רקע
ישראל ישעיהו
ישראל קודמין לתורה

ראיון שפורסם בעיתון של המועצה הדתית.


מנסח השאלות מקבל כנתון, שאין חולקים עליו, שישנם שני מחנות. “המחנה הדתי” ו“המחנה הכללי”. ועל־פי הנוסחה הזו עומד לו אחד משני המחנות – המחנה הדתי – ושואל: מה עלי לעשות כדי שהמחנה הכללי “יתקרב” אלי, בבחינת “שובו אלי” (אגב, בלי שמנסח השאלות התכוון לכך נשמע מן השאלה צליל של התנשאות שאין דרכו לקרב).

ולי נראה, שאם הדיבור על “מחנה דתי” אינו מתכוון למפלגה או להסתדרות דתית כלשהי – וכך אני מבין כוונת השאלה – הרי החלוקה לשני המחנות מופרכת מעיקרה. כל היהודים בני אברהם יצחק ויעקב, מחנה אחד הם. ישראל – חד הוא.

ואפילו נאמר, שבתחום קיום המצוות יש קו מבדיל, בין מקיימי מצוות לבין שאינם מקיימי מצוות, גם אז יתברר לנו שאין הקו הזה קו ברור וחד־משמעי, שכן ישנן דרגות שונות ומידות שונות של מקיימי מצוות: ישנם חסידים ומכוונים, המקפידים על קלה כחמורה; וישנם יהודים של כל ימות השנה, שאמנם אינם מספיקים להניח תפילין בכל יום, אבל יראת השם על פניהם; ויש יהודים שאפילו אינם נזהרים בשמירת שבת, אבל הם נותנים את נפשם ואת נפש בניהם למען קיום ישראל, בטחונו וחרותו. ובין אלה ואלה יש הרבה דרגות למשנהו. אך כולם מחנה יהודי אחד המקיים את יהדותו, בשיעור זה או אחר, בדרך זו או אחרת, ועושה למען קיומם של היהודים, שזהו התנאי והבסיס לקיומה של היהדות. ומה שכולנו יחד עושים בקיבוץ הגלויות, בבניין הארץ ובחידוש קוממיותנו הממלכתית – מכוון לחדש ולהבטיח את עצם הקיום היהודי.

וכבר קבע תנא דבי אליהו: “ישראל קודמין (לתורה) שאם אין ישראל – תורה למי?” במלים אחרות: אם חלילה לא יהיה קיום יהודי איתן – מי יקיים את היהדות ואיך היא תתקיים? לפיכך מי שעושה למען הקיום היהודי אי־אפשר להוציא אותו מן המניין של מקיימי מצוות.

ועוד נראה לי, שהמחנה שכולנו רוצים לקרב אליו את כלל הציבור הינו אותם חוגים רחבים של יהודים שאיכפת להם, שהם חרדים לעיצוב הווי חייה ולדמותה של האומה היהודית, המתגבשת מחדש במדינת־ישראל, בנסיבות שלא היו כדוגמתן בתולדות עמנו. מהם דתיים במובן המקובל, מהם שומרי מסורת ומהם מחנכים, אנשי רוח והגות. וכולם כאחד מבקשים להשפיע על תהליכי העיצוב של הדמות היהודית ושל הווי החיים היהודים במדינת ישראל במידה שתבטיח את המהות ואת הזהות היהודית בדור הזה ובדורות שאחריו, כדי שלא יהיו מנותקים לא מן הדורות הקודמים ואף לא מיהודי תפוצות הגולה, אלא יהיו חוליה וחוליות קבועות וחזקות בשרשרת קיום היהודים והיהדות.


* * *


זוהי הבעיה! לעניות דעתי הבעיה אינה כיצד להביא לידי כך שכל הנחשבים “מחנה כללי” – או כמה עשרות, מאות או אלפים מהם – יניחו תפילין בכל יום ויהיו שומרי שבת כמצוותה. ודאי שחשוב מאוד להגיע לכך, אבל אין זו הבעיה ולא עליה מתבקשת התשובה. הבעיה הוא: האם מובטח לנו ול“מחנה הכללי” עצמו, שיהדותו תוסיף להתקיים בידו לאורך ימים? האם יוכל להנחיל יהדותו, והאם יש בידו מה להנחיל, לדורות הבאים אחריו, אם הנסיבות והתהליכים יוסיפו להתגלגל, כפי שהם מתגלגלים, במדרון החופשיות שמדעת ושלא מדעת? או שמא יהדותו עלולה, חס וחלילה, להתמסמס ולהתנדף ובסופו של דבר הוא יהיה לא יותר מאשר אזרח מדינה – אי־שם במזרח התיכון – ששמה ישראל?

זוהי בעיה מדאיגה ביותר ולצורך המחשתה די בדוגמה אחת: ישראלים צעירים, בני טיפוחו של “המחנה הכללי”, בצאתם לחו"ל מזדקרת מיד כלפיהם השאלה המביכה של שייכותם וזהותם היהודית.


* * *


וכדי שהדברים יהיו ברורים יותר הבה נגדיר – על פי נוסח השאלה – גם מיהו ומהו “המחנה הכללי”. ברור, שאין המדובר בנמושות או באנשי־שוליים, שפרשו מן הציבור וצריך להחזיר אותם למוטב. המדובר ברבים מאוד (איני אומר הרוב, כיוון שאין אמת־מידה כדי למוד בה רוב ומיעוט בתחום הזה). שהם חיים, בהכרה וביודעין, חיים־של־היתר ושל חופש־מן־העול של קיום מצוות דתיות ומן המיגבלות שהחיים הדתיים היו מטילים עליהם. והם קנאים לחופשיותם ומוכנים להילחם בכל מי שינסה לפגוע בה. ורבים נוהים אחריהם והולכים בדרכיהם משום ש“כוחא דהיתרא עדיף”. יחד עם זאת הם, כאמור, רואים עצמם יהודים, גאים ביהדותם ומוכנים לשלם בעדה כל מחיר יקר, ונלחמים על הקיום היהודי, של הכלל ושל הפרט, ומי שבא לפקפק ביהדותם – בין שהוא בן־ברית ובין שאינו בן־ברית הם מוכנים להילחם בו עד חרמה.

כיצד אפשר איפוא לקרב בין אותם שאיכפת להם, הדואגים מה דמות תהיה לאומה המתחדשת ומה יהיה הווי חייה, לבין אלו שרוצים אמנם לקיים יהדותם בידם, אך יחד עם זאת לחיות חיים של חופשיות ושל פריקת עול מצוות ומיגבלות דתיות, ולכל היותר לבחור לעצמם מביניהן את מה שמוצא חן בעיניהם?


* * *


וכשאנחנו אומרים “לקרב” אין אנו מתכוונים לקירבה בעלמא, כקירבת בני משפחה זה לזה. קירבה כזו קיימת ועומדת ממילא, והיא מציאות ממשית של חיינו וכוח קיומנו, הן ככלל והן כפרטים, בייחוד במדינת־ישראל, שבה הקרקע שמחתחת לרגלינו והרקיע שמעל לראשינו מקודשים בקדושת היהדות. נוסף לכך אנחנו מוקפים אויבים, שאינם מבחינים בין יהודי ליהודי, ואנו נלחמים על נפשנו ובונים את עצמאותנו המדינית כיהודים ומי שמנסה להצביע על הבדלים כלשהם בתחומים אלה – אין משגיחין בו.

הווה אומר שהשאלה “כיצד לקרב” משמעותה היא: מה לעשות וכיצד לעשות כדי שכל חלקי הציבור – ובייחוד אלו הנמנים עם “המחנה הכללי” – יקבלו על עצמם להיות ערים ופעילים בעיצוב דמותה והווי חייה של יהדות זמננו, ושיודו כולם, שבלי זיקה אל המקור ובלי לשאוב דרך השרשים של היהדות – העתיד של קיום היהדות נמצא בסכנה. אמנם מובטח לנו “כי לא תשכח מפי זרעו”, אך הבטחה זאת מותנית בקיום הצו “ושננתם לבניך ודברת הם”.


* * *


מהי יכולה ומה צריכה להיות תרומתו של הציבור הדתי (כציבור ולא מחנה) לקידום פתרונה של הבעיה הזאת?

א. לשקוד על קיום־יחד (לא “דו־קיום”), זה עם זה, מתוך כבוד וכיבוד הדדי, ללא התנשאות אלה על אלה וודאי ללא כל נסיון של כפייה או הקנטה וכיוצא באלה.

ב. הציבור הדתי צריך לעשות כמירב וכמיטב יכולתו כדי שהחיים הדתיים יהיו נאים ביותר, מושכים את הלב ומעוררים קנאה. על אדם דתי בזמננו מוטל לא רק לכוון לבו לשמים (“רחמנא ליבא בעי”) אלא גם להתגאות במצוות (“זה אלי ואנווהו”) לעיני הבריות, כדי שיתקנאו בו ויעשו כמותו. בתי־הכנסת צריכים להיות נאים ומפוארים; סדרי התפילה – מרשימים (לטובה, כמובן); המתפללים יתנהגו בבית־הכנסת ביראת־כבוד; לא לגרוע שום דבר מכל מצווה אלא להוסיף על כל מצווה חן וכבוד ונעימות בטעם הזמן. להרבות בטקסים יפים כגון עליית הרגל, מצוות הקהל, ברכת כהנים ליד הכותל המערבי, הקפות, וכיוצא באלה, והכל בתיכנון קפדני לפי רוח הזמן. להתרחק ולהרחיק מן הפעילות הדתית כל שמץ של השפעה, התערבות או הזדהות פוליטית־מפלגתית.

ג. למצוא דרכים לקולא – באותם הדברים שהציבור החופשי אינו מוכן לסבול אותם. איני יודע מיהו שטבע את ההגדרה המחוכמת, האומרת: “כאשר תקבלו עליכם לקיים את כל הכתוב בשולחן ערוך – נחפש לכם הקלות”. ברור לי שבעל ההגדרה הזאת אינו מבין את המציאות שאנו חיים בה כל עיקר והוא חי בעולמות אחרים.

המציאות היא, שהציבור הדתי אינו מבקש שום הקלות; ואילו הציבור החופשי, מתנער ומנער מעליו את הכל, וכוחו עמו להביא לידי כך שלא תהיה כל זיקה בין הרבנות לבינו. מי שאינו מבין את זאת אינו מבין עיקרה של הבעיה ואילו המשך קיומה של הזיקה בין הרבנות לבין הציבור החופשי – שזהו אחד המאחזים לקיום חיים של יהדות, של קיום יחדיו – תלוי בהחלט־מוחלט בכך אם הרבנות תחפש ותמצא דרכים לקולא באותם מוקדים המשמשים נקודת־חיכוך בין הרבנות לבין הציבור החופשי, וע"י כך יובטח המשך הזיקה וקיומה.


* * *


ולא בלבד הציבור הדתי אלא כל הנמנים עם אותם שאיכפת להם, בייחוד מחנכים ואנשי רוח והגות, חייבים לעשות לחיזוק חומות הקיום של היהדות. קודם כל עליהם לשים מחסום, או לפחות למתן את הנחשול של מתירנות, של תרבות קלה ובידור מקולקל, המתנחשל עלינו מעולם הגויים באירופה ובאמריקה. אסור לנו להתעלם מכוחם העצום ומהשפעתם המכרעת של נחשולים אלה המגיעים אלינו באמצעות כלי־התקשורת והבידור: העתונות, הרדיו, הטלוויזיה, הקולנוע והתיאטרון. הם קובעים ויקבעו את הדמות הרוחנית והתרבותית – לרבות המהות והזהות היהודית של צעירי הדור. אלו הם כלים רבי־עצמה, אך הם אינם פולטים אלא מה מלעיטים אותם. הם איפוא חומר ביד היוצר או ביד היצר. המחנכים וחכמי הדור צריכים לשמור על השפעתו של היוצר בכלי־התקשורת ולצמצם השתוללותו של היצר.

כל שכן שחייבים לא רק לטפח יחס של כבוד ודרך ארץ כלפי ערכים ומצוות דתיות אלא גם למנוע יחס של זילזול בהם ובציבור הדתי.


* * *


ולבסוף, אילו לקולי שמעו, הייתי מציע שיהיה חינוך ממלכתי אחיד לכל ילדי ישראל, שכולם ילמדו יחד, ושתכנית הלימודים תהיה מושתתת על היסודות והעיקרים של קיום היהדות. אמנם תכנית הלימודים תכלול פחות מאשר זו של החינוך הממלכתי הדתי, או העצמאי, אבל היא תכלול יותר – הרבה יותר! – מאשר בחינוך הממלכתי, וכוחה ועצמתה יבואו לה מן ה“יחד”. לא שני מחנות, של דור ילדים ולומדים, אלא מחנה אחד של ילדי ישראל ובוני עתידו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!