לקראת הקונגרס הי"ד

יותר מאשר לפני כל קונגרס אחר יש הפעם איזו הרגשת צפיה כללית, איזו הלך־רוּח כללי של פרשת־דרכים. גברה ההרגשה: מצב זה, הקיים בשעה זו, אי־אפשר לו שימשך ללא שנוּי. דומה שכל ערכיה ונכסיה של הציונות, של התנועה ושל ההסתדרות, ניתנים כיום מחדש לתוֹך כור המצרף, ואנו עומדים ומנחשים, איש איש לפי נטיותיו והרהוּרי לבו, מה יהיו הצוּרות והדפוסים החדשים לעבודת התחיה ולמחשבתה, שאנו זקוקים להם. ואיש איש מאתנו מקנא לצורות ולדפוסים שהוא רואה בחזון לבו, אף־על־פי שראיה זו אינה חדה ובהירה ביותר, ופוסל בשל חבירו. מעוֹלם לא גברו ולא התבלטו כל־כך הניגוּדים והאנטיתיזות בתוֹך המחנה כמו בשעה זו, המשועת לכאורה דוקא לסינתיזה, למזיגה חדשה של כל התורה הציונית וכל המעשה הציוני, להרמוֹניה חדשה של כל הכחות והיסודות, החיים ופועלים בתנועתנו.

במצב זה ראוּי לנו אולי לחזוֹר על האלף־בית. אנו צריכים לתהות על היסודות, לבדוֹק במהות ובתופעות, לראות מה טיבן וענינן של האנטיתיזות הללו, היש מקום ותקוה לסינתיזה.

 

א: הפרובלימות הפּוליטיות    🔗

דוגמא בהירה לנטית האנטיתיזות המחודדות במקום שיש צוֹרך בסינתיזה מאַחדת ומשלימה, היא מדת הדין, שאנו דנים את הפּרוֹבלימות הפוליטיות שלנו, הוכוח, שפרץ עכשיו מחדש על ערכה ומקוֹמה של ה“פוליטיקה” בעולמנו ועל היחסים שבינה ובין הכלכלה. בוכוּח זה מתבלטת כל נטיתנו לסגנון ה“גוֹטי”, אם מותר לומר כך. במקום הרחבות ההרמוֹנית והמקיפה, הארצית, אנו מעדיפים את ה“גוטיות” הצרה, המרקיעה שחקים על חודו הדק של מגדל צר. אנו רואים את הדברים בדימנסיה אחת, דרך בניננו שואף כביכול לנקודה אחת צרה ומחודדת, וכל מה שמחוץ לחודו של מחט זה מתנדף לנו מן המציאות. וכוחנו החריף על הפוליטיקה והכלכלה עושה רושם של וכוּח על השאלה: איזוהי הרגל שיבחר לו האדם להליכה, הימנית או השמאלית. ואין המתוכחים החריפים שואלים את עצמם כלל: שמא מדתו של אדם נוֹרמלי היא להתהלך על שתי רגליו כאחת? האנטיתיזה של פּוֹליטיקה וכלכלה אינה אלא פרי החריפות ה“גוֹטית” הזאת שלנו. למעשה יש כאן, או ראוי שיהיה כאן, יחס של סינתיזה. הפוליטיקה היא סמוּיה. ומי שבא ובורא נגוּד מלאכותי בין שתי אלה, מי שבא ומלמד: הפּוֹליטיקה היא ראשית־הכל וסוף־הכל; או מי שבא וגוֹרס להפך: כל זמן שלא נסתיימו תעודותינו הכלכליות בארץ אין צוֹרך ואין תועלת בפוליטיקה, אין מקום לדרישות פוליטיות וללחץ פוליטי; כל זמן שלא נעשינו הכח הממשי, המכריע בארץ, אין לנו אלא לקבל במנוחה כל נטיה וכל מעשה של קיצוּץ בזכויות ומיעוט הדמות (זוהי בעצם הדבר תורתם של אנשי הכלכלה הטהורה שלנו, המטיפים כביכול ל“קווייטיזם” פוליטי בשמה ולשמה של האקוֹנוֹמיקה, אם כי ודאי ימחו כנגד נוסחא ברורה ומסקנית זו) – דומה למי שרוצה ללמדנו להתהלך על הרגל הימנית דוקא או על הרגל השמאלית דוקא. תורה זו יש בה סכנה למפעלנו ולעתידנו בארץ. היא מוסיפה תוֹקף למכשולים שבדרכנו, היא מסייעת ידי נטית הקצוּצים בזכויותינו היסודיות – דרכם של בני־אדם לנטות לקו ההתנגדות הפחותה ביותר – ונותנת לה יפוי־כח של עובדות ופרצדנטים שנשתרשו. היש צוֹרך למנות את כל המקרים והדוגמאות, שבהם יצאה התמצות כלכלית לבטלה מפני ה“פוליטיקה” הגרועה? “המפעל האיקוֹנוֹמי אינו מספיק עוד לעצמו; יש לו צורך בהנחות פוליטיות קודמות, במלחמה פוליטית ליסודות קיוּמו והתפּתחותו. שיטתה הפּוליטית של ממשלתנו עשוּיה לעכב כל מפעל כלכלי מראשיתו, ולפעמים גם לערער את יסודותיו”.

הקונגרס הארבעה־עשר נתבע לשים קץ לפאסיביוּת הפוליטית, שעשינו אותה שיטה וצדקה לעצמנו. הקונגרס הארבעה־עשר יצטרך להכריז על דרישותינו הפוליטיות היסודיות, שאין אנו יכולים ואין אנו רשאים לוותר עליהן, אם אין אנו רוצים לפגוע ביסודות מפעלנו.

ולא בשמים הן, הדרישות הללו; אין אנו מרקיעים שחקים ואין אנו תופסים את המרובה. אבל המועט, שאנו תובעים לעצמנו, הכרח חיים הוא לנו, תנאי הכרחי הוא לקיומנו ולעיקר הבית הלאומי לישראל בארץ־ישראל. אין אנו באים לחדש דבר. דרישותינו הן יסודיות, אלמנטריות ביותר. כאזרחי הארץ אין אנו דורשים לעצמנו שום פּריבילגיות וזכוּיות יתירות; אנו דורשים רק שווי זכויות פשוט וגמור, לא יותר.

ואולם דבר זה ודאי אינו עוד תכנה של זכות הבית הלאומי שלנו, שווי־זכויות אזרחיות אנו תובעים לעצמנו בכל מקום שבעולם; שווי־זכויות אזרחיות הוא דרישה יסודית של “המשפּט הטבעי”, עיקר משפטי־מוסרי, שאין למנעו משום אדם שבעולם אלא על־פי פסק־דין מיוחד של בית דין על מעשה פשע אישי.

החדוּש שבעיקר הבית הלאומי הוא לא בהיקף זכוּיותיהם האזרחיות של היהודים תושבי הארץ בפועל, אלא בזכותו הפוטנציאלית של כל אדם מישראל בכל מקום שהוא להיות לאזרח ארצישראלי. הכרזת באלפור והמנדט הבריטי על ארץ־ישראל מטעם חבר הלאומים יצרו מושג מדיני־משפּטי חדש, שהמשפּט האינטרנציונלי הרגיל לא ידע דוגמתו קודם־לכן. הם הכירו בזכות המולדת של עם ישראל, בזכותו של כל אדם מישראל לשוב למולדת אבותיו, “לא על יסוד של חסד אלא על יסוד של משפּט”, לא כאמיגרנט הבא לארץ נכריה והזקוק לשם כך לרשיון מטעם בעלי הארץ, אלא כ“ריפּאטריאנט”, כאדם השב אל נחלתו, שעדיין לא פקעה זכות בעלים שלו עליה. המנדט מודה ב“קשר ההיסטורי שבין עם ישראל וארץ־ישראל”, וקשר זה משמש לפיו יסוֹד לעם ישראל “לשוב ולהקים את ביתו הלאומי בארץ־ישראל”. נמצא מי שאמר: שתי יצירות גדולות נתנה לעולם מלחמת העמים: את חבר הלאומים ואת הבית הלאומי העברי בארץ־ישראל. ואמנם רוח אחת משותפת לשני אלה, שניהם עומדים על מושגים משפּטיים־אינטרנציונליים חדשים, על יחסים חדשים בין עם לעם. חבר הלאומים הוא חדוּש גדול לגבי עיקר ה“סוביריניות הלאומית”, העומדת על עניניה ורצונה וכחה הממשי של האומה ועושה רצון וכח זה עיקר עליון ופוסק אחרון ביחסים שבין עם לעם. הפּרינציפיון של חבר הלאומים מקצץ בזכות הסוביריניות של האומה ומעמיד את היחסים שבין עם לעם על נורמות משפּטיות קבועות, שכל אומה כפופה להן. חבר הלאומים צריך לשמש אינסטנציה עליונה, הערבה לקיוּם הנורמות המשפּטיות האלה שביחסי העמים ולה יפּוּי כח לכוֹף על נורמות אלו, כשם המדינה היא האינסטנציה העליונה, המבטיחה בכח השלטון והכפיה את שמירת הנורמות המשפּטיות ביחסים שבין אזרח לאזרח. חדוּש פּרינציפּיוני זה, הפוגע בסוביריניות המוחלטת של האומה ומצמצם את חירוּתה הבלתי מוגבלת לשם זכותה וחירוּתה של האומה חברתה – חדוּש שדוגמתו אנו מוצאים בשדה היחסים החברתיים בשאיפות הסוציאליות, האומרות להגביל את החירוּת המוחלטת ואת זכות הקנין הפּרטי המוחלט של היחיד לשם חירוּתו וזכויותיו של הכלל –, מונח גם ביסוד זכות הבית הלאומי העברי בארץ־ישראל. המנדט של חבר הלאומים מפקיע מידי תושבי הארץ את זכות קנינם המוחלט על הארץ, את זכות ה“שמוּש לטובה או לרעה” (Jus utendi et abutendi), אם להשתמש בהגדרת זכות הקנין הפּרטי המוחלט בלשון המשפּט הרוֹמאי, קובע לזכות זו נורמות מדיניות־משפּטיות ותוחם לה את תחוּמיה במושג הבית הלאומי העברי. חבר הלאומים, הערב בדרך כלל לקיום הנורמות המשפּטיות החדשות ביחסים שבין עם לעם (בנגוד ל“סוביריניות” הלאומית, שאינה יודעת שום נורמה ושום חוק אחר מיחסים אלה זולת עניני הוכחה של האומה וה“איגואיזם הקדוש” שלה), הוא הערב גם לקיוּם הנורמות האלה ביחסים שבין תושבי ארץ־ישראל ובין נושאי הבית הלאומי העברי (בנגוּד לנטית ה"סוביריניות, הגמורה וזכות “הקנין הפרטי המוחלט” של אלה או גם בנגוד לנטיה האפשרית של אלה להשתמש לרעה בזכות הבית הלאומי). המנדט של חבר הלאומים מצמצם, ברוח המושגים המדיניים־המשפטיים החדשים, את זכות ה“סובריניות” של תושבי הארץ לשם זכות המולדת של עם ישראל, ובתנאי מפורש, שלא יפגעו עניניהם וזכויותיהם האזרחיות והדתיות של תושבי הארץ אף במשהו. הבסיס המוסרי לזכות המולדת של עם ישראל הוא ההשקפה החדשה על המשפּט, הרואה לו לזה לא רק תעודות שליליות של משטרה והגנה על זכות “הקנין הפּרטי המוחלט”, כפי שנתהוה למעשה מתוֹך יחסי הכחות הממשיים, אלא גם תעודות חיוביות של השלטת הצדק, השלטת זכות החיים והעבודה של כל אדם וכל צבּוּר. מצבו הנורא, היוצא מן הכלל, של עם ישראל, המשוטט כצל ומורדף כמוֹץ בעולם שאינו שלו, ללא קרקע וללא שרשים, ללא זכות חיים וללא זכות עבודה, – מצב הפוגע קשה בהכרה המשפּטית ובהרגשה המוסרית של בני אדם נורמליים, הביאו את העולם, בשעת חשבון־הנפש ושנוּי־ערכין, להודות בזכות המולדת של עם ישראל. והקשר ההיסטורי שבין עם ישראל לארץ־ישראל; יכוֹלת הקליטה של ארץ זו ושממתה למעשה בחלקה הגדול; האפשרות האוֹבּייקטיבית להחיותה משממותה וליצוֹר בה מקום מחיה ועבודה למאות אלפי עולים חדשים; המרץ הרב והקרבנות המרובים, שכבר השקיע עם ישראל בבנינה של ארץ זו – כל זה הביא את העמים ואת המדינות, המאוּחדות בחבר הלאומים, להודות בזכות המולדת של ישראל בארץ־ישראל.

זה טעמה, זה ענינה ותכנה של זכות הבית הלאומי שלנו. ואנגליה נטלה מידי חבר הלאומים את המנדט לקיים זכות זו בידנו, להכשיר את התנאים לבנין הבית הלאומי שלנו. המנדט מטיל על אנגליה חובות ברורות ומסוּימות לשם כך. ממשלת המנדט חייבת: “לקבוע בארץ־ישראל תנאים פוליטיים, אדמיניסטרטיביים וכלכליים כאלה, שיבטיחו את יסוד הבית הלאומי”; היא חייבת “להקל את עלית היהודים אל הארץ בתנאים נאוֹתים”; היא חייבת “לסייע להתישבות צפוּפה של היהודים על הקרקע, ובכלל זה אדמת הממשלה וקרקעות הפקר, שאינם דרושים לצרכים צבוריים”; היא חייבת “לחוקק חוק נתינות, שיקל על היהודים המשתקעים בארץ לרכוש את הנתינות הארצישראלית”; “להשליט שיטה קרקעית המתאימה לצרכי הארץ והמביאה בחשבון את הצוֹרך בהתקדמות ההתישבות הצפופה והעיבוּד האינטנסיבי של האדמה”; ממשלת המנדט חייבת גם לדאוג לתנאים הלאומיים־התרבותיים, ש"הבית הלאומי, מצריכים. המנדט קובע את זכוּת הלשון העברית כאַחת הלשונות הרשמיות של ארץ־ישראל, את זכות מנוחת השבת, את זכות כל “עדה” “להחזיק את בתי ספרה לשם חנוּך חבריה בלשונה”.

זהו תכנו הממשי של המנדט בסעיפיו הנוגעים לזכות הבית הלאומי שלנו. אין צורך להטעים, שמכל הסעיפים האלה לא נתקיים עד היום אף אחד במלואו. הדברים גלויים וידועים. ואין צורך לכאורה גם להטעים, שאנו חייבים להלחם לקיוּמם של הסעיפים הברוּרים והמפורשים האלה. הדברים ברוּרים ומוּבנים.

ה“ריאליזם” של ממשלת המנדט הביא אותה לעשות פלסתר התחיבויות מפורשות שלה, לזלזל בעיקרי המנדט ואפילו לפגוע בזכויות אזרחיות של היהודים תושבי הארץ, ובלבד לעשות רצונם של הפוליטיקאים הערביים, הטוענים ל“סוביריניות” הלאומית של תושבי הארץ הערבים והכוֹפרים בעיקר הבית הלאומי ליהודים.

אין אנו מתפלאים על כך, מנהגו של עולם הוא, עיקר הבית הלאומי לישראל, כעיקר חבר הלאומים, יש בו חדוּש פּרינציפּיוני גדול, וכל אמת חדשה צריכה למלחמה עזה ועקשנית, עד שהיא נקלטת בלבבות. ההרגל והשגרא עושים את שלהם. אף ה“רוח”, לא רק החומר, נתון לחוק האינרציה, ואף בשעה שמוֹדים ב“חדש” הודאת־פה, עדיין הישן מתחכם לו, מנכל עליו כמה נכלים ומתאַמץ לעשותו פלסתר.

על מה יש להתפלא? על שאנו בעצמנו לא התקוממנו די צרכנו נגד נטיה זו, העשוּיה לחבל את שאיפתנו, לא השתדלנו לסייע ידי ה“חדש” לדעת, מתוֹך פעלתנות חיה, מתוֹך מלחמת־מגן ומלחמת־תגרה כנגד אותה נטית ההרגל והשגרא. מתוך סמיות עין שאין דוגמתה התחלנו מקבלים עלינו את הדין המקובל, והתחלנו מזלזלים בכח המשפּט ונכנעים למשפט הכח, קבלנו כביכול את ההשגות המקובלות, את הנטיה לקו ההתנגדות הפחותה ביותר, את הקהות והטמטום וצרות העין ביחס להשקפות המשפּטיות־המוסריות החדשות, שבשמן אנו דוגלים. כל חכמתנו הפוליטית הצטמצמה כביכול ב“מאטריאליזם היסטורי” חדש, העושה את כל ענינם של המשפּט ושל המוסר שאלה של “כח” לבד. ולא עוד אלא שהתחלנו מזלזלים גם בקצת הכח הממשי שיש בידנו, התחלנו מכריזים בשווקים וברחובות על עמידתנו הדלה והריקה, על חוסר כח וצדקה לדרוש מאת ממשלת המנדט, שתעשה את חובתה. ומתוך כך סייענו בעצמנו ידי נטית ה“ישן”, נטית הקצוּצים בזכויותינו; על כל פגע ופשע שתקנו או דברנו תחנונים, ומתוֹך כך חזרנו ועשינו, כביכול, את ענין הבית הלאומי ענין של חסד ולא של זכות ומשפּט.

הגיעה השעה לשים קץ לפאסיביות הפוליטית, שהיתה בעוכרינו ושעשויה להביא עלינו שתוּק פוליטי גמוּר. הגיעה השעה להכריז על שתי דרישותינו היסודיות, אשר בלעדיהן אין לנו קיום ועתיד: א) זכויות אזרחיות גמורות ושוות ליהודים תושבי הארץ, בכלל זה זכותנו לחלק הוגן בקופת הממשלה וספּוק צרכינו, בהתאם לחלקנו בהכנסותיה; ב) זכוּת המולדת הפוטנציאלית, כלומר זכות העליה וההתישבות והעבודה, לכל אדם מישראל באשר הוא, והמסתעף מזה, לפי הסעיפים המפורשים של המנדט: זכות העליה החפשית, סיוּע להתישבות על הקרקע, חוק נתינות מתאים, שיטה קרקעית מתאימה, זכות הלשון העברית, זכות השבת ומועדי ישראל בפקידוּת ובעבודות צבוריות וכדומה.

אלה הן דרישותינו היסודיות מאת ממשלת המנדט ומאתנו בעצמנו: מאת השיטה הפוליטית של ההנהלה הציונית. דרישות אלה עלינו לנסח בווינא ולהפעיל בירושלים, בלונדון ובג’יניבה.

ושוב לטוענים בשם הריאליזם וה“כח” הממשי.

מעל במת הקונגרס השלשה־עשר השמיע כותב הטורים האלה את הדברים הבאים:

“אַל יבואו אלינו במימרא השגורה: עם ישראל לא עמד בנסיון, לא קיים את התקוות שתלו בו, לא פעל גדולות במשך השנים האלה לבנין הארץ, ומכאן חולשתנו וכשלוננו. ראשית, לא היה צורך להפריז לכתחילה על מדת יכלתו של עם רצוץ ושבור ולהבטיח “הרים וגבעות” על חשבונו. ושנית, אין לזלזל בדברים שנעשו במשך השנים האלה. אם במשך שתי שנים נאספו בדרך ההתנדבות החפשית כמיליון לירה שטרלינג לבנין הארץ, הרי אין זה דבר קטן כלל וכלל. שום עם אחר לא היה מספיק יותר בתנאים כאלה, שאנו נתונים בהם. ינסה נא כל עם אחר לא רק לבנות מדינה אלא אפילו לקיים יום אחד מדינה בנויה בדרך ההתנדבות החפשית, בלי יפוי־הכח לכוף את היחיד על צרכי הכלל ולהטיל עליו חובות ומסים מטעם החוק, וראה, כי באמת הגדיל עם ישראל לעשות במשך השנים האלה. סוף־סוף הרי הכנסנו במשך זמן זה עשרות אלפי אנשים אל הארץ. ומה שנעשה בעמק במשך שתים־שלש השנים האחרונות ודאי שקוּל כנגד מה שעשו שכנינו בכל הארץ במשך מאות שנים. אַל נא נבוא, איפוא, בטענות אל העם ואַל נטיל עליו את האחריות לחולשתנו אנו. הפוליטיקה הרופפת של הנהלתנו גרמה בהרבה למצבנו הירוּד. ממשלת ארץ־ישראל לא הרגישה כלל בכח נגוּד ועכוב שלנו לגבי נטיותיה הליקווידיציוניות”.

(מן הפּרוטוקול הסטינוגרפי של הקונגרס הי"ג, בגרמנית, עמוד 172)

בינתים, במשך שתי השנים האלה, רבה וגדלה עבודתנו בארץ. רכושנו הקרקעי הוכפל, או כמעט שהוכפל, נוצרו כמה נקודות חלקאיות חדשות, באה העליה “הרביעית”, נכנסו כארבעים אלף יהודים חדשים אל הארץ, תל־אביב, “העיר העברית הראשונה”, גדלה פי שנים, גדלו ורבו מפעלי התעשיה וכל עין רואה, שאינה אכולת השנאה לישראל, מכירה באוצרות המרץ והיצירה, שעם ישראל משקיע בבנין מולדתו. מיניסטר המושבות אמרי והישיש באלפור ספרו בשבחה של עבודת היהודים בארץ, סיר הרברט סמואל מלא פיו תהלתה. ודוקא בשעה זו ירדנו ירידה ניכרת מן הבחינה הפוליטית ונעשינו צנועים ושפלי־ברך משהיינו. האין זו ראיה חותכת לכשלון שיטתנו הפוליטית, שיטת השתיקה הפסיבית, ולהכרח הפעלתנות והמלחמה השיטתית לזכויותינו ולענינינו?

הקונגרס הארבעה־עשר, נקוה, ישים קץ לפסיביות הפוליטית שלנו. מאורעות החדשים האחרונים אין בהם כדי לחזק נטיה מזיקה זו. הקונגרס אינו חדוּר בכלל את רוּח החכמה הפּוליטית העליונה של הנהלתנו. הקונגרס השנים־עשר כבר עמד על הירידה שבמצבנו הפוליטי והחליט לדבר דברים ברורים אל ממשלת־המנדט. הקונגרס השנים־עשר החליט לשלוח משלחת פוליטית אל ממשלת ארץ־ישראל, למסור לה את דרישותיו ואת דעתו על המצב. ואותה החלטה לא יצאה לפועל. המשלחת לא נשלחה – מפּני שהדברים הברוּרים לא היו לפי רוח הפּוליטיקה של ההנהלה. הקונגרס הארבעה־עשר, נקוה, ידאַג לכך, שהחלטותיו יצאו לפועל ודבריו ישיגו את האדריסה הרצוּיה.

באותה מגמה כפולה של דרישותינו הפוליטיות: זכויות אזרחיות שלימות ליהודים תושבי הארץ וזכות־המולדת, זכות העליה וההתישבות וכל המסתעף ממנה, לכל יהודי בכל מקום שהוא, צריכה לשמש יסוד ומדת־בחינה לבירור “השאלה הערבית” שלנו, ליחסים ולמשא ומתן עם שכנינו לשם דרכי שלום והסכם.

גם בשאלה זו מתבלטת נטיתנו היתירה לאנטיתיזות מחודדות במקום שאין להן באמת שום יסוד. למעשה אין חלוקי־דעות בינינו בנוגע ליחסים הרצוים שבינינו ובין שכנינו. מבחינת היחסים המשפטיים־המדיניים אין בינינו לא “קיצוניים” ולא “מתוּנים”. אין בינינו “קיצוניים” המתיחסים, כביכול, יחס של בטוּל וזלזול לצרכים ולאינטרסים של השכנים או לכח הממשי שלהם. אין בינינו נלהבי־מוֹח וקצרי־דעת, המתנשאים להשתרר על השכנים, לדחוק את רגליהם או לקפּח זכות כל שהיא שלהם. אף אילו לא היינו יודעים מן הנסיון של שנות אלפים, כי העושק והאלמות הם יסוד רקוב ופסול לבנינה של אומה, אף אילו לא היתה מושרשת בלבנו שנאה טבעית עצומה למעשי אלמות ולגזל־משפּט, לא היינו יכולים להגיע לידי הרעיון השגעוני, לבנות את ביתנו הלאומי בגזל ובכח־הזרוע, שאין בידינו. ואין בנו גם גאות־כסילים לבטל את ערכה וכחה של התנועה הלאומית של שכנינו, של אוּמה בעלת אוֹפי לאומי בולט ומסורת לאומית חשובה. הטענות, שאנו שומעים לפעמים בויכוחינו הפּנימיים, על קיצוניים הנוהגים זלזול בשכנינו וכו' וכו' אינן אלא מליצות ריקות, שבאו לנו מפי ידידינו מן האנגלים ומן הערבים, שנוח להם בכך לצרכיהם הפוליטיים, ואנו היינו צריכים להזהר מלהגרר אחריהם בלי דעת ובלי חשבון…

ואולם, כשם שאין בקרבנו “קיצוניים”, כך אין בקרבנו גם “מתוּנים” במשמע הרצוי לקצת פוליטיקאים מן האנגלים ומשכנינו. אין בינינו “מתּוּנים”, המוכנים לעשות את רצוֹנם של מתנגדינו ולוותר על זכות המולדת שלנו. את הזכות היסודית לשוּב למולדתנו ההיסטורית, להחיותה משממותיה ולעשותה מקור של חיים ושל עבודת ישוב ותרבות למאות אלפים מבניה – אין איש שונה בשאלה ואין איש מאתנו תולה בהסכמתם ובנדיבות לבם של אחרים. ואין אנו יכולים לעשות זכות זו דבר שבינינו ובין שכנינו לבד, כהצעת קצת מעסקניהם. אין אנו יכולים להסכים “לבטל” את הכרזת באלפור ולהפקיד את גורל זכות המולדת שלנו בידי שכנינו בלבד. אנו רוצים לבנות את ביתנו “על־יסוד של משפּט ולא על יסוד של חסד”. די לנו בנסיון של אלפי שנות גלות, שלמדנו טעמו של “חסד לאומים”; אנו רוצים מעתה ביחסי משפּט ולא ביחסי חסד; אנו רוצים בערבות משפּטית בינלאומית לזכות המולדת שלנו. אין אנו באים לעשות במולדת שליחותו של עם אחר ולשמש לצרכיו, כל שכן שאין אנו באים להיות שבט המונף כנגד עם הארץ. אנו באים למולדתנו כדי לחיות לעצמנו ולבנות לעצמנו. ולשם כך יש לנו צורך במנוחה ובבטחון, ואנו מקבלים בתודה בטחון זה מידי האינסטנציה העליונה ליחסי צדק ומשפט שבין עם לעם, מידי חבר הלאומים, ומידי שליחו – הממשלה המנדטורית.

ודאי" כולנו שואפים באמת ובלב תמים לדרך שלום והסכם עם שכנינו. אין בקרבנו אף אדם אחד, שלא יבין את הדבר הפשוט הזה: כי עתידים אנו להיות אי קטן בתוֹך אוקינוס ערבי, שיסובב אותנו מכל צד, וכי אין לנו תקוה לחיי ישוב ותרבות שקטים במולדת אלא אם כן נמצא דרך לחיי שלום עם שכנינו הרבים והעצומים מאתנו. כל יהודי בשוק יודע את האמת האלפא־ביתית, כי לאורך ימים לא נוכל לחיות חיי כלכלה מובדלים ומופרשים מסביבתנו הטבעית, כי אי־אפשר לנו בלי התקרבות ובלי שיתוף העבודה והאינטרסים עם שכנינו על־פי היסודות המקובלים בישובו של עולם. אין אנו נחלקים אלא בשאלות של טכסיס ותעודות־השעה. יש מאתנו צופי עתידות, המתכוונים באוֹריינטציה שלהם כלפּי נושאי העתיד של העם הערבי שבארץ, והם מטיפים לברית עובדים יהודית־ערבית. ויש מאתנו “ריאליסטים”, היוצאים מן המצב הקיים ומבקשים דרך הסכם עם השכבה הדקה של תקיפים מבני עם הארץ (אף־על־פי שהם יודעים, כי רק בתוקף הסתבכות מלאכותית ומקרית של מאורעות ותנאים פוליטיים הגיעו הללו לכח פוליטי, שלא לפי ערכם האמתי). אלה ואלה רוצים בשלום אמת עם עם הארץ, ביחסי כבוד ומשפּט ברורים, ולפיכך טוב יעשו, אם ידברו דברים ברורים ולא יסתגלו ביותר ל“צרכי השעה”.. על הצביעות ועל טשטוּש הדברים לא יכון שלום אמת. ההסתגלות לרצונם ולהשגותיהם של מנהיגי שכנינו בשעה זו עשויה להביאנו עד לגבולות ה“ליקווידציה” הלאומית. מן הנסיון היינו צריכים לדעת, כי המנהיגים האלה לא יתרצו לנו אלא בנפש תקותנו וזכויותינו היסודיות. כל עוד שלא תבוטל בהחלט הכרזת באלפור, כל עוד שלא יסגרו בפנינו לחלוטין את שערי הארץ ולא יעשונו לזרים במולדתנו – לא ירגעו ולא ישקטו המנהיגים האלה (עיין לדוגמא תכנית דרישותיו של ה“פלשתין” לקראת בוא הנציב החדש).

כללו של דבר: הפוליטיקה של שתיקה, של חצאי דברים ושל טשטוש־הצורה היא מזיקה ביחס לערבים, כשם שהיא מזיקה ביחס לממשלת המנדט ולחבר הלאומים. יסוד מוצק לבירור השאלה הערבית, ליחסים ולמשא־ומתן לשם דרך הסכם עם שכנינו, יכולה להיות רק ההודאה הברוּרה של כל צד משני הצדדים בזכויותיו ובעניניו של הצד השני. אותה המגמה הכפולה של זכויותינו היסודיות, זכויות האזרח וזכות המולדת, היא לנו יסוד היסודות, שאין אנו יכולים לזוז ממנה כמלוא נימא. בנידון זה אין מקום לפשרות ולוותורים.

ואולם כשם שאנו תובעים הודאה גמורה בזכויותינו היסודיות ובענינינו החיוּניים, כך אנו מעידים על הודאתנו הגמורה בזכויותיהם ובעניניהם של שכנינו. אותו החדוּש הפּרינציפּיוני של עיקר חבר הלאומים (ושל זכות הבית הלאומי שלנו, כמבואר לעיל) – הנוֹרמה המשפּטית והמוּסרית במקום המשחק החפשי של הכחות הטבעיים, ־ אנו אומרים לעשות עיקר ביחסים שבינינו ובין שכנינו. מבחינה זו אין לנו ענין לשאלה של רוֹב ומעוּט וליחסי הכחות הממשיים בשעה זו; היחסים המספּריים אין להם ערך לגבי נוֹרמוֹת של משפּט ומוּסר. אין אנו עומדים להעשות בארץ־ישראל עם “סוביריני” במשמע המקובל. במקום ה“סוביריניות הלאומית” של עם הרוב אנו מעמידים את החוֹפש, את האבטנומיה הלאומית הפנימית של שני העמים. במקום ה“סוביריניות” הלאומית, העושה את רצוֹנה ואת אינטרסיה של האוּמה דיין ושופט עליון בעולם ואינה נזקקת לשום אינסטנציה עליונה, לשום קריטריון משפּטי ומוסרי מחוץ לרצון זה ואינטרסים אלה, – אנו מעמידים את האבטונומיה הלאומית, את הברית החפשית של עמים המתיחסים זה לזה יחס של אישיות משפּטית, ברית המוגבלת גבולות נורמות ומותנות תנאי עשה ולא תעשה, דוגמת יחסי היחידים זה לזה במדינה. אבטוֹנוֹמיה זו פירושה לא רק חירוּת וזכוּיות מבפנים, אלא גם אחריות וחובות כלפי חוץ, דוגמת האבטונומיה של האישיות המוסרית, דוגמת חירוּתו וזכויותיו האנושיות היסודיות של היחיד, שחירוּתוֹ וזכויותיו של חבירו משמשות להן גבולין שאין לעבור אותם.

נבוא נא קודם כל לידי הסכם בדבר המושג “לאומיוּת”. אין אנו מוֹדים בעיקר הלאומי במשמעותו המקובלת בימינו בעולם. הלאומיות היא לנו לא חזיוֹן זוֹאוֹלוֹגי אלא מוּסרי. תכנה הוא לא יצריהם ונטיותיהם של העמים אלא זכויותיהם וחובותיהם. אין היא לנו אידיאה של כח ושלטון, אלא היא לנו אידיאה של מוסר ומשפּט. הלאוּמיות שלנו תובעת לא חירוּת של יצרים ואינסטינקטים, אלא חירוּת מוסרית של אחריות וחובות. במשמע זה אנו תובעים זכויות לאומיות לעצמנו, ובמשמע זה אנו מודים בזכויותיהם הלאומיות של אחרים.

יכריז נא הקנגרס הציוני על לאומיות זו שלנו, על זכויותינו הלאומיות, שאין אנו מוותרים עליהן, ועל חובותינו הלאומיות, שאין אנו משתמטים מהן. ואם עדיין אטומות האזנים משמוע; אם הכרזתנו על זכויותינו עדיין היא בעיני אחרים חוצפה והסגת גבול, והכרזותינו על חובותינו – צביעות וערמה, נזדיין לעת־עתה בסבלנות. את הדברים הברורים והגלוּיים נדבר, והשומע ישמע. ולפי שעה נלך לבטח דרכנו, דרך עבודת הישוב והתרבות. סוף־סוף זוהי דרך השלום וההסכם. כנגד כחה של יצירת תרבות לא יעמדו לא רקמי מזימותיהם של יחידים ולא טעויות־תמימים של המונים.

 

ב. שאלות של הסתדרות – הסוכנות, ההסתדרות והמפלגות    🔗

עם כל הנטיה המיוחדת, שיש לנו, ביחוד לציונים שבגולה, לשאלות הסתדרותיות – אנו מטפלים תמיד בקנקן יותר מאשר במה שיש בו, – הרי דעתנו נתונה בדרך כלל לא לעיקרים וליסודות של בנין ההסתדרות הלאומית־העממית שלנו, אלא לשאלות אישיות שלה, להרכבתם, לתאריהם וליחסיהם של האוֹרגנים העליונים שלה, וכדומה. ולפיכך גדולים גם כאן הנגודים שלא מן המדה המוכרחת; בשאלות אישיות בני אדם נוטים יותר לנצחנות של קנאוּת. דומה, שאין אנו מבקשים את הסינתיזה של הצרכים והיסודות והגורמים, אלא אנו עומדים ומבליטים את האנטיתיזות עד כדי הפרזה שבקריקטורה.

להסתדרות הציונית הגיע משבר קשה, ואין טעם ואין תועלת לכפור במשבר זה או להתעלם ממנו. משבר זה הוא בעצם הדברים עיקר ענינה של שאלת הסוכנות המורחבת, המזעזעת את עולמנו הקטן זה קרוב לשלש שנים והמפרנסת את נטיתנו הגדולה לאנטיתיזות מרעישות.

הקונגרס הארבעה־עשר יטפּל הרבה בשאלה זו של הרחבת הסוכנות, – יטפּל בה אולי יותר מדאי להפסדן של שאר השאלות העיקריות העומדות על הפרק, אם כי, לפי שמתברר עכשיו, לא יביא לה פתרון מוחלט. מצב זה של שאלת ההרחבה בשעה זו מעיד אולי, כי לחנם רגז וחרד עולמנו הקטן בשל שאלה זו במשך שלש שנים רצופות, כי כל עמדתה וטכסיסה של ההנהלה הציונית – או של המהלך הרשמי שבציונות – בשאלה זו היה בה הרבה מן הנטיה ה“אנטיתיטית” לצד אחד, שאין לה יסוד אוֹבּיקטיבי במציאוּתנו ושהכניסה הרבה אבק־שרפה למחננו ללא צורך.

למעשה הן ניתן לה להנהלה הציונית כל חפצה. אספת הועד־הפועל הציוני הגדול – היחידה שנתקיימה במשך שתי שנות ה“מלחמה” האלה – נתנה לה להנהלה נייר לבן לכתוב עליו כל הסכם שתרצה עם “הצד האחר”. ד"ר ווייצמן לא חשך מכל עמל את נפשו, עבר ימים ומדינות וטרח ויגע להביא את המשא והמתן לידי גמר. ואם אחרי כל זה אין לו עוד בכיסו, כפי שיוצא מדברי מר ליפסקי, הסכם מוכן להביאו לפני הקונגרס, אין זה אלא שהצד האחר אינו להוט כלל אחרי “הסוכנות המורחבת” בצורה שההנהלה הציונית נלחמת לה ואינו רודף כלל אחרי הזכוּיות, שזו מוכנה ליתן לה…

דבר זה נותן את האפשרות לקונגרס הי"ד, אם רק ידע לעמוד על הגוֹבה הפּרינציפּיוני הרצוּי, לדון בשאלת הסוכנות מבחינה ענינית ופרינציפיונית, בלי הנצחנוּת היתירה של שאלה אישית ובלי הלחץ האוּלטימטיבי, הדורש את חתימת הקונגרס למעשה שנעשה ואין להשיבו. שאלת הסוכנות אינה צריכה להעשות שאלה של אמוּן או של אי־אמוּן בהנהלה הציונית ובנשיא ההסתדרות. חרף כל האש הזרה, שהוכנסה לפולמוס בשאלה זו, יש הנחות יסודיות, המשותפות לשני המחנות, ולפיכך יש מקום למדת־הדין האוֹביקטיבית, הפּרינציפּיונית.

אין אדם חולק על עיקר ה“הרחבה”, על עצם הצורך בעבודה משותפת עם “הצד האחר”, הבלתי ציוני, לשם בנינה של הארץ. מעט ודל העם אשר אתנו, הצד הציוני, וגדולות ועצוּמות התעודות, המוּטלות עלינו, – עצומות למעלה מכחותינו. וטבעי והכרחי הוא הדבר, שנשא עין לעזרה מן החוץ, שנקרא לאחים קרובים ורחוקים שיבואו להשתתף במפעלנו. ואולם טיבו וגבולותיו של שתוּף זה מסומנים לו על־ידי יסודות המפעל. לא יתכן שהעזרה תערער את היסודות.

“הסוכנות היהודית” היא, לפי הסעיף הרביעי של המנדט, ביאת כחו הפוליטית של הבית הלאומי העברי, של נושאי הזכות הפּרינציפּיונית לבית הלאומי ושל בוניו. יסוד היסודות של הבית הלאומי, המהוה את תכנו הממשי ואת התנאים ההכרחיים לקיומו ולהתפּתחותו, היא זכות המוֹלדת של עם ישראל (לא רק של תושבי ארץ־ישראל היהודים). ענינה של “הסוכנות היהודית” הוא לדאוג לכך, שתקוים זכות זו בידי עם ישראל, להלחם לה ולכל המסתעף ממנה: זכוּת העליה וההתישבות והאזרחות הארצישראלית לכל אדם מישראל, זכוּת הלשון העברית, שיטה קרקעית מתאימה, וכו' וכו'. הסוכנות היהודית, זו האינסטנציה הפוליטית־הלאומית העליונה של עם ישראל, יכולה להיות, כמובן מאליו, רק בידי אנשים, המוֹדים בפוליטיקה לאומית זו; בסוכנות היהודית, עד כמה שהיא אוֹרגן פּוליטי, יכול להשתתף רק מי שמודה בעיקר המולדת הלאומית של עם ישראל. לא די להתיחס בחבּה לעבודת הבנין והתרבות, שיהודים עושים בארץ־ישראל; לא די גם לראות בארץ־ישראל מקום קליטה אפשרית לחלק מן הנודדים היהודים, ששערי ארצות אחרות ננעלו בפניהם; לא די אפילו להודות הוֹדאה סתוּמה בהכרזת באלפור, שניתנה לבאורי מצמצמים ומגבילים עד כדי פריחת הנשמה. כל זה די בו אולי לשם עבודה כלכלית, או לשם עזרה וסיוּע לעבודה כלכלית בארץ־ישראל, אבל לא די בו לשם תפקיד אחראי ברפּרזנטציה הפוליטית של עם ישראל. מי שאינו מוֹדה בזכות המולדת של האוּמה, לא יוכל ולא ירצה להלחם את מלחמתה, לא יוכל ולא ירצה להלחם יום־יום ושעה־שעה מלחמה פרינציפּיונית לזכות זו ולכל המסתעף ממנה. אותם החוגים, אשר הגוון “הלאומי” שבהכרזת בלפור, המושג “בית לאומי לעם ישראל” הביא אותם, כעדותו של סיר הרברט סמואל, ל“הביט על ההכרזה – של באלפור – ואף גם על כל התנועה הציונית במבוכה ולפעמים אף באיבה גלוּיה” (מן התרגום העברי הרשמי להרצאת הנציב העליון על חמש שנות שלטונו, עמוד 16) ואשר לשמם, לשם מנוחתם ובטול חששותיהם, בא במדה מרובה הצעד הרשמי הראשון של ממשלת המנדט בשיטת הצמצומים והקצוצים – הספר הלבן של שנת 1922 (שם בעמוד הנ"ל), – אותם החוגים לא יוכלו להיות באי־כחה הפוליטיים של האומה, הבונה לה את מולדתה הלאומית, – לא יוכלו, אף אם פוליטיקה של פּאניקה ויאוּש שלנו תרצה בכך.

היוצא מזה: ה“הרחבה” היא אפשרית ורצויה במקצוע הכלכלה, אבל לא במקצוע הפוליטיקה הלאומית שלנו; יש מקום לסוכנות מורחבת – אפילו בצורה הבלתי דימוקראטית שאפשרית בשעה זו – לשם תפקידים כלכליים, אבל לא לשם תפקידים פוליטיים.

אמנם עדיין יש מקום לחששות ולפקפוקים גם ביחס לתפקידים הכלכליים. יש לטעון, שגם עבודה זו צריכה להיות טבועה בחותמה של השקפת־עולמנו הלאומית. שכן במקום שאין הפּרספּקטיבה ההיסטורית של תקות־התחיה, במקום שאין הוֹדאָה גמורה בעתיד הלאומי, שם לא תהא העבודה הכלכלית עבודה לאומית, שם לא יהיה מקום למפעלים, שאינם עומדים בפני הבקורת של “החשבון המעשי”, לא יהיה מקום לקרבנות שיטתיים, אשר ל“אדם האיקונומי” לא כדאי להביאם. ואולם כנגד החששות האלה יש למצוא עצה, יש מקום לערובות ולבטחונות. מבחינה זו נראית לי החלטת הועידה של “ההתאחדות”, המעמידה את כניסת האלמנטים הבלתי ציוניים לתוֹך הסוכנות על יסודות קונסטיטוציוניים אלה, שמהם אין לזוּז:

א) הגברה מתמדת של העליה; ב) גאולת הקרקע לרשות העם; ג) התישבות חקלאית על יסוד עבודה עצמית; ד) תרבות עברית; ה) הצורה הנוכחית של הסוכנות היא צורת מעבר לסוכנות, שתבנה על יסודות דימוקרטיים; ו) קרן־היסוד עוברת להיות המכשיר הכספי של הסוכנות העברית לעבודת ההתישבות; ז) הקרן־הקיימת לישראל ויתר המוסדות והקרנות הכספיים נשארים ברשותה של ההסתדרות הציונית.

מה שאין כן התפקידים הפוליטיים של ה“סוכנות”. הללו הם בגדר דברים שבלב ובאמונה, שאין מתנים עליהם ואין מוסרים אותם לשליח מן החוץ.

*

הקונגרס הי“ד לא יוכל, לפי מצב הדברים בשעה זו, להבריא לגמרי את ההסתדרות ולחדש את יסודותיה, אבל הוא יוכל לשפּר את צורתה ולסתום פרצות שלה בגבולות הקיים. על אחת הפּרצות האלה עמד עוד כותב הדברים האלה במאמריו לקראת הקונגרס הי”ג. עכשיו הגיעה אולי השעה לתיקונה. דומה שכבר הוכשרו הלבבות לכך, אני מתכוון ליחסי הגומלין שבין ההסתדרות והמפלגות, להתפּתחות המופרזת של היסוד המפלגתי, הבולע לפעמים את היסוד הלאומי־הכללי שבעבודה. ההסתדרות הציונית הכללית נעשתה, כביכול, מין מלך ליר. בנוֹתיה, המפלגות, חלקו את רכושה בחייה, הציגוה ככלי ריק ולא השאירו לה אלא שם שהתרוקן מתכנו. בתקלה זו התחילו מרגישות גם המפלגות עצמן. הגיעה השעה להשיב להסתדרות הכללית לכל הפּחות חלק מנחלתה ומהשפעתה, שהמפלגות נטלו ממנו שלא כדין. לפני הקונגרס הי“ג הצעתי “להתחיל בריפורמות חיצוניות, כגון חדוּש השקל הציוני הכללי האחד, שיהא חובה על כל מי שאינו פורש מן הקונגרס, באופן שהמפלגות יבחרו את ציריהן לקונגרס על יסודות כלליים ועל פי רשימות מיוחדות להן, בהסכם לעיקר הבחירות היחסיות”. בקונגרס עצמו הוצע דבר זה על ידי אחת המפלגות החשובות שלנו, על ידי “ההתאחדות”. הכשילו את ההצעה – ה”לנדסמנשפטים" של הציונים הכלליים (כך!) מתוך חשבונות טכסיסיים ומשא־ומתן של “שמור לי ואשמור לך, עם ה”מזרחי". עכשיו, דומני, הגיעה שעתה של הצעה זו.

לפני שנתיים עמדתי גם על תקלה אחרת, הפוגעת בערכו של הקונגרס: העיקר המפלגתי הביא לידי כך, שבקונגרס אין עוד מקום להשפּעה של יחיד, של אישיות, יהיה מי שיהיה. הקונגרס אינו עוד עכשיו אלא מקום פגישה לכחות קבוציים מאורגנים, שתכניתם מוכנת ורצונם ברור מראש, ו“הקונגרס אין לו אלא להניח את הגושפנקא שלו על מה שהחליטו תחילה המפלגות והפדרציות ולעשות את החשבון המיכני של ‘כמה בעד וכמה כנגד’ “. הצעתי “לתקן את סדר העבודה של הקונגרס, באופן שגם הציר היחיד, שאינו נשבע לאמת מפלגתית מסוימת ואינו מודה גם בחכמתם העליונה של ה”לנדסמנשפטים”, יוכל להשפּיע עד מקום שכחו וערכו האמתי מגיעים”.

אולי יענו הציונים הכלליים להצעה זו? אולי יעשו הם דבר מה לתקן מעוות זה?

 

ג. כלכלה    🔗

אין צורך להטעים (אף על פי שאנשי הכלכלה הטהורה מתעקשים ליחס לנו דוקא את ההשקפה המהופכת): לא שאלות הפוליטיקה והסוכנות והנהלה וכדומה הן לנו עיקר העיקרים, אם כי יש לחשוֹש, שהקונגרס יפתח בהן ויסיים בהן, אלא שאלות הכלכלה והתרבות (ומכאן מתחוורת מאליה עמדתנו בשאלה בדבר מקומה של ההנהלה הציונית; המרכז הטבעי להנהלה הוא – מרכז העבודה של ההסתדרות הציונית ושל התנועה הציונית; עיקרה של עבודה זו הוא – הכלכלה והתרבות, אותה העבודה הקטנה־הגדולה, שנעשית ושצריכה להעשות בארץ יום־יום ושעה־שעה. מקום מושבה הטבעי של ההנהלה הוא לפי זה ירושלים ולא לונדון. אלא שבעתיד הקרוב לא נוכל להמנע מ“דואליזם” במדת־מה; החשיבות המיוּחדת, היוצאת מגדר הרגיל, שיש בשעה זו לתעודותינו הפוליטיות, מחייבת עבודה נמרצה, מאומצת ומרוכזת, עבודת הסברה שיטתית ומקיפה בחוּגי הממשלה האנגלית, בחוגי חבר הלאומים, בחוגי אנשי המדינה, העתונאים, אנשי המדע והרוּח ו“דעת הקהל” שבאירופה. כל העבודה הגדולה והחשוּבה הזאת אי אפשר לה שתעשה על ידי לשכה ופקידים – זוהי תעודה של מנהיגים. עבודתנו הפוליטית העיקרית תעשה עוד במשך זמן רב לא בירושלים, אלא בלונדון ובג’יניבה).

בשדה הכלכלה נשתנה ונתחדש הרבה בעולמנו בשתי השנים האלה, שעברו מימי הקונגרס הי"ג. עם העליה החדשה גדלו ורבוּ הצרכים, גדלו הנגוּדים של אינטרסים והשקפות, התבלטו ביתר חריפוּת האנטיתיזות שבין העיר ובין הכפר, בין עלית חלוּצים ופועלים ובין עלית “המעמד הבינוני” – כאילו יש באמת נגוּד של סתירה בין שני היסודות האלה, כאילו באמת צריכה ההסתדרות הציונית לבחור באחת משתי הדרכים, דרך העיר או דרך הכפר, דרך של “שמאל” או דרך של “ימין”. כדאי אפוא לבדוק, שמא כל האנטיתיזה הזאת אינה אלא בדותא של פולמוס, שמא אפשר וראוי לנו להתהלך על שתי רגלינו כאחת, ולא לקפוץ על רגל אחת, על הרגל הימנית דוקא או על הרגל השמאלית דוקא?

העליה החדשה הביאה אתה פרובלימות חדשות גדולות, שלא היינו מוכנים להן כלל. כותב הדברים האלה היה מן הראשונים, שטענו לחדוּש־שיטה ולהרחבת־יסודות בקשר את הרחבת העליה ושנוי הסטרוקטורה שלה. אם בימי עלית “החלוצים” היה טבע הדברים מחייב, שעניני העליה והעבודה וההתישבות יהיו נתונים, רוּבּם ככולם, לעולים של הימים ההם, למעמד החלוצים והפועלים, הרי בימי “העליה הרביעית” התבלט הצוֹרך ההכרחי, שכל אלה יחולו גם על המעמד הבינוני, בשנויים מתאימים, כמובן מאליו. חלק גדול מן העולים האלה זקוּק לעזרת ההסתדרות הציונית והאוֹרגנים הפועלים שלה, מבחינת הכשרת התנאים ההכרחיים להשתרשותם בארץ, ורוּבּם ככולם זקוקים להדרכה ולהשפּעה, אם מבחינה כלכלית ואם מבחינה לאומית. כותב הדברים האלה עמד גם על הצד הלאומי־הכללי שבחובה זו והטעים, שאם ההסתדרות הציונית תתעלם מן העליה החדשה, עתידה עליה המוֹנית זו, שלה קוינו ונשאנו את נפשנו במשך עשרות שנים, להביא אתה בחלקה קלקלות איקונומיות ולאומיות גדולות. התפּתחות הענינים במשך השנה האחרונה הצדיקה לצערנו את החששות האלה: נגע הספסרות שפשה בגוּפנו הצבּוּרי עד כדי מדוֹת אימים, כל הלקוּיים והתקלות של סטרוקטורה כלכלית גרועה ורקובה בנוסח של הגולה, מנהג הזלזול, שחלק מן העולים החדשים נוהג ביחס לגדול שבקנינינו הלאומיים־המדיניים, ביחס לשלטון הלשון העברית בחיינו, השתמטותם, או סרוּבם, של רבים מהם להכנס לתוֹך המסגרת הכללית של משמעת צבורית וארגוּן לאומי – כל אלה הם במדה מרוּבה תוצאה טבעית מחולשתה של ההסתדרות הציונית ומעמדתה הפּאסיבית כמעט ביחס לעליה החדשה. אילו היו העולים החדשים מרגישים בכחה הממשי ובעזרתה הפועלת של ההסתדרות הציונית, אילו היו מרגישים בהשפּעתה הכלכלית־הארגונית, ודאי שהיו נשמעים גם להשפעתה המוּסרית.

קצורו של דבר: קובלנותיו וטענותיו של המעמד הבינוני על חוסר ענין ועזרה מצד ההסתדרות הציונית למעמד זה בכלל ולעליה החדשה בפרט יש להן יסוד. דברי הבקוֹרת, שנשמעים בזמן האחרון על שיטת עבודתנו בארץ ועל נטיתה לצד אחד, מוצדקים במדה מרובה, עד כמה שיש בהם מן הדרישה להשלמת החסר ולהרחבת הגבולין. מי שבא וטוען לעזרה לעלית בעלי־בתים ובעלי־משפּחה על־יד העזרה לעליה של חלוצים, למסחר ולתעשיה על־יד החקלאות, לסיוע לאיניציאטיבה הפּרטית על־יד ההתישבות הלאומית – טוען בדין ובצדק ואין לערער על טענותיו.

ואולם בתוקף נטיתנו לקיצוניות “אנטיתיטית” אנו גורסים לפעמים: ערעור־יסודות במקום חדוּש־יסודות. דבּרי המעמד הבינוני התחילו טוענים לעיר במקום הכפר, למסחר ולתעשיה בנגוּד לחקלאות, לאנשי המעמד הבינוני בנגוּד לחלוצים ולפועלים. לסיסמאות האלה אנו מתנגדים בכל תוקף, ולא מבחינה אידיאולוגית לבד, אלא בעיקר מבחינה מעשית טהורה, מבחינת האינטרסים הממשיים של עבודת הישוב, מבחינת כח הקליטה של הארץ ובצוּר עמדותינו הכלכליות.

יש צורך בהרחבת הגבולין. המסחר והתעשיה צריכים לתפוס מקום חשוב בפוליטיקה הישובית שלנו. יש צורך בעזרה מאורגנת לאיניציאטיבה הפרטית במקצועות האלה: יש צורך במוסדות לקרדיט למסחר ולתעשיה, לצרכי השקעה ומחזור, במדה רחבה הרבה יותר ממה שיש לנו, יש צורך בקרדיט אפותיקאי בזוֹל ובתנאים נוחים לבנין בתים ובתי־חרושת בערים, יש צורך בעזרה שיטתית ליצירת התנאים הנחוצים למפעלי החרושת: המצאת מגרשים לבנין, כח מניע וכדומה בתנאים נוֹחים בעזרת המוסדות העירוֹניים והמרכזיים. יש צוֹרך בעבודה פוליטית לשם השפּעה על הפּוליטיקה הכלכלית של הממשלה, שתהא מכוונת לצרכיה של התעשיה החדשה ותגן על תוצרת הארץ על־ידי שיטות מכס ומסים מתאימה. ואולם אַל יבואו להעמיד את התעודות האלה בנגוד לתעודה העיקרית, המרכזית: להתישבות החקלאית. אם אין חקלאות עברית, אין גם מסחר עברי ותעשיה עברית, ומי שגורס, להלכה או למעשה, התישבות עירונית במקום התישבות חקלאית, מסחר ותעשיה במקום עבודת האדמה – אינו אלא טועה ומטעה את הרבים. יסוד ושורש מפעלנו היא החקלאות.

ואין פירושו של דבר המשך עבודת ההתישבות החקלאית בצורות ובגבולות שעד עכשיו. יותר מאשר בכל מקצוע אחר יש כאן צורך ב“הרחבת הגבולין”. עבודת ההתישבות החקלאית אינה צריכה להצטמצם בחוקים, אשר המרכז החקלאי הוא בא־כחם. יש מקום להעביר חלק מן העליה החדשה, מבעלי־הבתים ובעלי־המשפּחות, לחקלאוּת ממש ולמשקים חקלאיים למחצה בקרבת הערים. בני־ברק ומגדיאל, חסידי יאבּלוֹנה וחסידי קוז’יניץ יוכיחו. חטא חטאה ההסתדרות הציונית, שלא באה לעזרתה של תנועה זו במדה הראוּיה ולא ידעה להשפּיע עליה, להדריכה ולכוונה למטרה הרצויה. תנועה חשובה זו היתה יכולה להמנע מכמה מחלות־ילדוּת, מכמה נסיונות קשים ואכזבות מרוֹת, אילו היתה מוצאת לכתחילה את העזרה וההדרכה הראויות לה. יש ברכה בתנועה זו, יש בה כדי להרבות את עמדותינו החקלאיות, ועוד יותר את עמדותינו החקלאיות למחצה, ודי בדבר זה, כדי לחייב את ההסתדרות הציונית לתמוֹך בה עד מקום שידה מגעת.

ושוב יוטעם דבר זה: חדוּש יסודות ולא ערעור יסודות. שנוי־ערכין זה, שהשעה מצריכתו, אין פירושו שלילה וצמצום ביחס לקיים, אלא פירושו חיוּב והרחבה ביחס לחומר האנושי החדש ולשיטות־עבודה חדשות. ודאי יש צורך ומקום לתיקונים יסודיים, בשיטת־העבודה הקיימת ובמשקים החקלאיים הקיימים. יש אמת בבקוֹרת הצבורית על שיטת־ההתישבות של ההנהלה הציונית. דבר זה מבינים גם אנשי המשקים האלה, אנשי ה“עמק” והמרכז החקלאי. בעזרתם ועל ידם, מתוֹך עבודה משותפת, עבודה שיש עמה אמוּן ואחריות, של ההנהלה הציונית ושל המשקים הקיימים, יתוקנו קלקלות ושגיאות. “תעודת השעה היא למצוא דרך לרפא ולשכלל את המשקים האלה מבחינת עיקרי הכלכלה והחסכון, להרים את מדת האחריוּת האישית וההתאמצוּת המשקית של כל יחיד וכל קבוצה, למצוא את הדרך הנאוֹתה להדרכה ולהתמחות טכנית, להכניס קביעות מוחלטת בחומר האנושי והתמדה בעבודה ובדרכיה, לקבוע יחסים ברוּרים, יחסי אמנה ואחריוּת משפטית, בין כל מתישב ובין ההנהלה הציונית, כנותנת הקרקע והקרדיטים”. וכדי להגיע לכך, אין ההסתדרות הציונית צריכה להשמע ל“רצפּט” של קצת מציוני אמריקה ופולין ומן הציונים הכלליים שלנו בארץ־ישראל ולחזור פתאום מדרכה “בזוית של מאה ושמונים מעלות”, אלא, אדרבה, היא צריכה לעשות את כל ההתאמצות האפשרית כדי להמציא בהקדם למשקים הקיימים כל מה שהם צריכים לו לשם בסוס גמור ולהפנות ליצירת נקודות ישוּביות חדשות על־פי שיטות משק שונות ועל ידי חומר אנושי מסוגים שונים. אף אנשי השמאל מודים בעיקר “הרחבת הגבולין”. מועצת ה“התאחדות”, שהיתה בחודש ניסן בתל־אביב, עמדה על הצורך “להקדיש תשומת לב מיוחדת להעביר את החוגים, הנוטים לעבודה פרודוקיטבית בתוֹך העליה החדשה, לחקלאות ולתמוֹך במדה האפשרית באלמנטים בעלי אמצעים קטנים, כדי לישב אותם בענפי משק חקלאיים כאלה, שיש בהם כדי להבטיח את קיוּמם הכלכלי ואת העבודה העברית”. ואולם מי שיחזה בצוֹרך זה חזות הכל, להוציא ולפסול את עבודת ההתישבות הקיימת, יטעה טעות גסה. “הבקורת הענינית הנאמנה, הבקוֹרת מאהבה, תביא לידי מסקנה, שאי־אפשר לתעודה הקשה של התישבות חקלאית בארץ־ישראל בלי יסוד החלוציות, בלי אותו החומר האנושי היפה, אשר לבו מלא אידיאלים אנושיים ולאומיים גדולים והמוכן לשמם לכל קרבן ולכל התאמצות, שאי־אפשר בלעדיהם בתנאים הקשים והמסרבים של ארצנו, ביחוד בתקופה הראשונה של כבוש הקרקע והכשרתה”. השאלו את עצמם משני הערכין מאמריקה ומפולין, אם אפשר לה לתעודה הגדולה של ההתישבות בנגב, שאנו עתידים אולי לעמוד לפניה בקרוב, בלי אותו החוֹמר האנושי של “חלוצים”, ואם די לשם כך בעולים מן הסוג החדש, “המשקיעים לתוֹך המשק כספים משלהם”?

אף הכלכלה בציונות זקוקה לסינתיזה, לסינתיזה מאַחדת ומשלימה של הכחות והיסודות השונים, החיים ופועלים בעמנו ובתנועתנו. על־ידי האנטיתיזות המחודדות לא יצעידוה קדימה אף צעד אחד.

(“הארץ”, כ‘, כ“ג, כ”ד, כ"ה בתמוז, א’ באב, תרפ"ה).