שאלת הסמינריון הגבוה לחינוך שהוטלה לתוך חיי־החינוך המסוערים בלאו־הכי, ולסערת הזרמים במיוחד, עוררה גלים ובני־גלים בתגובה המתקרבת לתגובת־שרשרת: התנחשלו זרמי־החינוך הרגישים במיוחד לכל דבר המשבש הילוכו השלו של הזרם; הוסער בית־הדין הגבוה לצדק ורגשה ועדת החינוך והתרבות של הכנסת, בקיצור: הנה־הנה ינועו, חלילה, אמות־הסיפים של הממשלה.

אפשר אות־כבוד הוא למדינה צעירה שעל־אף חילוקי־הדעות המחודדים בתוכה בענינים שבכלכלה או אוריינצטיה מדינית. אין היא נפלגת פילוג־ללא־גישור אלא בענינים שבחינוך ואין היא שוקלת לממשלתה אלא על סדנא של תורה. אין זאת כי בענינים הגשמיים של הנהגת המדינה עדיין חבוי אי־שם עמק־השווה, מה שאין כן בעניני־רוח העשויים, כנראה, קטבים־קטבים וזוויות־זוויות והזיזים בהם מרובים והם זרועים תהומות־רבה והגשרים הנטויים עליהן מעטים, ואפילו המעטים – רופפים.

האומר להיכנס לעוביו של פולמוס זה, שמילא טוריהם של עתונים וחללה של כנסת, משול למי שמכניס ראשו ללוע־הארי ואין כוונתו של כותב־הטורים להסתכן בכגון־דא. שלטונות החינוך של המדינה, שראו להעלות נושא זה למדרגה של נקודת־מוקד בחיי החינוך של הארץ בשעה זו, וודאי לא היו יוצאים למערכה אלמלא נצטיידו תחילה בכל תווי החוק והמשפט, וביותר – באזינו של השכל הישר. כיוצא בזה, יש להניח. לא היו ראשי־זרמים נקפצים לתוך פולמוס רותח אלמלא ראו במעשה זה שינוי סדרי־בראשית והפקעת זכות בר־מֶצְרָא של הזרמים. יתדיינו נא אלה עם אלה בכל עוז־ההגיון ובכל חום הפולמוס האופייני לבני הישוב הזה ויפול פור־הדין כאשר יפול.

אך מתחת לויכוח־קליפה זה מבעבעת שאלה אחרת לחלוטין הנוגעת לגופי המגמות של הפעילות החינוכית שלנו ככל שהם באים לכלל גילוי בכל ענין הסמינריון הגבוה לחינוך ובמידת־החריפות שבה הוצג ענין זה במרום בעיותיו של החינוך בארצנו בתקופה זו. והיא שאלה שניתן לנסחה בברירה שבין המפחה ובין מגדל השן.

 

ב.    🔗

היו ימים – והם אינם רחוקים – כאשר הדאגה לערכים אלמנטריים של חיי חינוך ותרבות לא הטרידה – ואולי לא היתה חייבת להטריד – את מוסדות השלטון היהודי בארץ. הישוב היהודי שלפני קום המדינה הגשים למעשה חינוך־חובה של ילדיו עוד בטרם היות חוק. אפילו גן־הילדים, הנחשב כשלב מאוחר יותר בהתפתחות החינוך המאורגן. קנה לו מקומו כחלק בלתי־נפרד של מערכת־החינוך בארץ, חדל להיות מיקלט לבני־אמידים בלבד והיה למוסד עממי שכל שכבות העם – לרבות הנחשלות שביניהן – נזקקות לו. הבורות כמעט שלא היתה ניכרת ואפילו אכלו מתגיה פה ושם פאת־השדה הן נצטמצמו בפיאתו בלבד. כמעט פטורים היינו מן הדאגה לעקירת־הבערות בהיקפה הרחב, הרובצת כצל מעיק ומעיב על מדינות ועמים וותיקים ונאורים. הקרא והכתב היו נחלת־הכל ואפילו היו הבדלי־גוון בין מסורת התרבות של יוצאי ארצות שונות וגלויות שונות היתה, באופן כללי, תפיסה דומה של אורח־החיים התרבותי כפי שנתגבש במשך דורות בארצות מוצאם של רוב המתנחלים בארץ. באותם הימים אך טבעי היה הדבר כי נשאנו את נפשנו אל שיאים חדשים וגבוהים יותר ואל רמות נישאות שעמים אחרים, צעירי־מסורת אך ותיקי־עצמאות מאתנו, הגיעו אליהם מכבר. משאת־נפש זו הינחתה אותנו גם במעשה היומיומי ומותר היה לנו לשים את הדגש במכוון על טיפוח שכבת אינטליגנציה ולשקוד על שיכלולה התמידי של שכבה זו משום שהעם כולו, מתוך הכרה שלא היה צורך להמריצה, דאג למסד התרבותי האלמנטרי. וכל עוד מסד זה היה רחב מאד וגם עמוק למדי, מותר היה – ונכון היה – לכונן עליו מגדלים ואף להגביהם בלי־הרף. חוקי־הנדסה אלמנטריים הבטיחו חוזקו של הבנין והגנו עליו מפני המיט. אותם הימים – דרך משל – מוצדק היה לחתור לכך שמורה בבית־ספר יסודי יהיה משכיל יותר ממכסת־ההשכלה הניתנת בבית המדרש למורים ומתואר בתארי־מדע יותר משהיה, כדי שהתלמיד, שהגיע בלא המרצה כלשהי של חוק או של שיטור לכתלי בית־הספר, יקנה יותר תורה ויוסיף דעת. בעיית המסד לא הטרידה אותנו ביותר ודין היה כי ניתן עיקר תשומת־לבנו לטפחות וגם לפסגות.

ימים אלו – אם נאבה ואם נמאן – חלפו. וספק אם ישובו במהרה. הבורות אינה מהלכת עוד דרך בושה בצדי־דרכים ואינה מכרסמת עוד בחשאי את פאת השדה. היא צועדת באון ובביטחה בדרך־המלך ואוכלת בפרהסיה בטבורו של התלם. אך גם הבורות חדלה להיות עיקר הסכנה או כל הסכנה. כי הבורות עצמה איננה אלא אי־ידיעה שמתוך אי־לימוד או מתוך לימוד שאינו מספיק. היא פוגעת מאד בנושאיה, אך בממדים מוגבלים אין היא נושאת בחובה סכנת־ערעור לחברה כולה. ציבור נאור ומתוקן יכול, בתנאים מסויימים, לטוות ריקמת־חייו התרבותית ולהגיע לכיבושי־שיא גם אם בשולי דרכיו נשרכת במקצת הבורות. כי הבור מעורר רק רחמים והמאמץ להקנות לו דעת איננו אלא חסד שהחברה גומלת עמו כדי להוציאו ממחשכים. אך גרועה מן הבורות ומסוכנת ממנה פי כמה היא הבערות שגילויה העיקרי איננו אי־הידיעה אלא חוסר־הרצון לדעת או הרצון לא לדעת. הבערות איננה פסיבית. היא מתקוממת התקוממות ראשונית לכל גילוייה של התרבות ומכריזה על עצמה כעל אויבה הגלוי. ובעוד שהבורות דומה, לכל המרובה, לשלולית של מים עכורים אך עומדים, משולה הבערות לנחשול שדרכו להסתער וטבעו לגרוף.

במגמות האובייקטיביות של התפתחות הישוב בשנים האחרונות אפשר להבחין ראשיתה של סכנה זו שבורות ובערות כרוכות בה. מספר לא־מבוטל של בני־הארץ היה רחוק במשך דורות ממרכזי התקדמותה של התרבות האנושית וכיבושיה לא השיגוהו כלל. הניב שבו אנו מבטאים את עצמנו, הן בדרך החשיבה היומיומי והן בכל ענפי התרבות והאמנות, זר לו לחלוטין ועתים גם בלתי־נתפס. אלפי ילדים עדיין מהלכים מחוץ לכתלי בית־הספר וחוק חינוך חובה טרם השיגם ואפילו השיגם יד שומרי־החוק, ספק אם הנוטרים את כרם החינוך יוכלו לקלוט ילדים אלה לבית־הספר. וקודם כל: מחוסר מורים ולו גם מורים בעלי־השכלה של שתי כתות סמינריון שדווקא בימים אלה נמצאה השעה כשרה לראותה כפגומה.

המסד הרחב למדי של תרבות וחינוך אלמנטריים, שבו יכלה הארץ להתברך לפני שנים אחדות, הוצר מאד ונתערער מאד. זו הפעם הראשונה בדברי ימי הארץ ששלטונות החינוך היהודיים נזקקים לאמצעי־לחץ ועתים גם לאמצעי־משטרה כדי להניע הורים שישלחו ילדיהם לבית־הספר. וזה בשעה שארגונו של החינוך נתון במצב הטראגי למדי של חוסר כלי־הוראה ומחסור משווע בבני־הוראה.

אניני־הטעם שבינינו ואותם שהורגלו כל הימים לשבת במגדל־השן רשאים להיאנח למראה התפתחות זו ולהתפרק על עבר רחוק וטוב מן ההווה הנעוץ במסורת התרבות המפוארת של ארץ מוצאם ועל עבר קרוב, ואף הוא טוב מן ההווה, הנעוץ בריקמת חיי־התרבות של ארצנו. אך עובדות־היסוד שבהתפתחות דמותנו התרבותית עתה לא ישתנו אפילו ישבו היושבים בצריחי המגדלים ויאמרו “איכה” כל הימים.

 

ג.    🔗

מהפיכה הגוררת עמה תמורות־יסוד במיבנה החברה וממילא גם בדיוקנה התרבותי, מציגה מאז ומתמיד את שכבות האינטליגנציה שבתוכה בפני דילֶמות חמורות מאד. מלחמתה הנואשת של האינטליגנציה הרוסית על מעמדה – ובעיקר על רום מעמדה – לאחר המהפכה היא דוגמה מובהקת לכך. ביטוי ספרותי להיאבקות זו ניתן בפרוזה הרוסית שלאחר המהפכה, שבנושא זה ייצגוה באופן מובהק פאנטאליימון רומאנוב, לידין ואחרים. המהפכה היהודית, שמבחינה היסטורית־יחסית היא אולי פלא גדול יותר מפלא המהפכה הרוסית, גררה עמה – בנסיבות שונות לחלוטין – שינויים דימוגרפיים ותמורות מכריעות בדיוקן החברתי והציבורי של הישוב והציגה את האינטליגנציה שלנו בפני אותה הדילמה עצמה: לחיות או לבדול?

גל הבערות העולה וההתמוטטות המדאיבה של גינוני־תרבות חיצוניים בכמה מתחומי חיינו עוררו תגובות שונות ומסקנות שונות. יש אצלנו שיכבה לא דקה של אריסטוקרטיה תרבותית השקועה באבלות על אורח־חיים נאה שהנה־הנה הוא הולך ונגוז. בני השכבה הזו רואים עד היום – ומאמינים כי יוכלו לראות כך לאורך ימים – את העדות השונות המתקבצות בארץ, על מנהגיהן המיוחדים, המקוריים והפרימיטיביים, כראות מוצגים אכזוטיים שמן הראוי, לדידם, לקיימם ולטפחם להנאתו של המסתכל המתורבת. כביכול. כשם שמטפחים ריזרבאט של נוף מיוחד וצמחייה מיוחדת העלולים חלילה להיבטל ולעבור מן העולם. הללו מאמינים כי יוכלו לאורך־ימים לרקום בשלוה חלום־חייהם הנעוץ אי־שם בעברה של וינה, למשל, ולבקר אחת בשבוע בישוב של בני חצרמוות ולהפליא מנהג משונה ואכזוטי מאד של נשים הצובעות פניהן בשעווה עם כניסת השבת ומציירות אותן בציצים. הפרימיטיב הופך בעיניהם מוצג־של־ראווה ורצונך הרי זו דווקא גומת־חן בדמות דיוקנה של חברה מתורבתת.

שכבה אחרת – אריסטוקרטית פחות אך לא פחות תלושה ומתנכרת – מנסה דווקא להתעמק בבעייה זו של התבערות־העם. אך מתוך תלישות וחוסר־אונים כאחד היא מגיעה למסקנה של צידוק־הדין ובדילות גם יחד. צידוק־הדין נלמד מתוך הקבלה לארצות תרבות אחרות. יש מדינות רבות בעולם, מהן שתפסו את עליוני־השלבים בסולם הקידמה האנושית, ובתוכן פלגי־עם שלמים נבערים מדעת ואפילו אנאלפביתים גמורים ולא הפריעו להן המוני־בורות אלה לתפוס את המקום המגיע להן, או את המקום שבחירי־התרבות של העם כבשו להן, בגרם־המעלות של הקידמה האנושית. היינו: התקדמות תרבותית מזה ושטף־בערות מזה ואין אחד מפריע לחברו כמלוא־הנימה. ומה שיכולה להרשות לעצמה איטליה, למשל, מדוע לא תרשה לעצמה מדינת ישראל? צידוק־הדין הוא גם ההצדקה לבדילות מכוונת. אם הנחת מראש כי הבערות היא כמעט תופעת־טבע ואין להילחם בה כשם שאין למנוע בואו של הרעם או של הסחף – לא נותר לך אלא להסתגר בתוך ד' אמותיך ולטפח בחוג־עצמך הצר והמבודל אותם ערכי־תרבות והליכות־חיים הנראים בעיניך מקודשים בכלל ומקודשים שבעתיים משום שהם הופכים להיות נחלת יחידים או נחלתה של כת.

שכבה שלישית רחוקה מרחק רב מן האחרות, היא צופה פני המתהווה ואפילו מתעמקת בו ומבקשת לו תקנה. אך מפני אימת הקשיים הטבועים בעצם הנסיון להקנות דעת להמוני אדם ברבבותיהם ומחמת הרתיעה הנובעת מאימה זו, היא מנסה להאמין כי בעצם די לה לחברה לשמור על המספר היחסי של בעלי תארים אקדמאיים בתוכה כדי לשמר גם להבא ולאורך־ימים צביון־חייה התרבותי שנראה קודם לכן כמשביע רצון ברוב או במעט. מכאן ואילך נפשטת הבעייה ביותר ואינה תלוייה עוד אלא ביכולת האובייקטיבית להביא כך־וכך צעירות וצעירים למעמד אקדמאי, לתאר אותם ולדאוג כי מספרם לא יפחת עם כל גל־עלייה שהוא, ויהי היקפו אשר יהיה ותהיה רמתו התרבותית הממוצעת כאשר תהיה.

ואולם דאגה אמיתית ועמוקה לצביון־חיינו התרבותי והחברתי – עתה ולעתיד – לא תימצא מיפלט בשום אחת מן השכבות הללו. הגורל המיטיב, שבהצטלבות היסטורית מסויימת העניק לנו את העצמאות, גזר עלינו את ההתלכדות החברתית והתרבותית בין כל נקבצי־העם כולם ועשה אותה תנאי לעצם קיומה והמשכה של העצמאות. והוא גזר עלינו לא רק שכנות־של־מגורים בין יוצאי אירופה ויוצאי תימן אלא גם מזיגה־של־חיים ביניהם. ואם התלכדות או מזיגה זו מופרעת מחמת בערותם של חלקי־עם ניכרים, הרי הצבת הראשונה להתלכדות מוכרחת זו, היא ביעור הבערות. כי הדבר המעניין ביותר בשעה זו אומה שכה נידלדלה בכוחות־תרבות כאומתנו איננו הישגם המשופר של יחידים ושיאים מלוטשים של בחירים אלא הממוצע התרבותי הטוב והגישור בין תרבויות שונות ובין רמות־תרבות כה נבדלות זו מזו. אמת: אין זו מלאכה קלה כל עיקר ובוודאי שאין זו מלאכה לאניני־טעם מושבעים, אך זהו אב־מלאכה לאניני הדאגה לעצם קיומנו כעם אחד. כי תגדל כאשר תגדל קבוצת בעלי התארים. לעולם לא ימלאו חסרונה של תרבות־עם ולא הם יערבו לעתידו.

 

ד.    🔗

אילו היו אסמינו מלאים ואמצעינו – תועפות וכחותינו מרובים יותר, דין היה כי נציב לעצמנו בתחום חיי החינוך והתרבות בתקופה זו שלוש מגמות המשלימות אחת את רעותה, וביותר משלימות את צרכיה המשוועים שלהארץ. והן:

א. ביעור הבערות מילדות ועד בגרות ועד בכלל על ידי קליטת כל צרכי־החינוך במוסדות חינוך והוראה, וחדירה עוקרת לכל קן מקניה;

ב. טיפוח מכוון ובלתי־פוסק של שכבות ההדרכה התרבותית ופיתוחן כדי שתהיה בידינו הצבת הראוייה למלא את המצווה עלינו בתחום הראשון:

ג. טיפוח שכבות־שכבות של משכילים בכל תחום מתחומי ההשכלה היהודית והכללית כדי לקיים רמת־תרבותנו, ואף גם להגביהה.

ואף שאסמינו ריקים ואמצעינו דלים וכוחותינו מועטים עדיין שלוש מצוות אלו בתוקפן, והן בבחינת תמרורי־דרך לכל פעילות מכוונת בשדה התרבות והשכלת העם. ואולם רק לעתים נדירות מתברך עם ביכולת למלא במידה שווה וכמעט בעת ובעונה אחת כל המצוות גם יחד. והחיים המציבים שלושה תפקידים אלה יחדיו הם־הם המטילים גם את חובת הברירה בין מוקדם ובין מאוחר או, נכון יותר, את חובת הדיגוש של אחד מהם.

וחובת הדיגוש – ביחוד כשהדברים אמורים בתפקידיו של שלטון – היא עתה על התחום הראשון והשני. (בענין זה נאמנו עלינו דבריו של ר' וולוולה מטוריסק שהיה טוען כי “מצוות יגדיל תורה קודמת ליאדיר” וכי “אלף יהודים שאינם עם־ארצים עדיפים מ”מניין" אחד של תלמידי־חכמים מופלגים"). כל גרגיר של כוח־הדרכה השמור עדיין עמנו יש להטילו אל קני הבערות לבערם.

ראשית, מכוחו של חוק. המדינה קיבלה על עצמה חוק חינוך חובה והיא מחוייבת לבצעו לא פחות משמחוייב האזרח לציית לו. יתר על כן: חינוך אזרחי נבון מחייב את השלטון להדר בכיבוד חוקיו כדי לשמש דוגמה לאזרח וכדי שיהיה מצוייד בתוקף מוסרי לכפותם על הממרים. בתחום חינוך הילד נטלה המדינה על עצמה לא משאלות בלבד ולא הסתפקה במצעים כלליים אלא קיבלה עליה חובה בהירה ומפורשת שנוסחה לפרטי־פרטיה על ידי הכנסת לפי יוזמת הממשלה. חובה זו עדיפה, איפוא, על אחרות שאינן מוגדרות כחוק.

שנית, משום שהפנייה אל מרכזי הבערות של הילד ושל המבוגר, שהם גם מרכזי דלות, יסורים ועוני, היא בגדר פעולת תרבות וסעד גם יחד. יסורי הלשון וחבלי ההסתגלות התרבותית אינם האחרונים בשורת יסורי־ההתנחלות של העולה החדש. כל המנחה אותו בשבילי התרבות מקל עליו את ההליכה בשבילים הנפתלים למדי של ההיאחזות בארץ ונוטל הרבה קבין מקשייה.

שלישית, משום שההליכה אל מרכזים אלה היא עצמה מדגישה את רצונה הנחרץ של האומה לראות במהרה התלכדות שבטיה, היתוך־תרבותה והצטרפות כל בניה כולם אל מעשה־יצירה אחד. כבר ההליכה בלבד הורסת את החיץ הקיים – ואין לכחד כי הוא קיים – בין שבטים, עדות ותרבויות, שלעולם אין תקווה כי יינתץ על ידי אלה שמקרוב באו.

 

ה.    🔗

המלחמה למען שנת־הלימוד השלישית, הנוספת, במדרשת המורים ספק אם היא נענית לאחת משתי המצוות הנזכרות ככל שהן מכוונות להרחבת המסד התרבותי של העם. הרעיון להעלות רמת השכלתו של המורה כדי שלב אקדמאי הוא לכשעצמו מבורך, היינו הך אם מקורו באירופה או אם הורתו ולידתו על אבני החינוך בארצנו. אך לא כל רעיון שהורתו לפני חמש שנים, היינו: לפני התקבצות הגלויות ובטרם הועמדנו לפני הבעיות המטרידות אותנו עכשיו, טובה לידתו אחרי חמש שנים, ואין לך סכנה גדולה יותר מאשר נטילה מיבנית מגנזי־הרעיונות כדי להקרימם עור וגידים, בלי לבדוק היטב אם לא נשתנו בינתיים כל האקלים והנסיבות שבהם נתעוררו רעיונות אלה בעתם. והבא להאריך היום הכשרתו של המורה העממי שנה נוספת למעלה משתי שנות הסמינריון המקובלות דומה למי שמהלך בבלויים ומאמין כי הדבר היחיד החסר להשלמת לבושו הוא נוצה צבעונית בסרט המצנפת.

מצב כוחות־ההוראה בשדה החינוך היסודי לא היה כמותו לחומרה. אם לקבל את המספרים הרשמיים־למחצה כי לקראת שנת הלימודים הנוכחית חסרו בחינוך העברי בלבד כ־800 מורים, פירושו כי אלפי ילדים עלולים להיות מחוץ לתחומי החינוך ומופקרים לחיי רחוב או לחיי מחנה או מעברה שהם ניגודה האקטיבי החמור של כל אטמוספירה חינוכית. הליקויים הפנימיים ברמת ההוראה של בתי הספר היסודיים אינם נעוצים בכך שרוב המורים לא השלימו השכלתם בכיתה נוספת מעל לחוק־הלימודים הרגיל של בית המדרש למורים. אם לראות מיבצעיו של הנוער העברי בשדות הארץ לפני קום המדינה ובמערכותיה לקראת קומה באספקלריה של החינוך שקיבל החל מבית־הספר היסודי, אין לנו כל עילה לטעון כלשהו כנגד המורים שהכשירו נוער זה ושסיימו רק בית־מדרש רגיל למורים. האמת היא כי מורה בוגר־סמינריון הוא היום – יותר מתמיד – המורה האידיאלי המבוקש על ידי כל מנהל בית־ספר משום שרוב המורים שנוספו לנו מאז קום המדינה לא סיימו אלא קורס מזורז או אולפן מזורז עוד יותר ואפילו לומדי הסמינריון הוצאו מכתלי בית־המדרש אל סדן־ההוראה לכל המאוחר אחרי המחצית הראשונה של שנת הלימודים השניה.

בנסיבות אלו הדיבר הראשון המחייב את שלטונות החינוך הוא הכשרה מוחשת של מורים – בחוק הלימודים המקובל היום בבתי־המדרש למורים או בקורסים מזורזים – כדי לקלוט כל ילדי הארץ בכתלי בית־הספר ולקיים, מצידם לפחות, חוק חינוך חובה. שיפור רמת־ההוראה מעל לזו שהיתה מקובלת לפני קום המדינה הוא אולי חשוב מאד אך בשום פנים אינו דחוף יותר מדחיפות הצורך לקלוט כל הילדים חסרי־החינוך. אכן, ענין אספקת מילואים של כוחות הוראה לכל שנת־לימודים חדשה בארץ של עלייה שאינה פוסקת הוא מורכב ביותר ומעורר אלף בעיות ואחת, ועשר פנים לכל בעייה. אך דווקא משום כך הוא תובע לעצמו כל תשומת־לבם של שלטונות החינוך וכל עוד ענין זה קיים כבעייה חדה ומטרדת אין הוא מתיר ריחוף כלשהו בעולמות אחרים ויהיו נעלים כאשר יהיו. שלטונות החינוך יבוקרו אמנם קשה אם פה ושם תימצא בבית־ספר רמת־לימודים נמוכה או ירודה ביותר, אך הם יישפטו בלא חמלה על כל ילד שיהיה מופקר לחינוכו של הרחוב משום שלא נמצא לו מורה, ולו גם מורה שאינו נושא את ראשי־התיבות של התואר הטרום־אקדמאי.

כאמור, הדברים אינם קלים. הנוער בימינו – בכל העולם – אינו נמשך אל ההוראה כשם שאינו נמשך, בדרך כלל, אל המקצועות האקדמאיים למחצה. העלייה אינה מביאה עמה כוחות־הוראה ביחס ישיר אל מספר הילדים צריכי־הלימוד כשם שאינה מביאה אתה אחיות ורופאים בפרופורציה מתאימה למספר חוליה. לדאבוננו ניתנים לנו הדברים בגלי העלייה האחרונים בהיפוכם הגמור. ואולם ההנחה כי תוספת כיתה אחת לבית המדרש למורים והענקת תואר בצידה תגביר את הנהירה אל מקצוע ההוראה ותרבה מורים (הנחה יחידה שהיתה מצדיקה בתנאים הנוכחיים את עוז־המלחמה על דמותו החדשה של בית המדרש למורים) יסודה בטעות שהיינו מעדיפים לראותה כטעות שלא־מדעת. היא תרבה אולי נהייה אל התואר אך לא אל ההוראה בבית־הספר היסודי. כל תלמיד שיזכה להתקבל לבית־אולפנה זה יתקשר אל מגמת־התואר ולא ירפה ממנו עד אם יקבלנו. אך לאחר שיקבלנו מותר לראותו מחוק מרשימת המועמדים להוראה בבית־הספר היסודי. על אחת כמה וכמה אין לצפות כי נושא תואר זה יפנה אל המעברה ואל ישוב העולים הנידח הזועקים היום זעקה אילמת אך מרה לקורטוב של חינוך ואינם נושאים עיניהם כל עיקר אל התארים. נהפוך הוא: אם עד כה אפשר היה להפיק כל שנה מבית־מדרש זה מספר מורים קבוע לצרכי בית הספר היסודי מותר לומר בביטחה כי עם הארכת חוק־הלימודים וקביעת התואר אי־אפשר יהיה עוד מבחינה מעשית לראות בו מקור לשאוב ממנו מורים לצרכי בית־הספר היסודי.

בשביל למלא את המחסור המשווע בכוחות־ההוראה לא נותר לשלטונות החינוך שלנו אלא להוסיף ולילך בדרך ההכשרה המזורזת, לחשוף בתוך הישוב הותיק ובקרב העלייה כל גרגיר של כוח־הוראה ולהעמידו ליד הדוכן, כדי שלא יהיו ילדי ישראל בטלים מתורה. בעת ובעונה אחת יש לכונן סמינריונים נוספים למורים, לפזר פיזור גיאוגרפי את בתי־המדרש למורים ולהסמיכם למקומות המגורים של התלמידים, למשל אם ייראה הכרח בדבר – כל שכר־לימוד בכיתות הסמינריון הקיימות ואפילו ליתן לתלמיד כלכלתו בפנימיות, אם כמענק או כמלווה. כוח־המשיכה של הנחות אלו עשוי להיות גדול יותר מכוח משיכתו של התואר. הראשון ימשוך נוער מדלת־העם ובסופו של דבר יביאנו אל המקום המייחל לו ביותר: אל בית־הספר היסודי. השני ימשוך נוער בעל־אמצעים וקסומי־תואר ויגדיל לנו שכבה נוספת של משכילים שהיא חשובה לגופה, אך ספק רב אם יביא נוער זה אל התכלית הנרצה מבחינת צרכי המדינה המקבצת גָלוּיוֹתֶיה וילדי גלויותיה.

 

ו.    🔗

אנו רגילים לדבר בנימה שיש בה לפחות שמינית־שבשמינית מן הלגלוג על בעלי ההכשרה המזורזת שהועמדו בשנים האחרונות ליד דוכן ההוראה בבית הספר. כאילו הם עטו עלינו ולא אנחנו התרפקנו עליהם. אך האמת היא כי את מערכת החינוך בארץ בארבע השנים האחרונות – וביחוד את רשת החינוך בעליה החדשה – הצילו מהתמוטטות לא כת נבחרת של אקדמאים אלא עדת הפדגוגים הגדולה והמנוסה בארץ ולצידה אותם אלפי מורים וכביכול־מורים שנמצאו לנו בשעה קריטית מאד, וביד רועדת ומתוך מידה גדולה של התבטלות עצמית לפני עוצם התפקיד החינוכי אחזו בידו של הפעוט־העולה וכוננו צעדיו לבית־הספר. מורים אלה אין לראותם כאבק־הוראה שסופו לפוץ לכל רוח עם נשיפת־פה אחת של להקת אקדמאים. אם ינעם הדבר ואם לא – כמחצית החינוך של ילדינו נתון עתה בידיהם ועלינו לקבל עובדה זו לא כמקור לנהי ותאניה אלא מצד אחד כתופעה מעודדת שברגעי־משבר חמורים לארגונו של החינוך נחשפו ונמצאו לנו בני־הוראה אלה ומצד שני כמוקד של דאגה ושקידה להרבות ידיעותיהם, להשלימן ולהביא צבור גדול זה, בכל גודלו ובכל היקפו, לרמת ההוראה שאליה הגיעו בוגרי הסמינריונים למורים. ובמקום לומר עליהם קינות יום־יום – להכניסם אל מעגל תָחוּם של השתלמות בתכנית שתשתרעה על פני 3–4 שנים, מספר חדשים בשנה, עד שיגיעו בקצה התקופה לרמת בוגר סמינריון.

אמת. זה לא קל. זה מורכב בהרבה וסבוך בהרבה ומטריד בהרבה מאשר כינון כיתה אקדמאית מלוטשת אחת. זה מחייב תיכנון שקדני ועקיבה עירנית ומתמדת אחרי ציבור גדול המשתלם במקוטעין. אך הברירה שהוטלה עלינו איננה בין הקל יותר ובין הקשה יותר אלא בין החיוני ביותר ובין החיוני פחות. והחיוני ביותר בשעה זו איננו להסמיך עוד יותר את המוסמכים בלאו־הכי אלא לסמוך את הכושלים. וזה המיוחד שבתפקידים שהטילה עלינו תקופה זו בתחום ארגונו של החינוך.

 

ז.    🔗

אלמלא הלם בנו כבמקבת המחסור המשווע בכוחות הוראה יתכן כי צריך היה לקבוע תקופת לימוד נוספת כדי להתכשר בימינו להוראה בישראל. אך לא לשם הוספת־דעת אקדמאית מופשטת אלא לשם חקר ולימוד הבעיות המתודיות המיוחדות שקיבוץ־הגלויות מוליד אותן בשדה ההוראה. קירוב בני עדות שונות זו מזו ומשונות זו יותר מזו. מציאת הניב המיוחד לדובב כל אחת מהן ומכנה־המבע המשותף לדובבן יחד. מיזוג הגוונים הנוגדים לכאורה זה לזה, כדי פסיפס שצבעיו מתנגדים יחד ומשלימים איש את רעהו – כל אלה אינם אלא לקט מקרי מפקעת־בעיות זו. את פתרונן לא תקדם כלשהו בקיאות נוספת של המורה בתאריכי מאורעות בינלאומיים או בנושאים הדומים לכך. כי אפילו ידע המורה אל דיוק־שבדיוק אימתי התחילו מאת הימים של נפוליאון ואימתי נסתיימו. ואפילו יעקור הרי־היסטוריה ויטחנם זה בזה וינער כמתוך השרוול בבקיאות של עילוי תאריכים ומועדים ויערבבם יחד ויוכל לצלול בנבכי יוון ורומא וגם לעלות מהם – עדיין יעמוד סומא וחסר־אונים מול כיתה של פעוטות מתימן, מעירק או מחצרמוות, הנתונים באפילה עמוקה, או של בני מזרח אירופה שהורתם, לידתם וראשית־נביטתם על ספי הכבשנים ובאקלימן של משרפות. על אחת כמה וכמה יעמוד חסר־ישע מול כיתה שנתערבבו בה כל היסודות האלה יחדיו, וכשיהיה מצווה להתיך כל אלה ולצרפם ולהפיק מהם טיפוס חדש של נער ישראלי־חפשי, אז יתחוור לו לפתע כי הרבה מעמלו האוניברסיטאי היה במידה רבה לריק וכי שקד אמנם במשך שלוש שנים אל אבניים־של־תורה ונצטייד במיטען שיש בו כדי להציבו שלב גבוה יותר בסולמה של חברה וחידד את שכלו וזכה לראשי־תיבות לועזיים של תואר אקדמאי ובא בסודם של גדולי־תורה וגדולי־מדע, אך לא בא בסודם של יחיא וסעדיה ונסים ויענקלה המצפים להדרכתו ושהוא גואלם היחיד. ולא הכשיר את עצמו על אבניים של מעשה ולא ניתן בידו המכשיר הספיציפי לעשות בו את עבודת החינוך והמיזוג המיוחדת במינה שקיבוץ הגלויות הטיל על מורה כישראל – עבודה שספק אם על אופייה, קשייה ותכליתה נרמז כלשהו בספריהם החשובים מאד והמכובדים מאד של גדולי־המדע.

אלמלא היתה זו מגמתה של הַכִּתָה הנוספת שבתכנית בית־המדרש הגבוה, אפשר היה להבחין בה הד־פעימתו של דופק־הימים ולראות את הנימין המקשרות אותה אל הוויית־החיים הסוערת – והמתרקמת תוך סערה – של הישוב בימים אלה. גם אז אפשר היה להשיג אם יש לנו עתה פנאי לכך, אך אי־אפשר היה להטיל בה מום של תלישות. ואולם משעה שהמגמה היא הקניית תואר־אקדמאי במתכונת הלימוד האוניברסיטאי המקובל, אי־אפשר שלא לחוש כי היא נולדה באקלימו של מגדל־השן.

 

ח.    🔗

טורים אלה לא נתכוונו להעריך מבחינה פדגוגית תכנית זו או אחרת של הכשרת מורים. שדה עמוק ונרחב זה שמור לבעלי־המקצוע שבודאי עוד יהפכו בו על דרך הבקיאות המקצועית והנסיון המרובה. הכוונה היתה רק לבדוק מעשה אחד במחרוזת העשייה החינוכית והתרבותית לאור הצרכים האמתיים של השעה ודחיפותו – לפי חיוניותו. גם ענין הסמינריון עצמו – כפי שנאמר בתחילת הדברים – לא הובא כאן אלא כסימן אופייני וכמד־רוח. הסכנה האמתית והעמוקה יותר היא כי אקלימו של מגדל־השן חודר אל שכבות רבות וניכרות של האינטליגנציה העברית המסתגרת יותר ויותר בחוג־עצמה ומנסה לחיות בו חיי עולם של עצמה ומתעלמת הרבה פעמים ביודעים מחישוקי הבערות ההולכים וסוגרים עליה מסביב ומן התפקיד שהוטל עליה לפרוץ חישוקים אלה ולהביא מעט מאורה או כל אורה לעם גדול ומתרבה הצמא לאור זה.

ערב אחד אחד נקלע אורח אחד אל ישוב של קָרָאים בזוית הצפונית־מערבית של הנגב. הישוב חגג את חג הביכורים הראשון על אדמתו ובניו – מבוגרים ונוער – הציגו את מגילת רות ככתבה וכלשונה בלי עיבוד של דרמטורג ובלי “שיפורים”. על רפסודה של עגלת־שחת הציגו בני הקראים לא רק את ביכורי פרי אדמתם אלא גם את ביכורי יצירתם התרבותית העצמית. היה זה מחזה מעורר גיל־מהול־בדמע לראות תנועות הרגלים הבלתי־בטוחות והרוטטות כלשהו לקצב התופון והמצלתיים; חיבוטי־הניב, שקראית ערבית ועברית תנכ"ית משמשים בו בערבוביה; פציחות־הקול שעדיין לא הגיעו אף למדרגה של זמרה מזרחית בינונית וכולם יחד לא נצטרפו אלא לפרפורים ולצירי היאבקות של אנשים השואפים לכבוש כיבושים ראשונים של חיי־תרבות. ונתחוור אז לרואה כי בין תל אביב וירושלים ובין אותו ישוב ובדומים לו מפריד לא רק מרחק גיאוגרפי ולא רק מרחק־של־דורות, כמרחק שבין תרבות הפרימיטיב לתרבות המאה העשרים, אלא גם מרחק פסיכולוגי מדעת, מרחק שיסודו בהתרחקות אקטיבית, מרחק שלא זו בלבד שהוא מאריך אלא גם מעמיק. ונתחוור לו עוד, כי למעשה הרבה משיחותינו ומויכוחינו הסוערים אם, למשל, הבימוי של הצגה פלונית הוא קלסי־קונסרבטיבי או מודרני־חדשני ואם שחקן זה הצליח פחות או הצליח יותר, הם אמנם חשובים מאד ואולי גם פוריים מאד, אך הם משולים לצלילים הנשמעים באולם סגור שהותקנו בו מכשירי־תהודה טובים, אך הם אובדים ואינם נשמעים כלל ובוודאי שאינם נקלטים כשהם מוצאים מד' אמותיו של אולם זה אל החלל הנרחב של הארץ. כי במרחבי הארץ מנסרים היום בקול־אדירים שאינו־נשמע צירי נסיונות־הבראשית של אלפים ורבבות הנאבקים כילד פעוט עם סימניה הראשונים של תרבות. המהלכים עדיין על ארבע, ושבע נופלים, וספק קמים, וספק אם יקומו אם לא נחוש לעזרתם.

ועלינו לחוש לעזרתם ולהתקין כל כלינו לכך לא רק מטעמי־סעד – אף כי גם הם אינם מבוטלים – וקודם כל, משום שעם אחים אלה נגזר עלינו לטוות מסכת־חיים של חברה ומדינה, ארוכים ונצחיים כנצח העצמאות עצמה; משום שכבר עתה זוהי הפֶריפֶריה הרחבה האמורה לקלוט את יצירתנו התרבותית בכל שדותיה ומשום שנעמוד ערירים מאד ומיותמים מאד במעשה התרבותי שלנו בארץ אם לא יצורפו אליו יהודי כל התפוצות שבתוכה. ומעשנו גופו אף הוא יהיה פגום ועקר אם לא נביא אותם ברבות הימים לשיתוף פעיל בתעשייה זו. ועלינו לצרפם למעשה – וצירופם עתיד להיות מבורך – משום שבידיהם נתונה עתה כף־הסיידים, פשוטו כמשמעו, של המדינה הנבנית. הם – ולא אנחנו – מיישבים עתה את אזורי־הספר הנידחים והמסוכנים ביותר; הם מפריחים עתה שממות הארץ, הם נאבקים יום־יום עם טרשיה ועם פגעי־אקלימה. הם נפחיה האמתיים של מדינת ישראל בשעה זו.

והגישור על פני מרחק זה לא יבוא אם נוסיף להצטעצע בהישגי־עצמנו. וכל עוד לא יבינו נושאי־התרבות שבתוכנו וביחוד: היושבים בצמרת־העשייה והמופקדים עליה כי מלאכת התרבות בעם איננה בבחינת מס שאנו חייבים לשלמו לקיבוץ־הגלויות. אלא אחד מגופי־התפקידים ובשעה זו: אחד מראשי התפקידים של המופקדים על מעשה החינוך והתרבות בארץ; וכל עוד יאמינו באמונה התמימה שמפתח־הפלאים לצורת חיינו בעתיד נתונה בידי קבוצה קטנה או גדולה יותר של בעלי־תארים – קשה יהיה לחזות באור־ורודות דיוקנו התרבותי והחברתי של ישוב זה בעתיד.

 

ט.    🔗

ימים אלה – כאשר המדינה הומה עשיית־בראשית שאין משלה להיקף בדברי ימי הארץ הזו – משולה הארץ לסדן־נפחים גדול שעליו מנוגדת עתה לא רק הדמות הכלכלית אלא גם החברתית והתרבותית של הישוב לאורך־ימים. בידי אנשי־החינוך של המדינה הופקדה המקבת החשובה ביותר לעיצובה של דמות זו. ולא נותר להם ולכל המצויים אצל עבודת החינוך והתרבות בארץ אלא להתייצב ליד המפחה ולנגד ניגוד ראשון את החומר האנושי הנמצא עמנו. ואפילו יעמדו משחירים ומפוייחים ואפילו תיצרבנה ידים ענוגות תוך חישול, חיתוך והלחמה – תהיה שכרם ההרגשה, כי הם מנגדים שכבות־יסוד של תרבות וצרים דמותו של עם ומניחים מסד איתן ומוצק למגדלים גבוהים, ומבטיחים – ורק כך מבטחים – ישיבת־בטח במגדלים אלה, לכל אשר יוסיפו לרצות בכך. כי ירבו יפי־התואר כאשר ירבו – עולמנו עדיין הוא צריך לנפחים.

11 בנובמבר 1952