שתיהן באו בעת אחת לבית מקרא הספרים. האחת פנתה למקומה הרגיל בפסיעות מסוימות. מושבה זה היה לקנינה. במתינות ובלי רעש היה מהלכה; הפנים רצינים, עגומים, ומראה אפר להם; העינים עמוקות ושקועות בחוריהן; השערות סרוקות ישר מן המצח לאחוריהן.

בסקירה אחת, כיודעת את מקום כל ספר וספר, בחרה לה בין המון מאספים ועתונים שונים מאסף עב ותשב על מקומה לקרוא בו.

השנית בחרה לה מקום ממול רעותה ותפרש עתון לפניה. בריה צעירה היתה זו, ובמבטיה הסוקרים נכר, כי זר לה המקום פה. בתנועותיה, במהלכה ובכל תארה התגלו נצוצי חיים, אשר נתזו מן היצור הנפלא הזה.

הלחיים הנוצצות בזוהר עלומים נתאדמו מן הקור בחוץ ונראו כפורחות. העינים מזהירות, ומתחת למגבעת נופלות קווצות תלתלים על המצח הקטן והצח וסמוך להאזנים הקטנות.

גם היא ישבה לקרוא.

ראשה הקטן נכפף והורם חליפות, בתנועותיה המהירות ובמבטי עיניה, הדולגות מן העתון אל החלון הגדול ומשם אל המבוא, נראה איזה קצר־רוח, תוחלת וצפיה…

היושבים בקרבתה הביטו אליה לרגעים והתענגו על שטף החיים, שפרץ פתאום עמה אל המקום הזה. כעבור רגעים אחדים הרימה מעט את ראשה ותביט מן הצד אל רעותה ואל היושבים מסביבה, ובהוכחה כי כלם שקועים בקריאה, הביטה כמתגנבת אל השעון הקטן הנצמד לשמלתה. משם העבירה את מבטה אל השעון הגדול התלוי על הקיר ותוציא אנחה קלה, כמו משפעת הרגשות, אחר קמה ממושבה ותשב על כסא אחר ממול הדלת הפתוחה למסדרון החדר.

היא התאמצה להשקע בקריאת העתון ונדמה לה, כי באופן כזה תעבור העת בלי משים; אולם בעבור עת מה נוכחה לצערה, כי מוחה אינו מסוגל עתה לתפוש איזה רעיון כלשהוא.

מבטה תעה מעבר לחלון… משם נשקפו אליה שמים זכים, טהורים וזרועים כוכבים נוצצים, ולה נדמה כי מביטים הם כולם אליה וקוראים לה לצאת מזה…

ההמולה העולה מן החוץ, המולת המרכבות, המולת העוברים והשבים, המטיילים והנחפזים, קול שריקת השלג והכפור תחת צעדי העוברים והאד הקל המתנשא באויר – כל אלה, נדמה, מפריעים אותה מקרוא. – – –

ושם במסדרון נפתחה הדלת. היא הזדעזעה כולה ותנעץ עיניה בפנים החדשות שנכנס אל אולם המקרא. כרגע שבה והשחה את ראשה אל העתון – תוחלתה נכזבה…

לבבה רעד בקרבה, קפץ ודפק בחזקה… כפות ידיה ופניה, הרגישה, להטו… מבטה נמשך אל פני רעותה.

“פסל שיש קר, חשבה, מה לה ולעולם הזה? מה לה ולהשמים הבהירים ולהכוכבים הנוצצים? תנו לה את הספרים העבים האלה, שימו את האותיות המתות נגד עיניה והיא תשב עליהם בראש כפוף שעות שלמות, בלי הפנות את לבה, בלי הרגש מאוּמה. היא לא תדע דפיקות הלב, קוצר הרוח. ורגש עז, פנימי זה לה… מאושרה!”

*

ורעותה יושבת אמנם בראש כפוף ופנים קופאים על הספר שלפניה. דומה היה, כאילו נקפאה במצבה זה. אולם בכל פעם כשמזדעזעת רעותה ומחזרת את ראשה ומבטה לצד הדלת, היא מתבוננת בלי משים אל זו מן הצד, ופניה מחשיכים כמו מכאב עצור.

רגש אי־ברור מזדעזע בקרבה, והיא יודעת כי איזה שם שיקראו לו, לא יפה הוא. – – –

מה זאת: חמה, משטמה, קנאה? – קנאה? היא מקנאה?!

מתעמקת היא בספרה ומתאמצת לבלי שים לב לרעותה.–

פתאם קפצה זו ממושבה ונחפזה לצאת אל הפרוזדור. מבעד הדלת הפתוחה נראתה תמונת איש צעיר גבה קומה, העומד באמצע הפרוזדור וכובעו בידו. הנה הרגיש בקרבת העלמה ועיניו הבריקו. נגשה זו והושיטה לו את ידה, הוא מחזיק בה ומביט אל תוך עיניה בחבה גלויה… רגע הם מתלחשים, – הצעיר נשאר בפרוזדור על עמדו וזו נכנסה אל אולם המקרא. –

אל אלהים! מה שֻׁנוּ הפנים האלה! העינים מאירות, נוצצות, מבריקות ומזהירות בשפע אורות; על השפתים שחוק מאושר, הנוסך ששון של חן והדר על כל פניה.

“היי שלום!” – אמרה בהושיטה את ידה לרעותה “סלחי נא. עלי ללכת עתה מזה. מחר אבקרך בביתך”. ובתנועה נמהרה ומלאה חן סבבה על מקומה וחזרה אל הפרוזדור.

“מהלכה – כאלו נצמדו לה כנפים… כולה – כצפור מרחפת…” חשבה רעותה בהביטה אחרי ההולכת.

היא כפפה עוד הפעם את ראשה על ספרה.

גם עתה לא הבינה את מהות רגשותיה, אבל… מדוע גברו פתאום דפיקות לבבה? ודפיקות כאלה הרגישה גם ברקותיה – – – בקרב נפשה המה, התגעש דבר מה…

נכונה היתה לפרוץ בקול צחוק אדיר או בקול בוכים נורא… אולם לא לבדה הנה פה. זוכרת היא, כי אנשים זרים בקרבתה ורגשות החכמים שהיה בכיה עלול לעורר עליה מעליבים אותה – – – ומכוננת היא את כל רעיונותיה לספרה.

“צריך להכניע, לנצח את הרגשות” חושבת היא. אולם – הם מבלבלים אותה בקריאותה, זה שעה תמימה מאז יצאה רעותה, והיא לא קראה מאומה או קראה ולא הבינה דבר.

“מה הם הרגשות האלה?” שוב מעסיקה רעיון, הן לא קנאה היא. קנאה בבריה קלת דעת כרעותה?! היא מקנאה? הדבר מעליב ומכאיב.

ורעיון חולף פתאום במוחה: אולי הוא רגש המוסר החזק, שהתקומם בה כמחאה נמרצת על קלות דעתה של רעותה?

וברעיון הזה היא דבקה בכל עז. היא מוציאה בו גם את הזכות להתנשא על רעותה – ומתאמצה להאמין בו. – – –

“כן –, משננת היא לעצמה – רגש המוסר שבי מוחה! –” ובלבה מנקר ומנקר דבר מה…