(ערב הקונגרס הט"ז)

 

א    🔗

תהיה על היסודות. – הקריאה לשוב להרצל. – אוטופיה ופרוגרמה. – “אחד־העמיות” מזויפת. – גזירת ההיסטוריה וקונסרוואטיזם של שגרות לשון ומחשבה. – תקלותיו של זה. – המשבר בתנועה בתקופת נצחונותיה. – סבותיו. – הציונות וההמונים. – הדרך הארוכה־הקצרה והקצרה־הארוכה. – העונש והאכזבה. – אידיאל במקום אוטופיה. – כמות ואיכות. – איכות פונקציה של כמות. – הפרובלימה של רוב ומעוּט. – הרוב תנאי הכרחי לתחיה הלאומית בארץ. – השלילה שבפראזיולוגיה המקובלת. – ערכו של הרוב באיכותו, בחדוש יסודות החיים.

אם אמרנו: השעה היא שעת הכרעה לציונות ולמפעלה – לא אמרנו ולא חדשנו עוד כלום. יותר מאשר בכל שעה אחרת בתולדותיה של הציונות יש כיום ההרגשה הברורה, המעודדת ומדאיגה כאחת, בלבבות: כל המקובל בידנו, כל ערכיה וקניניה, שיטותיה ומסורותיה של התנועה ניתנו מחדש לתוך כור ההיתוך הגדול של ההיסטוריה, ואין איש יודע ומגיד דבר, מה יהיו הדפוסים החדשים, שימצאו לתנועה ולמפעל מתוך התסיסה הכללית. הכל הועמד כביכול מחדש בסימן השאלה. אנו תוהים על היסודות ונלאים למצוא שם ולשון לתהיה זו. לא הגענו עדיין אפילו לנסוח ברור של הפרובלימות, אבל בחלל אוירנו נשאות מחדש האנטיתיזות־המתאימות: התנועה והמפעל, הציונות ובנין הארץ, תחית האומה וסוכנות יהודית לארץ־ישראל. אנו מתחבטים שוב בשאלות ראשונות: מדינה עברית או מרכז מעט לרוח האומה, כמות ואיכות, רוב עברי וחידוש יסודות. והדוגלים בסיסמאותיה הראשונות של הציונות המדינית מוכנים למחוק מספר־חיינו כל מה שעלה להם לתנועה ולמפעל גם יחד בתקופה האחרונה, והם קוראים לנו לשוב להרצל ולתקופת הזוהר של שחר התנועה.

נבדוק נא מחדש, בלי אילוסיות אבל גם בלי מורך ושפלות רוח וידים, את היסודות. ננסה־נא לענות לעצמנו על השאלה הפשוטה: מהו תפקידה של הציונות כיום; מתוֹך תפקידה יתבררו לנו דרכיה.

היש מקום, היש טעם ותכלית לאותה קריאה: נשובה להרצל? אם פירוּשה של קריאה זו הוא חדוש היסוד ההירואי שבציונות, הרצל בבחינת דוגמא מאירה למעוּף, להעזה שברצון יוצר ומאיר נתיבות – הרי קריאה זו היא דבר בעתו. אבל אם פירושו של דבר הוא, שנלמד מפי הרצל תורת חיים ומעשה היום ובשעה זו, שנקבל מהרצל תכנית של מפעל והגשמה, – אין זה אלא שיחה בטלה של בני אדם תלושים מן המציאות, המבקשים להם סורוגאטים של חיים ברכיבה בערבות. יש בה בסיסמא זו, אם רוצים לעשותה “תכנית”, משום ריאקציה בלתי חיונית, משום חזרה לתקופה האוטופית של התנועה. גזירה נגזרה על כל תנועת־חיים, שתעבור את הדרך מתקופת האוטופיה והחלומות הפורחים בתכלת האיתר לתקופת המעשים, המעצבים את המציאות וטובעים בה את חותמם. מעבר זה ניתן לה לתנועה על פי רוב בעצב וביסורים. אבל גזירה היא ואין להשיבה ואין להרהר אחריה, והשאיפה להשיב את הגלגל אחורנית ולחדש את הימים הראשונים הטובים, אינה אלא מעשי־ילדות…

הרצל אומר במקום אחד ביומנו: אם בשנה הראשונה לאחר מתן ה“צ’רטר” יעלו רק מיליון יהודים לארץ־ישראל – תהא זו קטסטרופה לתנועה. אין צורך לומר: ערכו הגדול של הרצל בדברי ימי ישראל אינו נפגם על־ידי הנחה תמימה זו אף כמלוא הנימה. אין דנים על יחידי־הסגולה הגדולים, משדדי מערכות עולם, על־פי אמונה מאמונותיהם. הרצל זעזע את נשמתה של האומה עד שרשי מהותה, הוא עורר אותה לקראת שחר חדש; זוהי גדלותו, וחטא נחטא לגיניוס שלו, אם נשבע לשוא לכל הנחה והשקפה שלו ונאמר לעשותה “פרוגרמה” לנו.

אותה השקפה תמימה היתה מוצדקת בשעתה מבחינה היסטורית: הנמנעות היו נחוצים, בבחינת חזון ומשא־נפש, כדי שהאפשרויות יעשו מציאות. אלמלא האמונה הסמוּיה הראשונה בגדולות לא היינו מגיעים אולי אף ל“קטנות”. אבל משום כך לא בטל עוד ההבדל ולא נטשטשו התחומים בין נמנעות לאפשרויות. האוטופיה יכולה לשמש כח דינאמי לתנועה בראשית ימיה – תכנית איננה ולא מפיה אנו חיים בתקופת המפעל וההגשמה. היש צורך להזכיר, שהרצל עצמו, בתקופת המעשים, לא עמד בגבולותיה של אותה מדה ראשונה?

ואין מקום גם ל“אחד־העמיות” החדשה – להבדיל בינה ובין תורתו האמתית של אחד־העם – ש“ידידינו” מן החוץ מטיפים לה ושגם רבים מאתנו נוטים להשלים עמה בתקופה זו של שפלות־ידים וכבוי־מאורות. אין לבנו לתורה החדשה, הדוגלת בסיסמאות שלא הובנו כראוי בדבר איכות, רכוז־הרוח, מרכז לתרבות, פתרון לצרת היהדות, וכדומה, והאומרת לסתום את הגולל על תקותה המדינית של הציונות.

אין אנו שוללים את האמת האכזרית, המהרסת אילוסיות, מיסודו של אחד־העם. הציונות אינה ולא תהיה לעולם “קבּוּץ גלויות” באמת־מדה ובטמפו, שראה הרצל בחזון; אין בידה ולא תהא בידה לעולם לעשות את הפלא הגדול “לקבץ אל הארץ… עם עני ודל המפוזר בכל קצוי ארץ, עד בלתי השאיר לו שריד כמעט בארצות פזורו”. שום התלהבות הרצליסטית, שום הסכמה של עמים וממלכות, שום “משטר רולוניזציוני” לא יעמוד לנו נגד חוקי הטבע. כח קליטתה של הארץ יגדל ויתרחב בלי ספק במדה מרובה תוך עצם תהליך הבנין, אבל אף גידול זה יהא נתון להגבלה הכרחית של חוקים טבעיים. ההנחות הפשוטות האלה, אשר בשלהן היה אחד־העם בעיני רבים בימים הראשונים הטובים ההם ככופר ומחלל קודש, נעשו עכשיו קנין־הכלל, ואף בעלי הפראזיולוגיה המדינית אינם יכולים להתעלם מהן. וההודאה באמיתות האכזריות האלה מחייבת. אי אפשר להודות ב“שלילה” האחד־העמית בלי להסיק ממנה מסקנות מעשיות ביחס לאפיו של מפעל הבנין בארץ ואף ביחס לפרובלימות הלאומיות של העם בגולה; אי־אפשר לנו להאחז בפראזיולוגיה המקובלת מימי האמונה ההרצלית התמיכה ולהעמיד פנים, כאילו לא נשתנה כלום ולא נתברר כלום ולא למדנו כלום במשך כל השנים האלה.

הקונסרוואטיזם של שגרות לשון ומחשבה הוא רעה רבה לתנועה, שבאה לחדש יסודות־חיים; בלבול המושגים וטשטוש הפרובלימות הלאומיות, המצוות עלינו מטעם המציאות, על־ידי הלכות ונוסחאות פסוקות שעבר זמנן, הביאו לנו מבוכה ותעיה רבה ביחס למטרה ולדרכים. דוגמא לדבר: אלמלא אותה תורה תמימה של “קבוץ גלויות”, שמשלה בנו, מדעת ושלא מדעת, גם בתקופה זו של ההגשמה ושהביאה אותנו להתעלם מאפיה של הציונות בבחינת פרוצס היסטורי, לזלזל בצרכיהם הלאומיים של ההמונים, בתעודות הגדולות של חנוך לאומי, של הכשרת הלבבות וכנוס הכחות הלאומיים בגולה, ולראות את כל ענינה של הציונות, על כל הסתדרותה ומוסדותיה כולם, רק כעין מכשיר כספי לבנין הארץ – אלמלא הטעות היסודית הזאת, ודאי לא היינו מגיעים למשבר ולירידה בתנועה ובהסתדרות דוקא בתקופה חשובה זו של הפרספקטיביות היפות וראשית ההגשמה. לא מקרה הוא, שדוקא בתקופה זו, לאחר הזעזועים הגדולים של מלחמת־העמים, המהפכות, הפרעות והשמדות, חורבן העירה היהודית במזרחה של אירופה, הדלדול וההרס הכלכלי של המוני בית־ישראל – לאחר כל המאורעות האלה, שהעידו לכאורה עדות דמים על אמתה הגדולה של הציונות מצד אחד, ולאחר הכבושים המידיניים והישוביים החשובים של התנועה מצד אחר, לאחר הודאת הגורמים הבינלאומיים המכריעים בזכות המולדת שלנו, לאחר פתיחת התקופה החדשה של הגשמה, של עליה והתישבות במדה גדולה, שלא ידעו הציונות וחבת־ציון מעולם – דוקא בתקופה זו תש כחה של הציונות ברחוב היהודי, ולב ההמונים כאילו רחק ממנה. הציונות לא נעשתה תוכן־חיים ותכלית חיים להמונים. האילוסיה של הבנין המהיר גרמה לכך. מאסנו בדרך הפרוצס ההיסטורי הקשה והממושך של תחיה לאומית, לא היה לנו פנאי ולא רצון לדרך “הארוכה והקצרה” של חנוך העם, של כנוס הכחות הלאומיים והתגבשות המרץ הלאומי בכל ענפי־החיים. הסיסמא הכללית היתה: בעשרים שנה, בעשר שנים, בחמש שנים – אף סיסמא זו נשמעה בימים האחרונים מפי לורד מלצ’ט – עלינו לסיים את הבנין, לבנות את המדינה למיליוני היהודים שבגולה. ומי ידאג לחנוך ולתרבות, לארגון לאומי ולהכשרת הלבבות בשעת מסע הצבאות?

והעונש והאכזבה לא אחרו לבוא. המבוכה והלבטים בענין הרחבת הסוכנות יסודם באותה טעות פאטאלית. הגענו להרחבת הגבולים לא מתוך גידול הכחות והתפשטות טבעית, אלא דוקא מתוך חולשה וכשלון, מתוך העדר התאמה בין צורך ויכולת. עצלות המחשבה, שבחרה להסתופף בצלה של קונצפציה שעבר זמנה, נקמה בנו את נקמתה. ההבטחות המוגזמות, שנשמעו להם להמונים מכלל דברינו ומעשינו ושלא היה בידינו לקיימן, הביאו את אלה לידי אכזבה והתנכרות לציונות. לא פגעיו החמריים בלבד של המפעל הארצישראלי גרמו לרחוק־הלבבות. הציונות לא ידעה לנהג את ההמונים, לעמוד להם בשעת הפורענויות הגדולות, להענות לצרכיהם, צרכים של חיי־עולם וחיי־שעה כאחת, להורותם דרך־חיים. את הדרך הארוכה והקצרה לא למדתם, והדרך הקצרה והארוכה סגרה עליה.

הגיעה השעה לא “לשוב להרצל” אלא לבדוק את יסודותיה של התנועה לאור האמת ההיסטורית. ואין פירושו של דבר קבלת דינה של המציאות, הכנעה והתפשרות עם מה שיש. פירושו – אידיאל במקום אוּטופיה, אידיאל השולח את שרשיו בקרקע המציאות, הרצון היוצר, שאינו פורח באויר אלא הוא תופס את המציאות על מנת לעשותה שמוש ולטבוע בה את חותמו.

היש לנו הרשות לראות עוד כיום, לאורה של אמת המציאות, את הציונות כתנועת התחיה הלאומית של האומה, כפתרון השאלה הלאומית אף לאותם מיליוני היהודים, שנדונו לגלות עולמית? היש בה בציונות יותר מכפי שהיא יכולה ליתן לחלק של העם, העתיד למצוא אחיזה בארץ־ישראל? וכי לא צדקו מתנגדינו או ידידינו הקרירים, הטורחים לקצץ את כנפינו, הרואים במפעל הארצישראלי לא את המפעל הלאומי בה"א הידיעה, אלא אחד המפעלים הרבים והשונים להקלת מצבם של המונינו העלובים?

כאן הגענו שוב לפרובלימה של כמות ואיכות, ופתרונה של זו אינה במוחלט אלא ביחסי. הציונות אינה לא בכמות של הרצל, מתקופתו הראשונה האוטופית, ולא באיכות של אחד־העם, בפירושם המוטעה של המצמצמים שבנו. אין מקום בארץ־ישראל לכמות מכריעה, לרוב מיליוני העם; ואין ממש וכח באיכות, שאין עמה כמות. הגדרתו של אחד־העם: הציונות וישוב ארץ־ישראל לא לשאלת היהודים אלא לשאלת היהדות לא היתה מדויקת ונתנה מקום לטעות. אין להבדיל בין היהדות והיהודים ובין גורלה של זו לגורלם של אלה. יש אמת של מציאות בתורתו של אחד־העם בדבר המרכז והיקף, בדבר השפּּעתו של ישוב ארץ־ישראל אף על הגולה, בדבר השפע היוצא מן המרכז הארצישראלי ומשתפך אל ההיקף הגדול של תפוצות ישראל. אבל שפע זה לא יבוא מתוך איכות שאין עמה כמות. המרכז הארצישראלי אינו יכול להיות מעין נקודה מתימטית. אם לא יהיו עמו כמות הגונה, כחות ממשיים, עמדות חמריות גדולות, בריאות ומוצקות, לא יהא בו גם ממש רוחני. לא יהיה כח של יצירה רוחנית ותרבותית לארץ־ישראל העברית, אם לא תהוה ישוב צפוף מרובה באוכלוסין, בעל יכולת חמרית ועמדות כלכליות מוצקות, וחי בתנאים פוליטיים נאותים של חירות לאומית ומדינית ועמידה ברשות עצמו. האיכות, היצירה הרוחנית, אינה אלא פונקציה של כמות, של המונים החיים לעצמם והיוצרים לעצמם. הכמות, הישוב העברי הצפוף ורב האוכלסין, היא תריס בפני סכנתה של גלות חדשה בארץ־ישראל, גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה תרבותית. ישוב דל־הכמות לא יעצור כח לעמוד בפני נטיות של אסימילציה חדשה והסתגלות תרבותית לשכבה הדקה של בעלי השלטון בארץ. תורת האיכות שאינה תלויה בכמות עשויה לדלדל את כח הגידול וההתפתחות של הישוב העברי בארץ. בלי הדחיפה הפשוטה, המובנה לכל אדם, של יצירת רוב עברי בארץ יחלש הדרבן לעבודה מאוּמצת ומזורזת, לכבוש עמדות חדשות. ישוב דל־הכמות, אף אם נניח את האפשרות שיהיה בעל איכות מעולה ומשופרת, לא ימשוך את הלבבות, לא יעשה גורם חיוני מכריע ולא יעורר את המוני ישראל בגולה למאמצים ולקרבנות לשם המפעל הרחוק. אחד־העם, בעל תורת האיכות ודרך הרוח, לא וותר מעולם על הכמוּת, על הרוב העברי בארץ; הרוב הוא בעיניו תנאי הכרחי לתחיה הלאומית בארץ, וכל אותה התורה החדשה, הדוגלת באיכות בנגוד לכמות והמכונה לוותר על הרוֹב ועל תקותנו המדינית בארץ, נושאת לשוא את שמו של אחד־העם.

אין אנו גורסים את הפראזיולוגיה, את ההכרזות ערב ובוקר וצהרים על רוב ומעוט, על המדינה העצמאית. יש בה בפראזיולוגיה זו ריח מה מן ההשגה המקובלת בדבר “הסוביריניות הלאומית”, העושה את רצונה ואת כחה הממשי של האומה דיין ושופט עליון ביחסים שבין עם לעם ואינה נזקקת לשום אינסטנציה עליונה, לשום קריטריון משפטי ומוסרי מחוץ לרצון ולכח זה. המחשבה המקובלת בשוק גורסת: עם הרוב – עם סוביריני; ואנו אין לנו נטיה להעשות עם “סוביריני” בארץ־ישראל, במשמע זה, להעמיד את זכויותינו וענינינו על “האיגואיזם הקדוש” של האומה. אנו רוצים להעמיד את היחסים שבינינו ובין העם שכננו על נורמות של משפט ומוסר, והללו אין להם בעצמו של דבר ענין לשאלה של רוב ומעוט, לחשבונות של מספרים. שגרות הלשון והמחשבה ביחס למושגים האלה, שאינן לפי רוחנו, פוסלות עלינו אותה פראזיולוגיה שאין צורך בה. ועוד זאת: הרוב אינו לנו עוד תכלית הכל, אינו התחנה האחרונה בדרכנו. הרוב העברי בארץ אינו עוד רוב האומה ואינו פותר, כשהוא לעצמו, שאלתו הלאומית של רוב זה. אותו יום, שבו יהיה הישוב העברי בארץ־ישראל לעם הרוב, ודאי יהיה יום גדול בתולדותיה של תנועה התחיה שלנו, אבל התחנה האחרונה לא יהיה לנו, אף לא מבחינת הכמות. ואין צורך לומר מבחינת האיכות. הרוב העברי בארץ הוא תנאי הכרחי, פוליטי ומעשי למפעלנו, ליכולת סובייקטיבית ולאפשרות אובייקטיבית של חרות יצירה. אבל ערכו ומשקלו הלאומי של רוב זה, פעולתו על המוני בית־ישראל מקרוב ומרחוק תלויים באיכות, בחדוש יסודות החיים. כשם שאין לקיים את הציונות על־ידי איכות שאין עמה כמות, כך אין לקיימה על־ידי כמות שאין עמה איכות. אם זכאים אנו לראות בציונות גם היום – לאחר שנתבדתה האמונה התמימה הראשונה ב“קבוץ גלויות” מלא שאין אחריו כלום – את תנועת התחיה ואת פרוצס התחיה של עם ישראל בכללותו, ולא רק של חלק ממנו, שיזכה להקלט בארץ־ישראל, – אין זה אלא מפני שאנו בטוחים, שכח היצירה הלאומית במקום חיותה הטבעית, במולדתה של האומה, בתנאים מדיניים, רוחניים וחמריים נאותים, יכשיר את ארץ־ישראל להעשות “מרכז” להיקף הגדול של תפוצות ישראל ולמלא את תפקיד הלב במחזור דמה וכחות חייה של האומה. תפקיד זה לא יוכל המרכז למלא, אם יהיה נקודה ככל הנקודות שבהיקף ולא ישתנה מהן שנוי איכות ומהות. הציונות אינה פתרון “גיאוגרפי” פשוט לשאלת ישראל, אלא היא הפתרון של מהות ושרשים. ארץ־ישראל לא תתפשט בכל הארצות ושפעה לא ישתפך לתפוצות הגולה הגדולה להחיות לבבות קרובים ורחוקים, לעורר את הרצון הלאומי ולהביאו לידי מפעל וקרבנות לשם התכלית הלאומית המרכזית, אם לא יהא בה בארץ־ישראל מן התחיה האמיתית, מחדוש יסודות החיים וכחות החיים. ציונות, שאין עמה צורות־חיים מחודשות, מושרשות בקרקע המולדת, בעבודה, בעמל יצירה, בצדק חברתי, הטבוע ברוח ישראל – אינה ראויה לשמה. ציונות, שאינה תובעת את כל נשמתו של אדם, שאינה מחדשת את מהותו במפעל, אין בה ממש.

מה הם היסודות המחודשים האלה, מהי אותה איכות ומה דרך השפעתה?

 

ב    🔗

דרך השפעתו של המרכז. – עבודת הוה - עבודת עתיד. – השפעתו הפוליטית של המרכז. – תנאי הכרחי להשפעה התרבותית והפוליטית. – שאיפה מוסרית וצורך ריאלי כאחת. – השאיפה להתחדשות עילה לפילוג התנועה. – זרמים ואידיאלים שונים. – תורת־חיים ודוקטרינות של מפלגות. – טעותה של הציונות הכללית. – שני מיני ציונות כללית. – אזרחים לאומיים וציונים כלליים בארץ־ישראל. – האידיאולוגיה של “המעמד הבינוני”. – לקח העליה הרביעית. – ציונות כללית־עממית.

דרכו של המרכז הארצישראלי, דרך יצירתו והשפעתו על הגולה, היא דרך הכמות והאיכות גם יחד. המשק של המפעל הארצישראלי צריך להיות, אם להשתמש במונחים מושאלים, אכסטנסיבי ואינטנסיבי כאחד. ארץ־ישראל החיה והיוצרת יצירות חמריות ורוחניות שיש בהן ממש תמשוך את הלבבות, תעשה “מרכז לחקוי” ונושא לשאיפה לתפוצות הגולה. היא לא תפתור את שאלתם של כל מיליוני בני הגולה מן הבחינה הפשוטה של עליה לארץ, אבל היא תעשה יסוד היסודות ומרכז הרוח בחיי האומה, כוכב מאיר דרך ומגמה, האידיאה הריגולטיבית בחייהם של המוני בית־ישראל בכל מקום שהם. הלשון העברית החיה, בית־הספר העברי השלם, היצירה הספרותית והאמנותית לענפיה השונים, היצירה הסוציאלית של הישוב, הסטרוקטורה הכללית החדשה שלו, תחית ערכי רוח ואוצרות־רוח נעלים, התחדשות הגיניוס הדתי של עם ישראל – כל אלה ולא עצם העובדא של מציאות חלק מן האומה בארץ־ישראל, יפרו את המחשבה הלאומית, את הרגש הלאומי ואת הרצון הלאומי של המוני העם, כל אלה יחזקו בהם את ההכרה הלאומית, את רצון החיים הלאומי, יתנו להם תוכן־חיים, תקוה ותכלית במלחמת קיומם הקשה בעולם. ציונות זו, העומדת לא על שנוי מקום אלא על חדוש יסודות, תעשה באמת תנועה של תחיה להמונים בכל מקום שהם, סיסטימה שלימה של חיים לאומיים, תכנית ותוכן לכנוס הכחות הלאומיים, להפעלתם ולהפראתם, דרבן וסיסמא להתגבשות המרץ הלאומי בתפוצות ישראל. לאורה של ציונות זו תעשה כל עבודת־הוה בגולה לעבודת־עתיד; לא מלחמת־סרק והתרוצצות מפלגות, שאין עמה אידיאה מרכזית יוצרת־חיים, אלא עבודת חנוך במשמעה העמוק והמקיף, עבודה לגידולם ולהתפתחותם של הכחות הלאומיים מתוך אידיאל גדול ולשמו. כל ישראל יראו את עצמם מצווים על תקנתו של אידיאל זה, ערבים ואחראים אחריות ישרה להגשמתו. ארץ־ישראל היוצרות תעשה כח חי, הכח החי, בדינמיקה הלאומית, גורם ממשי בחיי הכלל והפרט; כל אדם מישראל יהיה לו יחס חי לארץ־ישראל זו, יראה בה מציאות ממשית או אפשרויות ממשיות לו, לבנו, לקרובו או לשכנו. ארץ־ישראל זו תפרנס פרנסה אנושית ולאומית את נשמתו של הדור הצעיר, תתן לו אחיזה ותוכן בתוך מהותה של שעה טרופה, תעוררו ותכשירו למפעל ולקרבנות. תנועת תמיד של עליה וחלוציות, השותפות החיה במפעל יעמידו את ארץ־ישראל במרכז עניניו של הנוער.

ועתידה ארץ־ישראל זו גם להשפיע השפעה פוליטית על מצבנו בעולם. טעות היתה בידי אחד־העם כשפסק הלכה, שהציונות לא תתקן את מצבנו הפוליטי בעולם ולא תתן לנו “כבוד לאומים” עד ש“הצדק העולמי ישב לכסא וימשול בחיי העמים והמדינות”, ועל־כן אין לה לציונות לבקש אלא “מקלט בטוח ליהדות וקשר קולטורי לאחדות־העם”. ארץ־ישראל העברית עתידה להעשות במדת־מה כח פוליטי משפיע, עתידה להרבות את כבודנו בעולם, ללמד אחרים לכבד אותנו ואת יצירתנו, עתידה לעשותנו גורם פוליטי בינלאומי. כחו והשפעתו הפוליטית האפשרית של עם ישראל אינם קטנים וירודים בעצם הדבר, כפי שאנו נוטים להניח, אלא שגרמו הפזור והפירוד של בגלות, העדר “שלטון” לאומי מוסמך ורצון לאומי מרוכז, לשתק אותו כח או להוציאו לבטלה. ארץ־ישראל העברית עתידה להעשות אותו “שלטון” ורצון מרוכז. ההגמוניה לעניני היהדות בעולם, ואף לעניניה הפוליטיים בכלל, עתידה לעבור לארץ־ישראל החדשה. כרבות כחו ויכלתו החמרית והרוחנית של הישוב העברי בארץ־ישראל ילמדו העמים ממילא, מתוך הכרח פסיכולוגי שאין עמו חשבון, לראות בו את הנושא והאפיטרופוס הטבעי לעניניו של עם ישראל בעולם, את ביאת כחו הטבעית, המוסמכת לדבר בשמו ולהלחם את מלחמתו. הישוב העברי בארץ־ישראל, המרוכז בכמות ובאיכות, יהא מטבע הענינים החלק הער והרגיש ביותר שבאומה, ולבו יהיה פתוח לכל המתהוה והמתרחש בעולמו של ישראל, לכל צרכיה ופגעיה של הגולה, ולפיכך יהא זה דבר טבעי, שבמקרים חשובים תצא מכאן התעוררות להפעיל פעולה פוליטית את הכחות הלאומיים שבגולה.

והכח החיוּני הזה, ההשפעה הלאומית המרכזית, התרבותית והפוליטית הזאת, ימצאו לה לארץ־ישראל, רק אם תהא בה אותה מדה של איכות וכמות הגונה כאחת. גם החלום הערטילאי, המדמדם במרחקי אופק התכלת, וגם הבבואה הפשוטה של מציאות כעורה לא יעוררו את הכחות הלאומיים הנרדמים לקראת שחר חדש. בין אם תהיה ארץ־ישראל החדשה אי קטן בתוך אוקינוס חיינו, מעין קייטנא רוחנית רחוקה ליחידי־סגולה, ובין שתהיה העתקה פשוטה, ולוא תהא מרוכזת, של צורות־החיים והשגות־החיים שבגולה – לא תחולל את הפלא הגדול, לא תהפך להמונים לב חדש ולא תעשה להם גורם־חיים ותוכן־חיים.

אין צורך להטעים: אין בעצם מן החדוש בדברים האלה. השאיפה הציונית עמדה בעצם מראשית ימיה על הכמות ועל האיכות כאחת; פירושה של חבת־ציון הראשונה היתה: התרכזות האומה בציון דרך התרכזות רוח־האומה בחבת־ציון. לא לחינם נקשרה שאיפת התחיה מראשיתה בעבודת־אדמה, פירושו של דבר הוא: התחדשות יסודות חייה של האומה, צורות־חיים חדשות, הרגשת־חיים חדשה, יחס חדש אל הטבע, אל העבודה, אל האדם. בני־משה והציונים הרוחניים בקשו את תחית הלב, והרצל, יוצר הציונות המדינית, אמר: אנו רוצים לברוא לא רק חברה חדשה, אלא גם חברה מעולה מן הקיימת. ויש בזה לא רק מן השאיפה המוסרית הנאה גם מהרגשת צורך הכרחי. תחית הלב, ההתחדשות הפנימית היא לא רק תכליתה של הציונות, אלא גם תנאי הכרחי להגשמתה. רק אידיאה גדולה רוויית געגועים ומאמצי־יצירה, רק האידיאליזם הנושא את עיניו לשדוד מערכות יש בהם כדי לעורר ולגייס את הכחות הגדולים, הדרושים ליצירת עם.

השאיפה להתחדשות שבתחיה, לתקון נשמה ולתקון עולם, שמשה עילה ויסוד לפילוג התנועה לזרמים ולמפלגות. פילוג זה אין משמעו בשרשם של דברים התפוררות והתפרדות; יש בו בעצם מעין פילוג איברים שבתוך אורגניזם חי לשלם תפקידים שונים. נחלקו השאיפות והאמונות. הללו רואים את עיקר ענינה של הציונות בתחית היצירה הדתית בישראל, בהפעלתם ובהפראתם של ערכי דת ומסורת, של אוצרות הרוח הגדולים, שעשונו לעם סגולה בעולם; והללו תולים וקושרים את התחיה הלאומית בתקון אנושי, ביצירת חברה חדשה, במשטר של צדק, עבודה ושויון סוציאלי. אלה ואלה דוגלים בשם אידיאלים, שיש בהם כדי לעורר לבבות ולגייס כחות מפעל וקרבנות. אבל גרם החטא, הרובץ לפתחה של כל מפלגה ו“הסתדרות”; גברה המיכניות והשטחיות שבנוסחאות פסוקות, תורת־חיים נתאבנה והפכה לפרוגרמה ולטכסיס של מפלגה, אידיאלים נעשו הלכות פסוקות, תורה שבלב נהפכה לדוקטרינה שבתכנית, תורת־אדם – לתורת המפלגה או המעמד. הכרת החובה והאחריות של העודר במערכה נהפכה לכתתיות, לצרות עין ואפקים של “אתה בחרתנו” מפלגתי; תכנם הראשון החי של הזרמים השונים נעשה עילה לפירוד הלבבות למחלוקת ולאיבה; במקום צירופי אידיאות ושאיפות באה התרוצצות של “מחנות”.

והקהל הגדול העומד בתווך לא עמד בפרץ. המוני הציונים, שלא נצטרפו לשני המחנות ולא רצו לתלות את ציונותם בדוקטרינה אחת מסוימת או באידיאל אחד מסוים, או שנפשם סלדה מתופעות השלילה שבמלחמת המחנות, אבדו עצה ודרך. שני המחנות מימין ומשמאל שבשו את תורתם והשתבשו בדרכים ובטכסיסים, והמרכז נתרוקן בחלקו הגדול מתכנו ונשאר בלי תורה ובלי דרך. הציונים “הכלליים” התחילו רואים את עיקר מהותם, את “כלליותם”, לא בחיוב, אלא בשלילה, בשלילת האידיאלים החיוביים מימין ומשמאל. במקום לבקש את ה“כלליות” בדרך הסינתיזה, במזיגה הפנימית של התכנים החיוביים מימין ומשמאל, במקום ליטול משני המחנות את החיוני ואת היצירי שבהן, במקום לקיים את האידיאלים החיוביים, הדתיים והחברתיים, של שניהם, לעשותם שימוש לגיוס כחות היצירה הכבירים, שמפעל התחיה זקוק להם, ולמזגם לאידיאה אנושית־עברית גדולה אחת – במקום זה העמידו את אמונתם ואת תורתם על השלילה. מי שאומר כיום “ציונות כללית” מתכוון: ציונות שאין עמה לא אידיאלים דתיים חיוביים ולא אידיאלים חברתיים מסוימים. וזוהי אחת הסבות העקריות לירידתה ולדלדולה של הציונות בימינו. מן השלילה לא תמלא הנפש. ציונות זו לא תעורר כחות הטמנים בגנזי הדורות, לא תזעזע נשמתם של המונים ולא תמריצם למאמצי קרבנות. הציונות אינה, כאמור, פתרון “גיאוגרפי” לשאלת ישראל, אלא היא פתרון של מהות ושרשים. ואת אלה תחפשו כיום לשוא בתוך הציונות הכללית.

ציונות “כללית” זו, העומדת על השלילה, “כחה” גדול אולי בארץ־ישראל מאשר בכל ארץ אחרת, וכבר הביאה תקלה רבה לבנין הארץ. ותקופת העליה הרביעית תוכיח. הגיעה השעה לנתח את אפיה ופרצופה החברתי של ציונות “כללית” זו, כפי שהוא מתבלט בארץ־ישראל דווקא, אם לא מצד מספרו ומשקלו החברתי, הרי על־כל פנים על־ידי מדה־מה של זריזות ופעלתנות, שיש בו.

יש בארץ־ישראל ציונים “כלליים”, אשר לפי מהותם החברתית אין בינהם ובין “האזרחים הלאומיים” שלנו ולא כלום. צבור זה הוא לפי נטיותיו והשגותיו הסוציאליות האגף הימני של המחנה הציוני (טעות המביאה לידי בלבול מושגים היא זו, שבתוקף מסיבות היסטוריות, לפי התפלגות קודמת בזמן על־פי הסימן הדתי, ניתן התואר “ימין” ל“מזרחי”, אף־על־פי שבענינים סוציאליים וכלכליים הוא שמאלי יותר מחלק גדול של המרכז, ולא רק מן הציונים הכלליים בארץ־ישראל) הפרוצס של התפלגות חברתית הביא לידי כך, שחלק מן הצבור הימני שלנו, מאנשי ההגיון והקו הישר שבהם, עמדו ויצרו לעצמם את “התאחדות האזרחים הלאומיים”. אבל גם בין הנשארים, שלא פרשו להתאחדות זו והמתיחסים עוד על הציונים הכלליים, יש כאלה הנוטים לימין ואינם משתנים בהרבה מן האזרחים הלאומיים. אלה ואלה, האזרחים הלאומיים והימניים שבציונים הכלליים, הם בעצם, פחות על־פי פרוגרמה מסוימת – הפרוגרמות, ואף זו של האזרחים הלאומיים במשמע, הן כולן נאות וחסודות – ויותר על־פי נטיות בולטות, נושאי האידיאולוגיה והאינטרסים של מעמד אחד מסוים, של “המעמד הבינוני”, אשר תפקידו הכלכלי בארצות מוצאו היה בעיקר תפקיד של תווך ואשר הצורך בשנוי יסודות וסטרוקטורה כלכלית, שאף הוא מודה בו לכאורה בכח ה“אני מאמין” הציוני, לא תקפו עוד כדי מסקנות מעשיות. עסקני הצבור הזה מתנגדים נגוד גמור, בלי שום תנאי והגבלה, לכל נסיון ומעשה, שבא לשם מהפכה בסטרקטורה החברתית והכלכלית, שהביאו אתם העולים מארצות מוצאם, אם כי יש שגם הם טוענים ל“פרודוקטיביזציה” בגבולות הצורות המשקיות הקיימות. בימי הגאות של העליה הרביעית ראינו אותם צוהלים וחוגגים את נצחונם על ה“אידיאליסטים” הבטלנים ומבלי העולם: הן הדרך היא פשוטה, קלה וכבושה: רוב של יהודים בארץ־ישראל כמו שהם, יעלו נא המוני היהודים לארץ־ישראל, יעשו מה שעשו בארצות־הגולה, יתפרנסו ממה שיתפרנסו – והגשמת הציונות תבוא מאליה, על־ידי עצם העובדא הזאת. ונמצאו גם “אידיאולוגים” לציונים “כלליים” אלה, שהרחיקו ללכת עד כדי שלילת שאיפתה הראשונה והיסודית של הציונות: להשריש המוני יהודים בקרקע. שאיפה זו אינה, כביכול, אלא הזיה דמיונית, “רומנטיקה טולסטואית”. עיקר ענינה, שאיפתה ותכליתה של הציונות הוא – העיר, ההתיישבות העירונית, העומדת על המסחר, התעשיה והמלאכה, המצויים בעולמם של ישראל. מן החקלאות בא בחשבון רק משק הנטיעות (לאחר כשלונה של אותה “שיטה” פשוטה, נעשה משק הנטיעות האלף והתיו של “ציונות כללית” זו).

הכל יודעים מה עלה לה לאותה חכמה כלכלית פשוטה; הכל חוץ מן האידיאולוגים והעסקנים ההם. כשנכשלה העליה הרביעית והתברר לכאורה, שהפתרון ה“גיאוגרפי” אינו מספיק והדרך אינה כבושה וקלה כלל – נמצאה מיד, כידוע, סבת הכשלון, סבה אחת ויחידה, פשוטה וברורה מאד: שלטון הפועלים.

ועכשיו הגענו, בכחו של הגיון מסקני, גם לתורה חדשה בדבר עליה מנופה, “נבחרת ומזוקקת” – להוציא פועלים ממזרח־אירופה, להוציא פועלים, הכרוכים אחרי אמונות ודעות סוציאליסטיות. ואף זוהי ציונות…

לאָשרה של התנועה יש עוד בארץ־ישראל, ועוד יותר בגולה, מלבד ציונות “כללית” זו וחכמתה החברתית והכלכלית, גם ציונים כלליים מסוג אחר, ציונים כלליים ברוח המסורת הטובה, ציונים עממיים, שאינם מכניסים לציונות שום נטיות ופניות מעמדיות, ציונים אשר הציונות היא להם תביעה ופרוצס של חדוש יסודות חייה של האומה, של תחית כח יצירתה בכל ענפי החיים, – ציונים המעמידים את ענינה והגשמתה של הציונות על עבודה משותפת ואחריות משותפת של כל חלקי העם ודורשים את הסינתיזה ואת השלמת הגומלין גם באידיאולוגיה של התנועה גם במפעלה הכלכלי.

מה טיבה של סינתיזה כלכלית זו?

 

ג    🔗

סינתיזה באידיאולוגיה ובכלכלה. – ענינה של האקונומיה הציונית. – “דרך” ו“דרכים”. – אמונת הלב כח דינאמי במפעל. – ה“משקיות” דרישה איקונומית ולא סוציאלית. – אנטיתיזות וסינתיזה. – הכפר והעיר. – מרכז הכובד. – נמוקים מעשיים, מוסריים ופוליטים, המחייבים את החקלאות. – גבולות טבעיים הכרחיים למסחר ולתעשיה. – היחסים המספריים של מקצועות הכלכלה. – סתם ישוב ארץ־ישראל ישוב חקלאי. – הון לאומי והון פרטי. – מפעלי ההון הפרטי בשנים האחרונות. – קרקעות שונות, שיטות עבודה, דרכי בנין וחומר אנושי שונים. – “קולוניזאציה” לא רק ענין כלכלי אלא גם ענין לאומי־מדיני. – הקופה המדינית בהתיישבות. – אי־אפשר להתיישב בלי הון לאומי, בלי תקציבים וגרעונות. – תפקידן הגדול של הקרנות הלאומיות – השלמת גומלין של שיטות, דרכי בנין ותפקידים.

האידיאולוגיה הציונית דרכה דרך הסינתיזה; לא דוקטרינה אחת פסוקה מבית־מדרש אחד, אלא תורת חיים, המאחדת, מצרפת וממזגת ערכים, שאיפות, פעולות לשיטת־חיים לאומית אחת, לסיסטימה אחת שלימה של גלויי כחות־חיים ומגמות־חיים והתגבשותם במפעל. ואף הכלכלה הציונית כך. שיטת “כלכלתנו הלאומית” צריכה אף היא להיות סינתיזה של דרכים, שאיפות, אידיאלים ופעולות. ענינה של האקונומיקה הציונית הוא לא רק ליתן מחיה ליהודים העולים אל הארץ, אלא אף להשרישם בקרקע, להביא מהפכה בסטרוקטורה החברתית והכלכלית, שהביאו אתם מארצות הגולה, ליתן להם יסודות קיום ופעולה חדשים ובטוחים משואה. ועל־כן קשים וסבוכים כל־כך ועמוסי־יסורים הדרכים, ויש עמהם סכנת תעיה ועקלקלות. דוקא הצרכים החמריים של בנין הארץ, האפשרות להרחבת כח קליטתה, ליצירת מקורות רבים ושונים לעבודה ולמחיה – דוקא הצרכים האלה פוסלים את הדרכים “הפשוטות”. על־פי עיקר “המשקיות” הטהורה לבד, המקובלת בישובו של עולם, על־פי החשבון הפשוט של ה“הומו איקונומיקוס” לא תושג המטרה הזאת, לא תבנה הארץ משממותיה, לא יבנה העם מחורבנו החמרי והרוחני, לא יתחדשו כחות היצירה המשותקים שלו.

זאת ועוד אחרת. אין להעמיד את התורה הציונית על רגל אחת של הלכה פסוקה אחת, של עיקר רוחני אחד מסוים; ואין להעמיד את המפעל הציוני על מגמה סוציאלית אחת מסוימת, על צורה משקית אחת מסוימת, על מעמד אחד מסויים, בבחינת דין הניין לי ודין לא הניין לי. הכל, כל הכחות ויסודות החיים, המצויים באומה, שותפים בתחיתה של זו, בבנין הארץ. ולא רק מבחינת הזכות האישית, אלא אף מבחינת הצורך ההכרחי של המפעל: בלי שותפות זו לא יכון המפעל; בלי המאמצים המשותפים של הכחות הרבים והשונים האלה, בלי העבודה המשותפת והאחריות המשותפת של כל חלקי העם לא תתגשם הציונות. כל היסודות השונים של החומר האנושי שלנו, הם ושאיפותיהם ואידיאליהם ודרכיהם, קרואים לשמש לתכלית האחת העליונה. ולפיכך אין “דרך” לציונות, אבל יש לה “דרכים”. אם אין מעמדות פסולים לעבודת הבנין, אם כולם כשרים וחייבים בעבודה זו, הרי גם שאיפותיהם ושיטותיהם “כשרות”. אין לגייס את היסודות הרבים והשונים של החומר האנושי שלנו לעבודת העם ולהטיל על כולם חובת אמונה אחת ודרך אחת. אין כופין על אמונה; דברים שבלב ובדעה אינם ענין לדקרטים ולפסקי־דינים. ובלי האמונה לא יקום ולא יהיה הפלא הגדול של מפעל התחיה. רק בדרך חרות־הרצון ואמונת־הלב ימצא יוצא הגולה את המרץ ואת ההתלהבות ואת אהבת הקרבנות ואת כח היצירה, שאי־אפשר בלעדיהם לאותו פלא. יכול אדם שלא להאמין באמת האובייקטיבית שבאידיאל, שחברו כרוך אחריו – ערכו ופעולתו הסובייקטיבית של האידיאל, השפעתו על המאמינים בו בבחינת כח דינאמי, הממריץ את הפעולה ומכשיר את הקרבן, אינם נפגמים על־ידי כך.

ולא שאנו מזלזלים בעיקר האיקונומי של חשבון ומשקיות. הקרטריון לערכו החיובי של כל מפעל כלכלי הוא סגולתו להתפתח לחי הנושא את עצמו, להרבות את כח הקליטה של הארץ ואת אפשרויות העבודה. אין אנו מעריצים את הצורות ואת הנוסחאות הפסוקות, שיש עמהן ממדת הדוגמה וההתאבנות. אין אנו טוענים לקונסרוואטיזם סוציאליסטי חדש. אנו צריכים לאומץ הרוח ללמוד מן המציאות, לעשות “נתוח” בשעת הצורך. אבל אותה שאלה גדולה של משקיות בריאה אינה ואינה צריכה להיות, כנוסח הימין הכלכלי שלנו, דרישה סוציאלית, המתכוונת לחלופי המעמדות, נושאי מפעל הבנין בארץ, וחודה מכוון כנגד הפועלים ומפעליהם ואידיאליהם החברתיים דווקא. תכנה ומשמעה היא דרישה איקונומית, המכוונת לכל המפעלים ולכל השיטות ולכל היסודות הפועלים בבנין; ענינה הוא – פרודוקטיביות, כלכלה בריאה, יצירה כלכלית שיש בה ממש. קיומה של דרישה זו תבוא לא כנגד מעמד מן המעמדות אלא בעזרת כולם, מתוך מאמצים משותפים של כל הכחות והיסודות, הפועלים בבנין הארץ. –

דרך הפולמוס הצבורי שלנו מביא לידי־כך, שכל אחד מאתנו רואה ומראה רק את הצד האחד של המטבע, והצד השני עוטה ערפל. למדנו לראות את הכל בעין אחת, בעין הימנית דווקא או בעין השמאלית דווקא, ואין לנו הכשרון האנושי הפשוט להסתכל בדברים בשתי עינים פקוחות. זה שנים שלימות, שאנו מתווכחים בדבר האנטיתיזות: הון לאומי או הון פרטי, אינציאטיבה פרטית או התישבות לאומית, העיר או הכפר, וכדומה. ועדיין לא למדנו את האמת הפשוטה, שאין כאן מקום לאנטיתיזות, אבל יש מקום ויש צורך בסינתיזה, בשתוף דרכים ושיטות, בהשלמת־גומלין. יורשה לנו על־כן לחזור, בפעם המאה ואחת, על אמתות אלפא־ביתיות; כי על־כן עדיין הן שנויות במחלוקת ונתונות בסימן השאלה.

הארץ לא תבנה בדרך אחת, בשיטה אחת, על־ידי מעמד אחד. יש מקום בבנין הארץ לחלוצים ולמעמד הבינוני, להון הלאומי ולהון הפרטי, לחקלאות ולמסחר ותעשיה, לכפר ולעיר.

הכפר והעיר. הכפר לא יקלוט את המוני העולים, שאנו מחכים להם, במאות אלפיהם; עם ישראל לא יהפך כולו לעם של אכרים; דרך החקלאות בארץ היא דרך של סבל ויסורין ונסיונות קשים, אפשרויותיה מוגבלות גבולות טבע. ולפיכך אין להעמיד את כל ענינם של הציונות ובנין הארץ על הכפר ועל החקלאות לבד; כל מה שיש בו כדי להרבות את הישוב העברי בארץ ואת עמדותיו הכלכליות – רצוי ומקובל לנו. ולפיכך יבורך לנו כל מפעל, כל נסיון וכל שאיפה לתקנת המסחר, התעשיה והמלאכה, לטובת ההתישבות העירונית. אבל כשבאים להעביר את מרכז הכובד של התנועה והמפעל אל העיר, כשאומרים לבחור בדרך הקלה והנוחה, כביכול, של ההתישבות העירונית ולהעדיפה על החקלאות, הרי זו טעות שיש בה סכנה, ואנו חייבים לדחות סיסמאות חדשות אלה. נחזור שוב על אמתותיה הראשונות של הציונות, שאנו נוטים לשכוח אותן מקוצר־רוח אגב נצחונות של פולמוס:

א) אין להעמיד את קיומה ותקות עתידה של ארץ על ה“מרקנטיליות” לבד; אין יסוד בריא לכלכלתה של ארץ, שאינה יכולה לספק לעצמה את צרכי־בני־אדם ההכרחיים ביותר; אומה שאינה מתפרנסת מן הקרקע אין קיומה בטוח.

ב) תחיתה הלאומית של אוּמה מפוזרת ומפורדת תלויה, מבחינה אנושית־מוסרית, בקרקע, בתשובה אל האם־האדמה; שנוי המרכז הפנימי והתחדשות היסודות הנפשיים של איש־האויר התלוש לא יבואו אלא מן האדמה.

ג) אפיה ופניה הפוליטיים־הכלכליים של ארץ טבועים לעולם בחותמו של עובד־האדמה; לא העיר אלא הכפר נותן לכל ארץ את צורתה העצמית.

כללו של דבר: ישוב ארץ־ישראל, שיעמוד על העיר, על המסחר והתעשיה לבד, לא יהא לו בסיס כלכלי, לא יצויר כלל, כשם שלא יצויר אילן, שיש לו ענפים ואין לו שרשים, אף לאחר מפעל החשמל של רוטנברג, בנין נמל חיפה ונצול אוצרותיו של ים־המלח, אי־אפשר יהיה להעמיד את התפתחותה של ארץ־ישראל על המסחר והתעשיה לבד. אפשרויותיהם של אלה מוגבלות בהכרח גבולות טבע. כבר בא לידינו להביא את מסקנותיו של ד“ר רופין בענין זה, בספרו על בנין ארץ־ישראל, שהעלה על־פי השואה עם המספרים היחסיים של העוסקים במקצועות הכלכלה השונים בארצות השונות. ד”ר רופין בא לידי מסקנא, שאם נניח, כי בישוב העברי בא"י יעסקו בתעשיה שלשים אחוזים למאה מכל בעלי־משלוח־יד, תהא זו התפתחות אינדוסטריאלית גבוהה יותר מזו של אוסטריה, אונגריה ואיטליה, וכמעט דומה לזו של צרפת והולאנד. כיוצא בזה יעלה לנו, מתוך השואה עם הארצות האלה ועם גרמניה, שאם נתפוס כמידה הראויה בשביל הישוב הרך בארץ עשרה אחוזים למאה עוסקים במסחר וכמספר הזה גם בשביל פקידים, רופאים, מורים, שמשים וכדומה, לא נתפוס מידה זעומה ביותר. היוצא מזה, שכחמישים אחוזים למאה מישובנו יצטרכו לעסוק בחקלאות. ואף אם נניח, שהתפתחותה הכלכלית של הארץ בכלל ובמשק המטעים בפרט עשויה לשנות את הפרופורציה ולהרחיב במידה הגונה את אפשרויות המסחר, המלאכה והתעשיה, יצא לנו בכל־זאת, שאף הרחבה זו קשורה בחקלאות, וסוף־סוף שקולה החקלאות כנגד כל שאר המקצועות, או כמעט כנגד כולם יחד. כך אנו חוזרים לאותה הכרה יסודית, שניתנה לנו בבחינת הרגשה אינסטינקטיבית עם ראשית מפעלנו: היסוד והעיקר של עבודת הישוב הוא הישוב החקלאי; סתם “ישוב ארץ־ישראל” פירושו ישוב חקלאי.

הון לאומי והון פרטי. ארץ־ישראל לא תבנה לא על־ידי ההון הלאומי לבד ולא על־ידי ההון הפרטי לבד; היא תבנה על־ידי הקואופרציה והצירוף של שניהם.

ההון הלאומי לא יספיק למפעל הגדול של בנין הארץ, שאין דוגמתו ליוקר, – לא יספיק אף אם יפתחו לנו לבותיהם של מיליוני אחינו בתפוצות הגולה, אף אם יפתחו לנו אוצרות לא שערנום של קרבנות והתנדבות לאומית. מערכת “בוסתנאי”, עתונה החשוב של התאחדות האכרים ביהודה ובשומרון, מעמידה, בשורת מאמרים על ההתישבות הפרטית, את ההתחלה הפרטית החדשה, במשך שלש השנים האחרונות, על שדה התישבות החקלאית מסביב לחמש ממושבות יהודה הישנות ובגוש השרון החדש על מספרים אלה: “גאולתם של ששים אלף דונאם קרקע לערך באזורי הנטיעות; נטיעתם של עשרים אלף דונאם, לערך, פרדסים חדשים, והכנות לנטוע כהנה וכהנה; השקעת קרוב לשני מיליון לא”י בעין, המחייבת השקעת עוד ארבעה מיליון לא“י במשך אילו שנים; יצירת עבודה לאלפים פועלים עברים בהוה, המחייבת עבודה לששת אלפים פועלים בעתיד הקרוב”. הימצא מי מאנשי האמת הפסוקה האחת והאמונה הנלהבה באמת זו, שיזלזל במספרים האלה? אבל ראוי להם לאנשי האמת הפסוקה השניה, לחסידיה הקיצוניים של האיניציאטיבה הפרטית, העושים אותה יראה לעצמם ואינם מודים באלהים אחרים על פניה, שישמעו גם מה בפיו של אותו עתון אכרים על ההתישבות הלאומית, על תפקידיו של ההון הלאומי בשדה ההתיישבות החקלאית. על־ידי האינציאטיבה הפרטית בלבד לא תגאל אדמת המולדת ולא יבנו שממות הארץ כולה. משק הנטיעות אינו עוד הישוב החקלאי כולו. רק חלק קטן מאדמת ארץ־ישראל מוכשר למשק נטיעות. וכשם שקרקעותיה של הארץ שונות, כך גם שיטות עיבודה ודרכי בנינה והחומר האנושי הבונה שונים ויהיו שונים בהכרח.

ההתיישבות החקלאית מחייבת בחלקה הגדול את יסוד ה“חלוציות”. היא תובעת כל נשמתו של אדם ומטילה עליו קרבנות קשים ומתמידים במשך כמה שנים, אשר ה“אינציאטיבה הפרטית”, ה“חשבון” הכללי הפשוט לא יביאום לעולם.

אנו עוסקים ב“קולוניזאציה” ושוכחים אמת פשוטה ויסודית אחת: “קולוניזאציה” היא לא רק ענין כלכלי, אלא גם, ובעיקר, ענין לאומי־מדיני, ואין לעשותה על־פי החשבון הכלכלי הפשוט של הוצאה והכנסה. בנוהג שבעולם, קופת המדינה נענית לצרכי המשק ההתיישבותי, אשר לפי עצם מהותו הוא בתקופתו הראשונה משק “גרוע” בהכרח; היא נענית לו יותר על־פי חשבון לאומי־מדיני ופחות על־פי חשבון כלכלי. חובת המסים, המוטלת על כל אזרח שלא בטובתו, היא הדרך והתנאי ההכרחי לספוק הצרכים האלה. אנו אין לנו מטרופולין, שכחו יפה לדאוג ל“מושבות”; אין לנו שלטון מדיני, שיטיל חובות ומסים על היחיד לשם בנין המולדת, ואנו תלויים, אם נאבה ואם נמאן, בהתנדבות החפשית. הלואי ששלטונות הארץ יענו במקצת לצרכי התישבותנו מבחינת הקלות והנחות במסים, הכשרת תנאים כל־שהם לעבודתנו אנו – את קופת המדינה לא יפתחו לנו על־כל־פנים לצרכים אלה. הקרנות הציוניות הן הן לעת־עתה הקופה המדינית שלנו. הן ה“סורוגטים” למסים ולחובות של האזרח, שאין להם שלומים כלכליים. דבר זה הוא ודאי מקור חולשתנו החקלאית בחלקה הגדול בלי ההון הלאומי, בלי הקרנות הלאומיות, בלי תקציבים וגרעונות, בלי חלוצים וצורות חברתיות חדשות, לפי שאי אפשר לה בלי עבודת כבוש והכשרה קשה ומרובה. צרפו לזה את תפקידיו של ההון הלאומי בהכשרת התנאים הצבוריים ההכרחיים לכל ישוב חדש, בספוק צרכי צבור, או צרכי אזרח יסודיים של המתיישב, כגון עניני החנוך ובתי־הספר, הבריאות הצבורית וכדומה מן הצרכים ההכרחיים, שאין ההסתדרות הציונית יכולה לפטור עצמה מסיפוקם על־ידי ההחלטה הפשוטה, הנכונה בלי ספק בעצם הדבר, שחובתם ואחריותם על ממשלת הארץ. יותר מאשר בכל שעה אחרת אנו צריכים אולי לשנן כעת לעצמנו את הדברים הפשוטים האלה. תפקידן של הקרנות הלאומיות שלנו בבנין הארץ גדול וחשוב הרבה, מכפי שהמבקרים ואנשי האופוזיציות השונות רוצים להודות.

כללו של דבר: הכלכלה הלאומית שלנו מחייבת גם היא את “הסינתיזה”, את יסוד האחדות והשלמת־גומלין של שיטות, דרכי־בנין ותפקידים. יש מקום ויש תפקידים גדולים בבנין הארץ גם לחקלאות, גם למסחר ולתעשיה, גם להתישבות כפרית וגם להתישבות עירונית, גם להון הפרטי, גם להון הלאומי, גם ל“חלוצים”, גם למעמד הבינוני.

ומכאן מסקנות מסוימות ליחסי המעמדות ולפרובלימות של ההון והעבודה.

 

ד    🔗

הקואופרציה של ההון הלאומי וההון הפרטי. – רשויות שונות. – הצורך בקונטקט, בהסכם. – ההון הפרטי חלק מן המפעל הכללי וכפוף לצרכיו של זה. – מרות לאומית. – הליברליזם הכלכלי עבר זמנו. – הרשות הפנימית העליונה שלנו בסבך המציאות הכלכלית. – הסתירה שבתפקידי ההסתדרות הציונית בעניני הכלכלה. – הסתירה שבתפקידי ההסתדרות הציונית בעניני הכלכלה. – בימי העליה הרביעית. – העדר הדרכה ופקוח – עיקר הריגולציה הלאומית ופירושה. – התאמת הפעולה ותריס בפני רדיפת הבצע. – הפוליטיקה הקרקעית והקרן הקיימת. – רגולציה בעניני עבודה ופולמוס־המעמדות. – העכובים שבדבר. – עמדה רופפת של שני הצדדים. –הדוגמה המעמדית מימין ומשמאל. – המוצא מן המבוכה בחוקת־עבודה כללית. – תפקידו של הקונגרס בנידון זה.

הקואופרציה של ההון הלאומי וההון הפרטי בבנין הארץ פירושה לא רק השלמת־גומלין, אלא גם השפעת־גומלין; לא רק צירוף פעולות בדיעבד, אלא גם חלוקת עבודה ותפקידים לכתחילה, על־פי תכנית כוללת אחת. רשויות רשויות נתיחדו להם לשני הגורמים האלה לפי עצם טבעם: התישבות חלוצית ומשק נטיעות, הכשרת תנאים ומפעלי מסחר ותעשיה, וכדומה. אבל לא די בזה. יש צורך בקונטאקט, בקשר מתמיד, בהסכם, כדי להמנע מ“התחרות”, מפעולות כפולות, או סותרות זו את זו, מבזבוז כחות. ולא זו בלבד. יש צורך קודם־כל, שההון הפרטי לא ישכח, שאין הוא הכל, אלא הוא רק חלק מן המפעל הלאומי הכללי, ועל־כן אין חירותו ונטיותיו הטבעיות החוק העליון והפוסק האחרון בחיינו הכלכליים, אלא אף הוא צריך להיות כפוף לעיקר עליון, לצורך המפעל הכללי. ההון הפרטי זכאי לדרוש מאת ההון הלאומי עזרה ממשית מבחינת הכשרת התנאים: עזרה פוליטית, קרדיט, הדרכה ופעולת ארגון; אבל דבר אחד יש לדרוש גם ממנו: קבלת מרות לאומית, חובה ואחריות לאומית. עברה שעתה של התורה הכלכלית האיגואיסטית־התמימה, הרואה את חירותו הגמורה של היחיד, את “משחק הכחות החפשי” כקדושה עליונה שאין לנגוע בה, אף בשעה שיש עמה סכנה לכלל. רק התמימות הפרובינציאלית, שפיגרה אילו עשרות שנים מאחרי ה“מודה” האחרונה, יכולה עוד לראות היום במשחק החפשי של החיים הכלכליים עיקר עליון, שאין להרהר אחריו. אף באנגליה, בארץ הקלאסית של ה“ליברליזם הכלכלי”, של חופש המסחר וההתחרות החפשית, שנתקדשו בשעתם קדושה של מסורת לאומית, כבר פקע כוחה של אותה שיטה. המדינה חדלה להיות גם כאן עד־ראיה פאסיבי לתסבוכת הכלכלית ולסכסוכי המעמדות, המדיינים זה עם זה, אשר תפקידו הוא רק תפקיד של שוטר, וענינו – ההגנה הפשוטה על הקנין הפרטי ודיני שלי שלי ושלך שלך. הוסרה ה“הילה” מעל העיקר הליברלי הגדול: אין המדינה מתערבת בחיים הכלכליים, והצבור התרגל לאט־לאט להטיל על המדינה תפקידים חיוביים של פוליטיקה סוציאלית, של השגחה קבועה על החיים הכלכליים. אין המדינה יכולה לעמוד מנגד ל“התחרות החפשית”, למשחק הכחות החפשי ולסייע מתוך כך להשתלטות האיגואיזם הפשוט והאנארכיה של רצונות, שאין עליהם מרוּת עליונה; המדינה צריכה להיות ה“ריגולאטור” בסבך המציאות הכלכלית, להציב גבולות לרצונות היחידים, להטיל חובות עליהם.

“ריגולאטור” עליון, שליט ומכריע כזה הוא צורך־חיים הכרחי גם לנו, – ולנו, העומדים בתקופת יצירה ראשונה וסלילת דרכים, יותר אולי מאשר לכל אומה וארץ אחרת. תפקיד זה, שהמדינה ממלאה בחיי העמים האחרים, צריך למלא אצלנו בתקופה זו הרצון הלאומי המגובש, הרשות הפנימית העליונה שלנו, המוסדות הלאומיים העליונים שלנו. עד עכשיו היתה סתירה יסודית בתפקידה של רשות עליונה זו בחיינו הכלכליים: תעודות חיוביות של מפעל, חובה ואחריות לבנין מצד אחד, ופאסיביות ליברלית, אם מותר לומר כך, מצד אחר. חיינו הכלכליים נחלקו לשתי רשויות מובדלות: כאן – ההסתדרות הציונית עם ההון הלאומי של הקרנות, שם – ההון הפרטי עם האיניציאטיבה הפרטית. ודומה כאילו אין שום זיקת־גומלין ואחריות־גומלין בין שני הגורמים האלה. יארכו הדברים, אם נבוא לעמוד על פרטי הדברים ועל סבותיהם. עובדא היא, שההנהלה הציונית בארץ לא ניסתה כלל “להתערב” בעניני ההון הפרטי, לא ניסתה להשפיע עליו, לכוונו למסלול הרצוי מתוך תכנית כוללת אחת, המקיפה את שתי הרשויות גם יחד. ביחסה של ההנהלה הציונית לפעולה הפרטית יש מדה גדולה של רפיפות וחצאיות. מצד אחד אין היא רואה את עצמה פטורה מחובת עזרה להון הפרטי – ולמעשה הרי חלק הגון מעבודת ההסתדרות הציונית ומוסדותיה בארץ: חנוך, בריאות צבורית, קרדיט וכדומה, משמש גם לאיניציאטיבה הפרטית ומכשיר את התנאים לפעולתה, – ומצד אחר היא מסתלקת מן ההשפעה הממשית את התנאים לפעולתה, – ומצד אחר היא מסתלקת מן ההשפעה הממשית ומן האחריות לדרכיה ולנסיונותיה של זו. בימי העליה הרביעית – זו העליה ההמונית הגדולה, שכמה כחות חשובים היו גלומים בתוכה ושהביאה למעשה, לאחר כל שגיאותיה וכשלונותיה, תועלת עצומה לארץ ולבנינה, – לא ניסתה ההנהלה הציונית להשפיע עליה, לסייע לה סיוע של הדרכה וארגון (גרם אולי לכך במקצת ההרכב האישי של ההנהלה בימים ההם). והעולים מבני המעמד הבינוני – אף אמת זו ניתנה להגיד, – אשר דרישותיהם ותביעותיהם מאת ההנהלה הציונית בימים ההם ולאחריהם לא היו מעטות בדרך־כלל, לא בקשו כלל השפעה זו, לא אמרו כלל להזדקק להדרכה ולקונטרולה ששל זו.

הגיעה השעה לשתוף הפעולה והתאמתה הגמורה בין שני גורמי הבנין האלה, ההון הלאומי וההון הפרטי. הגיעה השעה לחלוקת עבודה ותפקידים על־פי עיקר שליט עליון אחד: תועלת המפעל הלאומי הכללי. אף הקפיטל הפרטי צריך להודות בעיקר הפקוח הלאומי העליון, בעיקר הפוליטיקה הכלכלית הלאומית. דבר המובן מאליו הוא, שאין פירוש הדברים “אפיטרופסות” לפעולת היחיד והתערבות בעניני יום־יום של משקו. עיקר הריגולאציה הלאומית פירושו, ראשית, התאמה מעשית ותכליתית לשם משקיות רציונלית, להמנע, כאמור, מבזבוז כחות לבטלה, מפעולות כפולות או סותרות זו את זו, מהתחלות שאין להן יסוד ותקוה; פירושו – הדרכה, עזרה פוליטית, עזרה מעשית בדרך האינפורמציה, חקר המציאות הכלכלית, וכדומה. ופירושו, שנית, קונטרולה וערובה, שלא תהפך הפעולה הפרטית לרועץ לשאיפה הלאומית הכללית; פירושו תריס ושמירה בפני רדיפת־בצע מזיקה, בפני נטיות האנארכיה של האיגואיזם הכלכלי, בפני ריכוז קרקעות בידי יחידים להפסד כח הקליטה של הארץ ומקורות המחיה שלה לעולים חדשים, בפני נגע הספסרות והפקעת השערים של קרקע המולדת. פירושו, קודם כל, שהמכשיר העליון לפוליטיקה הקרקעית של התנועה, הקרן הקיימת לישראל, יעשה באמת הריגולטור, הכח המסדר והמכריע בשאלה הקרקעית שלנו. אין זה מעניננו, כמובן, ליתן כאן הצעת־תכנית להגשמת העיקרים האלה; עניננו הוא רק להעיר על עצם הפרובלימה ועל הצורך לבקש לה פתרונים.

ואותו עיקר של מרוּת לאומית עליונה בחיינו הכלכליים מחייב ריגולציה לאומית־צבורית בעניני העבודה ופולמוס־המעמדות. היש צורך להטעים, כמה גדולה תקלתו הלאומית, החמרית והמוסרית גם יחד, של פולמוס זה, כמה גדול הנזק, שהוא מביא למפעלנו? על עיקר הריגולציה הצבורית־הלאומית בעניני העבודה, על הצורך בחוקת־עבודה פנימית־כלכלית של הישוב אין איש חולק היום לכאורה. ואף־על־פי־כן גדולים עדיין העכובים ומרובים המכשולים וחזקות נטיות הטשטוש וההתעלמות מן העיקר. שני הצדדים, הפועלים ונותני־העבודה, מודים לכאורה בעיקר ההסדר של יחסי־עבודה, ושניהם תופסים עם זה עד היום עמדה של רפיפות וחצאיות. עדיין גדול כחם של הרגל, של נטיות קדוּמות, של קונסרוואטיזם שבהלך־דעה, של דוֹגמות מעמדיוֹת. מן העיקר הכללי של ריגולציה בעניני הכלכלה, של מרות לאומית עליונה בפרובלימות של העבודה ופולמוס המעמדות, באו והוציאו סוף־סוף, לאחרי לבטי־לבטים במשך כמה שנים, את הפרובלימה החלקית של חוזה קולקטיבי בין שתי הסתדרויות, בין הסתדרות העובדים להתאחדות בעלי־התעשיה, והפרובלימה הכוללת נשארה תלויה ועומדת כשהיתה. למעשה רחוקים שני הצדדים גם יחד מן העיקר הפשוט והברור של ריגולציה לאומית בעניני העבודה ויחסי העבודה. אבל אין פתרון לשאלה ואין תקנה למצב ואין מוצא מן המהומה והמבוכה של מלחמת המעמדות שלנו אלא בעיקר הגמור והברור של מרות לאומית עליונה בעניני העבודה, – בחוקת עבודה כללית של הישוב, שתהא חובה גמורה על שני הצדדים ותקבע נורמות ברורות ומסוימות בעניני העבודה.

ואם קצרה ידנו מהגיע בכחות עצמנו לפתרון רצוי של השאלה, יבוא הקונגרס הציוני ויכריע את הכף בכח לחצו והשפעתו. ענינה של הציונות הכללית, הסינתיטית, זו העומדת על עיקר הסולידאריות הלאומית, על שתוף הכחות והיסודות השונים בבנין, הוא לסייע לישוב העברי בארץ לצאת מתוך המהומה של פולמוס־סרק ונצחנות מפלגתית תפלה אל דרך המלך של משמעת לאומית, של עבודה משותפת ואחריות משותפת של כל חלקי העם ומעמדותיו לבנינה של המולדת.

 

ה    🔗

עיקר המרות הלאומית העליונה בחנוך. – ענינו של החנוך הלאומי. – זכות־קיום לסוגים שונים של בתי־ספר והענין הלאומי הכללי. – אין מקום לרשויות נפרדות בהחלט בחנוך. – המפלגות והאידיאלים החיוביים בחנוך. – התחרות של יצירה והתחרות של פולמוס. – החנוך הדתי והמזרחי. בתי הספר של תנועת־העבודה. – אבטונומיה פנימית ומרות לאומית עליונה. – דיפרנציאציה ואינטגרציה בהתפתחות. – מדות מוגזמות של התפלגות בציונות. – ההסתדרות והמפלגות. – אבטנומיה ו“אבטרקיה”. – הקונגרס והשפעתן השלילית של המפלגות. – חדוש יסודות התנועה וההסתדרות צורך השעה. – התחלות לריפורמות. – דרך הסינתיזה.

עיקר המרות הלאומית העליונה, שכחה יפה לכוון, להדריך, להתאים ולמזג את היסודות השונים שבתנועה ובמפעל לאחדות עליונה אחת, היא צורך הכרחי לעבודת הכלכלה, ועוד יותר לעבודת החנוך והתרבות שלנו. מתוך השקפתנו היסודית על דרך הסינתיזה בציונות, על ערכם החיובי־החיוני של השאיפות המוסריות, הדתיות והחברתיות, המהוות את זרמיה השונים של הציונות, מתבררת מאליה עמדתנו הכללית בענין החנוך, בין במשמעו המקיף: חנוך העם והכשרת הלבבות, ובין במשמעו המצומצם: בתי־ספר ללמוד תורה ולהקנית ידיעות; פירושו רוח־חיה, מעצבת אוֹפי ויוצרת אישיות, אידיאלים מרכזיים, שיש בהם כדי למלא את הנפש, לשמש דרבן ודחיפה למפעל, להיות לכח מחולל ומאיר נתיבות. עבודת החנוך הלאוּמי אינה יכולה לעמוד לא על חנוך־של־ידיעות לבד, ולא על הלאומיות הפורמאלית לבד, אשר ענינה הוא הצורות הלאומיות ואין עמה הגדרת מהות התוכן. עבודת החנוך שלנו מחייבת תוכן חיובי חי, רעיון חנוכי מרכזי, תורת חיים.

ומכאן מסקנות לחיוב ולשלילה, לתוכן ולשאלות ארגוּן.

מבחינת התוכן: עבודת החנוּך, העומדת על בקשת דרך הסינתיזה בחיינו וביצירתנו, אינה שוללת את האידיאלים החיוביים שבזרמיה השונים של הציונות, אבל היא שוללת את השלילה שבהם, את נטיתם לצד אחד־יחיד. אמרנו ואנו חוזרים ואומרים: יש מקום ויש זכות־קיום בארץ־ישראל לסוגים שונים של בתי־ספר בהתאם לזרמים הדתיים והחברתיים העיקריים, החיים והפועלים בתוך הצבור. יש מקום בארץ־ישראל לבתי־ספר כלליים, ששום דבר יהודי ואנושי אינו זר להם, לבתי־ספר של חרדים, הרואים את המרכז ואת עיקר־העיקרים של החנוך בדת ובתורת ישראל, לבתי ספר של תנועת־העבודה, המעמידים במרכז ענינם את החנוך לעבודה, ליצירה פרודוקטיבית, לאידיאלים של צדק ושויון חברתי. אבל הענין הלאומי הכללי, הצרכים העליונים של החנוך מחייבים את השאיפה לסינתיזה לאומית עליונה, למזיגה חיונית של כל היסודות החיוביים האלה.

ומכאן אנו מסיקים את המסקנא הארגונית. אין לעשות את סוגי בתי־הספר השונים רשויות נפרדות ומובדלות בהחלט, קנינן הפרטי המוחלט של סיעות ומפלגות. יורשה לי להטעים שוב דברים, שכבר אמרתי במקום אחר; יש צורך השעה בכך. אין אנו מאמינים, שמפלגות השטופות לפי טבען בפולמוס, בטכסיסים, בחיצוניותם של דברים, הן נושאים מתאימים לטפוח אידיאלים אנושיים גדולים, דתיים או חברתיים, בטהרתם בבתי־הספר. מפלגה אינה יכולה לשמור על עצמה מפני המיכניזציה, מפני השיגרא והפראזה הפסוקה, שפרחה נשמתה, מפני הרדיפה אחרי חיצוניות וכמות, מפני נטיות של “אתה בחרתנו”. אנו רוצים, שבית־הספר בארץ־ישראל יהיה נקי מכל זה. אנו רוצים בקונטאקט, במגע ומשא חי בין בתי־הספר שלנו לסוגיהם השונים, בפעולות־גומלין ובהשפּעת־גומלין ביניהם; אנו רוצים, שהמורים, המנהלים, המפקחים ועסקני החנוּך ידאגו דאגה משותפת לענינים משותפים, חנוּכיים ומעשיים, של בתי־הספר ולא יערימו זה על זה ולא יתנכלו זה לזה מתוֹך עסקי פרסטיג’ה וחשבונות של מפלגה. ולפיכך אנו דורשים תקון ארגוני יסודי ביחס לבתי־הספר של שני האגפים גם יחד, של המזרחי ושל ועדת התרבות אשר להסתדרות העובדים.

אנו יודעים להעריך א החיוב הגדול שבעיקר החנוך הדתי והמסורתי ואת התועלת הרבה, שבתי־הספר של המזרחי מביאים לעיקר זה. אבל אנו חולקים על ההנחה הארגונית היסודית של המזרחי, התובעת כל בית־ספר דתי־מסורתי לרשותה של המפלגה דווקא. התבדלות זו עשויה רק להביא הפסד להתפתחותו ולחזוקו של החנוך הדתי בכללו.

יוטעמו הדברים שוב ושוב:

אין לרתום את ההכרה הדתית ואת הצורך הדתי לעגלה מפלגתית דוקא, אין לכבוש חומר דק ומרובה גונים זה לצורה ארגונית אחת, הרצויה למפלגה. יש כמה מדות ומדריגות וגוונים לצורך הדתי; יש סוג בני־אדם, בעלי רגש דתי עמוק, שאין לבם לארגון מפלגתי לשם דברים שבלב; יש יהודים, ואין הם אולי לא כמות מבוטלת ולא איכות פחותה, אשר לבם לדת ולמסורת ואין לבם למזרחי־המפלגה, אשר לו גם פרצוף חברתי מסוים שלא כרוּחם; יש יהודים הרוצים שבניהם יתחנכו ברוח התורה והדת, אבל לא ירגישו עם זה דגל של מפלגה מרחף על ראשם ולא יגדלו בלבם רגש של זרות ויתרון ביחס לילדים אחרים בני גילם, כאדם האומר: אני יין ואתה חומץ. יש סכנה של פרוד הלבבות ושנאת־חנם בדתיות שנעשית מפלגה; יש סכנה של ערבוב תחומים בין הצורך הדתי הטהור ודברים שבלב ובין פוליטיקה של קלריקליות לוחמת. ואין לזלזל בבני־אדם, החוששים לסכנות אלה, אין לקפח את זכותו של יהודי, הרוצה בבית־ספר דתי וכללי דוקא, ואין לכוף עליו דוקא את בית־הספר של המזרחי. כללו של דבר: הרשות הארגונית המיוחדת והמובדלת לבית־הספר הדתי – תקלה בה והפסד לחנוך הדתי, עכוב ומעצור ליצירת הסינתיזה שאנו צריכים לה.

וכיוצא בזה, ועוד יותר מזה, הרשות המיוחדת לבתי־הספר של תנועת העבודה. לפי השקפתנו הכללית ודאי שאין אנו יכולים לזלזל באידיאלים החברתיים, המשמשים יסוד ושאיפה לבתי־הספר האלה ובערכם החיובי־החיוני לציונות. ותוטעם ביחוד זכותה הגדולה של ועדת התרבות אשר להסתדרות העובדים בענף חשוב אחד של עבודת החנוך, שהטילה על עצמה, הלא היא העבודה בין בגדולים, הוראת הלשון העברית והרבצת השכלה אלמנטרית בין העולים החדשים. האנשים האלה הטילו על עצמם חובה לאומית כללית, שכולנו אחראים לה בעצם, והם עושים אותה באמונה ובצניעות, מתוך סבל רב וקרבנות מרובים, וחטא גדול תחטא ההסתדרות הציונית, אם תמנע מהם, בדרך הקצוצים והקמוצים, את האפשרות האחרונה לעבודה זו. ואף־על־פי־כן אין אנו יכולים להסכים לרשות המובדלת הגמורה, אף מבחינה ארגונית ואדמיניסטראטיבית, של בתי־הספר אשר לועדת התרבות. רשות מובדלת זו יש בה הפסד לענינינו הלאומיים הכלליים, לשאיפת הסינתיזה ואחדות היסודות. אין אנו מטילים ספק ברצונם הלאומי הטוב של בעלי־בתי־הספר האלה ומחולליהם. ואף־על־פי־כן יש לחשוש לרוח של מפלגתיות ומעמדיות, שעתידה לחדור אליהם ממילא, מתוך עצם העובדא של ה“הסגר”. ולוא יהא שלא ברצונם; יש לחשוש לרוח של כתתיות, ל“אתה בחרתנו” מעמדי, לפרזיאולוגיה סוציאליסטית, ליחס של זלזול ל“אזרח” היהודי ולקדשיו. הרשות המפלגתית, או המעמדית, המובדלת אינה הדרך ללמוד מן האחרים, ליטול מהם את החיובי ואת החיוני. כללו של דבר: עיקר המרות הלאומית העליונה, שכחה יפה להדריך ולמזג את היסודות השונים לאחדות עליונה אחת, הוא צורך הכרחי לעבודת החנוך והתרבות של הציונות. היוצא מזה מבחינה ארגונית:

“עבודת החנוך צריכה להיות מאוחדת בצורותיה השונות וכפופה לעיקר העליון של התחיה הלאומית והאחדות הלאומית. ההסתדרות הציונית מכלכלת בתי־ספר מסוגים ומטפוסים שונים בהתאם לצרכים הממשיים של חוגי־הישוב השונים; אבל כל בתי־הספר האלה נתונים ברשותה האחת של ההנהלה הציונית ומחלקת החנוך שלה”. הרשות האחת העליונה אין בה נגוד, כמובן מאליו, ל“אבטונומיה” של סוגי בתי הספר השונים בענינים הפנימיים המיוחדים להם. אפשר לקיים את הועדים המפקחים הכוללים לכל סוג וסוג של בתי־הספר לחוּד. אבל אבטונומיה פנימית זו אין בה נגוד לעיקר המרות הלאומית העליונה. אבטונומיה בגבולות הצרכים הממשיים של בתי הספר לחוּד, ורשוּת יחיד גמורה של מפלגות לחוּד.

*

על שני פרוצסים חיוניים־טבעיים עומדת כל התפתחות: על הדיפרנציאציה, ההתפלגות לתפקידים ולאורגנים, דוגמת הפרוצס של פילוג אברים בתוך הגוף החי לשם תפקידים שונים, ועל האינטגרציה, האחוּד, ההשלמה והמזיגה של התפקידים והאורגנים השונים לחטיבה חיונית אחת, שאותה הם משמשים. בהתפתחותה של התנועה הציונית קרה אסון: הופרע שווי המשקל בין שני הפּרוצסים החיוניים וההכרחיים האלה, הפרוצס הטבעי של התפלגות הגיע לידי מדות מוגזמות, ואלו הפרוצס המקביל של אחוד והשלמה תש כחו; ההתפלגות נהפכה להתפוררות.

התפּתחותה של התנועה הציונית הביאה אתה את הפרוצס הטבעי לכאורה של התפלגות פנימית לפי נטיות, דעות ואינטרסים. אלא שבפזיזותנו הגדשנו את הסאה ונכשלנו, כדרכנו, בקיצוניות. התפלגות החלקים הפריחה את נשמתו של הכלל. במקום פלוג־איברים בתוך אורגניזם חי אחד, יצאו חוליות־חוליות, שאינן מצטרפות לדבר אחד. המפלגות לא באו למלא כל אחת תפקיד־חיים שלה בגבולותיה של כללות התנועה ובשליחותה, אלא הן חלקו ביניהן, כביכול, את ירושתה של ההסתדרות ולא השאירו לה אלא שם שנתרוקן מתכנו.

אף הקונגרסים שלנו נהפכו בשנים האחרונות לצירוף מיכני של רצונות קבוציים חלקיים ושוב אין בהם משום יצירת הרצון העליון, המאחד והמכלל של האומה.

אין צורך לומר, שעכשיו, יותר מאשר “בשנים כתקונן”, הגיעה השעה לתקן קלקלות גדולות אלה – שעכשיו, ערב הרחבת הגבולות, שיש עמה גם סכנה של פריצת־גבולות, הגיעה השעה לחדש את היסודות החיוניים של התנועה וההסתדרות, לשוב ולבנותן על יסודות אורגניים של תפקידי־חיים מיוחדים ונשמת־חיים אחת. בשנים האחרונות נעשו התחלות צנועות לריפורמות חיצוניות בנידון זה: חדוש השקל הכללי האחד, החלטת הקונגרס הט"ו בדבר יצירת ועדים ארציים כלליים לשם עבודה ציונית משותפת של הסיעות והמפלגות השונות. אבל, ראשית, לא יצאו ההתחלות האלה מכלל נסיון (ההחלטה בדבר הועדים הארציים לא נתקיימה עד היום), ושנית, אין פרובלימה זו של דרך הסינתיזה ואחוּד היסודות בציונות ענין של ההסתדרות לבד, זו היא שאלה של התנועה, של דרך חייה. הפרובלימה של ההסתדרות – פירושה התאמת ההסתדרות לתנועה, לתכנה ולתפקידיה החיוניים, לצרכי־התחיה הלאומית בכל היקפה, לכנוס הכחות הלאומיים, להפראתם ולהפעלתם בכל ענפי החיים בשם אידיאל גדול אחד – הציונות הסינתיטית – ולשמו.

ההסתדרות הציונית תחדש את יסודותיה, עם התנועה והמפעל, בדרך הפּרוצס של אינטגרציה, של אחוּד, השלמה ומזיגת התפקידים השונים ופעולות החיים השונות לחטיבה חיונית אחת.

דרך תחיתה של הציונות היא דרך הסינתיזה.

(“הארץ”, ט‘, י“ב, ט”ז, כ’, סיון, ח' תמוז, תרפ"ט).