רקע
ישעיהו אברך
חֲנוֹך לַשַׂר עַל פִּי דַרְכּוֹ

אני מביע תקווה כי נשיא המדינה לא ייגרר לוויכוח על תקציב החינוך”.

(שר האוצר, מר יורם ארידור לפני פעילי “חירות”)


לפני זמן־מה עמדנו בטורים אלה על מהפכת הלשון המתחוללת אגב המהפך הפוליטי שאירע בישראל באביב 1977. מערכת־מושגים שלמה, שעיקרה היו שרשים, אדמה ועמל, פינתה מקומה למלים של אויר, שההדר והסרק הם תוכן וקליפתן גם יחד. מה קורה למערכת רוחנית־תרבותית של עם כאשר שדרות שלמות של ניבים שרשיים, גזעיים, מפנות מקומן ללגיונות של מלים התפורות בכפתורים נוצצים למדיו של רב־מלצרים – זה עניין לחוקרי הסוציולוגיה של הלשון.

כאשר יעברו גלי שלטון־התאונה הזה, אולי קל יהיה יותר להלך בשדות הלשון ולבדוק במה זוּבלה השפה העברית בשנות המהפך הזה ומה עומק היבלית והעשבים השוטים שהניחו בקרקע תרבותנו.

אבל אחד הקווים האופייניים. המציינים לשונו של הרובד השלטוני בימינו – ואפשר לעמוד על קו זה בעליל יום־יום – הוא הצירוף של גינוני־סאלון עם גסות־רוח; קידת־נימוסין עם בעיטה באיזור הנשה. מי שאינו מכיר את הרביזיוניזם במקורו יתהה מעט לחזיון משונה, כמעט פרדוקסלי זה. מי שמכירו – לא יתקשה למצוא את גידי העלווה הזאת – בשרשים. הלשון־הרמה והמתק דרים שם תמיד בכפיפה אחת עם שפת השווקים והאגרוף. לשון מדברת גבוהה היא, כידוע, לשון תחתית דווקא. אחדים מאנשי השלטון של ימינו מקיימים זאת למהדרין. וכדי לעשות צדק עם האמת: גם בשיח בינם לבין עצמם. האזינו רק לשיח שרים.

ובכן, האזנו.

נער־הפלא הפיננסי של מדינת ישראל. המוליך את הארץ הענייה הזאת – בשבילים זרועים מכוניות מבהיקות, ורשמיקול, וטלביזיות צבעוניות – אל כלכלת־סהרורים, אינו מהסס כלל לקרוא אל נשיא המדינה ש“לא ייגרר לוויכוח על תקציב החינוך.”

לא ייגרר. דבר שר האוצר, כביכול, הוא עצמו מלך גרר. וכמו אין לנשיא חכם־לב זה דעה משלו, השקפת־עולם משלו, בעירת־לב משלו – קל־וחומר לא אבחנה משלו בין העדיפויות האמיתיות של צרכי החברה הישראלית. שר האוצר צועד בטוחות בכוחות עצמו, הנשיא שהוא גם מחנך בכל רמ“ח אבריו – נגרר. באה קבוצת מורים והורים ומחנכים ומדריכי־חבורות; באה המצוקה הנוראה של החינוך בישראל, מתייצבת לפני הנשיא במלוא שיעור חומרתה – ו”גוררת" אותו. לא שהדברים עצמם עולים בשיפודים מלוהטים ומטלטלים כל שומע – לרבות נשיא – טלטלה עמוקה. הם “גוררים”.

ובאמת מה ענינו של נשיא מדינת היהודים בחינוך?

החינוך הוא. כידוע, ענינם של החשבים והלבלרים והשולחנים, אבל מה עסק יש לראש המדינה של עם־הספר, המופקד כביכול רק על הסמלים ועל גינוני־המלכות והטקס, עם שאלת־הגורל של החזות היהודית והאנושית של העם בימינו?

זה – לקליפתו של רמון באוש, ומשהו – לתוכו.

שר האוצר, בנסותו להרחיק את מי שהוא רואה כמיפגע רציני בדרכו מכנה את הויכוח על תקציב החינוך ויכוח “פוליטי”. ואם אופיו פוליטי – הרי על נשיא המדינה להתרחק ממנו ת"ק פרסה.

האמת היא, כי על פי התנהגותם של שר האוצר וחבריו ומעשיהם אין עוד היום ויכוח על שום עניין בישראל שנקודת־המוצא שלו איננה פוליטית. והוויכוח הוא כזה מפני שתוכם וגרעינם של מעשי השלטון כולם פוליטיים – עד חוסר־בושה. אלא שהוויכוח על החינוך הוא קודם כל ויכוח חברתי לאומי ממדרגה עליונה ושום איום בהתערבות פוליטית אינו צריך להרתיע איש – נשיא המדינה בכלל זה – ליטול בו חלק, אם מצוות־ליבו וחובתו האזרחית קוראות לו לא לעמוד מנגד.

כי אם יש מקום שבו לא היינו נותנים לשר האוצר הנוכחי אפילו זכות לדריסת רגל – איזור החינוך הוא המקום הזה. כי זהו השר האנטי־חינוכי ביותר, משחית־המידות ביותר, שהעמידה ישראל בשלושים שנות קיומה בראש אוצר המדינה.

מה שעולל שר זה לחינוך העם, להשחתת מידותיו לאורך־ימים, בשלושה חדשים בלבד – לא עשה, ולא ההין לעשות, לפניו שום אדם החרד חרדה אמיתית לגורלה של כלכלת ישראל וממילא – לגורל ישראל. אלף דחפורים לא יעקרו עוד ימים רבים את היבלית המשחיתה ששר זה שתל בציניות ציבורית חסרת תקדים לפני חדשים אחדים, ועדיין – על אף נימת־הקינה העולה מקולו באחרונה – אינו חדל להמשיך ולשתול אותה.

הוא יצר לעם עני ואביון אשלייה של נגידות ושל שפע עובר על גדות; הוא העביר את ההרגשה המתעתעת “יש לי” מתחום השקר הגדול של אוצר המדינה המדולדל אל תחום השקר האישי של כל אזרח ואזרח בישראל, שנפתה להאמין כי ערימות השטרות ההולכים ונצברים בידו, הן עושר של אמת. אילו היה לו שמץ של הבנה בחינוך היה תופס כבר אז כי הוא זורע את הגרעינים של חוסר אחריות אזרחית והוא עצמו ייקרא אחר כך ללקט רסיסיה של אחריות מנופצה זאת.

עתה הוא עומד על הריסות־עצמו בחצר האוצר ומעמיד פני מטיף ומוכיח־בשער לעם, שהוא – שר האוצר הזה עצמו – חינכו, כמעט חינוך־של־הלם, להפקרות כלכלית ואזרחית שלוחת רסן. היטיבה לומר זאת מזכירת ארגון העובדים הסוציאליים מעל המירקע: “תחילה הרחיב ביד נדיבה למי שיש לו, עתה הוא מצמצם בקשיחות למי שאין לו”.

ואל יבקש מאתנו לייעץ לו מניין לקחת את שבעת המיליארדים החיוניים לשלמותה ולתקינותה של עבודת החינוך. הוא לא שאל איש מאתנו מניין לקחת את הדולרים ואת השקלים כדי לרפד את מסע הבחירות של מפלגתו בתשורות לאזרחים – אל ישאלנו, איפוא, מנין לכלכל את חינוך ילדיהם.

מחשבה נועזת ומהפכנית מעט, מחשבת מנהיגות אמיתית, לא היתה מתקשה להשיג סכומים אלה מכמה ימי מחזור של קו־הייצור הראשוני של ישראל בימינו: הבורסה, את הריסות האוצר ויגזר עליו, איפוא, ללקט בכוחות עצמו. אין כל הכרח לאפשר לו לעמוד גם על הריסות החינוך.

יש להניח לחישובים קטנוניים ולהתייצב בעניין זה באופן חד־משמעי לימין שר החינוך והתרבות. ככל שהדברים אמורים בחינוך יש לקבוע באמת לא מגומגמה כי – על אף כל החששות – רוח של יזמה וחיפוש־דרכים וניסויים מתקדמים מקויימת במשרד זה תוך הבנה למצוקות החברתיות המיוחדות של החברה הישראלית בימינו. ואילו כמה הדגשות שהוסיף שר החינוך הנוכחי אל תכניות החינוך היהודי והציוני – אין שום סיבה להשיג עליהן.

כך או כך, חזית החינוך היא – לפחות לפי תפיסתה של תנועת העבודה – חזית חיונית האמורה להבטיח קיומנו הרוחני הסגולי לא פחות משחזית הבטחון היא קו־ההגנה של קיומנו הפיסי. אם יופחתו או לא יופחתו שתי שעות־הוראה מכל גננת ומכל כיתת־גן; אם ייסגרו או לא ייסגרו שמונה סמינרים להכשרת מורים; אם יקוצצו או לא יקוצצו שלושים וחמישה אלף שעות־הוראה בבתי־הספר; אם תהיה או לא תהיה מערכת־חינוך לאמהות אנאלפביתיות הקרוייה “תהילה” – ותהילת המערכת הזאת אמנם הולכת לפניה; אם יהיו או לא יהיו די פסיכולוגים להנחות את קשי־הלימוד; אם ייעשה או לא ייעשה מאמץ־אדירים להקטין את המספר, המזעזע והמלבין פני־כולנו, של אנאלפביתים יהודים – טיב ההכרעה בין שני ה“אם” האלה הוא משורש ענינה ונשמתה של תנועת העבודה.

יתכן מאד כי על פי ההגיון הסוציו־פוליטי המקובל, משטר זה, ששר האוצר הוא אחד ממייצגיו המובהקים, “בהפקרא ניחא ליה” ובערותם של הרבים יותר משהיא מפריעה לו – מסייעת אותו. שר שציפה כי על־ידי הקניית מכשירי־אלקטרוניקה מוזלים לציבור, אפשר לקנות לבו וקולותיו – בוודאי שהניח הנחה כזו.

אלא ששום חשבון תכסיסי, רגעי, אין לו מקום כאן. החשבון האמיתי איננו כלל עם ארידור. החשבון הוא עם הדור הבא של ישראל ועם ישראל של הדורות הבאים.

בשובנו לעניין הדיבור היהיר אל כתובת הנשיא, אנו נזכרים בקטע משיחה עם הנשיא השלישי של מדינת־ישראל, זלמן שז"ר, זכרונו לברכה.

בגבור סערת־רוחו בעניין אחד שהעסיק אותה שעה את הציבור ובהתלבטותו בין מה שמותר לו – או אינו מותר לו – כנשיא לומר בסוגיה זו, אמר ברוח מבודחה מעט, נוסח “אאוריקה – מצאתי”: אגיד להם הכל, הכל. אבל אקדים דברי בפסוק: “יתכן שכנשיא איננו צריך להתערב” ואפטיר ואומר “אבל גם נשיא אינו חייב תמיד לכבוש את האש העצורה בעצמותיו”. ובין שני הפסוקים האלה אמר להם כל אשר עם ליבו.

ברוח זאת היינו רוצים לאמץ ידיו של נשיא המדינה בהתערבותו – הזהירה, הנאצלה – בעניין תקציב החינוך. בכל כוחנו היינו קוראים לו: התערב, בכל מידת השכנוע שלך, בכל כוחך המוסרי. אין עדות ניצחת יותר להיות הנשיא עצם מעצמיה ובשר מבשרה של קהילתו הגדולה – מן ההתערבות החרדה הזאת לענין עמו בעת מצוקה.


21 בפברואר 1982


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!