רקע
משה גליקסון
על המשבר: לאחר ועידת לונדון

 

א    🔗

…דבר אחד ברור לנו: לא תעודות־חוץ הן עיקר בשעה זו, אלא תעודות־פנים; לא הצלחתנו או כשלוננו ב“דאונינג סטריט” שבלונדון יכריעו את כף־המאזנים ההיסטוריות, אלא כחותינו הפנימיים, כחות מפעל וקרבנות. והלב תוהה ומהסס: הימצאו לנו די כחות ליצירה הענקית? שמא, חלילה,עומדים אנו בפני הטראגידיה התהוֹמית של “באו בנים עד משבר וכח אין ללדת”?

ה“משבר” ­ – זה השם והדמות לשעה מכריעה זו, זה עצם מהותה וצביוֹנה.

משבר עובר על האומה. מאות מקהלות ישראל נשמדו מתחת שמי ה' מאות אלפים נעשו קרבנותיה של החיה הצהובה, ומיליונים נדונו לדלדול ולהתנוונות, לעניות מנוולת, לירידה גופנית אחרונה.

ומשבר עובר על רוח האומה. על תרבּוּתה וחסנה המוסרי. נחרבו המרכזים הגדולים של הגולה, האכסניות של תורה, של התמדה לאומית ושלשלת־קבלה לאומית, נחרבה העיירה היהודית במזרחה של אירופה, זו ששמשה מעוז ומשגב לרוח ישראל במשך שנות מאות, התמוטטו צורות־החיים הלאומיות המגובשות, התמוטטה המסורת הלאומית, התמוטט שווי־המשקל המוסרי. תש כחה הקדום של האומה, ונשמתה נעשתה כטיט־חוצות, הפקר לכל הרוחות ולכל הגלים, ללשונות־האש של החורבן ולאדי־הרעל שבאויר.

ומשבר עובר גם על מפעלה המתהוה של האומה, שארית תקותה ונחמתה במצוקה הגדולה; הגיעה שעת־משבר לעצם עבודת הבנין בארץ־ישראל.

רגילים לראות במשבר זה מצוקה כספית בלבד, ואת מקורו – בנגודים שנבעו בין ההסתדרות הציונית ובין ציוני אמריקה, או מנהיגיהם: הארץ היא דלה ועניה, המלחמה הגדולה עוד הרבתה את עניה, הרבה נהרס ונחרב בעטיה של זו, הרבה עמד מגידוּלוֹ ומהתפּתחותו, נסתתמו כמה מצנורות הפּרנסה, נקרעה הארץ מעל השווקים לפירותיה ולחמרי־תעשיתה, פסקה הפעולה הישובית המרחבת, המרבה את הרכוש הלאומי ומחיה את המלאכה ואת המרכולת, אוכלסי ישראל נתמעטו בארץ, והיוֹקר מאמיר מיום ליום, ועיקר פרנסתם של בני־הארץ הוא על הכסף הבא מן הגולה, ביחוד מאמריקה – ופתאום, קודם שנרפאה הארץ מפצעיה, קודם שעברו פורענויותיה של המלחמה והוכשרו התנאים לחיים כלכליים טבעיים, פסק השפע מן החוץ, והמשפּיעים החליטו להעמיד את כל העבודה הישובית כולה על שיטה, שעדיין אין לה כאן מקום ועל־כל־פנים לא די בה עוד בשעה זו ובמסבות אלה: על השיטה, הנהוגה בישובו של עולם בכלל, על מלחמת־הקיוּם הערומה בנוסח אמריקה, על האיניציאטיבה הפּרטית ועמל איש־איש לנפשו.

השקפה זו על המשבר יש בה אמת, אבל רק אמת חלקית. המשבר שהגיע לעבודת־הבנין שלנו אינו משבר כספי בלבד, אינו אפילו המשבר של עבודת־הישוב ושיטתה בלבד. זהו משבר של ההסתדרות הציונית, של התנועה הציונית כולה. משבר זה תלוי אמנם מצד־מה בציונות האמריקאית, אבל אין הוא שאלה של הכסף האמריקאי בלבד.

בעצב ומתוך זעזועים קשים נולדה ההשקפה הציונית, בעצב ומתוך זעזועים קשים גדלה והתפתחה, עד שנעשתה לתפיסת־עולם עצמית, לשיטת־חיים שלימה. כמה מחלות־ילדות עברו על התנועה, עד שהגיעה לתקופת־הסינתיזה של יצירה. היו ימים שהציונות לא היתה לרבים מן המחזיקים בה אלא דבר שב“קבלנות” לבד, דוגמת מפעל של משא־ומתן ומסחר. המטרה היתה פשוטה: רכישת הארץ מידי בעליה, ואף האמצעים היו פשוטים: תעמולה לשם נדבות־כספים, מוסדות פינאנסיים ודיפּלומטיה. עברו עשרות שנים של חבלי גידוּל והתפתחות, של זעזועים ונגודים פנימיים; עברה תקופה שלימה של לבטי־מחשבה בגולה, של עבודת־חלוצים בארץ. ולא לשם דבר שבקבלנות בלבד היו כל מעלותיה ומורדותיה, כל חלומותיה ומעשיה של התנועה במשך דור שלם. מפעל הקבלנות נעשה תנועה של תחיה והתחדשות היסודות. המטרה היא תחית האדם־העברי, העשותו ליוצר בתוך צבורו הטבעי. והאמצעים: כנוס הכחות הלאומיים, חזוּקם וסדוּרם, השלטת היסוד הלאומי והצורה הלאומית בכל עניני החיים, בענינים פוליטיים ובשאלות כלכליות, בפרובלימות תרבותיות ובפרובלימות מוסריות. הציונות החדשה הסינתטית, גוזרת כליה על הגיטו הרוחני, על יהדות המצטמצמת בקרן זוית, והיא תובעת שיטת־חיים לאומית שלמה, המקיפה כל צרכיו של אדם מישראל. כי יודעת היא: רק מתוך הצטברות האנרגיה הלאומית, רק מתוך תחית־הלבבות והתעוררות כל הכחות, הנרדמים במעמקי הנשמה הלאומית, אפשר לחולל את הפלא הגדול: לחדש את היסודות הלאומיים, שנתערערו בסערות הדורות. ומכאן כל ענינה של עבודת־ההוה בצורותיה השונות: העבודה הפוליטית, המלחמה לשם הזכויות הלאומיות, עבודת החנוּך והתרבות הלאומית בגולה. ומכאן קודם כל עבודת הישוב הלאוּמית, שדרכיה רחוקים מן הדרכים המקובלים בישובו של עולם, כרחוק אידיאל לאומי ממפעל כלכלי רגיל, – עבודת־ישוב זו, שתעודה כפולה לה: כבּוּש־עמדות ויצירת נכסים חמריים מצד אחד; ה“חנוּך הלאומי”, הכשרת החומר האנושי על־ידי עצם עבודת־הבנין, יצירת האדם־העברי החדש, המעורה בקרקעו ויוּנק משרשיו, יצירת יחס חדש אל העולם, אל הטבע והחיים, אל האדמה, אל העבודה – מצד אחר.

והנה עמדו לה לתנועתנו אנשים חדשים, אשר לא נשאו את חליה ולא סבלו את מכאוביה בשנותיה הראשונות, והאנשים האלה חוזרים ומביאים לה עכשיו את מחלות־הילדות, אשר אמרנו: נרפאנו מהם כליל. באמריקה גדלה והתרחבה בהרבה תנועתנו בשנות־המלחמה, ביחוד גדל שם המחנה בשנים האחרונות, אחרי ניצחונותיה הפוליטיים המזהירים של התנועה. כל אלה האנשים החדשים ודאי עתידים להיות לנו לברכה ולתועלת גדולה, ואין איש מאתנו מזלזל בחשיבותם. ואולם לפי שעה עדיין טירונים הם בעולמנו ויש עוד צד שלילי בהשפּעתם. לפי שעה חזרו והכניסו לעולמנו את ה“נקודה שנוצחה”, את תפיסת הציונות כדבר שבקבלנות, כמפעל של עסק ומסחר. אין האנשים האלה מודים הודאה גמורה בתעודותינו הלאומיות בגולה, אין הם מבינים כל צרכם, מה טיבה של עבודת־ההוה, ומה צורך יש בה. הפוליטיקה הלאומית בגולה, עבודת החנוך והתרבות אינן ענין לציונות ולתעודותיה הישרות, ועל־כן יש לוותר עליהן, שלא לסבך את ה“עסק” ולא להרבות בהוצאות־חינם. הציונות צריכה להיות דבר השוה לכל נפש, אין בה משום חובת אידיאולוגיה לאומית, וראוי להרחיק ממנה את היסודות הטפלים, שדבקו בה במקרה ושהמחלוקת מצויה בהם. יש להוציא מכלל עניניה של ההסתדרות את הפוליטיקה הלאומית ואת המלחמה לזכויות לאומיות בגולה, שלא להקניט את בעלי־היכולת באמריקה, העוֹינים את הענינים האלה, ושלא לקפּח את עזרתם לעבודת־הבנין בארץ; יש לוותר גם על עבודת החנוּך והתרבות בגולה, שלא לבזבז כספים על דברים שאין להם נגיעה ישרה לאותה עבודת־הבנין. כל ענינה של הציונות צריך להיות פשוט וברור ומחוּור לכל אדם מן השוק; כל העבודה בארץ צריכה להעשות על יסוד פשוט וטבעי, ככל מפעל מסחרי שבעולם. על צד האמת כבר נגמר תפקידה המיוחד של ההסתדרות הציונית העולמית, ועכשיו אין מקום להנהגה שלתנועה, אלא להנהלה של מפעל, דוגמת ההנהלה של חברת־מניות. לפנים היה תפקיד פוליטי להסתדרות הציונית: להכשיר את התנאים המדיניים לעבודת־הבנין. עכשיו, לאחר החלטת סאן־רימוֹ, נגמר התפקיד הזה. אין עוד מקום לפוליטיקה ציונית. בגולה אין לנו עוד תעודות פוליטיות, ובארץ תעשה ה“פוליטיקה” על־ידי בא־כוחה של ממשלת המנדט, שעליה הוטל לסייע לבניין הבית הלאומי לישראל. אנו אין לנו אלא לדאוג לסדור המוסדות והמפעלים הישוביים המעשיים. הללו יעשו על יסודות כלכליים פשוטים המקובלים בעולם, על בסיס החשבון הקר של הוצאה והכנסה, של ריוח והפסד, ועל כן פקעה זכות קיומן של הצורות ההסתדרותיות המקובלות. אין טעם בדבר לבחור את האכסקוטיבה על פי היסודות הדימוקרטיים הרגילים, אלא יש למסור לשנים־שלושה אנשים, שהם יזמינו חבר של מומחים ואנשי־מעשה לפי ראות עיניהם ומכל מקום שימצאו. הללו יבואו במקום המנהיגים האידיאולוגים שעבר זמנם (ושאילי־הכסף אינם מאמינים במעשיותם) וינהלו את המוסדות והמפעלים כדרך העולם. אף עצם עבודת־הישוב תעשה “כדרך העולם”, על יסודות חוקי־הברזל של האקונומיקה. ההסתדרות הציונית יכולה להסתלק וליתן להמוני־העם, שירכשו להם את הארץ בכחם ובעמלם. אין מקום לעבודת־ישוב לאוּמית, אלא להתישבות פרטית של אנשים, המבקשים עבודה ומזונות לעצמם והדואגים איש־איש לנפשו. אין מקום ל“תקציבים” לחקלאות, לעבודת החנוּך והתרבות וכיוצא בזה. האיניציאטיבה הפרטית היא ראשית הכל וסוף הכל.

השקפה “פשוטה” זו על הציונות ותעודותיה, שהביאו אתם “ציוני נובימבר” מן האמריקאים ושמחזירה אותנו לימי הציונות של “קבלנות”, סכנתה לא היתה גדולה בשנים כתקונן. בכל תנועה יש מקום למתקדמים ויש מקום לנחשלים, ודרכה של ההתקדמות אינה תמיד דרך הקו הישר, ויש שהתנועה מעקפת כמה עקיפות ומתלבטת כמה לבטים עד שהיא יוצאת למרחב. גם הציונים החדשים שבין חברינו האמריקאים לא יוכלו סוף־סוף לעמוד כנגד ההגיון הפּנימי שבתנועתנו. אלא שלפי שעה גדולה תקלתו של “רצידיב” זה, אשר ה“וואלוּטה” נותנת לו תוקף והשפעה שלא לפי ערכו הראוי לו. תעודה היסטורית גדולה נפלה בגורלם של אחינו האמריקאים. היהדות שבמזרח־אירופה נהרסה ונחרבה כליל, זו שבמרכז־אירופה ירדה מנכסיה, וארץ־ישראל הצעירה, המתעוררת לבנין וליצירה, תלויה בשעת־משבר זו בעזרתה של אמריקה. ועל־כן נעשה אותו “רצידיב” אמריקאי צרה וקלקלה גדולה לעבודת־הישוב בשעה זו; על־כן אפשר היה לו להטביע את חותמו הפגום של ועידת לונדון ולהנמיך את קומתה.

וזהו עצם מהותו וחשיבותו של המשבר: לא הטעות שנסתבכו בה אחינו האמריקאים, אלא כשלונה וחולשתה של כל ההסתדרות כולה. הן ידעו והרגישו רוב חברי הועידה הזאת – והשמאליים שביניהם לא כל־שכן, – ש“שיטתם” של האמריקאים סכנה כרוכה בה בשעה זו לתנועתנו ולעבודתנו בארץ, ואף־על־פי־כן לא עמד בהם רוח וכח להתיצב כנגדה. לא היתה, כנראה, בלבבות די אמונה בהסתדרות ובכחותיה, בהגיון הפּנימי של התנועה; גבר החשש, שמא לא תעמוד ההסתדרות בנסיון הגדול שהוטל עליה, גברו הפקפוקים והספיקות והתקוות הקלושות של אובדי־דרך: אולי, שמא יעמוד ריוח והצלה מכאן. זהו, כנראה, מקור החולשה והחצאיות שבעמדת המנהיגים ורוב חברי הועידה; מכאן כל תוצאותיה המעציבות.

לא רק ועידה שלא הצליחה היתה זו, אלא סימן דלדול וכשלון להסתדרות כולה. הועידה נועדה בשעה, אשר בלי שום חשש גוזמא ופראזה בטלה אפשר ליחד לה את התוֹאַר “היסטורית”. ולמה לא נעשתה חג ודגל לאומה? מדוע לא יצא דבר ממנה אל תפוצות הגולה לחזק ידים רפות, לעורר ולעודד את הרוחות, לפחת נשמה יוצרת בתקות־הדורות הפאסיבית ולהעמיד כל אדם מישראל על חובתו? נודה־נא על האמת המרה: השעה הגדולה לא מצאה את האנשים הראויים לה. לא ידענו למצא מסילות ללב העם בצוק העתים האלה, לעשות את הסימפתיה שבכח מפעל חי, לעורר ולהפעיל כחות גנוזים. נקרענו מעל המוני העם, השרויים בצער ובחרפה, המנהיגים נתכנסו, כמו בימים הטובים ההם, בארבע אמות של דיפלומטיה ולא חלו ולא ראו מבעד לערפל הלונדוני את ההומה ורוחש ומתהוה במעמקים. כל הזעזועים הנפשיים הגדולים, העוברים על אוכלסי ישראל במזרח־אירופה, כל הפּרוצס הפּנימי של חורבן־עולמות ויצירת־עולמות נתעלמו מאתנו. לא חסרו אמנם תסיסות ולבטים רוחניים גם בתוֹך התנועה בפנים. אבל כל החזיונות הללו – המגמות הסוציאליות החדשות, התנועה הרוחנית של צעירי ישראל שבמערב, תנועת החלוצים וה“שומרים” החדשים – נשארו מחוץ לרשותה ולספירת השפעתה של ההסתדרות הרשמית. צאו וראו בצבורי־הגולה הגדולים ונוכחתם: קרוב לנו העם בלבו, ורחוק מאתנו בחייו ובמעשיו. תקות התחיה והגאוּלה הלאומית חיה בנשמתוֹ ויש בה אפילו כדי להקים סערה על פני השטח העליון בימים הגדולים, ימי המאורעות היוצאים מן הכלל, אבל אין היא משפּיעה עליו בחיי יום־יום. הציונות לא נעשתה להמונינו כח יוצר ומחולל ומאיר נתיבות חדשות; אין היא להם אלא חזון־לב יפה בלבד, הפורח בתכלת הרקיע. בימות־החול שוכנים הם בטומאת הגלות, נתונים בחרפה ובנווּל, שקועים בספסרות, בחמריוּת ובאידיפירנטיות לאומית, ואנו לא ידענו להטיל סערה אנושית־מוסרית ללבבות להחיות את הכחות הנרדמים בקרקע הנפש ולהעמידם כנגד הארס המחלחל ומפעפע באויר. היפלא אפוא, שלא ידענו לעורר תנועה של התנדבות עממית גדולה, שרפתה אמונתנו בהמוני העם ובעצמנו, ומתוֹך כשלון ורפיון פנימי הרכּנו את ראשנו בפני ה“דולאר” האמריקאי, שהוא יבנה את בית־ישראל ההרוס? לא לחינם קרא ווייצמן בועידת לונדון את קריאת־היאוּש: “עם ישראל, אַיכּה?” ואולם, לא בעם האשם, אם נדע לקרוא לו – יענה לנו. אם נמצא את הדרך ללבו – נמצאהו ער ומוכן למפעל ולקרבנות. וגדולות פרוטותיו של עם מ“דולארים” של יחידים.


 

ב    🔗

טעות היא בידי ידידינו האמריקאים, הסוברים, שאפשר לה לעבודת־הבנין, שתעמוד על האיניציאטיבה הפרטית ומלחמת־הקיוּם של יחידים בלבד. עדיין לא הגיעה שעתה של שיטה זו בארץ־ישראל; אי־אפשר עדיין לעזוב את הישוב עם תעודותיו התרבותיות והמעשיות לנפשו. הישוב העברי המסודר סדור לאומי כבר הביע את יחסו לשיטה זו ולמסקנותיה. העתונות הארצישראלית, המנהיגים האחראים של עבודת־הבנין, האספה הכללית של הועד הזמני לימודי ארץ־ישראל, ועידת “הפועל־הצעיר”, ועל כולם – אספת הנבחרים של יהודי ארץ־ישראל הכריזו על הסכנה שיש בשעה זו באותה שיטה ובמסקנותיה הקיצוניות לכל עבודתנו בארץ

בשעה זו אין מקום בארץ לישוב הגון ובעל־משקל על הבסיס של איניציאטיבה פרטית בלבד; לעת־עתה יש מקום בעיקר לעבודת־ישוב לאומית. דעה זו היא לא הלכה פסוקה, הנובעת מן התיאוריה ומהשקפות סוציאליות ידועות, אלא היא יוצאת מן העובדות ומן המציאות הארצישראלית.

מן הנסיון ומן המעשים אנו למדים דברים אלה:

א) איניציאטיבה פרטית זו, שבה תולים האמריקאים את כל תקוותיהם, ירדה בתוקף המאורעות ותנאי־החיים בגולה ועמדה על איפת־רזון של “כמות מבוטלת”.

ב) היסוד והעיקר של עבודת־הישוב הוא הישוב החקלאי. כל שאר המקצועות אין בהם לא כדי לפרנס מספר הגון של עולים ולא כדי לברוא בסיס כלכלי ולאומי טבעי לכל מפעלנו.

ג) ההתישבות החקלאית דורשת על פי עצם מהותה בחירה והכשרה מיוחדת של החומר האנושי. תובעת היא כל נשמתו של אדם ומטילה עליו קרבנות קשים ומתמידים במשך כמה שנים, אשר “לחשבון” הכלכלי הפשוט של היחיד אין שווה להביאם. אי־אפשר לה להתישבות חקלאית בלא עבודת הכנה קודמת ארוכה וקשה (הכשרת הקרקע, הבראה וכדומה), ואי־אפשר לה לעבודת הכשרה זו, שתעשה על־ידי המתישבים היחידים בעצמם.

אין צורך להרבות דברים להעיד על אמתותה של ההנחה הראשונה. אוכלסי ישראל במזרחה ובמרכזה של אירופה נדלדלו דלדול גמור. מפני הירידה הנוראה של שער־הכספים בארצות אלו אין אף בידי העשירים שבהם להביא את “הונם” אל הארץ. יהודי רוסיא ואוקראינא נקרעו מאתנו לגמרי, ורק יחידם מעטים מהם מצליחים לחולל את הפלא הגדול: להתגלגל כל מיני גלגולים בדרך במשך כמה וכמה חדשים, להוציא “מיליונים” להוצאות הנסיעה ולהגיע לבסוף אל הארץ, ספק שלימים בגופם וּודאי נקיים מנכסיהם. והמעטים שהצליחו להמלט בעוד מועד מגיא־ההרגה ולמלט גם את כספם ב“וואלוטה” הראויה לשמה – אותם תמצאו בכל מקום שאתם רוצים: בקושטא, בברלין, במינכן, בווינה, בבריסל, בלונדון, בפאריס ובכל מקומות הרחצה והמרפא שבאירופה, רק לא בארץ־ישראל (שנים־שלשה יוצאים מן הכלל אינם באים בחשבון). בעלי חוש־ריח חריף הם האנשים האלה ומרגישים הם, שאין עדיין בארץ קטנה ועניה זו כר נרחב לפעולותיהם במדה הראויה להם. אין מקום ללויתנים במי־אפסים. וכאן הגענו להנחתנו השניה:

האפשרויות להתפתחות המסחר והתעשיה בארץ זו הן מוגבלות בכלל, ובשעה זו בפרט. הארץ נתונה היום במצוקה כלכלית גדולה. מפורענויותיו של המשבר הכללי, העובר עכשיו בעולם, נטלה ארץ־ישראל תשעה קבים, וביחוד סובלים הסוחרים ובעלי התעשיה הקטנה את ענשו של זה. ארץ קטנה זו, שאין לה עדיין משלה אלא מעט מאד ואינה יכולה לספּק בעצמה אף את צרכיה ההכרחיים ביותר, ערה במדה שאין למעלה הימנה לתקלותיו הכלכליות של העולם הגדול. גדול המחסור בצרכי ההספקה ההכרחיים, היוקר מאמיר מיום ליום (יודעי דבר חשבו ומצאו, שמחירי צרכי־החיים ההכרחיים בארץ הם כיום הגבוהים ביותר שבכל העולם, ולא רק בהשואה עם ארצות הוואלוטה הנמוכה: אף באנגליה המחירים נמוכים הרבה מאלה שבארץ־ישראל. משפּחה בינונית, בת ארבע נפשות, המוציאה באנגליה כעשרים וחמש לי“ש, אי־אפשר לה להתפּרנס בארץ־ישראל בתנאי חיים דומים בפחות משלשים וחמש לי”מ לחודש), תש כח קניתם של התושבים ואין קונה לסחורות שהובאו מחוץ־לארץ, והן מונחות בבית־המכס כאבן שאין לה הופכים להיות לברות לשכר “השמירה”. אין קרדיט מספיק לצרכי הסוחרים, קשרי המסחר עם חוץ־לארץ עדיין לא שבו לקדמותם, הקלקלות העולמיות במקצוע הטראנספוֹרט, פרי הריסותיה של המלחמה, עושות את שלהן ומשפּיעות ביחוד לרעה על האקספורט של הפירות המהירים להתקלקל, כגון תפוחי־הזהב והדומים להם, נתמעטו או נדלדלו השווקים ליבול הארץ, קצתם מפני ירידת הוואלוטה וקצתם מטעמים אחרים (אסור האלכוהול באמריקה, למשל, משפּיע גם הוא לרעה על האכספורט של יינות ארץ־ישראל). ובשעה קשה זו, שהגיעה לסוחרים ולמושבות הנטיעות, שהן היסוד למסחר העברי שבארץ, להרבה סוחרים חדשים. והוא הדין בבעלי־התעשיה הקטנים.

כל זה משמש לנו אזהרה חמוּרה בנוגע לכל שיטת עבודתנו ומקיים בידנו את התורה הגדולה, שלמדה המלחמה לכל העולם כולו: אין להעמיד את קיוּמה ותקות עתידה של ארץ על ה“מרקנטיליות”; אין יסוד בריא לכלכלתה של ארץ, שאינה יכולה לספּק בעצמה בשעת הדחק את צרכי בני־אדם ההכרחיים ביותר; אומה, שאינה מתפּרנסת מן הקרקע, אין קיומה בטוח, וכל הצרות והתקלות, העוברות לכאורה על אחרים, פוגעות גם בה. רעיונו של פיכטה (“דער געשלאָססענע האַנדעלסשטאַאַט”) בדבר שיטת־כלכלה מדינית, העומדת לחלוטין ברשות עצמה ואינה תלויה בעולם־חוץ לספּוּק צרכיה העיקריים, הולך ונעשה קנינם של רוב העמים והממלכות. אף אנגליה, סוחרת עמים זו, שכל גדלה ועשרה בא לה ממסחרה ומתעשיתה, התחילה שוקדת על תקנת החקלאות והיא משתדלת לחזור ולהמליך את המחרשה בשטחי הציד וגני־החמד המרובים שבמדינה.

לא רק בשעת משבר זו ולא רק מפני הלקח שנתנה לנו מלחמת־ העמים: אף כשהשנים כתקונן אין לתלות במסחר ובתעשיה תקוות גדולות ביותר להתפּתחותה של ארץ־ישראל; בעצמו של דבר אין “ישוּב ארץ־ישראל” אלא ישוב חקלאי.

בשביל תעשיה גדולה אין לה לארץ־ישראל לא חמרים ראשוניים ולא פחם משלה, ובשביל תעשיה עברית, המעסיקה ידים עבריות, לא תהא לה גם עבודה זולה, שתתן לה את האפשרות להתחרות עם התעשיה מפותחת של ארצות אחרות. בכח החשמל, שאולי נוציא מכוחות המים המרובים בצפון הארץ, אפשר יהיה רק לפרנס את התעשיה הקטנה, המעבדת בעיקר את פרי הארץ. ואם “פרי” זה יהיה משל אחרים ולא משלנו – לא יהיה יסוד לפעלנו, ועבודתנו תעשיר בעיקר רק את החקלאי הערבי.

ואין כאן יחס של שלילה לתעשיה. ודאי שהתעשיה צריכה לתפוס מקום חשוב בפוליטיקה הישובית שלנו, אבל אין להפריז על מדת אפשרויותיה. יש להביא בחשבון, שהנסיונות להכניס תעשיה לארצות חקלאיות כארץ־ישראל אינם עולים לעולם בנקל, ובמקרים רבים לא הצליחו כלל, או שהיו צריכים לכבוש להם את עמדתם בקושי גדול ובפסיעת מדודות ביותר. על־כל־פנים, אין מקום בארץ־ישראל לתעשיה עברית אלא על יסוד של חקלאות עברית.

והיא המדה גם בנוגע למסחר. במסחר העולמי, זה שבין עמים ומדינות, לא השתתפה ארץ־ישראל עד עכשיו כלל, ומצבה הגיאוגרפי מחוץ לנתיבות המסחר העולמיות הגדולות נותן מקום להטיל ספק בדבר, אם תהא מוכשרת לכך במדה ניכרת בעתיד. ואשר למסחר הפנימי, הרי ישוב עברי העומד עליו יהא תלוי עוד שנים רבות ביצירה הכלכלית של הערביים.

ומניחים אנו לפי־שעה את הנמוקים הלאומיים־המוּסריים, הקושרים קשר פנימי בין עבודת־הבנין ובין הקרקע ותולים את ענינה של התחיה הלאומית בתשובה של האם־האדמה, שהיא תחזיר נשמה חיה וטהורה לעם נובל ותתן בלבו את עולמו של הקדוש־ברוך־הוא ויחס אנושי לעולם זה. מניחים אנו גם את הנמוקים הלאומיים־הפוליטיים בדבר אָפיה ופניה הכלליים של הארץ, הטבועים לעולם בחותמו של עובד־האדמה (לא העיר, אלא הכפר נותן לארץ את צורתה; ישוב עברי, המתפרנס מן המסחר, ולוא יהא אפילו גדול בכמותו, יתרכז רק בערים ולא יהא אלא דוגמת איים בודדים בתוך אַלמנט זר, כתמים יחידים המפוזרים פה ושם על־פני דמות־דיוקנה העצמית של הארץ). עיקר העיקרים הוא, שישוב, אשר מעמד הסוחרים מרובה בו על המדה, בסיסו רעוע ודומה הוא לאילן ששרשיו מועטים וענפיו מרובים. מספרים מחכימים. אם נטול לדוגמא את המספר היחסי של העוסקים בענפי־הכלכלה השונים בארצות שונות, כפי שהובאו בספרו של רוּפּין על בנין הארץ, ואם נניח בשביל ארץ־ישראל התפּתחות כלכלית וחברתית ודרישה לסוחרים, לפקידים, לאנשי האומנויות החפשיות בדוֹמה לזו שבגרמניה, באוסטריה, באיטליה, או בארצות אחרות כיוצא בהן, יצא לנו, שאם נתפוס כשעור הראוי בשביל הישוב הצעיר בארץ כעשרה אחוזים למאה מכל בעלי אומנות – עוסקים במסחר וכעשרה אחוזים פקידים, רופאים, מורים, שמשים, וכו' – לא נתפוס מדה זעומה ביותר (בגרמניה עולה מספּרם של הסוּגים האלה ביחד 24.8%, באוסטריה – 18.8%, באיטליה – 16.1%). נשארו לנו, איפוא, בשביל שני מקצועות־הכלכלה הראשיים – החקלאות והתעשיה (האינדוסטריה הגדולה ומלאכת־יד) – שמונים אחוזים למאה. וכבר ראינו לעיל, שמספרם היחסי של בעלי־התעשיה אי־אפשר לו שיהיה גדול ביותר אצלנו. אם נניח בשביל ארץ־ישראל התפתחות אינדוסטריאלית גבוהה יותר מזו של אוסטריה, איטליה והונגריה ודומה כמעט לזו של צרפת והוֹלנד, נצטרך להניח, שבישוב העברי בארץ יעסקו בתעשיה כשלשים אחוזים למאה מכל בעלי משלח־יד.

היוצא מזה, שחמשים אחוזים למאה בערך יצטרכו לעסוק בעבודת־האדמה. האפשר הדבר, שהאינטיאטיבה הפרטית – ולוא תהא זו שבשנים כתקונן, באין כל המכשולים והתקלות היוצאים מן הכלל המנויים לעיל – תתן לנו מספר עצום כזה של חקלאים עבריים?

הנחתנו השלישית עונה על שאלה זו בשלילה גמורה.

דומה, שאף הנחה זו אינה צריכה לראיות. היש מי שיטיל ספק בדבר, כי ההתישבות החקלאית אי אפשר לה בלי קרבנות אישיים קשים ומתמידים במשך שנים רבות, בלי וותוּר גמור על “מנהגו של עולם”, על הרגלים והנאות, על צרכי־צוות ודרישות צנועות ביותר ל“קומפורט” ולתנאי־חיים נוחים קצת, – קרבנות, שהיהודי הבינוני, בן הכרך והעיירה האמיד במקצת, זה האוֹבּייקט של תקוות האיניציאטיבה הפּרטית, לא יוכל לעמוד בהם? מי יכשיר בשביל האיניציאטיבה הפרטית את החומר האנושי, מי יעשה את כל עבודות הכבוּש וההכשרה, הקשות והמרובות, שאי אפשר בלעדיהן בארץ עזובה וירודה זו, והדורשות לפעמים שנים שלמות של טפול ויגיעה מרובה, עד שזוֹכים לראות את פרי האדמה? מי יעשה את כל הדברים האלה, שהם ודאי ענין יפה לפואסיה ולהתרוממות־הרוח הלאומית בשעה של חג וחגיגה, אבל הם מפרכים את הגוּף, מוציאים את האדם מן הישוב האנושי שהוא רגיל בו, מרחיקים אותו מן התרבות ומנהגיה ועושים אותו מטרה לכל פגעיו ופורענויותיו של אַקלים סורר זה שלנו? היום תגזרו כליה על ה“תקציבים” ועל ה“קבוצות”, הגורמות “גרעון” לקופותינו, ומחר תבקשו בכל תפוצות־הגולה מאה אנשים, בעלי־הון ואיניציאטיבה פרטית, שיקבלו על עצמם וגם ימלאוּ תפקיד־פרך זה של חלוצי הישוּב החקלאי שלנו – ולא תמצאום. ודאי ימצאו גם בתוך בעלי־הבתים הציוניים אנשים המוכנים ל“קרבנות”, ואולי גם המוכנים למות לשם הישוב, אבל מסופקני, אם ימצאו ביניהם גם אנשים, המוכשרים לחיות לשם הישוב, להתענות ולסבול את עולו מיום ליום ומשעה לשעה, לעבוד את העבודה הקשה בחרבוני־הקיץ ובזעף־גשמים ולהפקיר את הגוף לארסה של ה“מלריה”, – שבט־זעם זה של הישוב הצעיר, הבולע בחשבון ממוצע לכל־הפּחות עשרים וחמשה אחוזים למאה של המרץ האנושי וכשרון העבודה…

שני טפּוּסים של חקלאים עבריים יש לנו בארץ, וכנגדם שני טפּוּסים של מושבות. יש אכרים ומושבות, העומדים על הנטיעות, ויש העומדים על “פלחה”, על מזרע תבואות, איזוהי הדרך, שיבחר לוֹ המתישב החדש, זה שיבוא בכח האיניציאטיבה הפּרטית ויביא אתו את צרור הכסף?

עבודת־הנטיעות מתאימה יותר לרוחו ולנטיותיו של “בעל־הבית” היהודי הבינוני. זו – יותר משיש בה אכרות ועבודה גופנית קשה, יש בה מסחר ו“קוֹמבּינציוֹת” ועבודת־המוח, ואין השאלה בדבר הכשרת החומר האנושי מעכבת בה כל־כך. ואולם שכרה, יוצא בהפסדה: א) אין הנטיעות מפרנסות את בעליהן אלא מקץ כמה שנים, ונמצא, שהמתישב צריך להביא אתו כסף רב, שיספיק לו גם לצרכי המשק גם לפרנסתו במשך השנים האלה; ב) אף־על־פי שבדרך כלל הצליחו מושבות הנטיעות יותר ממושבות הפלחה ומצבן יותר משוכלל, מכל־מקום אנו למדים מן המשבר האחרון, שגם שיטה זו יש בה סכנה, לפי שמשק הנטיעות תלוי יותר בשווקים ובקוניונקטורות, וכל תקלה שבאה לעולם עשויה להפוך לו את קערתו על פיה; ג) הקלקלה העיקרית שבמשק זה הוא, שאין בו משום פתרון לשאלה הלאומית של הישוב. ולא מפני היסודות הרוחניים שבדבר, שאינם באים במדה ובמשקל; לא מפני שאין במשק זה בשביל איש־האויר העצבני, הבא מן העיירה הגלותית, משום שנוי המרכז הפנימי והתחדשות היסודות הנפשיים, אלא מפני שאלת־הפועלים שלנו – שאלה כלכלית חמוּרה זו, שהרצון הלאומי הטוב והכוונות הטובות לבד אינם מספיקים למצוא לה פתרון. הנסיון המעציב הוכיח לנו, שמושבות הנטיעות הולכות ונעשות מרכזים לעבודה ערבית. מכל אכר עברי מתפרנסות משפּחות ערביות אחדות, וכל מושבת־נטיעות חדשה היא קנה חדש בערבות־החול, המעלה שרטון סביבו לבנות עליו בנין חיים כלכליים משוּבּחים בשביל ערבי הסביבה. כל הנסיונות שנעשו וכל ההצעות שהוצעו עד עכשיו, כדי להשליט את העבודה העברית במושבות־הנטיעות (ההשפעה המוּסרית, לחוץ דעת־הקהל על־ידי העתונות ועל־ידי ההסתדרות הציונית ומוסדותיה בארץ ובגולה, כל הפּוליטיקה הסוציאלית שלנו ליצירת תנאים נוחים בשביל הפועל העברי ולהשבחת מצבו: הכשרתו לעבודה בחוות מיוחדות, המפעלים התרבותיים והכלכליים השונים בשביל צבורי־הפועלים, העזרה למוסדותיהם ולאגודותיהם לשם צרכים קבוציים, בנין בתים וחוות מיוחדות בקרבת המושבות), לא הועילו לצערנו ולהפסדנו הגדול לשנות את המצב. לא כאן המקום לעמוד על סבות הדבר, עובדא היא זו, שאף הזרם הגדול של עלית חלוצים ופועלים חדשים במשך החדשים האחרונים לא נגע במושבות הנטיעות, וזקני הישוב החדש שביהודה כאילו נשארו “מחוץ למחנה” בשעה זו. היש איפוא טעם בדבר, שעבודת־הבנין החדשה תצא בדרך הכבוּשה, תקיים את המצב הכושל ותתן תוקף חדש לקלקלותיו הלאומיות?

ה“פלחה” העומדת בעיקר על עבודת האכר ובני־ביתו, אין בה אמנם התקלות האמורות במדה זו, אבל שכרה זה יוצא בהפסדה מבחינות אחרות. אין העולה החדש, בעל הקפּיטל הקטן, מוכשר בשום אופן ל“התאַכּר” בפלחה; אין לו, כאמור, לא ההכשרה הגופנית ולא הכשרה הנפשית לכך. אין הוא מסוגל כלל לעבודה הקשה, לחיי האכר העלובים, ואינו יכול לעמוד בפני פורענויותיו של האַקלים; חסר הוא, העירוני, איש־האויר ומהיר־התנועה, את החנוך החקלאי, את הסבלנות העקשנית, את ההסתפּקות במועט, ולכשתרצו לאמר: את כובד התנועה הרוחנית של איש־המחרשה. ההבדל הגדול שבין תנאי־החיים בעיירת מולדתו ובין אלה שבכפר הארצישראלי, הרגשת הבדידות שלא הורגל לה, ההכרה שלפנים היה חי על כספו חיים מרווחים ונוחים ועכשיו הוא צריך להסתפּק במועט ולחיות חיי צער ורזון – כל זה יעיק עליו, ועוד יותר על גברת־הבית, ולא יתנם להתערות בקרקע. הנסיון מורה: הפלחה הכנסתה מועטת בארץ־ישראל (וחייהם העלובים של בני עקרון ומושבות הגליל יוכיחו), ואין בה כדי לבסס את עמדתו של האכר. כדי למצוא את פרנסתו בצמצום, צריך האכר לעבוד עבודה קשה, וצריך גם שאשתו תהיה לו עזר כנגדו ותשא אתו בעוֹל, ושניהם יחדיו יטפלו ערב ובוקר וצהרים בכל ימות השנה בענפי משק שונים (גידוּל בהמות וחלב, גידול עופות, ירקות וכו'). הימצא לנו חומר אנושי כזה במדה מספּיקה מבעלי האיניציאטיבה הפּרטית?

זאת ועוד אחרת. אדמת הפלחה צריכה, כאמור, לבוא לידי בעליה כשהיא מתוקנת ומוכשרת כבר כל־צרכה. עבודת ההכשרה וההבראה צריכה להעשות קודם־לכן על־ידי אחרים. יש צורך, שהאדמה תהיה קודם בידי יהודים במשך שנים; ויש צורך גם, ששטח־האדמה בשביל המושבה החדשה יהא גדול בערך ויספּיק למאתים משפּחות. הנסיון הורה, שאין טעם ואין חשבון ליסד מושבות קטנות, לפי שהן סובלות מן הבדידות ואינן יכולות לישא בהוצאות הצבור הגדולות וליצור את מוסדותיו ההכרחיים (הספקת המים, נקוז, בית־ספר, בית־כנסת, בית־עם, ספריה, רופא ובית־מרקחת וכיוצא בזה). ומאין יקחו עכשיו שטחי־אדמה גדולים ורצופים, מוכנים ומוכשרים ומתוקנים כל־צרכם להתישבות רחבה מהיום הזה ומשעה זו ואילך? אולי לא רבים הם בתוכנו היודעים, כי האדמה שאפשר לנו לרכוש אותה או לזכות בה בכמות הגונה לצרכינו אינה ברובה אלא אדמת־בור, או אדמת הממשלה, שלא החזיקו בה הפלחים, וזוהי בעיקר אדמה זבורית, או אדמה שוממה, אדמת סלעים וחול ובצות, שלא תצלח לישוב אלא לאחר עבודת תרבות קשה במשך זמן רב. (כזו היא אדמת הסלעים החשופים של הרי־יהודה, החול אשר על שפת הים שבין חיפה וגבול מצרים, עמק הירדן, הנגוע במלריה, אדמת הסלע של מדבר יהודה שבין חברון וים המלח, וכיוצא בזה).

קיצורו של דבר: אין מקום לפי שעה בארץ לעבודת ישוב רחבה על יסוד האיניציאטיבה הפרטית. יש מקום לפי־שעה בעיקר לעבודת־ישוּב לאומית, זו שאי־אפשר לה בלי תקציבים וגרעונות.

אם לא יבוא עם ישראל לעזרתה של עבודה זו ביד רחבה, אם לא יביא קרבנות – ולא נדבות – לשמה, עתיד המשבר, שאנו עומדים בו, להעשות לנו צרה וסכנה לאומית.


תל־אביב, ט“ז חשון, תרפ”א.

(“מקלט”, תשרי–כסלו, תרפ"א).


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!