטה, וכמעט שהיו באים לידי העמדת צבא של דתיים לחוד, אלא שבן־גוריון, יישכר לטוב ולשבח, התנגד לכך בכל כוחו ועלתה בידו.

ב. שעה שצעדו במסלוליהם, הללו מכאן והללו מכאן, התברר שיש שטח בינותם שאינו יכול להישאר חלל ריק ודינו להתמלא. הדברים אמורים באותו שטח, שלצורך הבנת העניין נכנה אותו בשם: החיים הדתיים של כלל היהודים, תחילה בארץ־ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל.

אם נבחון א עמדתם של המנהיגים והציבור שאינם דתיים נמצא כי: 1. מקצתם סברו וקיבלו שהם עצמם, כחילוניים, אינם רשאים ואינם זכאים לעסוק בנושא זה כדרך שהם עוסקים בכל נושא אחר של בינוי הארץ והחברה; 2., מקצתם סברו וקיבלו שאינם רוצים לעסוק בו מחמת שהם שוללים אותו מעיקרו; 3. ומקצתם חשבו שאינם מסוגלים לעסוק בו או מחמת בורות וזרות בעלמא, שגרמו להם להיות יראים את הדת ואת הדתיים, במשמעות של יראה ופחד מפני הסמוי, הנעלם, הנעלה, והמסתורי, או משום התרפקות על ההווי הדתי של בית אבא, עד שרואים בכל יהודי דתי, בייחוד אם הוא עטור זקן ופירות, בבואה של אבא וסבא, ובוודאי קודמיהם אשר בצילם חומדים לשבת.

התוצאה היתה שכולם כאחד הניחו שטח זה לעיסוקם, ולימים נעשה הדבר כבעלותם הגמורה של חוגים דתיים, הנחשבים לציונים, כלומר אותם בני לוויה נאמנים בהגשמת ייעדיה ומטרותיה של הציונות.

יתר על כן, נסתבר להם, לשאינם דתיים, שהם יצאו נשכרים ממסירת עיסוק זה, או בעלות זו, לידי אותם חוגים דתיים, שבתמורה יתנו ידם לקיומה של קואליציה שלטונית, תחילה בתנועה הציונית ובוועד הלאומי, ולאחר מכן במדינה, דבר שאכן קיים ופועל עד היום הזה, וכשם שהוא תומך בסוכת קיומה של הקואליציה בממשלה, ובמרבית הרשויות המקומיות, כך תומכת הקואליציה ההיא באותם חוגים דתיים, שיפרו וירבו ויגדילו הישגים כהנה וכהנה.

על רקע המירקם הזה של יחסים, הוקמו המוסדות הדתיים בישראל: הרבנות על כל הסתעפויותיה, בתי־הדין הדתיים והמועצות הדתיות.

אותם שותפים דתיים הצליחו במרוצת הזמן לשלוט על החיים הדתיים של היהודים במדינת ישראל ועל מוסדותיהם שלטון ללא מצרים. לא יהיה זה מוגזם אם אומר, שלא זו בלבד שאי־אפשר לקיים חיים דתיים פרטיים וציבוריים בישראל בלי עידודם ותמיכתם, שלא לומר הסכמתם, של אותם מוסדות ואותם חוגים, אלא גם אי־אפשר להיחשב דתי בלי שתהא על כך גושפנקה שלהם. אותו ציבור דתי, כשהמוסדות הדתיים במרכזו, הוא שולט בהם והם שולטים בו, התרגל לראות עצמו כמי שהופקד על קיומה של היהדות ובלעדיו לא ירים איש את ידו ואת רגלו.

וככל שנתחזקה שליטתם, בסיועם של חוקי המדינה – הניתנים מידי הסמכות הדמוקרטית, שהיא חילונית במהותה – כן הלכו ונתעצמו שאיפותיהם להשלטת שלטון התורה, כפי שהם מבינים אותו, על הכל ועל כולם, ולא עוד אלא כל מי שתופס מרובה יותר וקיצוני יותר הרי זה משובח.

אין תימה, איפא, שכפעם בפעם אנו נקלעים לתוך מחלוקת קשה וויכוחים מרים בנושא זה דווקא, שלא כמו בנושאים מדיניים, כלכליים או חברתיים, עד שלפעמים נדמה שאלמלא הסכנות האורבות לנו מבחוץ – מי יודע לאן היינו מגיעים במחלוקת זו ובוויכוחים אלה.

בינתיים מתמקדים צירי המחלוקת והוויכוחים ואי־הנחת בתחום אחד, שהוא תחום דיני אישות. לא שתחום זה הוא הסיבה היחידה לכל המחלוקת, אלא שהוא משמש סדן לפטישה.

חוקי המדינה קבעו שנישואין וגירושין של יהודים בישראל ייעשו על פי דין תורה. אותם חוקים נתנו מניה וביה אינטרפרטציה למשמעותו של דין תורה הנזכר בחוק, כאשר הקדימו וקבעו שהשיפוט בעניני אישות נתון באורח בלעדי בידי בתי־הדין הרבניים. ועוד קבעו אותם חוקים כיצד מוקמים בתי־דין רבניים, כשמפתח הקמתם הוא להלכה ולמעשה בידי מועצת הרבנות והרבנים הראשיים; ואילו מועצת הרבנות והרבנים הראשיים נבחרים על־ידי גוף בוחר שרובו ככולו מורכב מרבנים ודיינים, שבחירתם או מינויים בתחום שליטתם של הרבנים הראשיים וחברי מועצת הרבנות, בצירוף נציגים של המועצות הדתיות, שגם הן נבחרות בשיטת בחירה המבטיחה מראש רוב מוחלט למפלגות הדתיות ולרב המקומי.

ואולם הציבור שאינו דתי, והוא רוב מניין אוכלוסי ישראל היהודים, או נראה כרוב מניין, כי איש לא עשה ספירה או מיפקד כזה, נחלק לשלושה מחנות: האחד, מחנה המתנגדים לדת, המבקשים לחיות חיים חילוניים גמורים ללא כל התערבות מצד הדת. הם זועקים חמס נגד מה שנחשב בעיניהם ככפייה דתית וכירידה לחיי אדם בתוקף נוסחאות והלכות, שלדעתם, עבר ובטל זמנן. השני, מחנה המתייחסים בחיוב לדת ולהווייה דתית יהודית, לרבות קיום מספר מצוות דתיות, ביחוד בתחום חיי האישות, בתנאי שזו תהא הווייה מתונה ופשרנית, המקרבת ואינה מרחקת. הללו היו שמחים אילו היו הרבנים פוסקים לקולא, מחפשים ומוצאים היתרים מהיתרים שונים, אלא שאין מי שישמע להם וככל הנראה אין הדבר אפשרי כל עיקר. השלישי, מחנה שאינם יודעים מה הם רוצים, אלא שהם חשים שמשהו כאן אינו כשורה והוא מעיק עליהם ומשרה עליהם קוצר־רוח, וכאילו תובע מהם למצוא דרכים להקלת המצוקה, יהיו הדרכים אשר יהיו.

המחלוקת הזאת הולכת ונוטה לצד קיטוב חמור ומדאיג: קיצוניות דתית גוברת והולכת מכאן, ושלילה קיצונית של הדת מכאן. קיטוב זה מוליך בדרך הפרדוקס של הניגודים המביאים למרבה הצער לידי תוצאה אחת: נטייה גוברת והולכת בקרב החוגים שאינם דתיים, לרבות מתונים ופשרניים, מבקשי חוויה דתית גואלת או אוהבי קמצוץ של דת למזכרת – להתנער משלטונם ומעולם הכבד של שליטי הדת ומכאן להתנערות משלטונה ומעולה של הדת קצרה הדרך.

משם כך גדולה המצוקה ומוטל עלינו לחפש דרכים למוצא. ישנן הצעות מרובות ועדיין אין אנו יודעים אם יש באחת מהן כדי לחלצנו ממצוקתנו. יש מציעים להפריד את הדת מן המדינה, ועדיין לא שרטטו לפנינו מה להפריד וכיצד להפריד. יש מציעים להנהיג נישואין אזרחיים בישראל לכל מי שירצה בכך, אבל הצעתם מעוררת סלידה אצל יהודים המסרבים להשלים עם כך שככל הגויים בית ישראל. ויש המציעים להנהיג נישואין אזרחיים רק בשביל אותם איסורי חיתון שהרבנות תסרב לתת להם חופה וקידושין, ומן ההצעה יוצא שעלולה להיווצר כת מנודים בישראל, ודבר זה הוא בלתי־נסבל. ויש מציעים לבטל את בלעדיות השיפוט של הרבנות האורתודוקסית ולאפשר קיום שיפוט בענייני אישות של בתי־דין יהודיים שונים, למשל קונסרבטיבים ורפורמיים וכיוצא בהם אלא שגם הצעה זאת מעוררת ועשויה לעורר מחלוקת גדולה. אליבא דאמת, כל אחד מן ההצעות הללו מעוררת ספקות והתנגדויות, ודומה שעד שאנו באים לשים קץ לוויכוח מר אחד, אנו עלולים לפתוח פתח לוויכוחים מרים מרובים. ביחוד משום שכבר נוצרה מסורת במדינת ישראל, מסורת שראשיתה לפני קום המדינה, והיא נתחזקה מאד בתקופת קיום המדינה. זו המסורת של שלטון ושיפוט בלעדי של הרבנות בישראל כמו שהיא. סביר, איפוא, להניח, שכל שינוי במסורת זו יעורר מחלוקת גדולה.

אומרים: מחלוקת זו או שינוי כלשהו בסמכות השיפוט הדתי במדינת ישראל, יגרמו לפילוג האומה. בין שסכנה זו היא ודאית ובין שאינה ודאית, אין ספק שהיא תגרום מחלוקת גדולה, ואפשר שבעטיה תתפורר הקואליציה בין תנועת העבודה הישראלית לבין המפלגה הדתית הלאומית, דבר שאינו חסר־משמעות מדינית וחברתית מרחיקת לכת. אפשר, איפוא, לומר עלינו: באו בנים עד משבר וכוח אין ללדת.

הצעת־החוק, שהביא שר המשפטים לכנסת בשם הממשלה, לא באה רק כדי לגדור פירצה בסדרי המינהל שלנו, ולא רק כדי למלא חלל כלשהו בתחיקה, אלא יש בה משום הכרעה בעלת משמעות היסטורית. ועל אף סערת הוויכוחים וההתנגדות שקמה כנגדה אין ספק שבסופו של דבר דווקא היא עתידה שתסיר מכשולים, תסלק אי־הבנות ותשים קץ לוויכוחים עקרים. והעיקר, היא תסייע לכך שתהליכי קיומו של העם היהודי כחטיבה אחדותית, בעלת סימני־היכר ברורים וריבוניים, יוכלו לשמור על תקינותם – הן במדינת ישראל והן בגולה – נוכח הנסיבות והתהפוכות של הזמנים החדשים והמתחדשים.

ההכרעה הזאת נדחתה מזמן לזמן. התחמקנו מפניה, וחיפשנו לעצמנו מיפלט בפתרונות חלקיים וארעיים שהרבו מבוכה, אי־הבנות ומחלוקת ולא פתרו ולא כלום.

ביהמ"ש לא שש להכריע אבל הציג אתגר לפני המחוקק

עכשיו בא הקץ לאותה התחמקות ולאותם פתרונות חלקיים וארעיים. עתירתו המשפטית של האזרח בנימין שליט, – ופסה“ד שניתן בה – כפו על כולנו חובת הכרעה משמעותית שאין ממנה מנוס. ביהמ”ש לא שש לקראת ההכרעה הזאת. הוא עשה נסיון, ללא תקדים, לייעץ לממשלה עצה מסויימת, שהיתה עשויה להביא לביטול העתירה ולשחרר את ביהמ“ש מלהכריע בה. העצה לא נראתה לממשלה וטעמה ונימוקה עמה. לפיכך לא נותרה ברירה לביהמ”ש אלא לקיים את המוטל עליו ולפסוק בעתירה שהובאה לפניו כפי שפסק. אולם השופטים לא יכלו – ולדעתי בצדק – לפטור עצמם מלדון בעומקו של הנושא, שממנו צמחה עילת העתירה, – בלי להכריע באותו נושא לגופו. כל אחד מהשופטים השמיע תוך כדי הדיון את ה“אני מאמין” שלו, ואילו את ההכרעה המשפטית מיקד בית־המשפט בנקודה הנוהלית הפורמאלית של הסוגיה וברוב דעות הוא שלל את סמכותם של שר הפנים ושל פקיד הרישום לסרב לרשום את ילדיו של בנימין שליט במירשם האוכלוסין כפי הצהרת אביהם. בכך פסל את הנוהג שהיה קיים קרוב לעשר שנים, נוהג שהתבסס על הנחיותיו של שר הפנים ונעשה בחזקת סטאטוס קוו. עם מתן פסה“ד בוטל הסטאטוס קוו ונוצר מצב חדש, שאין להחזירו לקדמותו אלא ע”י מעשה חקיקה ברור וחד־משמעי. למטרה זו באה הצעת־החוק שלפנינו. הטיעון נגד הגשת הצעת־החוק כאילו היא פוגעת בביהמ“ש הוא מופרך. זוהי זכותו הבלתי־מעורערת של המחוקק להחזיר את הסטאטוס קוו לקדמותו ואין בכך שום פגיעה בסמכותו או ביוקרתו של ביהמ”ש ומה גם שאיש אינו מבקש שלהצעת־החוק הזאת יהיה תוקף רטרואקטיבי.

לגבי דידי, אילו היתה אפשרות להחזיר את הסטאטוס קוו לקדמותו לא ע"י מעשה חקיקה – הייתי מעדיף אותה אפשרות מכל חקיקה, שיכולה להיות לה משמעות דתית, או אידיאולוגית, ישירה או עקיפה. אפשרות כזאת שוב אינה קיימת.

יתר על כן, ע"י הדיון הנרחב והמעמיק בנושא שממנו צמחה עילת העתירה הציב בית־המשפט אתגר חריף ומפורש לפני הרשות המבצעת שלא תסמוך יותר על פליאטיבים, אלא תפנה אל הרשות המחוקקת ותבקש ממנה הכרעה ברורה – לאן או לכאן – בנושא זה שהעסיק ומעסיק את הציבוריות הישראלית מספר שנים לא מועט.

יהודי הוא יהודי כפשוטו וכמשמעו

ומהו הנושא?

בניבון הוויכוחים הציבוריים מוגדר הנושא כשאלת “מיהו יהודי”. אין אני יודע מי ילד הגדרה זו. אבל, לדעתי, היא אינה מדוייקת ועשויה להטעות. נראה לי, שהמשמעות המטעה של ההגדרה הזאת היא אולי הגורם של סבך הוויכוחים, אי־ההבנות והסערות, שפקדו את הציבוריות היהודית בארץ ובגולה.

מחובתנו איפוא להבהיר לעצמנו ולציבור לפני כל דיון או ויכוח – שלגבי סתם יהודים אין ולא קיימת שאלת מיהו יהודי. כל יהודי – חזקת יהדותו בידו ואין מי שמערער על כך. יתירה מזו: לגבי חזקתו של יהודי כיהודי אין שום הבדל בין יהודי דתי, שומר מצוות, לבין יהודי שאינו דתי כלל. כל בני העם היהודי, כמות שהם, על גווניהם ודעותיהם, יהיו מקוטבים כאשר יהיו – הנם בחזקת יהודים לכל דבר.

ראש הממשלה הראשון, מר דוד בן־גוריון, פנה בזמנו לחמישים חכמים יהודים ושאל לדעתם: מיהו יהודי. רובם ככולם השיבו לו תשובה ברורה וחד־משמעית. אך אילו פנה לא לחמישים חכמים ומלומדים אלא לחמישים, או מאה, או מיליון יהודים, ושאל אותם אותה שאלה: “מיהו יהודי” – היו הללו מושכים כתפיהם ועונים: מה כאן השאלה? יהודי הוא יהודי – פשוטו כמשמעו ומשמעו כפשוטו.

הכינויים ישראל וישראלי – נשתנתה משמעותם

מעניין, שעד כה לא קם מישהו להציג את השאלה מיהו ישראלי. השם ישראל וישראלים הוא כינוי ההתייחסות שלנו לשלישי באבות ששמו היה ישראל. העם היהודי נקרא מאז ומעולם עם ישראל. הארץ הזאת נקראה ארץ ישראל, כלומר הארץ של עם ישראל. אך כשקמה המדינה היהודית היא נקראה מדינת־ישראל. הקמת מדינת היהודים בשטחה של ארץ־ישראל, וקריאת שם המדינה ישראל – נתנה משמעות חדשה למושג ישראליות. עכשיו כולנו מקבלים, כדבר המובן מאליו, שישראלי הוא אדם בעל אזרחות של מדינת־ישראל. וכך יש מוסלמים ישראלים ונוצרים ודרוזים ישראלים ובני בלי דת ישראלים. יכולנו לקרוא את המדינה בשם מדינת היהודים והיינו מגיעים לאותה תוצאה ממש, שהאזרחים היהודים, המוסלמים, הנוצרים, הדרוזים ייקראו יהודים על שם אזרחותם היהודית.

הווה אומר, שההבחנה בין אזרחותו לבין לאומיותו של האזרח היא הכרח המציאות, ואילו ההצעה לפסוח על ההבחנה הזאת, על־ידי מחיקת הלאום מן הרישום, עלולה להביא שתי תוצאות שליליות: אחת – טישטוש מהותה האמיתית של מדינת־ישראל, שהיא, לפני כל ואחרי ככלות הכל, מדינת יהודים. שניה – ניתוק עבותות הקשר וההזדהות שבין היהודים אזרחי מדינת־ישראל ובין היהודים שבגולה.

הלאום – ביטוי לזהותם ולאחדותם של היהודים בזמן הזה

מאידך יש המנסים לעורר ויכוח אם דת יהודית ולאום יהודי הם היינו הך או לאו; שומר נפשו ירחק מוויכוח זה. כל הדוגמאות שהובאו, ושוודאי עוד יובאו, אינן מתאימות למציאותנו היהודית, כפי שהיא משתקפת היום, הן בארץ והן בגולה. דווקא העובדה שיש כיום יהודים דתיים ויש יהודים שאינם דתיים – מהם אזרחי מדינת־ישראל ומהם אזרחי מדינות אחרות – היא הנותנת שתהיה הגדרה אחת מחייבת לכולם, שתבטא את זהותם ומהותם ואחדותם ללא הבדל. והגדרה זו אינה יכולה להיות אלא הלאום.

השאלה המטרידה את כולנו אינה איפוא אם הדת והלאום כרוכים יחד ואם מי שמוגדר לאומו יהודי הריהו מוגדר בעל כרחו כדתי.

גם אין זו שאלה של סתם־לא־יהודים, יחידים או קבוצות, בני דת אחרת או בני בלי דת, המכריזים על עצמם או מבקשים להירשם כיהודים. אילו זאת היתה השאלה היינו כולנו אומרים להם – ללא כל טענות ונקיפות מצפוניות: עליכם לבקש ולקבל תחילה הסכמה מפורשת של העם היהודי ומוסדותיו המוסמכים. ואם מישהו מהם ירשום עצמו כיהודי – כשאינו יהודי באמת – אין ספק שייחשב בעינינו כמי שמוסר הצהרה כוזבת ומטעה, והוא יובא במשפט.

נישואי תערובת – סכנה להמשך קיומו של העם היהודי

השאלה בפשטותה ובטראגיותה אינה אלא שאלת הילדים הנולדים מנישואי תערובת בין יהודים ולא יהודים. ולמען הבהירו והדיוק נוסיף, שאין זו שאלה של כל הילדים הנולדים מנישואי תערובת, שכן ילדים הנולדים לאם יהודיה ואב לא־יהודי – נחשבים יהודים לכל דבר. במקרה זה אין האב חייב גיור אם אין רצונו בכך. המדובר הוא בילדי הנשים הנכריות, כשהאב הוא יהודי והאם אינה יהודיה. גם במקרה זה אין מי שיכפה על האם הזאת להתגייר אם אין רצונה בכך. השאלה מצטמצמת איפוא בכך: האם ילדיה של האשה הלא־יהודיה יכולים אוטומטית להיחשב ולהירשם כיהודים, בפריט דת או בפריט לאום, או בשניהם כאחד, רק מכוח היות אביהם יהודי או לאו?

אין אנו רשאים להתעלם מכך, שכל העניין של נישואי־תערובת הוא אסון בשביל העם היהודי. עם המפוזר בין עמים רבים צפויה לו סכנת טמיעה וחידלון אם יתייחס לנישואי־התערובת בשוויון־נפש. הסכנה הזו היא מוחשית לגבי עתיד קיומו של העם היהודי. היא לא היתה קיימת בקרב יהודי ארצות האסלאם שרובם ככולם כבר עלו לארץ־ישראל. אך היא קיימת לגבי יהודי רוסיה, אירופה המערבית ואמריקה. במדינת ישראל היא קיימת לגבי העולים מאותן ארצות וכן לגבי מקרים בודדים של צעירים ישראלים היוצאים לחוץ־לארץ ונפשם חושקת בבנות־זוג שאינן יהודיות.

מדינת היהודים מושתת על קשר היסטורי ומסורתי

מדינת ישראל קמה כדי להציל את העם היהודי, הן מסכנות ההשמדה הפיזית והן מסכנות השמד הרוחני, וכדי להבטיח המשך קיומו כעם בין העמים וכאומה בין האומות נדרנו והתחייבנו, שמדינת־ישראל אינה רק בשביל היהודים היושבים בה אלא גם בשביל כל היהודים שיבואו אליה. לשם כך חקקנו את חוק השבות שהוא חוק יהודי מובהק. אנו נושאים על כתפינו את משא האחריות ואת עומס המאבק על תחייתו ועל המשכיות קיומו של העם היהודי גם אם מישהו יאמר עלינו שאנו שואבים השראה לתנועת התחיה שלנו מתיאוקרטיה. ואם מדינת־ישראל תיכשל במעשה, או במחדל, העלול לעודד את התהליך המאיים של נישואי תערובת בקרב העם היהודי, בין כשהם נגרמו ע“י הטרגדיה של השואה ובין כשהם נגרמים ע”י התפרקות מסגרות החיים היהודיים – היא תמעל בייעודה ההיסטורי ובתפקידה המרכזי כמוקד וכמנוף להבטחת רציפות קיומו של העם היהודי, כעם שיש לו מסגרת אחדותית, שאינה בהכרח דתית אבל מושתתת על עברו ומסורתו. האחדותיות היהודית חופפת את כל עם היהודים, המפוזר בעולם, ומכאן שבסוגיה זו יש להם זכות מלאה להשמיע את דעתם ומחובתנו להתחשב בה. לא נפריז אם נאמר, שמיליוני יהודים בעולם כולו, בני הדור הזה ובני הדורות הבאים והדורות שעברו, ובכללם מיליוני יהודים שעונו ונטבחו בשל יהדותם, הינם צופים בנו כיצד אנו מתכוונים לשמור על הפיקדון הזה של הקיום היהודי וההמשכיות היהודית.

ולא זו אף זו: אנחנו טוענים לזכותנו על הארץ הזאת כיהודים. טיעוננו מתבסס על ההיסטוריה ועל המסורת היהודית. אסמכתא אחרת אין בידינו. בהכרזה על הקמת מדינת ישראל נאמר במפורש שהיא קמה “מתוך קשר היסטורי ומסורתי” של היהודים בכל הדורות אל המולדת הזאת, ואם ננתק את קיומנו משורשיה של המסורת היהודית ומן הרציפות ההיסטורית במה נצדיק את עלייתנו ואת בעלותנו על הארץ הזאת? במה נוכיח שהיא מולדתנו ומולדת אבותינו? האם נסכים שמישהו ידמה אותנו לסתם מהגרים שעזבו מולדתם ויצאו לחפש לעצמם מולדת אחרת להתיישב בה:?

אין יהודי אלא מי שהמסורת היהודית מכירה ביהדותו

התיקון שמציעה הממשלה הוא שלא יירשם אדם כיהודי, לפי לאומו או דתו, אם אינו יהודי כפי שהמסורת המקובלת על רובו המכריע של העם היהודי מכירה בו. וכך אמנם פסק ביהמ“ש העליון בעתירה של רופאייזן. אך לא היינו יכולים לשאת בעולו של התיקון המוצע עתה ע”י הממשלה אלמלא הוסיפה לכך תיקון גם בחוק השבות, שעל פיו יוקנו כל הזכויות של יהודי העולה לארץ גם לבן־זוגו, לילדו ולנכדו לפי חוק האזרחות ולפי כל חוק אחר, גם אם אינם בחזקת יהודים, התיקון הזה מסיר מכשול רציני מדרך עלייתם של זווגת מעורבים הם וילדיהם.

המסורת היהודית, דהיינו ההלכה, קובעת, שילדיה של אם לא־יהודיה אינם יכולים להיחשב יהודים ולהירשם כבעלי לאום יהודי אלא אם כן עברו אקט של גיור, או שאמם נתגיירה לפני שילדה אותם, ויש לך טעמים היסטוריים ונימוקים מעניינים שלא כאן המקום להתעכב עליהם. (ראוי לציין במשפט מוסגר שהמושג לאום, אומה, בא משורש אם, אמא, ברוב השפות השמיות).

עכ"פ זהו דינה של המסורת היהודית.

האם נוכל להתכחש למסורת הזאת? ואם נשמור עליה כלום יהיה בכך משום כפייה דתית? למעשה רשאית הילדים של אם לא־יהודיה לעלות לארץ עם הוריהם ומכאן ואילך אף ייהנו מכל הזכויות ויחד עם זאת יכולים הם להמשיך להיות מה שהינם, כפי שהינם – אם רצונם בכך. אך אם ברצונם להיחשב ולהירשם כיהודים לכל דבר כיצד יוכלו לעשות כן ללא נטילת רשות מאת העם היהודי, בהתאם למסורתו? כאן עומדת למבחן רציני שאלת ריבונותו של העם היהודי על קיומו שלו ועל מפתח־ההצטרפות אליו.

העם היהודי הוא מסגרת ריבונית שאין להצטרף אליה ללא רשות

העם היהודי – או אם תרצו הלאומיות היהודית – אינם בחזקת רכוש נטוש, שכל הרוצה בא ונוטלו לעצמו. זוהי מסגרת משמעותית ומהותית, בעלת ריבונות שאין לערער עליה, וכל הרוצה להיכנס לתוכה עליו לבוא בשער הראשי, לזהות את עצמו ולקבל רשות כניסה. רק משנכנס כדין נעשה אזרח של המסגרת הזאת כשאר אזרחיה.

לצורך הוויכוח הזה הבה נלמד גזירה שווה משתי דוגמאות, שיש בהן משום כניסה של אדם כלשהו, לרשות אחרת כלשהי, ומהו הדין החל בשתי הדוגמאות:

דוגמה אחת – אדם המבקש להיכנס למדינה ריבונית שאינה מדינתו. הוא חייב לקבל רשות־כניסה מידי שלטונות אותה מדינה ולהיכנס דרך תחנת־הגבול הרשמית. ועדיין רבות המדינות שאפילו לצורך מעבר בלבד בתחומן – יש צורך בקבלת רשות. מי שאינו מצוייד ברשות או שמסתנן למדינה כלשהי שלא בדרך תחנת הכנסיה הריהו בחזקת עבריין.

דוגמה שניה – עניין קבלת האזרחות הישראלית.

סעיף 7 בחוק האזרחות קובע: “בעל ואשתו שאחד מהם אזרח ישראלי או שאחד מהם ביקש להתאזרח וכו' – יכול השני לקבל אזרחות ישראלית על־ידי התאזרחות”. ע“כ לשון החוק. אבל גם כשהחוק הזה בא להקל על התאזרחותו של בן־הזוג אינו פוטר אותו מעשיית מעשה לשם קבלת ההתאזרחות, ע”י הגשת בקשה לשר־הפנים. שר הפנים יעניק לו אזרחות ישראלית – “אם ראה זאת לנכון” (כך מדגיש החוק!). ולפני הענקת האזרחות יצהיר המבקש לאמר: “אני מצהיר שאהיה אזרח נאמן למדינת־ישראל”. האזרחות נקנית מיום ההצהרה" כך הוא הדבר לגבי האזרחות, שהיא מעשה נטול כל אידיאולוגיה ובעל אופי חילוני מובהק. כלום ייתכן שההתאזרחות של לא־יהודי במסגרת העם היהודי תהיה פטורה מפרוצדורה מסויימת ומחייבת וכל הרוצה ליטול אותה לעצמו יבוא ויטול? ומהי הפרוצדורה של התאזרחות בעם היהודי? – הווה אומר: הגיור. אין פרוצדורה אחרת.

גיור בכבוד או בביזוי, כבית הלל או כבית שמאי

אם יש מקום לטענה בדבר כפייה דתית כאן מקומה, וכאן מוקד התסבוכת שלה.

ראשית, אותם ילדים ירצו ביום מן הימים להתחתן עם יהודים. אך קיים חוק – היחיד בין חוקינו החילוניים, שמשמעותו כולה דתית – שנישואין וגירושין של יהודים במדינת ישראל יהיו על־פי דין תורה. הילדים יגיעו אל המחסום הזה כשירצו להתחתן וימצאו עצמם מרומים ונעלבים. מי שרוצה לעשות חיים נוחים לילדים הללו יצטרך לעקור את המחסום הזה מעיקרו ולהנהיג במקומו נישואים אזרחיים. אך נראה לי שהנסיון הזה ייתקל בהתנגדותו של הרוב המכריע בכנסת ובעם.

שנית, השאלה היא: גיור כיצד. גיור בכבוד או בביזוי. גיור כבית־שמאי או כבית־הלל.

בתלמוד מסופר: “מעשה בנכרי שבא לפני שמאי. אמר לו גיירני על מנת שתלמדני התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גיירו. אמר לו: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך – זוהי כל התורה כולה והשאר פירוש הוא, לך ולמד”. מקרים כאלה חזרו ונשנו. והתלמוד ממשיך לספר: "לימים נזדמנו שלשה מקרים כאלה למקום אחד (ששמאי דחה אותם והלל גיירם). אמרו: קפדנותו של שמאי ביקשה לטרדנו מן העולם. ענוותנותו של הלל קירבתנו תחת כנפי השכינה. ומכאן אמרו חכמים: “לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי”. ובמקום אחר מדגיש התלמוד לאמר: “גר שבא להתגייר אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו” (יבמות מ"ז).

האם בתי־הדין הרבניים שלנו נוהגים בגרים כבית־שמאי או כבית הלל? האמת היא שישנם כאלה וישנם כאלה. אך חוששני לומר שיש יותר בית שמאי מאשר בית הלל. אנו זכאים לתבוע, ובידינו לקבוע, שההלכה וההתנהגות בענייני גיור תהיה כבית הלל. עצם קבלת החוק המוצע ע“י הממשלה צריכה להיות מותנית – תנאי בל יעבור! – שענייני הגיור ייעשו ע”י המקילים, וייעשו בתנאים מכובדים המתקבלים על דעתו של אדם בן־זמננו. הרבנות יכולה למצוא צורה נוחה ומכובדת לגיורם של בני זוגות מעורבים, אם תבין שזוהי תקנת הציבור בזמננו. כשראה הלל שעניין שמיטת הלוואות בשנת השמיטה נועל דלת בפני לווים עקף אחת ממצוות עשה המפורשות בתורה והתקין פרוזבול. וגם בדורותינו אנו – לא מכבר! – כאשר פשטה בעולם שיטת הבנקאות התקינו הרבנים היתר־עיסקה לגבי הריבית ובכך עקפו אחת ממצוות לא תעשה שבתורה. שתי המצוות הללו אינן קלות בערכן משאר מצוות שבתורה וכשהמדובר הוא בעידוד עלייתם של יהודים לארץ, שלצערנו מרובים ביניהם נישואי־התערובת, הרי שזוהי בבחינת “עת לעשות הפרו תורתך”. כל שכן שעצם העליה לישראל יש בה משום חזרה מודעת אל חיק הקיום היהודי, ועצירת התהליך של הטמיעה. גיורם של אלה אינו צריך להיות מסכת עינויים אלא מעין מתן גושפנקא פורמאלית חגיגית לחזרה הזאת.

יש כנראה רבנים שהדוגמה של עזרה הסופר, שגזר להוציא את הנשים הנכריות, הן והנולד מהן, עומדת לנגד עיניהם אולם אותה דוגמה אינה מתאימה כלל וכלל לנסיבות של זמננו.

ראשית משום שעזרא נזקק אז לפתרון מחמיר של בעיית נישואי־התערובת לא רק מטעמים דתיים אלא גם מטעמים לאומיים וביטחוניים של הזמן ההוא. וכך כתוב בספר עזרא: “לאמר, לא נבדלו העם ישראל, והכהנים והלוויים מעמי הארצות כתועבותיהם לכנעני, החתי הפרזי היבוסי העמוני המואבי, המצרי והאמרי… ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה”.

שנית, משום שבסופו של דבר הוציאו רק את הנשים ולא הוציאו גם את הילדים, כך שהילדים נשארו רכוש אבותיהם בהתאם למושגי הזמן ההוא.

משמעותה של המימרה “קשים גרים לישראל כספחת”

ויש גם כאלה המנפנפים במימרא הידועה “קשים גרים לישראל כספחת”. אותה מימרא ביטאה את השקפתה ואת יחסה של היהדות לגרים בזמנים ובמקומות ידועים ובנסיבות שהיו אז. אך אין הדבר מתאים לנסיבות של זמננו. (אגב: בעל ה“תוספות” נותן פירוש מעניין מאוד למימרא הזאת, שהגרים קשים לישראל דווקא מפני שהם מדקדקין במצוות ומקפידין בקיומן ובכך גורמים אי־נוחות לסתם יהודים שלא תמיד מדקדקין במצוות ומקפידין בקיומן). הנה כי כן קיים סיכוי סביר שבני־הזוגות המתגיירים הם ובניהם, יהיו יהודים מעולים וטובים גדולתה של היהדות בכך שמעולם לא היתה גזענית לא שמירה על טהרת הגזע היתה לנגד עיניה אלא שמירה על השורש הייחודי הלאומי והדתי. היא קיבלה גרים. לא רק רות המואביה שנעשתה אמה של מלכות בית דוד. שמעיה ואבטליון היו גדולי הדור לפני הלל ושמאי. והיה אונקלוס הגר. ואפילו נבורזראדן רב טבחים – התגייר. ובתלמו מסופר שנירון קיסר התגייר ויצא ממנו רבי מאיר; ובמקום אחר לא נרתעו מלומר: גדולי הדור נטמעו בה (קידושין ע"א).

החוק המוצע כולל שלושה דברים המשלימים זה את זה:

הרחבת תחולתו של חוק השבות גם על בני־זוג וצאצאיהם; הגדרה מי מבני זוגות מעורבים יכול להירשם כיהודי והבטחת סדרים מתוקנים ומכובדים בתחום הגיור – לרבות ההכרה בגיור שנעשה ע"י רבנים קונסרבטיביים וריפורמיים, כך שגם צד זה של הבעיה יבוא על סיפוקו.

אני מקווה, שעם קבלת החוק הזה ע"י הכנסת ייתם הוויכוח, המופלג למדי, על השאלה הקונקרטית הכאובה שהדביקו לה את הכינוי: מיהו יהודי. ואף אם לא ייתם הוויכוח הזה, ויימצאו כאלה שלא ירפו ממנו, הוא יוסר מדרך־המלך של התודעה הלאומית ויידחק אל קרן זווית של יחידים תמהונים, עקשנים ויוצאי־דופן.

הפועל הצעיר 16.2.1970

ראיון שפורסם בעיתון של המועצה הדתית.

מנסח השאלות מקבל כנתון, שאין חולקים עליו, שישנם שני מחנות. “המחנה הדתי” ו“המחנה הכללי”. ועל־פי הנוסחה הזו עומד לו אחד משני המחנות – המחנה הדתי – ושואל: מה עלי לעשות כדי שהמחנה הכללי “יתקרב” אלי, בבחינת “שובו אלי” (אגב, בלי שמנסח השאלות התכוון לכך נשמע מן השאלה צליל של התנשאות שאין דרכו לקרב).

ולי נראה, שאם הדיבור על “מחנה דתי” אינו מתכוון למפלגה או להסתדרות דתית כלשהי – וכך אני מבין כוונת השאלה – הרי החלוקה לשני המחנות מופרכת מעיקרה. כל היהודים בני אברהם יצחק ויעקב, מחנה אחד הם. ישראל – חד הוא.

ואפילו נאמר, שבתחום קיום המצוות יש קו מבדיל, בין מקיימי מצוות לבין שאינם מקיימי מצוות, גם אז יתברר לנו שאין הקו הזה קו ברור וחד־משמעי, שכן ישנן דרגות שונות ומידות שונות של מקיימי מצוות: ישנם חסידים ומכוונים, המקפידים על קלה כחמורה; וישנם יהודים של כל ימות השנה, שאמנם אינם מספיקים להניח תפילין בכל יום, אבל יראת השם על פניהם; ויש יהודים שאפילו אינם נזהרים בשמירת שבת, אבל הם נותנים את נפשם ואת נפש בניהם למען קיום ישראל, בטחונו וחרותו. ובין אלה ואלה יש הרבה דרגות למשנהו. אך כולם מחנה יהודי אחד המקיים את יהדותו, בשיעור זה או אחר, בדרך זו או אחרת, ועושה למען קיומם של היהודים, שזהו התנאי והבסיס לקיומה של היהדות. ומה שכולנו יחד עושים בקיבוץ הגלויות, בבניין הארץ ובחידוש קוממיותנו הממלכתית – מכוון לחדש ולהבטיח את עצם הקיום היהודי.

וכבר קבע תנא דבי אליהו: “ישראל קודמין (לתורה) שאם אין ישראל – תורה למי?” במלים אחרות: אם חלילה לא יהיה קיום יהודי איתן – מי יקיים את היהדות ואיך היא תתקיים? לפיכך מי שעושה למען הקיום היהודי אי־אפשר להוציא אותו מן המניין של מקיימי מצוות.

ועוד נראה לי, שהמחנה שכולנו רוצים לקרב אליו את כלל הציבור הינו אותם חוגים רחבים של יהודים שאיכפת להם, שהם חרדים לעיצוב הווי חייה ולדמותה של האומה היהודית, המתגבשת מחדש במדינת־ישראל, בנסיבות שלא היו כדוגמתן בתולדות עמנו. מהם דתיים במובן המקובל, מהם שומרי מסורת ומהם מחנכים, אנשי רוח והגות. וכולם כאחד מבקשים להשפיע על תהליכי העיצוב של הדמות היהודית ושל הווי החיים היהודים במדינת ישראל במידה שתבטיח את המהות ואת הזהות היהודית בדור הזה ובדורות שאחריו, כדי שלא יהיו מנותקים לא מן הדורות הקודמים ואף לא מיהודי תפוצות הגולה, אלא יהיו חוליה וחוליות קבועות וחזקות בשרשרת קיום היהודים והיהדות.

* * *

זוהי הבעיה! לעניות דעתי הבעיה אינה כיצד להביא לידי כך שכל הנחשבים “מחנה כללי” – או כמה עשרות, מאות או אלפים מהם – יניחו תפילין בכל יום ויהיו שומרי שבת כמצוותה. ודאי שחשוב מאוד להגיע לכך, אבל אין זו הבעיה ולא עליה מתבקשת התשובה. הבעיה הוא: האם מובטח לנו ול“מחנה הכללי” עצמו, שיהדותו תוסיף להתקיים בידו לאורך ימים? האם יוכל להנחיל יהדותו, והאם יש בידו מה להנחיל, לדורות הבאים אחריו, אם הנסיבות והתהליכים יוסיפו להתגלגל, כפי שהם מתגלגלים, במדרון החופשיות שמדעת ושלא מדעת? או שמא יהדותו עלולה, חס וחלילה, להתמסמס ולהתנדף ובסופו של דבר הוא יהיה לא יותר מאשר אזרח מדינה – אי־שם במזרח התיכון – ששמה ישראל?

זוהי בעיה מדאיגה ביותר ולצורך המחשתה די בדוגמה אחת: ישראלים צעירים, בני טיפוחו של “המחנה הכללי”, בצאתם לחו"ל מזדקרת מיד כלפיהם השאלה המביכה של שייכותם וזהותם היהודית.

* * *

וכדי שהדברים יהיו ברורים יותר הבה נגדיר – על פי נוסח השאלה – גם מיהו ומהו “המחנה הכללי”. ברור, שאין המדובר בנמושות או באנשי־שוליים, שפרשו מן הציבור וצריך להחזיר אותם למוטב. המדובר ברבים מאוד (איני אומר הרוב, כיוון שאין אמת־מידה כדי למוד בה רוב ומיעוט בתחום הזה). שהם חיים, בהכרה וביודעין, חיים־של־היתר ושל חופש־מן־העול של קיום מצוות דתיות ומן המיגבלות שהחיים הדתיים היו מטילים עליהם. והם קנאים לחופשיותם ומוכנים להילחם בכל מי שינסה לפגוע בה. ורבים נוהים אחריהם והולכים בדרכיהם משום ש“כוחא דהיתרא עדיף”. יחד עם זאת הם, כאמור, רואים עצמם יהודים, גאים ביהדותם ומוכנים לשלם בעדה כל מחיר יקר, ונלחמים על הקיום היהודי, של הכלל ושל הפרט, ומי שבא לפקפק ביהדותם – בין שהוא בן־ברית ובין שאינו בן־ברית הם מוכנים להילחם בו עד חרמה.

כיצד אפשר איפוא לקרב בין אותם שאיכפת להם, הדואגים מה דמות תהיה לאומה המתחדשת ומה יהיה הווי חייה, לבין אלו שרוצים אמנם לקיים יהדותם בידם, אך יחד עם זאת לחיות חיים של חופשיות ושל פריקת עול מצוות ומיגבלות דתיות, ולכל היותר לבחור לעצמם מביניהן את מה שמוצא חן בעיניהם?

* * *

וכשאנחנו אומרים “לקרב” אין אנו מתכוונים לקירבה בעלמא, כקירבת בני משפחה זה לזה. קירבה כזו קיימת ועומדת ממילא, והיא מציאות ממשית של חיינו וכוח קיומנו, הן ככלל והן כפרטים, בייחוד במדינת־ישראל, שבה הקרקע שמחתחת לרגלינו והרקיע שמעל לראשינו מקודשים בקדושת היהדות. נוסף לכך אנחנו מוקפים אויבים, שאינם מבחינים בין יהודי ליהודי, ואנו נלחמים על נפשנו ובונים את עצמאותנו המדינית כיהודים ומי שמנסה להצביע על הבדלים כלשהם בתחומים אלה – אין משגיחין בו.

הווה אומר שהשאלה “כיצד לקרב” משמעותה היא: מה לעשות וכיצד לעשות כדי שכל חלקי הציבור – ובייחוד אלו הנמנים עם “המחנה הכללי” – יקבלו על עצמם להיות ערים ופעילים בעיצוב דמותה והווי חייה של יהדות זמננו, ושיודו כולם, שבלי זיקה אל המקור ובלי לשאוב דרך השרשים של היהדות – העתיד של קיום היהדות נמצא בסכנה. אמנם מובטח לנו “כי לא תשכח מפי זרעו”, אך הבטחה זאת מותנית בקיום הצו “ושננתם לבניך ודברת הם”.

* * *

מהי יכולה ומה צריכה להיות תרומתו של הציבור הדתי (כציבור ולא מחנה) לקידום פתרונה של הבעיה הזאת?

א. לשקוד על קיום־יחד (לא “דו־קיום”), זה עם זה, מתוך כבוד וכיבוד הדדי, ללא התנשאות אלה על אלה וודאי ללא כל נסיון של כפייה או הקנטה וכיוצא באלה.

ב. הציבור הדתי צריך לעשות כמירב וכמיטב יכולתו כדי שהחיים הדתיים יהיו נאים ביותר, מושכים את הלב ומעוררים קנאה. על אדם דתי בזמננו מוטל לא רק לכוון לבו לשמים (“רחמנא ליבא בעי”) אלא גם להתגאות במצוות (“זה אלי ואנווהו”) לעיני הבריות, כדי שיתקנאו בו ויעשו כמותו. בתי־הכנסת צריכים להיות נאים ומפוארים; סדרי התפילה – מרשימים (לטובה, כמובן); המתפללים יתנהגו בבית־הכנסת ביראת־כבוד; לא לגרוע שום דבר מכל מצווה אלא להוסיף על כל מצווה חן וכבוד ונעימות בטעם הזמן. להרבות בטקסים יפים כגון עליית הרגל, מצוות הקהל, ברכת כהנים ליד הכותל המערבי, הקפות, וכיוצא באלה, והכל בתיכנון קפדני לפי רוח הזמן. להתרחק ולהרחיק מן הפעילות הדתית כל שמץ של השפעה, התערבות או הזדהות פוליטית־מפלגתית.

ג. למצוא דרכים לקולא – באותם הדברים שהציבור החופשי אינו מוכן לסבול אותם. איני יודע מיהו שטבע את ההגדרה המחוכמת, האומרת: “כאשר תקבלו עליכם לקיים את כל הכתוב בשולחן ערוך – נחפש לכם הקלות”. ברור לי שבעל ההגדרה הזאת אינו מבין את המציאות שאנו חיים בה כל עיקר והוא חי בעולמות אחרים.

המציאות היא, שהציבור הדתי אינו מבקש שום הקלות; ואילו הציבור החופשי, מתנער ומנער מעליו את הכל, וכוחו עמו להביא לידי כך שלא תהיה כל זיקה בין הרבנות לבינו. מי שאינו מבין את זאת אינו מבין עיקרה של הבעיה ואילו המשך קיומה של הזיקה בין הרבנות לבין הציבור החופשי – שזהו אחד המאחזים לקיום חיים של יהדות, של קיום יחדיו – תלוי בהחלט־מוחלט בכך אם הרבנות תחפש ותמצא דרכים לקולא באותם מוקדים המשמשים נקודת־חיכוך בין הרבנות לבין הציבור החופשי, וע"י כך יובטח המשך הזיקה וקיומה.

* * *

ולא בלבד הציבור הדתי אלא כל הנמנים עם אותם שאיכפת להם, בייחוד מחנכים ואנשי רוח והגות, חייבים לעשות לחיזוק חומות הקיום של היהדות. קודם כל עליהם לשים מחסום, או לפחות למתן את הנחשול של מתירנות, של תרבות קלה ובידור מקולקל, המתנחשל עלינו מעולם הגויים באירופה ובאמריקה. אסור לנו להתעלם מכוחם העצום ומהשפעתם המכרעת של נחשולים אלה המגיעים אלינו באמצעות כלי־התקשורת והבידור: העתונות, הרדיו, הטלוויזיה, הקולנוע והתיאטרון. הם קובעים ויקבעו את הדמות הרוחנית והתרבותית – לרבות המהות והזהות היהודית של צעירי הדור. אלו הם כלים רבי־עצמה, אך הם אינם פולטים אלא מה מלעיטים אותם. הם איפוא חומר ביד היוצר או ביד היצר. המחנכים וחכמי הדור צריכים לשמור על השפעתו של היוצר בכלי־התקשורת ולצמצם השתוללותו של היצר.

כל שכן שחייבים לא רק לטפח יחס של כבוד ודרך ארץ כלפי ערכים ומצוות דתיות אלא גם למנוע יחס של זילזול בהם ובציבור הדתי.

* * *

ולבסוף, אילו לקולי שמעו, הייתי מציע שיהיה חינוך ממלכתי אחיד לכל ילדי ישראל, שכולם ילמדו יחד, ושתכנית הלימודים תהיה מושתתת על היסודות והעיקרים של קיום היהדות. אמנם תכנית הלימודים תכלול פחות מאשר זו של החינוך הממלכתי הדתי, או העצמאי, אבל היא תכלול יותר – הרבה יותר! – מאשר בחינוך הממלכתי, וכוחה ועצמתה יבואו לה מן ה“יחד”. לא שני מחנות, של דור ילדים ולומדים, אלא מחנה אחד של ילדי ישראל ובוני עתידו.