רקע
משה גליקסון
לקראת הקונגרס השנים־עשר

מתוך תקוה וחששות מחכה עם ישראל בשעה קשה זו לקונגרס הציוני השנים־עשר. היש צורך להסביר את הטעמים והגורמים, המיחדים חשיבוּת מיוחדת לקונגרס זה? בפעם הראשונה יכנסו שליחי ההסתדרות הציונית לקונגרס אחרי הפסקה ארוכה של שמונה שנים. ולא סתם שמונה שנים עברו עלינו למן הקונגרס האחד־עשר, אלא שמונה שנים של סערות וזעזועים, של פורענויות ויסורין, של תקוות ונחמות, שדוגמתן לא היתה לנו עוד זה שנות מאות ואלפים. לא רק הכרזת באלפור ניתנה לנו בשנים האחרונות האלה אלא גם – פרעות בארץ. והנה באנו עד משבר; כולנו מרגישים, שהשעה שעת נסיון, שעה מכריעה לגורלנו ולתקות עתידנו, והלב הומה וחרד: הנעמוד בנסיון? הקונגרס בקרלסבד – פרושו מפקד הכחות וגיוסם לשם המפעל הלאומי הגדול. הימצאו, היספיקו הכחות הללו?


 

כלפי חוץ    🔗

א    🔗

שתי תעודות יש להם לקונגרסים שלנו: לברר את המצב בהוה ולהתוות את הדרך, או את הדרכים, בעתיד. אנו זקוּקים במדה אחת לעין בהירה וליד חרוצים. בתוֹך סבך הפרובלימות, העיוּנים, האינטרסים, הנגוּדים והסכסוכים, שאנו מתחבטים בהם, אנו זקוקים גם ליסוד התבונה המקיפה, לדעה צלולה וחודרת עד שרשם של דברים, וגם ליסוד המפעל היוצר, לכשרון המעשה והעבודה, המחדש פני החיים. ואַל יאמרו: שבענו דבּוּרים וחקירות, אין לנו צוֹרך בעיוּנים ובברורים, תנו לנו דברים של ממש, פעולות ומעשים, שיש להם מנין ומשקל. טעות היא זאת. הרי לא ה“אקציון” הסמוּיה, הקופצת לתוך כל נחשול הסוער מסביבה ובלבד להמלט מאימת הריקנות, דרושה לנו, אלא המפעל היודע את דרכו ואת הכרחה, המפעל הנעשה בעינים פקוחות, ביתרון הכשר דעת. הקונגרס הקרלסבדי לא יוכל להמלט מן העיוּנים והברוּרים. הוא יצטרך לקבוע יחסים לפרובלימות, ליתן דמוּת ובטוּי והערכה לכל מה שהומה וסוֹער סביבנו, לכל מה שמתרחש ומתהוה בתוכנו. החלק העיוני, הדקלרטיבי של עבודת הקונגרס, יש בו משום מצות השעה ואינו פחות במעלה מן החלק המעשי, מן ההחלטות על שאלות מעשיות של ישוּב ארץ־ישראל. דרושה לנו קודם כל בהירות גמורה, דרוש לנו בירוּר מוחלט של המצב. אסור לנו לטשטש את האמת ולהאפיל עליה משום אופּורטוניזם שבפוליטיקה. אין לנו תקנה אלא האמת. ראוּי לנו שימצא בנו אוֹמץ רוח להסתכל ישר בפני האמת ולגלותה ברבים. פוליטיקה המקלקלת את שורת האמת מפני “צרכי־השעה” היא פוליטיקה גרועה, – לפי שאין לה קיום – בכל העולם כולו, ואצלנו, שאין לנו כח אחר זולתי הכח המוסרי, לא כל שכן. על־ידי נפתולים של פוליטיקה אפשר להגיע ל“כבוּשים” ול“נצחונות” לשעה ולרגע, אפשר לסמא את עיני הבריות כלפי פנים וכלפי חוץ, אפשר לעורר רוֹשם ארעי וחולף של דבר־מה גדול וקיים, אפשר להצית אש קש בלבבות ולהביאם לרגע למעשה הקרבן, אבל אי־אפשר לבנות בנין מתמיד ועומד, לשנות את צרוּפי־הכחות הממשיים ולברוא יסודות חדשים ליחסי חיים ולצורות חיים. על הקונגרס השנים־עשר הוּטל לתקן מה שעוינו במשך שנים בפוליטיקה חכמנית ורברבנית. עליו להניח יסוד לפוליטיקה חדשה, לפוליטיקה של אמת, של דברים ברורים ומעשים ברורים, כלפי חוץ: כלפי ממשלת בריטניה הגדולה, כלפי ממשלת ארץ־ישראל, כלפי הערבים, וכלפי פנים: כלפי הישוב העברי בארץ, כלפי מפלגותינו, כלפי הגולה הגדולה, כלפי עם ישראל. בעצם הדבר נתבע הקונגרס הזה לברוא בריאה חדשה את הפוליטיקה הלאומית שלנו. מה שנקרא עד עכשיו בשם זה לא היה באמת אלא דיפלומטיה, אמנם דיפּלומטיה חרוצה, משחק נוֹעז, המנסה את הגורל, אולי בדלית ברירה. עכשיו הגיעה השעה, שבמקומה של זו תבוא הפוליטיקה הלאומית, פוליטיקה כנה, הנותנת דמוּת ובטוי וקובעת דרך לרצונה הלאומי של האומה, המכריזה על דרישותיה וטורחת בממושן מתוך אמוּנה עמוקה באידיאלים נצחיים ומתוֹך הבחנה בהירה של המצב הקיים כאחד; הקובעת את יחסה לעולם־חוץ בדברים נכונים וברורים, אינה מתחכמת לזכות במשחק בדרך נס, אינה דורשת מה שלא ניתן להתגשם ואינה מבטיחה מה שאין בכחה לקיים.

מוּם יסודי דבק בפוליטיקה ה“חיצונית” של הציונות מאז: חוסר חוּש המציאות; מוּם זה הביא בימינו לידי טעות כפולה: להערכה מוטעית ומוגזמת – מתחילה לחיוב ואחר־כך גם לשלילה – של הכרזת באלפור והחלטת סאן־רימו מצד אחד, לתפיסה בלתי נכונה ולתאוּר בלתי נכון של מדת כחנו ותעודותינו, להבטחות מופרזות והתחייבויות מוגזמות על חשבון עם־ישראל מצד אחר. טעות זו נקמה בנו בהכרח את נקמתה; אי־אפשר היה לה, שלא תביא, בשתי המחנות גם יחד, לידי מפח־נפש על תקוות שנתבדו ולא תערער את יסוד האמוּן שבין צד לחברו. מלכתחילה לא היו כאן יחסים פשוטים וברוּרים, העומדים על הדעה הצלולה והמיושבת, על הערכה נכונה של דברים כהויתם, ועל תנאים וסעיפים מפורשים, המבררים את ענינו של הבית הלאומי ואת פרטי הזכויות של הישוב העברי ומוסדותיו. מנהיגי התנוּעה הציונית לא השמיעו מעולם לעם דברים ברורים על היחסים האלה. מתחילה שמענו, ממקורות מוסמכים ובלתי מוסמכים, דברי מליצה והתלהבות על העם המעריץ את כתבי־הקודש ואת יעודי־הנביאים, על השדוּך המוצלח שבין כנסת ישראל ובריטניה הגדולה, וכדומה. לאט־לאט התחילו נשמעים גם דברי בטוּל וקנטור, לאט־לאט גברה בדעת הקהל החשדנות והפסלנות הקרתנית, הנותנת את החריפות הבקרתית במקום ההבחנה המפוכחת והמתחכמת לראות מזימות ותחבולות מרמה במקום שאינן. ומצד אחר הפרזנו על מדת כחנו ולא קמצנו בהתחייבויות, הבטחנו הרי־זהב ממש: ההתלהבות היהודית תחולל נפלאות מהיום ולמחר, מיליונים ומיליונים נביא אל הארץ, את כל יושביה נעשיר בזמן מועט, רק נותנים נהיה ולא מקבלים, את כל תקציבה של הארץ נספק, את הוצאות ההגנה מוכנים אנו לקבל על עצמנו, את הוצאות החנוּך, הבראת הארץ וכו' – לא כל שכן, ויוֹשבי הארץ לא יצטרכו אלא לפתוח את לבם וכיסיהם לקראת ברכותינו ונדבותינו. וכך נעשתה הפוליטיקה הציונית, שלנו ושל הממשלה הבריטית, מעין צפיה לנסים וספקולציה על הפלאות שיעשה הצד האחר. והגיעו הדברים לידי כך, שאנחנו חכינו להלואה בריטית לבנין הבית הלאומי, לקרקעות שתמציא לנו הממשלה מנכסי המדינה ומן הלטיפונדיות שיפדו מידי בעליהן, וכו'; והממשלה הבריטית חכתה להלואה, שאנחנו נתן לצרכי הארץ כולה, לבנקים, לאשראי של אפותיקי, שאנחנו נמציא בשביל כל בני הארץ כולם, ומיניסטר המושבות צ’רצ’יל הודיע לנו בלב תמים, שעם ישראל צריך ליתן לו את הכסף הדרוש לצורך ההגנה על הארץ, כדי שמשלם המסים הבריטי לא יבוא לידי נסיון…

הגיעה השעה לתקן את הטעויות האלה, שהביאו לנו תקלה גדולה. הגיעה השעה להעמיד את הפוליטיקה הציונית שלנו, את היחסים שבינינו ובין בריטניה הגדולה, על הבסיס הנכון של אמת ודברים כהויתם. הקונגרס השנים־עשר ישוב ויעריך מחדש את התחיבותה של בריטניה הגדולה לעם ישראל לפי תכנה האמתי; הוא יתן בטוי ברור ופרוּש נכון לצרכינו ולדרישותינו, לתעודותינו ולהתחיבויותינו כלפי פנים וכלפי חוץ.


ב    🔗

צירי הקונגרס הי"ב נתבעים להשמיע מעל במתו דברים כנים וברורים, – לא דברי מליצה ותשבחות, שאין איש מאמין בהם, לא דברים מעורפלים של רמזים ורזים דיפלומטיים, שאין לאדם צורך בהם, אלא דברים פשוטים ובהירים על היחסים וההתחיבויות של שני הצדדים. וזוהי ההערכה שיתן, שצריך ליתן הקונגרס להכרזת באלפור ההיסטורית: לא מפעל מלאכים ולא מעשה־שדים; לא אַקט אידיאליסטי טהוֹר, מפעל מוסרי עילאי, שנעשה לשמה, מתוֹך הנטיה הטהורה לבד לתבוע את עלבונו ההיסטורי של עם עולם ולכפר על חטא שחטא לו המין האנושי מדור לדור; ולא מפעל של מזימות־ערמה ונכלי פוליטיקה, שבא לכתחילה בכוונה פסולה לרמות אותנו ולהשתמש בתמימותנו, כדי שאנחנו נכריע את הכף במלחמת־העם לטובתה של אנגליה. יודעים אנו, שלא בשביל עינינו היפות ניתנה לנו הבטחת־המולדת. ואף לא כדי לעשותנו שליחים תמימים וסמויים של המדיניות הבריטית. יודעים אנו שלכתחילה נחלקו הדעות בדבר היחס לשאיפות הציונים, עד שלבסוף נצחה הדעה, שבאה לצרף אינטרס ריאלי לתביעה אנושית מוסרית. הפוליטיקה האנגלית, שהיא אולי קונסטרוואטיבית יותר מזו של כל עם אחר, אבל עם זה גם חפשית יותר ממשפּטים קדומים, ערה ופתוחה לקראת החדש והמתהוה מזו של עם אחר, ידעה להעריך את כחה החיוני, הריאלי, של שאיפת המולדת שלנו, ועל כן לא נמנעה מלהוציא את המסקנא ההגיונית מסיסמאות המלחמה של הימים ההם ולהודות ברעיון אנושי יפה, שראתה בו ברכה לא רק לאומה עלובה ועשוקה אלא גם לתעודותיה הפוליטיות של בריטניה. זהו היסוד להכרזת באלפור: צירוף מיוחד במינו, צירוף של פוליטיקה ריאלית ושל יחס יפה לרעיון אנושי־מוסרי. ומכאן המסקנא ההגיונית בדבר פעולתה האפשרית ויפוי־כחה של אותה הכרזה: שני היסודות האלה יחד הם תנאי הכרחי לפוליטיקה הציונית של הממשלה הבריטית, ועל־כן אין לנו לתלות תקוות מוגזמות בעזרתה של אנגליה בשעה שיעדר האינטרס הריאלי, קל־וחומר בשעה שיתנגד לכך. אין לנו לחכות, שאנגליה תקריב קרבנות בשבילנו, שהיא תעשה את מלאכתנו ותבנה את ביתנו.

ואולם כשם שאנו חיבים להוציא מלב תמימים – אם יש עוד כאלה בעולמנו – את האמונה בנסים של “פוליטיקה” ובכחם של כבושינו הפוליטיים לחולל נפלאות מהיום ולמחר, כך אנו חיבים להזהיר גם מפני האמונה האחרת – בנסים ובנפלאות, שיעשה העם במשך זמן מועט במקצוע הכלכלה בארץ־ישראל.

אַל נפריז על כחה החיוּבי, היצירי, של התלהבות ההמונים ואַל נוציא עליה שטרות לזמן קצר, שלא נוכל לפורעם. אַל נתלה, לא אנו ולא אחרים, תקוות מופרזות בהתלהבות זו ולא נבוא אחר כך, לכשיתבדו, לידי מפח נפש ולידי תרעומת, שאין בהן לא טעם ולא תועלת, על עם ישראל. לידידינו הסוברים, כי ההתנדבות העממית תתן לנו את האפשרות להתגבר מעכשיו ולאחר שלשים יום בכחות עצמנו על כל קושי פוליטי, פיננסי וכלכלי בארץ, אנו צריכים להודיע בהתגלות לב: טעות היא בידכם. הציונות, מצוקתנו הרוחנית והחמרית, שאין אתם יודעים דוגמתה, כמיהתנו הגדולה לגאוּלה ולתקוּמה, היא ודאי כח יוצר ומחולל, כח מאותם הכחות היוצרים היסטוריה ומאירים נתיבות חדשות לבני אדם. ואולם אם רוצים אתם לראות היום או מחר את פריה; אם קובלים אתם על האילן הפורח, שאינו נותן תיכף, היום ובשעה זו, את הפרי הגמור, אינכם אלא טועים. אַל תאמינו באגדה המקובלת בדבר כחו העצום של ישראל ועשרו המופלג. הביטו סביבותיכם וראו: “אצילי בני ישראל”, שאתם נתקלים בהם והמשמשים לכם סמל וראיה לכחו הגדול של עמנו, אינם מרגישים בכבלי הגלות ואינם נזקקים לשופרות הגאוּלה. מהם, כגדולי ישראל בצרפת, נלחמים מלחמת־יאניצ’ארים באחיהם הנושאים עין לתחיה, מהם שעומדים מרחוק, קרים וזרים ומתנכרים, וקצתם שהתחילו מודים בציונות – מיום שאתם סמכתם את ידיכם עליה – אינם מודים בה אלא בשביל אחרים ועל חשבון כיסיהם של אחרים… והמוני בני ישראל במזרחה של אירופה, אלה שהציונות היא להם שאלת־חיים ותעודת־חיים, נתונים בשעה זו לטרף ולמשיסה, במדה ובצורה שלא פללתם ולא הוגד לכם ואף לא הראיתם בחלומות זועה על משכבותיכם. ואשר שארו מבני ישראל בעלי רגש לאומי טבעי והצילו גם את חילם, מעטים הם מלשאת על שכמם כל סבלה של היצירה הגדולה הזאת. מהם שעושים כל אשר בידם ובונים לעצמם ולעמם, ומהם ה“מסייעים” לדבר לא לצורך עצמם, אלא לשם מצוה לאומית. ואולם על־ידי התנדבות חפשית אי־אפשר אפילו לכלכל שעה אחת מדינה קיימת ועומדת, ולבנות מדינה חדשה לא כל־שכן. ההסתדרות הציונית עושה נפלאות ממש כהסתדרות חפשית, שאין כחה יפה לכוף על צרכיה ולהטיל חובות ומסים על היחיד, אבל לא די בכך. אם יש לכם אמונה בכחו של רעיון אנושי גדול, אם האינטרס הממשי, שאתם מוצאים בהתגשמותה של הציונות, איננו דוקא האינטרס של שעה זו ושל ארבע אמות אלה – הרי השכילו לראות את הנולד. דרך התגשמותה של הציונות היא דרך ההתפתחות הטבעית והמודרגת, דרך שתוּף העבודה הנאמנה של שלשת הגורמים: של עם ישראל ושליחו, ההסתדרות הציונית, של ממשלת המנדט ושל הישוב העברי הקיים בארץ. אם ממשלת הארץ וההסתדרות הציונית יעשו את שלהם, כדי להכשיר את התנאים ההכרחיים לבנין הבית הלאומי, אם הישוב העברי שבארץ יגדל ויתפּתח ויעשה לכח ממשי חשוב ואף יהיו לו התוקף והסמכות לדאוג לצרכים הכלליים הדרושים לגדולו ולהתפתחותו, אם תהיה לו הרשות לכוף על רצונו הקבוצי ולהטיל חובות ומסים על היחיד לשם ספוק צרכי הכלל – יתגלה כחה החיוני של הציונות לכל הדרו, מצוקתנו הגדולה, כמיהתנו לגאולה, הכרח הברזל של ההגירה היהודית יבואו לעזרת המפעל הגדול ולאט־לאט יבנה הבית הלאומי לעם ישראל בארץ־ישראל.

ובתנאי אחד: אַל תדרשו מאתנו גדולות ואַל תשחררו את עצמכם מן ה“קטנות”, מן החובות היסודיות, המוטלות על כל ממשלה; אל תטילו עלינו משא כבד מנשוא, אל תדרשו מאתנו, שנעשה גם לנו גם לאחרים, שנעבור כביכול ברכבת “אכספּרס” את הפּרוצס ההיסטורי הקשה של תחית עם וארץ, ואגב נעשה גם לששים רבוא ערביים, לרוממם משפלותם ולהעשירם עושר חמרי ותרבותי, ואגב נעשה גם לכם לפטור אתכם מכל הדאגות וההוצאות הכרוכות בשלטון ובאדמיניסטרציה של ארץ. אין אנו דורשים גדולות מכם, אין אנו מכניסים פרושים מוגזמים להכרזת באלפור ולהחלטת סאן־רימו, אין אנו דורשים פרביליגיות ומתנות־חנם לעצמנו בנגוּד לאחרים ועל חשבונם. אנו דורשים מכם, ראשית, שתעשו את חובתכם, את החובה היסודית של כל ממשלה, ושנית שתכניסו תוכן כל שהוא אל המלים היפות של הכרזת באלפור והחלטת סאן־רימו. אנו דורשים קודם־כל בטחון החיים והרכוש. בטחון גמור ומוחלט, בלי שום תנאי וצמצום ויוצא מן הכלל: בלי תנאי יסודי זה אי־אפשר לא רק לבנות, אלא גם לקיים את הבנוי1. אי־אפשר שלהלכה יודו בזכותנו הלאומית הגדולה, זכות המולדת2 אי־אפשר הדבר, שנהיה תלויים לזכות יסודית זו ברצונם ובחסדם של אחרים.3 ועל הכל אנו דורשים דברים ברורים ומסוימים, בהירות גמורה, סעיפים מפורשים באמנה שבכתב. שאם לא כן לא תחדל לעולם פרשת המזימות והאינטריגות והחתירות, המחשיכות לנו את עולמנו. בלי התנאים הברורים והמסוימים, בלי פרוט הזכויות שניתנות לנו לשם עבודת הבנין, בלי פרשת המפעלים והמעשים שימסרו לרשותנו, בלי קביעת זכויותיהם של מוסדות הישוב והתרבות שלנו – אין מקום לעבודת בנין רחבה ומקפת, אין מקום אפילו לתכנית עבודה ברורה ומסוימת, שלא תהיה לקויה בארעיות ובדיליטנטיות ולא תהיה בנויה על השערות ותקוות בלבד. ובלי תכנית עבודה מסוימת, הבנויה על היסוד המוצק של מצב ברור וזכויות ברורות, אין תכנית פיננסית, אין תקציב. במצב זה של ערב אור עם חושך, של נדנודים ומעלות ומורדות שאינם פוסקים, על יסוד הצעות ושאיפות כלליות וסתמיות, אי אפשר לרכוש את ההון הפרטי, המבקש שדה עבודה לעצמו, ואי־אפשר גם לעורר תנועה של התנדבות עממית גדולה.

כך צריך הקונגרס השנים־עשר לנסח דין ודברים שבינינו ובין ממשלת בריטניה הגדולה, כך הוא צריך להעריך את הכרזת באלפור והחלטת סאן־רימו, כך לקבוע את תעודותיהם והתחייבויותיהם של שני הצדדים.


ג    🔗

פוליטיקה זו של דברים כנים וברוּרים הכרחית היא לנו גם ביחסנו לממשלת א"י גם ביחסנו לשכננו הערביים. היש צורך להטעים, שאין לנו לא חשבון ולא רצון לריב עם ממשלת־הארץ, לגרוע מכבודה ומן האוטוריטה שלה מדעת? מוקפים אנו אטמוספירה של שטנה והסתה ואנו זקוקים לממשלה תקיפה, בעלת כח ואבטוריטה, שתתיחס אלינו יחס של צדק ויושר. ואולם גם כאן זקוקים אנו קודם־כל לאמת, וטעות גדולה תהא זו, אם נדחה את האמת, ולוא תהא אמת קשה ומרה ביותר מפני אופורטוניזם שבפוליטיקה; אם נוותר מפני חשבונות מדומים על זכותנו וחובתנו לבקר מה שטעון בקורת, להתריע על קלקלות ושגיאות שיש בהן סכנה. טובה אכזריות של אמת ממשוא פנים של “דרכי שלום”. דוקא מפני שאנו רוצים בממשלה תקיפה, עלינו לעשות את חובתנו האזרחית ולהעמידה על טעויותיה. אין אנו מתנקשים בכובדה של ממשלתנו, אבל אין אנו רוצים גם לעשות את כבודתנו וענינינו מדרס לפוליטיקה של אופורטוניזם. הקונגרס חייב להביא לידי בטוּי ברור ובהיר את יחסנו לממשלת הארץ, את דרישותינו ממנה בשעה קשה זו. יותר משיש בידנו לעשות את הדבר בימי הרעה האלה, יוכל הקונגרס לעשותו… מתוֹך הכרת חובה ואחריות, מתוך זהירות גמורה שלא להגזים ולהטיל אימה יתירה על צבורנו, אבל גם בלי משוא פנים למי שהוא וּבלי הונאה עצמית, יתן נא הקונגרס דמוּת ובטוי למצבנו בארץ בשעה זו, לצרכינו ולתעודותינו, לדרישותינו מאת עצמנו ומאת אחרים. זוהי דרישתו הראשונה של עם ישראל בשעה זו, אשר הקונגרס הציוני השנים־עשר יהיה לו לפה: תמלא נא ממשלת־הארץ את חובתה הראשונית. היסודית: תדאַג נא לבטחון חייהם ורכושם של תושבי הארץ, תמלא את תעודתה המוטלת עליה מטעם המנדט ובנין ה“בית הלאומי”, אבל לא תדאג לענינינו יותר משאנו דואגים להם, אַל תבהל “להצילנו” בנגוד לרצוננו, תשמע תחילה מה בפינו אנו, מה בפי באי־כחנו האחראים, ולא תעשה פוליטיקה של בהלה על חשבוננו, על חשבון כבודנו וענינינו, על חשבון זכויותינו היסודיות, על חשבון שאיפותינו ותקוותינו הלאומיות. אַל יהיו דברים אלה בעיניה כאותו המשא המיותר, שמזדרזים להשליך בשעת סערה מן האניה המטורפת לתוך הגלים הזידונים…

*

דברים ברורים צריך הקונגרס לדבר גם על יחסנו לערבים ולתנועה הערבית. אין אנו תמימים להאמין, כי הבירוּרים יועילו לשנות הרבה את המצב בשעה זו.4 קולה של הבינה הצלולה לא ישמע בתוך הרעש אשר סביבנו. ואף־על־פי־כן אנו חייבים לברר לעצמנו ולאחרים את המצב, לקבוע את יחסנו למצב זה. לפעמים יש צורך לדבר בשביל “הפּרוטוקול ההיסטורי”. כולנו צמאי שלום ומנוחה. אבל אהבת השלום לא תעבירנו על הדעה הצלולה, ולא תמנענו מראות דברים כהויתם וכהתהוותם. עיקר שאיפתנו צריכה להיות: למצוא דרך שלום עם העם הערבי, עם המוניו האנונימיים, שרצונם אין לו עוד לא שם ולא דמות ולא נוסח. אי־הדרך – קשה לסמן בשעה זו בדיוק. ההמונים הללו אין להם עדיין כתובת פוליטית שלהם.5

מבחינה זו יעריך הקונגרס את ה“פוליטיקה” הערבית של העסקנים היחידים מאתנו, הרואים את עצמם “מומחים” לשאלה קשה זו. וכי יש צרך להטעים, שהקונגרס לא יוכל לסמוך את ידיו על פוליטיקה של “מתנדבים”, שאינם אחראים לפני הצבור, – פוליטיקה שלא תמיד היא מתאימה לכבודנו הלאומי ושעל פי עצם מהותה יש לה אופי של סחר־מכר עם תקיפים ובעלי זרוע?

*

6 למה נכחד על האמת? לא ידענו לדבר אל העם הערבי, למצוא מסלות ללבו; לא ידענו לדבר אליו מעל לראשי האפנדים והסרסורים והפקידים השונים, שעומדים בינינו ובינו…7

…ואם עינים לכם לראות, הלא תראו הלא תבינו, כמה גדלה התועלת שעבודת הישוב והתרבות שלנו מביאה לכם מאליה. כל מקום שדרכה עליו רגל האכר, הפועל והחלוץ העברי, כל מקום שהבאנו אליו את כחותינו החמריים והרוחניים, נהפך למקור ברכה ותרבות לסביבה הערבית. כל מושבה עברית וכל ישוב עירוני עברי הכניסו חיים והרחבה ושכלול תרבותי לכפרי הערבים שמסביב. ואם עכשיו כך לעתיד, כשעבודתנו תגדל ותתרחב ושפעה יעלה וישתפך על פני כל הארץ, על־אחת־כמה וכמה. ולא רק מן הבחינה הכלכלית עתידה עבודתנו להיות לכם לברכה, אלא אף מן הבחינה הכלכלית עתידה עבודתנו להיות לכם לברכה, אלא אף מן הבחינה הלאומית כך. היסוד העברי יהיה בארץ השאור שבעיסה, הוא ישמש לכם דרבן לעליה וליצירה.

ועוד אחרת: הלא תשכילו לראות את הנולד, את המתרחש ומתהוה במעמקים. וכי אין אתם מניחים, שהעבודה המשותפת של שני העמים המצוינים שבעמי המזרח עשויה להיות לתועלת ולברכה לתרבות האנושית הכללית, ואף לחדש את כבודו ותפארתו של רוח המזרח כקדם?8

כדברים האלה, דברים כנים וברורים, צריך הקונגרס השנים־עשר להשמיע באזני כל מי שרוצה לשמוע.


 

כלפי פנים    🔗

א    🔗

גם כלפי פנים ננקוט נא כלל זה: נזהר מפני התקוות המוגזמות ולא נבוא לידי מפּח־נפש. הקונגרס עצמו לא יחולל נפלאות. הוא לא יברא כחות חדשים מאין ולא ישנה במאמר פה את צרופי הכחות הריאליים, בין אשר לנו ובין אשר כנגדנו. הוא יכול רק להביא לידי בטוי, לסכם ולהעריך מה שיש, להעמיד אותנו על טעויות שטעינו בעבר, למנוע אותנו מארחות עקלקלות ולהתוות לנו מחדש את דרכנו בעתיד.

עיקר טעותנו שטעינו בשנים האחרונות ושהביאה אותנו עד משבר פנימי קשה הוא – שזנחנו את המקורות החיוּניים, הראשוניים, של התנועה ודבקנו בשטח העליון, החיצוני. ההסתדרות פסקה משמש את התנועה, משמש לה כלי־שרת ולבוש, ויש שנראה לנו, להפך, שכל עיקרה של התנועה לא בא אלא לשמש את ההסתדרות, לספק למכונה את פרנסתה. ולא שפסק שפעה החיוני של התנועה ותש כחה לחדש ולהחליף חמרים. מי שיודע לקלוט צליליו וריחותיו של עולם מתהוה, מרגיש, כי דבר מה הומה ומתרחש במעמקינו. יש תסיסות ונדנודים וזעזועים פנימיים בעולמנו. מתוך המצוקה הגדולה, שתקפה את העם במזרחה של אירופה, עומדים צעירי ישראל והמוֹניו ומתפללים לשחר חדש, מתחבטים ומתלבטים ביסוריהם הקשים, נושאים עין לגאולה, מבקשים תקנה לפגעי עולם ולתקלות דורות, מבקשים אותה פעמים מתוֹך אינסטינקט ער וקולע אל המטרה ופעמים מתוך טמטום וארחות עקלקלות של שעה טרופה. ואולם כל זה הומה ותוסס “מחוץ לעזָרה”, מחוץ למחיצתה וספירת השפעתה של ההסתדרות. בפנים, בתוך נקודת השריפה, כביכול, של חיינו הלאומיים, ייליל השממון של מנגנון־גולם, נטול חיים ויניקת שרשים. וכך הגענו לקלקלותיו הגדולות של משבר פנימי קשה. לא ידענו למצוא מסילות ללב העם בשעת נסיון זו, לחדור לתוך סבך־חייו המטורפים, לעודדו ולחזק את רוחו בצוק העתים האלה, לתת מרוחנו ומזוהר תקותנו על דרכו האפלה והתפלה; עזבנו את היסודות המבורכים, הרחבים והמוצקים של תנועתנו, את יסודותיה העממיים; שכחנו את תורתה הגדולה של הציונות הלאומית, הסינתטית, שעינה ולבה לכל גרגיר של יצירה ולכל קורטוב של כח, היוצרת כחות חדשים עם כשהיא מטפחת ומכנסת את הקיימים. ולפי שלא ידענו לפתח את אוצרותיה הנפשיים־הטבעיים של עבודת הבנין בשעה גדולה זו, על־כן באתנו המבוכה הגדולה, על־כן הזדרזנו להשליך מעל ספינתנו המטורפת של משאה ה“אידיאולוגי”, על־כן נעשינו “ריאליסטים” ואנשי מעשה, על כן לא ראינו אלא את המכונה ואת האפּאראט בלבד, ואת נשמת העם ונשמת התנועה הפקרנו לסערותיה ולפגעיה של השעה, להשפּעתם המכלה והמהרסת.

והנה אנו רואים את ראשית סימניה של ההתפּכחות הגדולה. זמירות חדשות־ישנות נשמעות במחנה, גבר הצורך בלבבות לכפר על עון ועידת לונדון והתקופה שקדמה לה ולשוב אל מעינה המבורך של תנועתנו, אל “מי תהומות” של האומה, שעולים בשעת ברכה להחיות לבבות ולהפרות חיים. אַל נעמוד איפוא בחצי הדרך. יהא נא לנו הקונגרס השנים־עשר ציון ומפעל בדרך חדשה־ישנה זו. הקונגרס הקרלסבדי לא ימלא את תפקידו, אם יבוא לשמש את ההסתדרות בלבד ולא את התנועה. גדולות וחשובות שאלות ההסתדרות וההנהלה, שאלת קרן־היסוד והבנקים, קל־וחומר שגדולות וחשובות שאלות העליה וההתישבות. ואולם לא די בכל זה. הקונגרס לא יהיה ראוּי לשמו ולשעתו, אם לא יהיה לפה לתנועה, אם לא יתן שם ודמות למצוקתה ולכמיהתה הגדולה של השעה, אם כל מה שהומה ומתרחש בעולמנו, כל פרשת יסורינו ולבטינו ושאיפותינו, לא ימצאו בו את תקוּנם־בטוּים. אי הדרך ומה הצורה לבטוי זה – אין לסמן ולקבוע מראש. דברים אלה יש בהם מיסוד החזון והאינטואיציה, וודאי שאינם ענין לתיזות שבהרצאה ולהחלטות של ועדה. ואולם מה שיש לבקש ולקוות מאת הקונגרס הוא – הרוח והרצון, המגמה וההתרכזות הנפשית, העין הפקוחה, הלב הער, ההסתכלות הטהורה.

ואַל יירא הקונגרס מפני העיונים והפרובלימות, ואף לא מפני גלוּי הקרעים והנגוּדים, הכרוכים בהם. הגיעה השעה להתגבר על הפחד מפני “אידיאולוגיה” ודברי רוח. אף הקרעים והנגודים שבקרבנו אין בהם סכנה אלא בשעה שאנו רוצים להאפיל עליהם במליצות ריקות ובתחבולות של צביעות פוליטית. אין לנו תקנה אלא אם נדע להסתכל ישר בפני מציאותנו. אם נדע להשתחרר מן הטמטום ומן הערפל שבמפלגתיות, אם נחדל להסתכל בדברים מבעד לנוסחאות ולמושגים פסוקים, אם נראה איש בחברו את האדם, את היהודי, ולא את איש־המפלגה בלבד – תהא ברכת התבוּנה הצלוּלה והרצוֹן המוסרי שרוּיה על בירורים ועיונים שלנו. – כל מה שהומה בלב אדם מישראל, המבקש תקנה לנשמתו, כל הפרובלמות הסוציאליות, התרבותיות והמוסריות, הממלאים את לב הצעירים ואנשי־הרוח שבעם, הם ענין לציונות ולקונגרס הציוני. כי הציונות שלנו פונה לכל נשמתנו, להאדם־היהודי כולו; תביעה רבולוציונית יש לה: לצור צורות לכל חייו, תנאי חייו ויחסי חייו של היהודי, ותביעה זו היא מקור חסנה וגבורתה.

מתוך הכרה זו חייב הקונגרס לקבוע את יחסו לפרובלימות־הגלות שלנו. הציונות היא יותר מעבודת ישוב ובנין בארץ־ישראל בלבד; תנועתנו הלאומית רחבה ממדת האינטרסים של הישוב בארץ־ישראל. על הקונגרס לשוב ולהכריז על אמתה הגדולה של הציונות הסינתטית: תחיה לאומית – דרכה ופרושה: כנוס הכחות הלאומיים, כנוס מיום ליום ומשעה לשעה, בארץ ואף בגולה. כל המקצועות השונים של “עבודת־הרוח” בגולה, עבודת החנוך הלאומי והתרבות הלאומית, ואף הפוליטיקה הלאומית, יצירת הצורות והמוסדות של ה“אוטונומיה” הפנימית שלנו, – כל זה הוא עיקר גדול בעבודת התחיה הלאומית. אם רוצים אנו לעורר בלב העם כחות מפעל וקרבנות, שאי־אפשר בלעדיהם לתחית־האומה במולדת, אין אנו רשאים להסיח דעת מן המיליונים שבגולה, אין אנו רשאים לעזוב אותם לנפשם, להפקירם לדלדול, להתנוונות חמרית ומוסרית. ואַל יירא הקונגרס מפני התפקידים הגדולים והעצומים; התפקידים, העבודה, הם שייצרו את הכחות, מי שאינו מאמין בכחותיה של האומה, הסמויים, אולי, מן העין ומצפים לשעת פקודתם, סופו שיביא לידי צמצום ו“קמוץ” גם בנוגע לעבודת הישוב הבנין בארץ. הלא נמצאו ציונים טובים ואחראים, שאמרו לפתור את כל שאלותינו המסובכות על־פי תכנית שלילית פשוטה: לקמץ, לצמצם, לבטל, להפסיק ולסגור…

הקונגרס השנים־עשר צריך לשוב ולחדש את יסודותיה הרחבים של תנועתנו, את יסודותיה העממיים, הדמוקרטיים. רק בדרך זו אפשר יהיה גם לרפא את הריסותיה של ההסתדרות וליתן לה את ההנהגה העליונה, העושה באמונה ובכשרון את שליחותה כלפי פנים וכלפי חוץ. הקונגרס השנים־עשר ישוב ויתן לנו הנהגה של תנועה במקום הנהלה של עסק. במקום לשכת פלהדרין, במקום חבר של “ממונים”, הנכנסים ויוצאים כרצונם או כרצון יחידים העומדים על גבם, יהיה לנו שוב ועד פועל אחראי ומיופה־כח משליחי הצבור הציוני ונבחריו – אנשים הראויים להיות לפה להמונים האנונימיים, להביא לידי בטוי את ענותם ומשאת־נפשם, את צרכיהם ושאיפותיהם, לעורר ולעודד את תקות הגאולה שבלבם, לעשותה כח מחולל ומחדש חיים.

ובתנאי אחד: שתהא לו לקונגרס העזה שבאמת; שיעמוד בו אוֹמץ רוח לראות את הדברים כהויתם ולהסיק מסקנות הכרחיות.

אַל נא נלך אחרי ההרגל הנוח והמרושל, אַל נסתפק במועט, בפשרות, בפאליאטיבים ובתרופות שאין בהם ממש. עין פקוחה, נפש ערה ולב אמיץ נחוצים לנו בשעה קשה זו.


ב    🔗

אוֹמץ לב להסתכל ישר בפני האמת ולהוציא את המסקנות הנכונות בלי חולשה ורכרוכית, בלי משוא פנים למי שהוא – זוהי דרישתה הגדולה של השעה, זהו התנאי העיקרי להצלחתו של הקונגרס השנים־עשר. הגיעה השעה לשים קץ למנהגים תפלים, שנעשו אצלנו מסורת ושמעיקות על הסתדרותנו עד למחנק. הגיעה השעה לבער אחרי הדרכים הנוחות של “הימים הטובים” ההם, אחרי אותם הטעמים והנמוקים העלובים, שהיו מכריעים אצלנו תמיד בשעת בחירות להנהלה, לועד הפועל, למוסדות השונים שלנו. אשתקד, בועידת לונדון, נגלתה אותה מסוֹרת תפלה בכל עירומיה. למוסד המחוֹקק שלנו, לועד הפועל הגדול, נבחרו “שמות” על־פי הנוסח הישן, המקובל, כאילו לא אירע כלום בעולמנו, כאילו לא נתחדש דבר, כאילו היינו עומדים עוד בשנת תרע“ג. נבחר מנגנון משוּנה כבד־תנועה וחסר כשרון עבודה, של שמונים וחמשה איש, כדי ליתן כבוד לכל מיני “נכבדים” ו”רפּרזנטציה" לכל מיני מפלגות וסיעות ופדרציות. והגיע הדבר לידי קוריוזים, שלא תצוּיר דוגמתו בשום תנועה לאומית שבעולם: כמחצית האנשים האלה, שהועידה השנתית בחרה בהם להיות מחוקקינו בתקופה החדשה שלנו, להתוות לנו את דרכי התחיה והתקומה הלאומית, אינם יודעים את לשוננו הלאומית. ואיש לא נמצא בועידה – אף באגף השמאלי שלה! – שיהרהר אחרי עצם האפּאראט המשונה הזה ואחרי היתר זה שהתיר את עם־הארצות הלאומית בצבור: החשבונות הרגילים של בחירות, האריתמטיקה של פּרופּורציות ו“מקומות”, דחו, כנראה, כל הרהורי־מרד. ושגרה זו של מנהגים תפלים נקמה בנו את נקמתה: הרי ראינו, מה כחו של הועד הפועל, שנתנה לנו ועידת לונדון, ומה כשרונו לעבודה…

הקונגרס הקרלסבּדי יעבור עבירה חמוּרה, אם לא יתאמץ לשים קץ ל“מסורת” עלובה זו. הנהלת עניניה של הסתדרותנו אינה בּנקט של יוֹבל; את גורלה של תנועתנו אין אנו יכולים להפקיד בידי אנשים “חשובים”, שהציונות היא להם צורך רוחני לשעות־עליה מעטות, אחד הענינים, המתקיים בצדם של כמה וכמה ענינים אחרים. אנשים שהציונות אינה לחם חוקם ואויר נשימתם בכל יום ובכל שעה לא יועילו לנו הרבה; אין מקום בתוכנו לעסקנים ול“מנהיגים” מן הטפוס הידוע, שאינם יודעים את כובד־הראש ואת החובה הקדושה של הגשמה, של הלכה למעשה. אין מקום בתוכנו למנהיגים־מיליונרים, המדבּרים גדולות על קרן־היסוד, על חוֹבת השעה הגדולה, חובת־המעשר, – והם עצמם יוצאים ידי חובתם בפרוטות; המשקיעים את מיליוניהם באספמיה ורואים חלומות בארץ־ישראל; המתנבאים בהתלהבות על ארץ־ישראל, המכינים תכניות והצעות למוסדות של קרדיט, למפעלים של מסחר ותעשיה בארץ, והם עצמם נותנים את ממונם בכל מיני עסקים בכל ארצות שבעולם, רק לא בארץ־ישראל. מנהיגים ממין זה הם לנו לפוקה ולמכשול גדול. הם נותנים את תנועתנו לחרפה בעיני הצעירים ואנשי הרוח, שנפשם סולדת מן הצביעות הפוליטית, המשמשים דוגמא חיה לבני מעמדם, כיצד מתיחסים “אנשים רציניים” לעסקים של ארץ־ישראל…

היעמוד רוח בקונגרס השנים־עשר לטהר את האויר אשר סביבנו, להרחיק מאתנו תקלה זו של צביעות מדברת גדולות, של חיצוניות ושטחיות נבובת־לב, של שגרה שבהרגל מרושל? הישחררו את המוסדות הכספיים של ההסתדרות, את הבנקים שלנו, מסבל הירוּשה המעיק עליהם, ממנהיגים ונאמנים שכבר שכחו את תעודותיהם הראשונות, את הפרספּקטיבות הרחבות של ענינים לאומיים?

*

אוֹמץ רוח של אמת דרוש לנו לא רק כלפי הנחשלים שבמחנה, הנתלים בכפות רגלנו ומצרים את צעדינו, אלא גם כלפי הטובים והערים שבנו, המצעידים אותנו, ברב או במעט, לפנים. אַל נשבע לנוסחאות, אַל נשא פנים לאלה ואַל נעוות דינם של אחרים.

בנגודים שנבעו בין מנהיגי ההסתדרות הציונית העולמית ובין המנהיגים – האופוזיציה של עכשיו – באמריקה, ודאי שהקונגרס יסכים לעמדתם של וויצמן ואוסישקין. ודאי שבעיקר הדבר צדקו הם, והם שהביאו לידי בטוי נכון את עצם מהותה של הציונות. הציונות אינה חברה להתישבות כלכלית בלבד; אין להעמיד את ענינה של הציונות על “המפעל המסחרי” לבד, אין לעשותה דבר שבקבלנות לפי מנהגו של עולם המעשה. ואולם אין דבר זה פוטר אותנו מלשים לב לדברי באי־כחה של אותה השיטה. אין ספק, שבכמה דברים צדקו ברנדייס וחבריו מן הבחינה המעשית. ושרות מפוקפק יהא זה לתנועה הציונית, אם הקונגרס יקדים ויפסול לכתחילה את כל דברי האופּוזיציה האמריקאית. את תורת הציונות ודאי לא נלמד מפיה, אבל הלכה למעשה בענינים כלכליים, מפעלים של מסחר ותעשיה על יסודות בריאים וטבעיים, ודאי שאפשר לקבל ממנה. כיוצא בזה יש הרבה דברים של טעם בדברי המלאכות של האכסקוטיבה הציונית, ששהתה בחורף שעבר בארץ־ישראל, כפי שנתפּרסמו בעתונים, אם כי אין להסכים בשום אופן לשיטה הכללי: ליחסה לעליה, לעניני החנוך ולעבודת הישוב הלאומית, לאותו הפתרון הפשוט, שהיא נותנת לכל שאלות הכספים שלנו: לקמץ, לצמצם ולהפסיק, לנטיתה היתירה ל“שב ואַל תעשה”, לצפיה פּאסיבית, עד שתבוא “שעת־הכושר” הגדולה. הבקוֹרת המגונה, שמתחו מצד ידוע בכוונות פסולות על ועד הצירים ועל ראשיו, העומדים זה עשרות שנים על משמר־הכבוד במערכותינו הראשונות, אינה צריכה לפעול עלינו עד כדי להתעלם מלקויים וממגרעות במקום שישנם. מכבודם של חברי ועד־הצירים – ביחוד של החברים החדשים, הסובלים ענשה של “ירושת” אחרים – לא יגרע כלום, אם נודה על טעויות, שהיו במעשיו של מוסדנו העליון לעבודת הבנין בארץ. יש גרעין בריא בבקורת של האמריקאים ושל חברי המלאכות. יותר מדי הובלט בעבודתו של ועד הצירים האופי של עזרה וסיוּע מלמעלה; פחות מדי נעשו בארץ במשך השנים האלה דברים ממשיים על־ידי העם ובעזרת העם; פחות מדי נוצרו בכסף הרב, שהוציאו בארץ בשנים האלה, מפעלים קיימים ועומדים, – פחות מכפי שאפשר היה אפילו בשנים הקשות האלה. מי אשם בדבר זה: ועד הצירים של עכשיו, ועד הצירים האמריקאי־המצרי, הישוב העברי בארץ או אולי צרוּף טראגי של תנאים אובייקטיביים התקיפים מאתנו – אין זה מעניננו עכשיו (אני מרשה לעצמי להביע את הרעיון האפיקורסי, שבחולשתו של הישוּב אשם הישוּב עצמו, ואם לא “ניתן” לו תוֹקף וכח מטעם ועד הצירים אין זה אלא מפני שלא ידע לקחתם). על כל פנים יש ויש מה לבקר ולשנות.

אין להסכים בשום אופן לדעתם של האמריקאים ושל חברי המלאכות של עניני החנוּך: עבודת החנוּך היא חלק עצמי מעבודת התחיה בכללה ואין להוציאה מתעודותיה של התנועה; אין להטיל על הישוב העברי, שהוא לבדו ייצר לנו בכחותיו המעטים את היצירה הגדולה של החנוך העברי החדש. ואולם גם זו אמת, שהישוב העברי בארץ אינו משתתף די צרכו ויכלתו בהוצאות החנוך, ותקציבו של זה מוטל כעוֹל כבד על ההסתדרות הציונית ובולע סכומים גדולים, שלא לפי הערך, להפסדה של העבודה במקצועות אחרים. ודאי אין שום אפשרות להטיל את כל תקציב החנוּך על הישוב הארצישראלי, אבל יש אפשרוּת להבריאו, להעמידו על יסודות טבעיים ובריאים יותר, לכוון את המעשים למדריגת התפּתחות עתידה, ליום שאחריותה של עבודת החנוּך בארץ תהיה מוטלת בחלקה הגדול על בני הארץ עצמם. ביום שתפתר שאלת האוטונומיה שלנו בענינינו הפּנימיים, ביום שלקהלותינו בארץ־ישראל תהיה אותה הזכות היסודית, שיש לקהלותינו ברוב ארצות הגולה, הזכות להטיל מסים וחובות על כל יחיד היושב בתחומיה – באותו יום תפתר, על־כל־פנים בחלק חשוב, גם שאלת התקציב לבתי־הספר שלנו בארץ־ישראל, לקרב את היום ההוא – זוהי אחת מתעודותינו הפוליטיות החשוּבות ביותר. ולפי שעה יש להשתמש בהשפעה המוסרית שלנו, כדי לעורר את הצבור הארצישראלי, שישא בעוֹל זה כפי מדת יכלתו. וקודם כל יש להעמיד על הדרישה, שגם ממשלת הארץ תעשה את חובתה בנידון זה, שלא תפלה אותנו לרעה משאר תושבי הארץ ותתן לנו לצרכי החנוּך על־כל־פּנים את המגיע לנו בחשבון יחסי לפי מספרנו בארץ, חלקנו בהכנסותיה ומספר תלמידינו. ועל הכל צריכה ההסתדרות הציונית לדאוג לכך, שלכל הפחות חלק מן הכספים, שהיא מוציאה לצרכי החנוּך בארץ, ישמש לבסוּס חלקי של התקציב בעתיד. בנידון זה נראית לי הצעתה של הועדה לבנין אשר על יד ועד החנוּך, שההסתדרות הציונית תקבל על עצמה לדאג, על־ידי המוסדות המתאימים לכך, לבנין בתים למוסדות החנוּך אשר בארץ־ישראל. דבר זה יביא לעתיד קמוּץ גדול בתקציב החנוך, מפני ששכר הדירות, שעולה משנה לשנה, בולע חלק הגון של תקציב החנוך, ולא עוד אלא שהדירות השכורות, שברובן הגדול אינן מתאימות כלל לתפקידן, גורמות להוצאות מיותרות אחרות: למחלקות ולמורים מיותרים, שאין בהם הכרח אלא מפני שהחדרים קטנים וצרים.

כיוצא בזה אין להסכים ליחס האמריקאים והמלאכות לעבודת ההתישבות הלאומית, לקבוצות השונות להכשרה ולהתמחות, שאי־אפשר להן בלי גרעוֹנוֹת. התעודה הגדולה של הכשרת הקרקע והחוֹמר האנושי אי־אפשר לה בלי קרבנות גדולים, שלאיניציאטיבה הפּרטית אין שוה להביאם. ואולם ודאי גם־כן, כי על־ידי קבוצות כאלה לבד לא תבנה הארץ וכי שיטת התקציבים השנתיים אינה מספּיקה לגדל לנו דור של חקלאים עומדים ברשות עצמם. גם כאן יצטרך אפוא הקונגרס לשים לב לדברי הבקוֹרת של האופּוזיציה. הקונגרס נתבע להשתדל למצוא את דרך השכלולים הרצויים לישובים ממין זה, (הוספה של שטחי קרקע במקום שיש צורך בכך, הספקת מים, בנינים לדירות ולמשק, הספקת האינוונטר וכלי העבודה, וכיוצא בזה), כדי שאפשר יהיה לעתיד לבטל את התקציבים השנתיים ולמסור פעם אחת את הישובים לרשותם ולאחריותם של המתיישבים הקבועים.

קצורו של דבר: הבקורת הכשרה, זו שאינה באה לזלזל ולקנטר ושאין לפניה לא משוא־פנים ולא שנאה המקלקלת את השורה, היא צורך הכרחי לנו, תנאי עיקרי להצלחתו של הקונגרס השנים־עשר.


ג    🔗

ארבעה דברים אלה הם בשעה זו עיקרן ותכנן של שאלות ארץ־ישראל המעשיות: א) העליה והעבודה; ב) ההתישבות החקלאית; ג) בנין בתים; ד) קרדיט. ובכולם אנו זקוקים לבקורת, אנו חייבים לשוב ולבדוֹק את דעותינו ואמתותינו לאור המציאות והנסיון.

יסוד כל עבודתנו והערובה היחידה להצלחתה היא העליה. הרכוש החשוב היחידי, שרכשנו לנו במשך השנה האחרונה ושיש בו כדי לנחמנו מענינו ומפגעינו המרוּבּים, הוא: אלפי העולים והחלוצים, שנתווספו לנו בארץ בימי הממשלה האזרחית. מי שראה את החוֹמר האנושי המשובח, שהביאה לנו עליה זו; מי שראה את מאות צעירינו, אנשי הרוּח והתרבות, אנשי ההתלהבות הגדולה וההתמדה העקשנית, שאי־אפשר בלעדיהן למפעלנו הקשה; מי שראה את האנשים האלה בונים בידיהם חיים חדשים לעצמם ולעמם, חוצבים סלעים בהרים, מסקלים אבנים, חופרים חפירות ומוציאים בזיעת אַפּיהם יוֹפי חדש מאדמת המולדת השוממה, – לא יתיאש בנקל מתקות הגאולה, ואף אם הברכה החמרית של מעשיהם אינה אולי גדולה ביותר. עצם ענינה של העליה וסדוּרה צריכים להיות ראש דאגותינו. כלפי חוץ אנו דורשים חוֹפש מוחלט של העליה, כניסה חפשית ובלתי מוגבלת לארץ. סדוּר העליה לפי אפשרויותיה של הארץ צריך להיות ענניננו אנו, ולא ענינם של אחרים. ומעצמנו אנו דורשים סדור חדש של ענין העליה, תקוּנים יסודיים בכל העבודה במקצוע זה. ההסתדרות הציונית צריכה לסייע סיוּע של ממש לתנועת החלוצים בגולה ולעליתם של חלוצים לארץ. יש צורך באנשים חדשים ובשיטות חדשות במשרדי העליה אשר בארצות הגולה. בסדור עליתם של פועלים לארץ צריכים לטפּל בעיקר לא משרדים ופקידים אלא מוסדות והסתדרויות אחראים של פועלים. תקונים יסודיים דרושים במקצוע זה גם בארץ. עבודתם של מוסדות העליה אינה מכוונת לקשר הפנימי שבין עניני העליה ועניני העבודה ואינה מסקת צרכיו של זה. לשכת העליה של ועד הצירים יש לה מנגנון גדול ופרנסתה מצויה לה בריוח, אבל אין היא מטפּלת בעיקר אלא בעצם העליה בלבד, כלומר בהורדת העולים מן האניה ובכלכלתם בימים הראשונים לבואם. המשרד המרכזי לעליה ולעבודה מיסוֹדה של הסתדרות הפּועלים וסניפיו של משרד זה דואגים להמציא עבודה לעולים הפועלים, אבל אין להם בסיס חמרי בטוח והם קולטים את מזונותיהם מן האויר. ואלו העולים מן הסוּגים האחרים, בעלי המשפּחות, הסוחרים ובעלי התעשיה הקטנה, אין דואג להם ואין מטפּל בהם כלל משעה שהם יוצאים מרשוּתה של לשכת־העליה, אין מוסד הדוֹאג לסדרם במקצוע ובמשלוח־יד שלהם. ניסו העולים מסוג זה להתאַחד לשם עזרה עצמית, ולא עלתה בידם: אין אנשים חדשים, שאינם בקיאים בתנאי המקום והשוּק, יכולים לעזור לעצמם. ניסתה הועדה לעליה ולעבודה אשר על־יד הועד הלאומי לדאוג לדבר בעזרתו של הצבור, ולא עלתה בידה: הצבור לא נענה לה. וכך מרובים הלקוּיים והקלקלות במקצוע חשוב זה של עבודתנו. הגיעה השעה לסדר את ענין העליה על יסודות חדשים, ליצור מוסד מרכזי, מוסד שישתתפו בו גם באי־כח הצבור והסתדרויות הפועלים ושיטפל בעולים מכל הסוגים למיום רדתם מעל האניה ועד הסתדרם איש איש במלאכתו ובמשלוח־ידו.

גדולה וקשה מזו היא עצם הפרובלמה של עבודה בשביל העולים־החלוצים. עד עכשיו היתה לנו בעיקר דרך אחת, דרך העבודות הצבוריות. דרך זו לא הוסיפה אמנם הרבה על רכושנו הממשי בארץ ולא נתנה ספּוּק לתביעותיהם הנפשיות של חלוצינו, שטפחו בגולה את החלום היפה להתערות בקרקע המולדת ולעבוד את אדמתה. ואולם גם מפני הקרבן הזה לא נרתעו חלוצינו לאחוֹר, ומאות האלפים מעולינו הצעירים היו עוסקים במשך השנה בסלילת כבישים ובכל “עבודה צבורית” קשה. והנה הגיע המשבר. מחוגי הפועלים אנו שומעים בימים האחרונים קובלנות מרות וחריפות על כשלון גמור. קרבנותיו של הפועל העברי, העובד עבודת פרך בתנאים הקשים ביותר, לא הועילו לבצר לנו עמדה חדשה לפרנסת המוני־עולים. קללתו הגדולה של הישוב, קללת הגרעונות, היתה גם בענף זה להכזיב את חשבונותינו, ואף לרפות את ידי העובדים ולהחליש את מרצם. לא כאן המקום לעמוד בפרטות על הסבות השונות, החיצוניות והפּנימיות (חוסר שיטה והכנה, חוסר התמחות מצד העובדים, העדר כשרון סדוּרי, ההתחרות מצד קבלנים פּרטיים, המוֹרידים את המחירים למטה ממדת הצרכים ההכרחיים לפועל שלנו, וכו'), שגרמו לכך. די לציין את העובדא המעציבה: נתבדו התקוות, שתלו בכבישים ובעבודות הצבוריות, ועם זה ירדה מדת ההתלהבות והרצון להביא קרבנות לשם מציאות נטולת־בסיס. זאת ועוד אחרת: העבודות שהיו ברשותנו הולכות וקרובות לקצן, ולקבל עבודות חדשות מאת הממשלה – אין תקוה רבה; אין כסף בקופת הממשלה לעבודות אלו, שכנינו מקטרגים, ודבריהם נשמעים בשעה זו, אין לעמוד כנגד התחרותם של הקבלנים הפרטיים.

אנו צריכים איפוא לבקש דרכים אחרות לסדוּר העולים בעבודה. אחד מתפקידיו העיקריים של הקונגרס יהיה לסמן דרכים אלה. הקונגרס נתבע למלא את ידי האוֹרגנים והמוסדות המתאימים לכך, שיכינו במדה מספיקה עבודה ואפשרויות של עבודה בשביל העולים החדשים.

ולא שעלינו להתיאש לגמרי מן העבודות הצבוריות. המרץ והקרבנות שהשקיעו בדבר לא יעלו בתהו, הלקח של הנסיון לא יצא לבטלה. ביחד עם דברי הבקוֹרת והקובלנות על מה שעבר, אנו שומעים גם הצעות לעתיד, אנו רואים התאַמצוּת לתקן את המצב. צבּוּר הפועלים עמד על טעותו העיקרית: על אמונתו התמימה שאפשר לחולל פלאות, ליצור עולם חדש, לשנות שנוי יסודי את דרך חייו ועם זה ליצור ערכים כלכליים שיש בהם ממש בכוח האמונה וההתלהבות בלבד, בלי חשבון ודעת, בלי התמחות והכשרה מקצועית. בלב הפועל העברי הולכת וגוברת ההכרה, שיש צוֹרך בעבודה משותפת עם אנשי המעשה והמקצוע, עם בעלי הנסיוֹן המעשי והחשבון המסחרי, ואף אם הם דבקים במנהגו של עולם ואינם מוֹדים בחדוּש יסודותיהם של חיינו. נטיה חדשה זו ודאי תביא תועלת מרוּבּה למאמצי היצירה של הפועל העברי בכלל, ולעבודות הצבוריות בפרט. ואולם דבר אחד ברור: אין אנו יכולים ואין אנו רשאים לתלות את כל תקוותינו בעבודות הצבוריות. לא די באלה. יש הכרח בדבר לבקש ולהכין מקצועות אחרים של עבודה בשביל העולים. יש עוד מקום להכניס מאות ואלפים פועלים חקלאים למושבות הקיימות. על הקונגרס ועל ההסתדרות הציונית לסייע לכך, בין על־ידי כח השפּעתם המוסרית ובין על־ידי יצירת התנאים והמוסדות הדרושים לכך. ואולם עיקר תעודתו של הקונגרס בנידון זה הוא לברוא אפשרויות חדשות של עבודה להמוֹני־העולים על־ידי פעולות רחבות במקצוע ההתישבות החקלאית, הבנין והקרדיט לצרכים אלה ולצרכי התעשיה.


ד    🔗

ההתישבות החקלאית היא היסוד לכל מפעלנו בארץ. דבר זה הוא מן המפורסמות, שאין חוֹלק עליהם ואין מהרהר אחריהם. ואסוֹן לאוּמי הוא לנו, שדוקא מקצוע זה הוזנח בשנים האלה. אין לזלזל אמנם במעשים שנעשו; ודאי שכל עבודת ההכנה וההכשרה, הכשרת הקרקע והכשרת החוֹמר האנושי, יש לה חשיבוּת גדולה ועתידה היא להביא עוד פירות מן הבחינה הלאומית הכללית. ואולם לא די בזה. השנים האלה לא הוֹסיפו על רכושנו החקלאי הממשי, לא נתנו לנו אף מושבה חדשה אחת, אף מושב חדש אחד בן־קיום. לתקון מעוות זה צריכה להיות מכוונת כל תשומת לבו של הקונגרס, כל העבודה הישוּבית של ההסתדרות הציונית ומוסדותיה. המפעלים, המכוונים לשם הכשרת הקרקע והאנשים, המשקים המיוּחדים לשם לימוּד והשתלמות, תחנות הנסיון וכו', הם ודאי חשוּבים, הם תנאי קודם חשוב למעשי ההתישבות. אבל התנאי אינו עוד עצם המעשה. הקונגרס צריך לדאוג לכך, שבעתיד הקרוב יתרבה בארץ שטח האדמה המעוּבדת בידי יהודים, יתרבו נקודותינו הישוביות, היסוד החקלאי העברי, העובד את האדמה ומוציא לחם ממנה. הקרן הקימת לישראל וקרן היסוד לא תמלאינה שתיהן את עיקר תעודתן, אם פעלן הראשון, היסודי, לא יראה במשך השנים הקרובות; אם לא ירבו בעתיד הקרוב במדה הגונה את שטח הקרקעות שברשותנו ואת הישובים החקלאיים העבריים שבארץ, אם לא ישקיעו סכומים גדולים בקנית אדמה ובהתישבות של עובדים על הקרקע. הקונגרס ודאי יכיר טובה לועד הצירים ולהנהלת הקרן הקימת על קנית האדמה בעמק יזרעאל. אבל שבעתיים יגדל ערכה של קניה זו, אם האדמה תשמש לאלתר להתישבות של עובדים. כיוצא בזה יש להשתמש בלי אחוּר ודחוּי כל־שהוא בכל שאר האפשרויות של התישבות ועבודה חקלאית, שיש עכשיו ברשותנו. ההסתדרות הציונית צריכה להמציא, על־ידי המוסדות המתאימים לכך, את האמצעים הדרושים להישבות החיילים המשוחררים על אדמת־הממשלה המחכה לה. על אדמת הקרן הקיימת אשר בקרבת הערים והמושבות יש ליצור משקי ירקות וחלב לספּוּק צרכי הישוּב העירוני וצרכי העובדים בעבודות צבוריות. הסיוע הצבורי הלאומי להתישבות פרטית יכול להיות בעיקרו רק סיוע של קרדיט קרקעי, והוא תלוי בפתרון השאלה בדבר קרדיט של אפּותיקי בכלל. וגם דבר זה הוא, כמובן, אחד מתפקידיו החשובים של הקונגרס.

על שאלת הבנין הרבו לדבר ולכתוב אצלנו בזמן האחרון. ואין צוֹרך לחזור על הדברים. תעודה ראשונה הכרחית זו של כל עבודתנו בארץ היא מן הדברים המעטים, שאין הדעות מחולקות בהם כלל; אין חוֹלק על עצם חשיבוּת הדבר ואין נגוּדים בנוגע לשיטת העבודה. הדירה היא צורך הכרחי ראשון לכל אדם, ואין מקום לעבודת ישוב ובנין על יסודות רחבים בלי עבודת הכנה מוקדמת רחבה לספּוק הצוֹרך הזה. חוסר הדירות בארץ, יוֹקר הדירות הקיימות, שהולך ומאמיר מיום ליום, הם לא רק מכשול גדול על דרך ישוּבה של הארץ, אלא הם גם הולכים ונעשים סכנה וחרפה לאוּמית ממש. הספסרות המגונה בדירות, שפשתה לחרפתנו בארץ במדה שאין דוגמתה בשום ארץ אחרת היא אויבה בנפש של העליה החדשה. העולים החדשים משמשים לאנשי “רינטה” נושא נכנע וסבלן לשכר־דירה בלבד, והגיעו הדברים לידי כך, שרבים מן העולים החדשים מוציאים לשכר־דירה כששים־שבעים אחוזים למאה מכל כסף מחיתם, ורבים הוכרחו לעזוב את הארץ בלב כוֹאב, מבלתי יכולת למצוא דירה הראוּיה למושב בני־אדם בשכר שהוא לפי כחם. וכמנהג בעלי־הבתים התחילו נוהגים גם השכנים, שוכרי הדירות. בעלי־הבתים משכירים את בתיהם בשלש ובארבע לירות לחודש החדר, והשכן, שוכר־הדירה, בא ומשכיר חדרים יחידים בחמש ובשש לירות החדר. וכל זה בשעה שאין שום סבה אובייקטיבית לעלית המחירים; בשעה שחמרי הבנין, שכר הפועלים, צרכי החיים הולכים ויורדים. אין כאן אלא הפקרות של אהבת־בצע, השתמשות לרעה בדחקם של בני־אדם, ספיקולציה פרועה על המחסור בדירות ועל הכרח הברזל לשבת בצל קורה של בית.

הגיעה השעה לשים קץ לחרפה לאומית ולסכנה לאומית זו. יש דרך אחת לתקן את הקלקלה הגדולה הזאת, והיא עבודת בנין, פשוטה כמשמעה, עבודת בנין במדות רחבות ועל יסודות צבוריים־לאומיים. ההסתדרות הציונית ומוסדותיה הכספיים צריכים לדאוג לכך, שבעתיד הקרוב יבנו בערי ארץ־ישראל ובמושבותיה אלפי בתים, אשר לא יעשו מקור להכנסה ולרינטה שמנה, אלא ישמשו דירות לבעליהם בלבד. הדרך לכך היא דרך הקרדיט של אפותיקי בתנאים נוחים, בתשלומים לשעורים במשך זמן רב בערך וברבית הוגנת, שלא יהא בה מיסוד הנצול והנשך. הנסיון הוכיח, כי מקצוע זה של בנין בתים יש לו חשיבות גדולה גם בשביל שאלת העבודה. העולים החדשים מסתגלים בנקל לעבודה זו, המספיקה לעובד את צרכיו בלי הרחבה מיוחדת, אבל גם בלי דחקות יתירה. בנין בתים במדה המתאימה לצרכי־הארץ והעליה הוא לא רק צורך הכרחי כשלעצמו, אלא יש בו גם כדי לספק עבודה לאלפי עולים.

וכך אנו רואים, כי ארבעה עיקרים אלה של שאלות ארץ־ישראל המעשיות: העליה והעבודה, ההתישבות החקלאית, בנין בתים וקרדיט, קשורים וכרוכים זה בזה. שאלת העבודה תלויה בהתישבות החקלאית ובבנין בתים, ושני אלה אי־אפשר להם בלי סדור ענין הקרדיט על יסודות לאומיים ישוביים רחבים. מבחינת־מה אפשר לאמר, כי שאלה זו של הקרדיט היא בשעה זו מרכז הכוֹבד של שאלותינו המעשיות. לעת עתה חסרים עדיין חיינו הכלכליים בארץ עיקר גדול, תנאי ראשון להתפּתחות טבעית – את הקרדיט לסוגיו השונים. אנו קובלים על מעוּט יכלתנו במקצוע היצירה הכלכלית. על העדר אינציאטיבה פרטית, אנו מתאוננים שאין הברכה שרוּיה במעשינו, ושוכחים, כי חסרים אנו את העיקר, את העורק החי של הכלכלה הלאומית, את מחזור הדם של החיים הכלכליים. אף בארצות עשירות ומפותחות אין החקלאי ואין בעל־הבית ואין איש המסחר והתעשיה יכולים להתקיים בלי אותו מחזור הדם, בלי הקרדיט בצורותיו השונות, רוב מה שהחקלאי משקיע באדמתו ובעל־הבית בביתו ואיש־התעשיה בתעשיתו הוא משקיע לא משלו, אלא משל אחרים, ממון “לאומי” וממון “עולמי”, הזורם ועובר דרך צנורותיהם של המוסדות לקרדיט אפותיקאי, תעשיתי ומסחרי, להשקות ולהפרות כל פנה. אין תקנה ליצירתנו הכלכלית במקצוע החקלאות, הבנין והתעשיה, אלא אם כן יסודר תחילה ענין הקרדיט האפותקאי והתעשיתי על יסודות לאומיים־ישוביים רחבים.

וזוהי החשובה שבתעודות המעשיות של הקונגרס. נעזוב לפי שעה את הויכוחים על “שיטת” ההתישבות, עבודת ישוב לאומית ואיניציאטיבה פרטית מה עדיף? נראה לי, שבשעת נסיון זו אין לנו לבקש דרך, אלא דרכים. כל מה שעשוי לחזק את עמדתנו ולהרבות את חילנו האנושי והחמרי בארץ, רצוי לנו, ובלבד שיעשה באמונה ובכשרון, בלב טהור, בנפש ערה, מתוֹך הכרת חובה ואחריות כלפי הכלל. על כל פּנים דבר אחד ברוּר לנו: העבודה הלאומית, גאולת הארץ, הכשרת הקרקע והחומר האנושי, יצירת המוסדות לקרדיט קרקעי ותעשיתי מכספי העם, על־ידי קרן־היסוד, כל זה הוא צורך הכרחי של השעה, ולוא יהא אפילו כדי לפתוח פתח לאיניציאטיבה פרטית, שלעת־עתה עיקר חסרונה הוא – שאיננה

לב טהור, נפש ערה ודעה צלולה נחוצים לנו בימים הגדולים האלה. הלואי שתהא בנו עזות שבאמת לשוב ולבדוק את ערכינו ואמתותינו לאור המציאות והנסיון. הלואי שיעמוד בנו אומץ רוח להסתכל ישר בפני האמת ולהסיק את מסקנותיה כלפי חוץ וכלפי פנים.


(“הארץ”, י“ג, כ”ב, כ“ו, כ”ט בתמוז, ה' במנחם אב, תרפ"א).




  1. כאן, ולהלן, באו השמטות מטעם הצנזורה הממשלתית, שהיתה קיימת בימים ההם.  ↩

  2. השמטה, כנ"ל.  ↩

  3. הושמטו, כנ"ל, שלשים וארבע שורות בדפוס.  ↩

  4. השמטה מטעם הצנזורה.  ↩

  5. השמטה ארוכה, כנ"ל.  ↩

  6. השמטה, כנ"ל.  ↩

  7. השמטה גדולה, כנ"ל.  ↩

  8. השמטה, כנ"ל.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!