זה עתה שבה מערב המחולות. את מעילה ושמלתה הלבנה עם הפרחים הנובלים שעליה הסירה, את שערותיה הוציאה מתחת סבלת המון התכשיטים, ויתפזרו מסביב לראשה.
ולבושה שמלה קלה ורחבה, היא עוברת הלוך ושוב על פני המרבד1, הפרוש על הרצפה המבריקה.
עיפה ויגעה היא, אבל… אלה הם חייה, ואך באלה תמצא חפץ!… והזקנות המכוערות אשר עינן צרה בה?… תבער בהן חמתן העצורה וקנאתן המסותרות בראותן את הצלחתה!… הן היא תמשוך אליה את כולם יתר מכל העלמות הצעירות, הבישניות והפתיות….
כן, נחוץ אך לדעת איך להתהלך אתם… גם נ. כבר “נלכד” ובטוחה היא, שלא ימלט עוד ממנה… היא ראתה היטב, איך התבונן אליה מרחוק, איך חפץ לקרב אליה, איך עזב את המסדרון, בראותו, כי נכונה היא ללכת, למען צאת אתה יחד… אבל היא עשתה עצמה כלא רואה… כך צריך…
והוא?… חאַ חאַ חאַ! הוא בוטח בה כל כך!…
אמנם היא בעצמה הבטיחתהו… אבל הן אחרת אי־אפשר… להם נחוץ אך להבטיח דברים כאלה… כלומר… לכל אחד… כי אך הוא לקח את כל לבבך, ואך לו מכוונות כל מחשבותיך, מעשיך ורגשותיך… בעת שלכל איש אחר לא תשימי את לבך, לוּ גם יהיה הגדול שבגדולים…
וגם הוא, מאמין בה, ומדוע לא?… האם לא תדע לשים לאל, את כל הגברים, המכירים, כשהיא מדברת אתו?…
כן, כן, אך לשקר, לשקר ולשקר! אל האמת לא ישימו לב!…
אולם את זה הצעיר מ. אשר שחוק של לעג מרחף תמיד על שפתיו – מדוע אותו אי־אפשר למשוך?… איזה יגון שוכן עליו, והוא מביט על הכל בשחוק והתולים… כמו מגבוה… ודוקא בשביל זה צריך לפעול עליו… אנשים כאלה העומדים מנגד… היו לוקחים את לבבה תמיד ביותר…
אבל תמשכהו אליה ויהי מה!…
ועל שפתיה עבר שחוק בטחון.
… ואיזה עול יש בזה, כי חפצה היא לחיות, ואם אך אלה לה חיים?… ומה היא עושה?… האם לא ראוים הם הגברים, שיוליכום מעט תועה?… ומדוע יתעמרו הם ככה בנו, בפעלם… יתעללו, יוליכו שולל ויתעמרו מבלי שישולם להם כפעלם… מבלי קבל כל תשלום וגמול בעד מעשיהם?! –
ועודם מתרעמים… ישחקו ילעגו לנו… יאשימונו יעוללו עלילות עלינו, על מעשינו והליכותינו… ובמה נפלנו מהם?…
מאתנו יבקשו צניעות, תמימות… הוי, טמאי־לב, למה?… הלא אך לטובתכם אתם תדרשו את כל אלה. האם לנו תחפוצו?
ושחוק מר עוה את פניה.
והאם בה לא התעוללו?… האם לא טמנו לה רשת וילכדוה?…
ו“אותו” הן אהבה באמת, כי היתה זו אהבתה הראשונה, הטהורה. התמימה, טרם ידעה עוד ל“צודד”… ואז צדו אותה…
ואחר כך לעגו לה… לאמונתה, לקלות דעתה, לתמימותה…
ומני אז למדה הרבה, חכמה, השכילה וידעה איך לכלכל דבר… אבל במה עלו לה כל אלה?! – –
והיא זכרה “אותו”, את אהבתה הראשונה, את אמונתה, טהרותה ותמימותה. אז לא יכלה לשקר… היא האמינה בו, היא ידעה אך אותו, וכל החיים, כל תכנם וכל הוראתם היו כלולים אך בו, היא ידעה, כי כל לבבה ונפשה נתונים לו, כי אין לה חפץ, רצון, כי אם שלו. את הכל הגישה, הקריבה והיא לא התעצבה על זה, כי אז גם לא ידעה איך אפשר להיות אחרת…
אבל אז, אחר כך… כאשר החל להתרחק מעט מעט… והיא מתחלה גם לא הכירה, כי לא חדל מהבטיחה כי אך אחת היא לו ואך אותה יאהב…
אבל אח“כ… אח”כ… כאשר ראתה את הצל על פניו, כאשר ראתה והכירה את דאגתו… ואז כאשר החלה להציקהו בדברים, והוא לא הסתיר עוד ממנה כי… אנוס הוא, כי יכריחוהו… לישא אשה… כי אותה לא ישכח אמנם… ואך אותה יאהב… אבל… אי־אפשר…
אז לא האמינה מתחלה למשמע אזניה… אז נדמה לה כי הכל יהרס, יאבד, יכלה….
אבל היא לא חפצה להראות לו את מצב נפשה האמתי היא היתה גאה יותר מדי, היא לא חפצה להיות עליו לטורח למשא… גם מוסר לא חפצה להשמיעהו.
במעמקי נפשה הסתירה את כאבה, ואך כעבור זמן רב כאשר עברה המרירות הראשונה, הרגישה צורך לנקום את נקמתה…
היא חפצה להשקיט דבר מה בקרבה, את השפלת ערכה וכבודה, את מרותה, ואולי את אהבתה?… מי יודע?…
אח"כ ראתה, כי אפשר לחיות, לשכוח את הכאב ולהתענג על חיי שעה…ואז התחילה לשקר, להבטיחם אהבת עולם ולקבל את כזביהם כאמת קדושה…
וכזביהם מה רבו!…
אהבה!… הה, עתה יודעת היא הוראתה האמתית בפי האנשים האלה!…
והמה מעיזים להזכיר את השם הזה אשר בשמו ימיטו קלון וחרפה על ראשי אהובותיהם!… על אלו האומללות שאינן מסוגלות עוד לחשוב את האהבה כשחוק קל, כשעשועי רגע, והנן מקריבות לה את לבביהן ונשמותיהן ולפעמים גם את חייהן וכבודן, מבלי דעת כי שחוק של לעג ובוז על “קלות־דעתן”, שחוק של בנות מינן השוקטות והשאננות, המוכרות את לבביהן במחיר… אחת היא, אם במחיר שאננותן ושלותן או במחיר אחר…
כי שחוק של אלו ולעג של הגברים התקיפים יהיה מנת גורלן…
והם עודם מוצאים עוז בנפשם להטיף מוסר לקרבנותיהם!…
הן גם חטאה היותר גדול שחטאה לנפשה, היא – כי אהבה באמת ובתמים וחפצה באמת ובתמים להיות אהובה.
בעד החפץ הזה משלמות רבות, רבות מאד בדם לבבן, באשרן ובכבודן…
*
עתה לא ידעה עוד עולם אחר ותענוגות אחרים גם לא חפצה לדעת…
אבל… לפעמים הרגישה כאב ושאיפת נקם, בראותה נערות או נשים צעירות, תמימות…
הה, גם חמתה גדלה אז עד להשחית. והיא השחיתה…
היא ידעה, כי תחשבנה אותה לשפלה, לנשחתה, היא ידעה את משפטיהן אודותיה… ולכן התענגה כאשר נצחה אותן…
אחת הפתיות ההן מעסיקה עתה את מוחה…
היא פגשה אותה פעמים אחדות בלוית נ. ומבטי העלמה הצעירה הספיקו לעורר את חמתה וקנאתה…
המבטים ההם פצעו את לבבה היא…
ואז תחל מלחמתה הרגילה ותפן לכלי נשקה הנאמנים שלא בגדו בה… פה מכירה היא את מקומה הנכון…
והיא… התמימה ההיא חפצה להתחרות אתה!…
“הוי פתיה, האם בתמימותך תחשבי לקחת את לבבו?”…
“ואני? אין אני אוהבת לחלק” כולו שלי או שלך יהיה!…
ועיניה התלקחו פתאום כעיני חיה טורפת.
“לא, שלך לא יהיה עוד וגם אהבתך המרוממה, הנשאה והאידיאלית לא תועיל… יודעת אני במה כחי גדול…”
ותפן ותבט אל הראי אשר ממולה.
היש איש, שיוכל לעמוד לפני יפיה?…
והיא העבירה את עיניה על גוה הרענן ועל פניה הרכים והיפים, ועיניה הבריקו והתנוצצו…
ושחוק של רצון עבר על שפתיה.
-
במקור כתוב “מדבר” – הערת פב"י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.