רקע
משה גליקסון
הציונות והחנוך

(לקראת הקונגרס הט"ו)

מן המפורסמות ומן המקובלות הוא: המשבר החמרי הקשה העובר עלינו – שרשיו במשבר הרוחני של התנועה, במשבר האידיאולוגי של הציונות, בהתרופפות האמונה הציונית. ואף־על־פי־כן תמוה הדבר, עד כמה אנו נוטים אף בשעת נסיון זו לרפרף על פני השטח העליון של הדברים ועד כמה אין בנו ממדת המחשבה השלימה והמסקנית.

גם הפעם יש צורך לחזור על אמתות אלפא־ביתיות, שלכאורה אין חולק עליהם; יש צורך לחזור על דברים שכבר דשו בהם רבים ולהזכיר דברים הידועים לכל.

עוד בתקופה הראשונה של הציונות החדשה, – בשעה שהתפיסה האידיאליסטית־האיבוֹלוּציוֹניסטית במהותה של התנועה נחשבה עוד סימן מובהק לבטלנות ולקטנות דמוֹחין של “אנשי־רוח” מבלי עולם, והשמות “אחד־העם” ו“אחד העמיות” היו עוד שמות של גנאי, – בשעה שכל ענינה של הציונות נראה עוד לרבים כעין דבר שב“קבלנות”, כמפעל מיכני וחיצוני, שבני אדם קבלו על עצמם להגשימו בעתיד קרוב על פי “מנהגו של עולם”, דוגמת המפעל המסחרי, – עוד בימים ההם נמצא בינינו סוג מיוחד של ציונים, שהבינו, או הרגישו, כי הציונות היא יותר מזה, כי היא תנועה שבאה לשדד את המערכה, לחדש יסודות חיים ליחיד ולאומה, לברוא להם “לב חדש”, יחס חדש אל העולם, אל האדם, אל האדמה, אל העבודה, וכי כל זה לא יבוא אלא ע“י עבודת חנוּך, על ידי עבודה עקשנית ומתמדת, שאינה שוכחת את הגדולות ואינה בזה לקטנות, אלא היא זורעת ונוטעת ומטפחת את החדש ואת המתהווה מיום ליום ומשעה לשעה. המורה העברי, שבא לחולל את הפלא הגדול: להחיות לשון מתה ולעשותה לשון מדוברת בפי תינוקות ואבותיהם, הבין קודם לאחרים ויותר מאחרים, כי דרך התחיה היא דרך החנוך, כי עבודת החנוך הלאומי היא היא עבודת התחיה הלאומית; לא “אמצעי” לזו, לא סגולה לתעמולה ודרך לעשות נפשות ל”רעיון" התחיה, אלא חלק עצמי ואורגני מעבודת התחיה, עצם הפּרוצס של התגשמותה. המורה העברי הבין עם ראשית צעדיו על דרכו הריבולוציונית־האיבולוציונית, כי תעודתו גדולה וקשה ומכריעה מזו של כל מורה אחר שבעולם; כי ענינו ונושא עבודתו הוא לא חניכו הפרט ו“תכליתו” והכשרתו למלחמת־הקיום האישית, אלא צבורו הטבעי של החניך, עמו, שעליו לעשות את שליחותו ולממש את מהותו. המורה העברי אינו דואג ל“תכלית” אישית לחניכו, אלא הוא בא לחנכו לתעודה לאומית, לעשותו אדם עובד ויוצר בתוך עמו. ולפיכך הבין המורה העברי, כי אין לחלק את העבודה האורגנית לשם תחיה לאומית למוקדם ולמאוחר, אין להקדים “התרבות” ל“תרבות”, עבודת ישוב לעבודת חנוך, ולא להפך. עם ראשיתו של הישוב העברי בארץ־ישראל התחילו גם נסיונותיו הראשונים של חנוך חדש, של בית־הספר העברי החדש. החלוקה המיכנית של מוקדם ומאוחר אין לה מקום במהות אורגנית. ענינה של התחיה הוא אַקט פשוט של החיים, שלא נתן להפרד מיכנית לחלקים. אין תחיה לאומית בלי תחית התרבות הלאומית, בלי תחית הרצון הלאומי, בלי עבודת־חנוך מחדשת אשיות ומאירה נתיבות חדשות.

ובכח ההבנה האורגנית הזאת במהותה של תנועת התחיה בישראל, בכח האמונה בהכרחיותה האורגנית של עבודת חנוך שיטתית ומתמידה, חולל המורה באמת נפלאות. דרכה של עבודת החנוך היתה כדרך עבודת הישוב: דרך גידול וכבוש מתוך מלחמה קשה ולבטים קשים. בשנות הנסיון הראשונות, כשבא אחד־העם וגילה את אמתותיו המרות מארץ־ישראל, לא חשך דברי בקורת ותוכחה גם מאת המורה. הוא לא האמין בימים ההם, “כי בתי הספר בארץ־ישראל הם היותר מתאימים לחפצנו”; בלשון הדבור של המורים והתלמידים ראה גמגום שאין בו כדי, “לעורר בלבו של המדבר או השומע רגש של כבוד ואהבה אל השפה המצומצמת”, את למוד המדעים בעברית מצא במצב זה לרע ומזיק. ולימים שמענו אותו מעיד בקורת רוח, כי מצא בבתי הספר העבריים בארץ מרכזים של עבודה מתמדת ליצירת אותו “הטפוס של איש ישראל בצביונו האמתי”, שראה לפני עשרות שנים בדמיונו. “ראיתי את העבודה החנוכית בארץ־ישראל בראשיתה לפני שמונה עשרה שנה, ולא נתנני אז לבי להאמין, כי אלה המורים היחידים, אשר נשאו בלבם את האידיאל הגדול של חנוך עברי בלשון עברית והתחילו להגשימו במעשה בכחם המצומצם, כי הם יצליחו באמת לחולל מהפכה רוחנית כזו בעולמנו… עתה באתי וראיתי, כי באמת עשה הבטחון נפלאות. חנוך עברי בלשון עברית אינו עוד אידיאל בארץ־ישראל אלא עצם החיים, חזיון טבעי שמציאותו מוכרחת ובטולו לא יצויר עוד”. הנזכיר עוד את נצחונו הגדול והמכריע של המורה העברי בארץ־ישראל בפולמוס הלשון עם “עזרה” ומוסדותיה, הנזכיר את הימים הנהדרים ההם, עת אשר הרצון הלאומי, שנפגע מחשש סכנה, התגייס בימים מועטים לכסות את ארץ־ישראל רשת שלימה של בתי ספר ומוסדות חנוך עבריים גמורים, למן גני הילדים ועד בתי הספר התיכוניים שבערים? וכבושיו של המורה העברי בארץ־ישראל היו לא רק תרבותיים לבד: הוא כבש גם כבושים ישוביים ומדיניים. בית הספר העברי החדש בארץ־ישראל נעשה גורם ישובי חשוב: הוא עורר כמה בתי אבות בישראל, שבקשו תקנה לאומית לבניהם ולחנוכם, לעלות אל הארץ; אותו השפע המופלא, שיצא מאת העבודה בארץ אל הגולה הגדולה להחיות לבבות קרובים ורחוקים, לעשות הרהורים קלושים של חזון לאומי רחוק כח חי ויוצר ולגייס את המרץ הלאומי לבנין העם והארץ – מבית הספר העברי יצא בחלקו הגדול. ואלמלא אותו הפלא הגדול, שחולל המורה העברי בארץ־ישראל, אלמלא הלשון העברית המדוברת ודאי שהכבושים המדיניים הגדולים של הציונות בתקופה האחרונה לא היו אפשריים כלל. אותה יצירה מופלאה, שההיסטוריה האנושית יודעת מעטות דוגמתה, שמשה סימן ועדות לכחה החיוני הגדול של הציונות, לרצון וליכולת היצירה של עם ישראל והכשירה את האמון ואת האמונה במפעלו. ואותה הפגנה נהדרה לרצון היצירה התרבותית שלנו, שמצאה הד תקיף בכל העולם: פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים על ידי אבי הדקלרציה ההיסטורית, לורד ארתור ג’ימס באלפור, ודאי שלא היתה אפשרית אלמלא קדמה לה עבודת־חלוצים נאמנה של המורה העברי בארץ במשך עשרות שנים. והיא שעמדה לנו, כי גם שנות המלחמה והמהפכות, שהחרידו מוסדות תבל וערערו את עבודת־התרבות בעולם בכלל ובישראל בפרט, לא החריבו את בניננו התרבותי־החנוכי בארץ. אך עברה שעת חירום והתחילה עבודת בנין ויצירה ביתר שאת וביתר עז מבתחילה.

קשה ומלאה לבטים וחתחתים היתה דרך המורה העברי בארץ. אבל הוא ידע והכיר דבר אחד: בלי עבודתו הוא, בלי עבודת החנוך, שתחשל ותחסס את הרצון הלאומי ותרבה את “כח ההתנגדות” של האומה, אין תקוה לתנועת התחיה הלאומית, אין תקוה גם לעבודת הישוב להחזיק מעמד בפני הפגעים והפורעניות, העומדים עליה יום יום.

שנים רבות עברו עד שהבינו המוני הציונים בתפוצות הגולה מה שהבין, או הרגיש, המורה בארץ־ישראל למן הרגע הראשון; שנים רבות עברו עד שידעו המרובים להעריך את עבודת החנוך כראוי לה. וזה טעמם של כל הסערות והזעזועים, שעברו על ההסתדרות הציונות במשך שנות קיומה הראשונות. ההשקפה השטחית, המיכנית, שעשתה את הציונות דבר שבקבלנות, כביכול, נקמה את נקמתה בבעליה. התנועה התלבטה במשך כמה שנים בצדי דרכים ותעתה בארחות עקלקלות, עד שהגיעה לאוגנדה והולידה את תנועות־הקרע השונות, שבקשו את המוצא מן המבוכה לא בדרך חדשה אלא במטרה חדשה. הציונות הרשמית, ששאלה בשנותיה הראשונות את “האופוזיציה” של הימים ההם: תרבות לאומית זו, שאתם טוענים לה, מהי? או שפסקה: מתחילה “נרכוש” את הארץ ואחרי כן נטפל בחנוך ובתרבות – ציונות זו לא ידעה לא לקיים את הבטחתה לגאולה קרובה בעזרת ה“אופירציה” הפשוטה כל כך ולא לברוא לב חדש לעם, להעמיד את האנשים החדשים, שיבנו לנו את עולמנו החדש. וסוף סוף עברו, לכאורה, ימי “מחלות הילדות”; סוף סוף הבינו לכאורה המוני הציונים, כי תחיה לאומית – דרכה ופירושה: חנוך לאומי, תחית הרצון הלאומי, כנוס הכחות הלאומיים, כנוס מיום ליום ומשעה לשעה. אפשר היה לקוות, שמעתה תהא דרכה של התנועה סלולה לפניה, על כל פנים ללא מכשולים ומעצורים פנימיים.

ואולם גזירה נגזרה עלינו, שדרכנו, כדרך כל תנועה אנושית, תהא לא דרך העליה בקו ישר אלא דרך מעלות ומורדות שאינן פוסקות, ולפעמים גם דרך עקלקלות וישימון. דוקא בימי הזוהר של הנצחונות המדיניים הגדולים והתפשטות התנועה מחוץ לגבולותיה של ההסתדרות, נתגלו סימני חולשה וכשלון וחזרנו למבוכה של ימי ההשקפה המיכנית התמימה על התנועה ותעודותיה. כבושיה של התנועה נהפכו לה מבחינת־מה לרועץ. האנשים החדשים אשר רכשה לה בדרך נצחונה, חזרו והביאו לה לתומם את מחלות־הילדות. ואין הדברים אמורים דוקא בידידינו שמחוץ למחנה, בשותפינו החדשים – למעשה או לתקוה – במפעל הארצישראלי. התפיסה השטחית המזלזלת ביסודות נתגלתה גם בפנים. זה ענינו של המשבר הברנדייסיסטי, זה ענינה של המשלחת מטעם האכסקוטיבה הציונית, ששהתה בארץ בסתיו תרפ“א (סימון־די לימה) זה מקור החלוקה הידועה להוצאות פרודוקטיביות ו”בלתי־פרודוקטיביות“, זה גם מקור הרוחות החדשות, המנשבות מעבר לאקינוס האטלנטי (תורתם של מוריסון וחבריו), – כל אלה הם רפרזנטנטים טפוסיים של אותה הציונות התמימה, ה”קבלנית“, שלא עמדה על סוד הגידול האורגני, על סוד החנוך וההכשרה, ושהביאה אותנו בשעתה לחטא אוגנדה. ודוקא הכבושים המדיניים הרבו את השטחיות ואת המבוכה. נשאנו את נפשנו לגאולה קרובה מהיום ולמחר, לזו שאין לה צורך בדרך הארוכה והקשה של עבודת חנוך מתמדת ועקשנית. מחקנו, כדברי אחד העם, מן ה”אני מאמין" שלנו את העיקר הגדול: “אף על פי שיתמהמה – אחכה לו שיבוא”. שכחנו את העיקר ההתמדה והסבלנות, שאינה מונה ימים ואינה חוששת לקרבנות ולמעצורים, התנשאנו לעבור את ההר הגדול של הגשמת הציונות בטיסה אחת. נדמה לנו, כי התקופה הראשונה, תקופת ההכנה וההכשרה – ואת זו תפסנו תפיסה שטחית בבחינת “רכישת” הארץ בכח אקט בינלאומי ולכל היותר עוד פרופגנדה המונית לרעיון הבית הלאומי – נסתיימה כבר, ומעכשיו אין לפנינו אלא עצם הפרוצס של הגשמת ה“מפעל” על פי מנהגו של עולם, על פי העיקרים הבדוקים והמנוסים של מלחמת הקיום הפשוטה ועמל איש איש לנפשו. במצב זה לא היה לנו פנאי ואף לא היה לנו צורך כלל לדאוג לחנוך ולהכשרה, ולא עוד אלא שאף ההסתדרות הציונית עצמה, בבחינת בטוי ומכשיר לתנועת התחיה הלאומית של עם ישראל בכל היקפה, לארגון הכחות הלאומיים של העם בארץ ובגולה, לחנוכם ולהפראתם בכל ענפי החיים – כמעט שלא היה בה עוד צורך. בעצם נשאר לה רק תפקיד אחד: לשמש מכשיר כספי לבנין הארץ. ומכאן הזלזול ביסודותיה של ההסתדרות, באפיה הלאומי־העממי, בעיקריה האידיאולוגיים. מכאן כל המבוכה והלבטים בענין הסוכנות המורחבת.

ו“רצידיב” זה של הציונות המיכנית־הקבלנית נקם בנו את נקמתו. ההסתדרות הציונית חדלה מהיות בטוי נאמן לתנועה הציונית והארצישראלית שבעם, חדלה מעורר ומהפעיל את הכחות הלאומיים. השנים האלה היו שנים של תסיסות בעולמנו. דבר מה המה ותסס והתרחש במעמקים. די להזכיר את תנועת הנוער בגולה בצורותיה השונות, את התנועה הארצישראלית העממית, שנתגלתה בעליה הרביעית. ואולם כל זה התהוה והתרחש מחוץ למחציתה ולספירת השפעתה של ההסתדרות הציונית. הזנחנו את העבודה הקשה והעקשנית לחנוך העם, להכשרת הלבבות ולהתגבשות המרץ הלאומי, לא ידענו ליתן דמות ותכלית להרגשתם הלאומית של ההמונים, לשפוך מרוחנו ומזוהר תקותנו על חיי יום יום שלהם. וכך ראינו מרץ לאומי והתלהבות לאומית מתבזבזים ויוצאים לבטלה; כך הגענו לריאקציה בתנועת הנוער והחלוץ, כך הגענו לכשלונה המוסרי – הגדול והקשה אולי מן הכשלון החמרי – של אותה תנועה עממית יפה, שאנו רגילים לסמנה בשם העליה הרביעית. כך הגענו לאותו הנחשול של שטנה וקטרוג על ארץ־ישראל ובנינה, העומד ומציף לעינינו את הגולה הגדולה.

וזהו עיקר ענינו של המשבר החדש. משבר זה הוא ראשית כל משבר מוסרי, משבר של אמון ואמונה. בשל דחיקת הקץ המבוהלת, שהזניחה את התפקידים החיוניים של חנוך העם והנוער ושלא יכלה לעמוד בהבטחותיה המוגזמות, התרופף הבטחון במפעלנו, התמוטטו יסודות האמונה והתקוה הלאומית. אנו בעצמנו אשמים בטשטוש ההכרה ההיסטורית בציונות. אנו בעצמנו גרמנו לכך, שנשתכחה תורתה העיקרית של הציונות: כי תחית העם והארץ לא תבוא אלא בדרך ההתמדה שאינה פוסקת והסבלנות שאינה מצפה לגאולה “בשעון ביד”; כי הגשמת הציונות לא תבוא אלא בדרך הפרוצס הממושך של מאמצים מרוכזים, של עבודת חנוך והכשרת הלבבות ושל פעולת בנין שיטתית ומתמדת. אנו בעצמנו סתמנו את אוצרותיה הטבעיים של עבודת הבנין: את ההתנדבות העממית מתוך אידיאל לאומי־היסטורי ולשמו.

ועדיין לא שבנו מטעותנו. אף בימי המצוקה הגדולה הזאת אנו עומדים וסותמים בידינו את מקורות חיותנו. לכאורה כבר עמדנו כולנו על טעויותינו וחטאינו. הן הכל מתנבאים כיום לשנוי ערכים ולחדוש יסודות; הכל קוראים להתמדה, לסבלנות, לחנוך העם, לשיטת בנין מושכלת ומפוכחת, היודעת לצרף אבן לאבן ואריח ללבינה בבנין העם. ואף־על־פי־כן רוחה של הציונות המיכנית־הקבלנית עוד חיה בקרבנו; עוד היא מפעמת בתוך כל הקריאות לריאורגניזציה ולשיטות רציונליות; עדיין אנו נוטים לזלזל ביסוד היסודות לתחיתה הלאומית של האומה – בחנוך הלאומי.

קשה לנו לדבר על ענותו וסבלו של המורה העברי בארץ, אבל אין הדבר כבר בגדר סוד: המורה העברי בארץ־ישראל, זה החלוץ לעבודת התחיה הלאומית־הרוחנית של עם ישראל, הגיע עד קצה יכלתו האנושית־הפיסית. אין לו ממש שום אפשרות להמשיך את קיומו – ולוא יהא קיום עלוב – ולעבוד – ולוא תהא עבודה רופפת ומרושלת – בתנאי עבודתו הקיימים. חלק מן המורים הגיע עד חרפת רעב ממש, חלק מהם נתון במהומה ובתסבוכת של חובות פעוטים מעיקים ומדכאים, וכולם הגיעו לרוח דכא ולגבול היאוּש של בני אדם, הרואים את עצמם כמיותרים וכמיותמים בעולם, הרואים את מעשי ידיהם, את פרי מרצם ודם לבבם טובעים בים – ואין חולה ואין דואג ומתעורר להציל. ובמצב זה יש בדעתה של האכסקוטיבה הציונית, כפי שמודיעים, להציע לקונגרס לקצץ בתקציב החנוך כדי שליש מתקציב השנה הזאת! היאומן כי יסופר?

ואולם לא זה העיקר. אנו יכולים לצייר לעצמנו, שמי שהוא מניח, כי במאמצים ובקרבנות לא־אנושיים, הראויים לשעת צרה לאומית גדולה, יצליח המורה העברי בארץ, למוד הנסיונות והקרבנות, לקיים את עבודת החנוך בלי לסגור בתי ספר ובלי לנעול דלת בפני תינוקות של בית רבן. ואולם גדולה מזו שמענו: התבשרנו גם על נטיתם של כמה מנהיגים ועסקנים, ואף מפלגות שלימות, לפטור את ההסתדרות הציונית אם לא מעולו הרי על כל פנים מאחריותו של החנוך, להסתלק מזכות בעלות ומחובות בעלות על החנוך ולהטילן אם על הועד הלאומי ואם על ממשלת הארץ.

צבור המורים בארץ־ישראל, העומד זה עשרות שנים על משמרתו הלאומית ומשקיע את כחו ונפשו בבנין חיינו החדשים, רואה חובה לעצמו להרים את קולו כנגד אותה נטיה, פרי מבוכה וקוצר־דעת ושטחיות המחשבה, שהוא רואה בה סכנה של ערעור יסודות. לא לכבודו ולא לתועלתו הוא דורש. לא משום עסקי פרנסה, אף לא משום כבוד ה“מקצוע” הוא מתקומם כנגד אותה נטיה. עבודתו של המורה העברי בארץ אינה לו “פרופיסיה” בלבד. תעודתו היא תעודה לאומית, משמר כבוד לאומי. עבודת החנוך היא לו עבודת התחיה של האומה. הוא מאמין באמונה שלימה, כי תחיתה של אומה, שנקרעה לפני אלפי שנים ממקור חיותה הטבעית, לא תבוא בלי עבודת חנוך מחדשת אשיות ויסודות־חיים; הוא מאמין, כי בלי עבודתו ועזרתו לא יקום לעולם החלום הגדול: להפוך דור של חנונים ואנשי־אויר לדור של בונים ויוצרים. הוא רואה חובה קדושה לעצמו להזהיר את המנהיגים ואת העסקנים ואת הקונגרס: אל תגעו ביסודות, אל תניפו גרזן על עיקרו ושרשו של מפעל התחיה, על החנוך העברי! “החנוך הלאומי והתרבות הלאומית הם יסוד היסודות לתחיתה הלאומית של אומה”. כל זלזול וכל פגיעה בחנוך הלאומי עשויים להעמיד בסכנה את עתידנו הלאומי, ואף את הכבושים הלאומיים שבעין. אל תשכחו, בכמה עמל ויגיעה, בכמה מאמצים ולבטים וקרבנות לא־אנושיים עלו לנו הכבושים האלה: בית הספר העברי החדש, הלשון העברית המדוברת, אל תעשום נושא לאכספרימנטים, אל תחזירו אותנו לימי הנסיונות והלבטים הראשונים, לימי האלף־בית של מפעלנו. אל תשכחו גם את התפקיד של כבושים אלה בנצחונותיה המדיניים של תנועתנו. אל תעמידו בנסיון את האמון ואת האמונה בכח יצירתנו…

אנו סבורים, כי עבודת החנוך בארץ, זה התנאי הקודם ההכרחי לכל עליה ועבודת־ישוב, היא חובה מוחלטת להסתדרות הציונית, כי ההסתדרות הציונית, היא ולא מי שהוא אחר, היא בעלת החנוך בארץ ואחריותו עליה, ואין לה רשות להסתלק מזכות בעלים ומחובת בעלים זו. אנו סבורים, שאין עוד למסור את ענין החנוך לישוב ולבא־כחו, הועד הלאומי ליהודי ארץ־ישראל. עבודת החנוך אינה צורך מצרכיו של הישוב הקיים בארץ בלבד; היא תעודה לאומית כללית, חלק עצמי ואורגני מעבודת התחיה בכללה. אין להטיל על הישוב, שיעשה את חובתה של האומה כולה; אין הוא יכול לקבל על עצמו את מפעלה של כל האומה, אין הוא יכול להוציא את זו ידי חובת חנוך, כשם שאין הוא יכול להוציאה ידי חובת התישבות. ואף אם יסכים הישוב העברי בארץ לקבל עליו תפקיד גדול זה, אין הגולה, אין ההסתדרות הציונית רשאית להסכים לכך. הישוב יכול אולי בשעה של חולשה וכשלון להתרשל בחיי עולם ולדחותם מפני חיי שעה, להסיח דעת, מקוֹצר רוח ומתוך מלחמת־קיום קשה, או מתוך נגודי השקפות וחלוקי דעות פנימיים, מן התעודות של יצירת חדש, של הכשרת תנאים בשביל כלל האומה כולה. אין ההסתדרות הציונית רשאית להפקיע את עצמה מתפקידה האורגני, שהנשמה תלויה בה, ולמלא אותה על־ידי שליח.

וקל וחומר, שאין ההסתדרות הציונית יכולה להטיל חובה זו ותפקיד זה על ממשלת־הארץ. ודאי ענינה של ההסתדרות הציונית היא להלחם לכך, שממשלת ארץ־ישראל תעשה את חובתה היסודית כלפי האזרחים היהודים ותספק לישוב העברי מקופת המדינה את האמצעים, שהוא זקוק להם לצרכי השכלת העם. דבר זה הוא זכות יסודית לישוב וחובה יסודית לממשלה, שאין לתתו לשעורין ולחשבון של “אחוזים” לאומיים. ועל־כן אין אנו צריכים להסתפק ב“הנחות” חלקיות של הממשלה. ואולם מכאן ועד מסירת כל ענין החנוך לידי הממשלה הדרך רחוקה מאד. וכי בשביל שהממשלה תעשה, או לא תעשה, חובתה – תסתלק ההסתדרות הציונית מחובתה הלאומית? חובת הממשלה לספק לנו את האמצעים לחנוך־העם לחוד, וזכות הבעלות, או חובת הבעלות, על החנוך לחוד. חובתה של הממשלה לסייע לנו בעבודת החנוך, כשם שחובתה לסייע לנו בעבודת הישוב, אבל את עצם עבודת החנוך אנו צריכים לעשות, דוגמת עבודת הישוב, בידינו ועל אחריותנו אנו. אף אם תענה הממשלה מהיום ולמחר לדרישתנו, אין אנו צריכים למסור בידה בשביל כך את עצם ענין החנוך. הספקת האמצעים לחנוך העממי של היהודים בארץ אינה נותנת לממשלה את הזכות להוציא את החנוך מרשות בעליו הטבעיים או להתערב בעניניו הפנימיים. “בהתאם לעיקר ההגדרה העצמית הלאומית והפעולה העצמית של הצבור צריכה הממשלה להסתפק בפקוח עליון ובהשגחה כללית על בתי־הספר העבריים”. ואם אין היא, הממשלה, מבינה דבר זה או אין היא מודה בו, אין אנו רשאים לפגוע בשל כך ביסודות חיינו ועתידנו.

הפרובלימה של החנוך הלאומי היא היא הפרובלימה של התחיה הלאומית. המשבר בחנוך נעוץ במשבר העובר על התנועה ועל ההסתדרות. אין לנו תקנה אלא בחזוק ההסתדרות הציונית, בהבראתה ובחדוש יסודותיה. ההסתדרות הציונית צריכה לשוב ולהיות בטוי ומכשיר לתנועת התחיה הלאומית בכל עמקה והיקפה. היא צריכה לשמש לארגון הכחות הלאומיים של העם בארץ ובגולה, לכנוסם, לחנוכם ולהפראתם בכל ענפי החיים. בעבודתה של ההסתדרות צריכים משום כך עניני החנוך הלאומי לתפוס מקום ראשון במעלה. מבחינה אורגניזציונית יש לדרוש מאת הקונגרס הט"ו, שיחליט על יצירת מחלקה מיוחדת על־יד האכסקוטיבה בירושלים, שתעסוק בעניני החנוך הלאומי והתרבות הלאומית העברית בכל העולם. ענינה של מחלקה זו יהיה לא רק בית־הספר לטפוסיו ולסוגיו השונים, כל מפעל וכל איניציאטיבה לשם התרבות הלאומית, לשם כנוס הכחות התרבותיים־הלאומיים וארגונם.

המורה העברי בארץ יעמוד על משמרתו וילחם לדעות ולדרישות אלה עד לידי נצחון גמור. אם לא בקונגרס הט“ו הרי בקונגרס הט”ז.


(“החנוך”, תרפ"ז, חוברת ג' – ד').


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!