רקע
ישעיהו אברך
פחד הריקוּת

הדבר המציין את אחד הנתיבים שבו פוסעות שכבות מסויימות של החברה הישראלית איננו הלבנטיניות או האמריקניזציה או חותם ה“נובו־ריש”, הוא האדם שעלה מנכסיו. חותמו הסגולי הוא: ההתבהמות. ואולי אין חותם זה סותר כלל את כל החותמות האחרים אלא הוא, פשוט, חופתם. הוא האפיריון הפרוש עליהם. רצה לומר: ההתבהמות מכילה גם את שלושת היסודות שמנינו ומוסיפה עליהם את מהותה המגושמת שלה עצמה.

בזכות כותרת־לילה אחת על המירקע, שאנו משלמים את אגרתו בקפידה, נתבקשנו לפני שבוע, לערך, לבלות את שעת־החצות שלפני השינה עם אי.טי. ישראלי אחד, תסמונת ההתבהמות של שכבות בחברה הישראלית, האיש היהודי מנצרת של ימינו.

שום מותר־האדם. המוח אינו חורש כלל, אינו עודר ואינו משדר, ודאי שאינו בורר. הוא מעלה כמו קלשון שכבה עליונה של דברים מגובבים המתחזים כמחשבות – ופולט אותם. הדימוי המיכני, שהביא לנו חבר מאיזור הנהיגה המוטורית הוא מדוייק: גלגלי־הדיבור אינם מחוברים כלל אל מנוע. המצמד, הוא השכל המבחין, אינו מחבר כלל בינם לבין מוח האדם. הגלגלים נעים אבל אינם מניעים ואינם מתקדמים, מסתובבים על ריק.

ושמא צודק חבר אחר הטוען כי המצב חמור יותר: יש גלגל, גם מנוע יש – הוא מוח־האדם – ויש שכל מבחין, אלא שזוהי אבחנתו. כלומר: כך עובדת המגושמות הישראלית שהיא כמו כברה שנקביה רחבים וכל הבל וגסות־רוח שקוטרם פחות מביצת־תנין יכולים לעבור דרכם וייחשבו כחכמת־אדם מנוּפּה.

אנו נוטים להאמין כי הצדק עימו.

מהי ההכלאה הרוחנית – האתנית, הסוציולוגית, החינוכית – שהצמיחה בּיאוּש כזה? איזה יסוד החסרנו בחינוכו של הישראלי, שהיעדרו האיץ התפתחותם של תאים מעוותים כאלה? מה היה לרגישות. לעדנה, לאצילות היהודית? מה היה לנקיון הלשון המקורית של העם שכאשר ביקשה לומר “הבהמה הטמאה” העדיפה לומר “הבהמה שאיננה טהורה”? מה היה לחוש־הצדק האלמנטרי, שעדיין אנו מאמינים כי הוא ארוג ברקמות־התא של היהודי, ולו גם משום שרוב ימי חייו היה הוא עצמו נתון לתעלוליו השטניים של אי־הצדק, של הרשע?

מה היה לדיוקנם – הרוחני, המוסרי – של קצת אנשים צעירים בישראל שכאשר אנו רואים אחד מהם בוויכוח, בדו־שיח, עם צעיר ערבי משכיל איננו יודעים להבחין מי הוא מי. כלומר: אנו נוטים לחשוב במידה של ודאות, כי הערבי הצעיר הזה הוא־הוא היהודי. אין לנו כמעט ספק בכך. דיבורו המאופק, הליכותיו והתביישותו הקלה משייכים אותו בלי קושי אל קווי־הטיפוס המקוריים של יהודי. ואפילו לא היתה כל הופעתו שלו מעידה על כך – הופעתו השחצנית. הברוטאלית, של בן־שיחו, האיש פינקלשטיין מנצרת, טובעת ביושב־נכחו חותם של יהודי. אנו מזדהים אתו מיד כעם בן־ברית, ואין לכך שום קשר אל העמדות לגוף התבערה הדימוגרפית שנתלקחה בנצרת עלית. יש לזה קשר אל דמות האדם הגדל בתוכנו.

איננו יודעים אם טוב הדבר – לא לעקרונות, רק לאנשים החיים את חייהם יום־יום – ששכונות של יהודים וערבים ימוזגו כבר עתה זו בזו ואם אמנם “איכשר דרא” לשלב – הנכון כשלעצמו כמטרה – של חיים משותפים, מקולעים וארוגים זה בזה. לא נוכל להחיש את פעמי־המשיח אפילו נדפוק בכל־כוחנו בחמורו. על אחת כמה וכמה לא נוכל להאיט פעמיו במקום אחד ועל פי אותו עקרון עצמו להאיצם במקום אחר: אי־אפשר, למשל, להאיט פעמיו בחברון ולזרזם בנצרת־עלית. אם יש מקום לשקול האם טוב ליהודים, לערבים ולישראל כולה שיהודים יתיישבו מיד ובכל מחיר בלב ליבו של אותו אזור בחברון המיושב ערבים – ולדעת הכותב חייב להיות שיקול זהיר ומעמיק כזה – יש מקום לשיקול דומה אם טוב הדבר ליהודים לערבים ולישראל כולה, שנצרת־עלית, שעוצבה באופן דימוגרפי כאשר עוצבה והיא עדיין נטע רופס בהר הסלעי; אם טוב הדבר שנצרת־עלית זו תיושב כבר עתה במעורב. תהליך ההתגבשות, כל־שכן: ההיתוך, של העדות היהודיות בינן לבין עצמן הוא עדיין פריך מאד, שברירי מאד, מכדי שנכון יהיה להטיל לכור הזה כבר עתה יסוד כימי אחר, שונה וחריף, ולצפות כי בילול כפוי, קיצוני ומיכני, יתן פירות של ברכה.

סוציולוגים יעידו כי פעמים יש בהיבדלות הפיסית – בתנאי שאיננה מפלה ואיננה מקפחת שום צד – פוטנציאל גדול יותר של סיכויי־התקרבות לעתיד מאשר במיהול מיכני בהול, ויהיו עקרונותיו המופשטים נעלים כאשר יהיו. מדוע לא נודה: נחוץ עדיין דילול אבולוציוני ממושך ומדורג של האיבה ההדדית כדי שאפשר יהיה להביא לדיבלול אמתי יותר של שני העמים היושבים במדינה אחת. והמדינה הזאת – יש לומר בלי שום התחסדות – אף כי היא חייבת להיות טבועה בחותם השוויון האזרחי הגמור והמוחלט לשניהם, היא טבועה גם מעיקרה בחותם חד־משמעי: ריבונות ממלכתית של היהודים.

לכן, ההפרדה או אי־ההפרדה של שכונות היא ענין לשיח הדדי גלוי־לב; להסבר ולבוחן שבו חייב כל צד לבדוק טובת עצמו, טובת שכנו וטובת הארץ כולה ועתידה. אבל כל מערכת־ההנמקות של האיש הפרוע – או המופרע – הזה מנצרת־עלית היא תועבה שיש לדחותה מכל וכל. המונח “גירוש” – שעליו “הורגנו כל היום” כיהודים – מימי נבוכדנאצר עד ימי אסוננו האחרון – הוא מונח שרק מוח מעוקם יכול להולידו ורק גלגלי־הגייה המחוברים למנוע מופרע יכלו להגותו. הצירוף “לך לך”, שמשמעותו הראשונה, המקורית, בדברי ימי ישראל היא. כידוע משמעות של ברכה, היה, ברבות ימי ההיסטוריה היהודית לארורה בקללות שהעם היהודי נאָר בהן מעודו. הרי שעם זה חייב במישנה־רתיעה – וסלידה! – בטרם יעלה צירוף זה על דל שפתיו.

הפרי הבאוש הזה, אומרים לנו. גדל על אדמתה של תנועת העבודה. על אדמתה? ספק. אבל האמת היא שלא מעט פירות באושים מסוג זה ומסוג אחר גדלו על זבלה.

היינו נעצרים כאן אלמלא נקבצו לנו כמה וכמה גילויים של תסמונת ההתבהמות גם בתחומים אחרים והם כפגיונות הנטויים אל לב החברה הישראלית מעברים או כתערים השלוחים אל פניה להשחיתם.

רם עברון ידידנו הוא בעינינו, כבעיני רבים, מן הנבונים ובעלי־הטעם במערכות התקשורת. והנה דווקא בתחומי תכניתו “זה הזמן” הטעימנו גם הוא ממרקחת בהומה זו.

מסתבר כי אחד הבילויים של אלפי ישראליים בלילות־שבת, בטבורה של העיר תל־אביב – והתיבה “טבור” איננה מקרית במכלול האנטומי שבו ידובר – הוא התכנסות בקולנוע תל־אביב למשהו הקרוי “מישחק חברתי”. ושיאו של מישחק זה התפשטות של זוגות מן הנאספים – מהאמיצים ועזי־הנפש שבהם, כמובן – עירומים כביום היוולדם, על הבמה. בתחרות־התעוזה הזאת יש מידרג של שבעה כוכבים. והכוכב השביעי בגאלאקסיה התרבותית והבילויית של הישראלי בן־ימינו היא הופעה זוגית – פנים ואחור יציע ועכוז – על הבמה לפני קהל אלפים. והמשיג את הכוכב השביעי של העירטול הגמור זוכה ב“רקיע השביעי”, שהוא, כידוע חלום־חייו של כל ישראלי, כרטיס־חינם לחוץ־לארץ. “בואי ונעלה – בשביל הכיף”, אומר לרעייתו בעל מוסך, צעיר מראשון־לציון. הגבר – הרחוק מלהיות שאר־בשָרו של אפולו – התערטל עירום ועריה לכבוד אלפי המסובים ולתפארת מדינת ישראל. האשה, לעומת זאת, שהכריזה על עצמה כ“דמות דומיננטית” אמרה: “אני לא הלכתי עד הסוף”, כלומר: התפשטה, אבל לא עריה. והדירה את הצופים מהשקף חטוף על מלוא־חמוקיה של ונוס מראשון־לציון.

ולחווייה עדריית זאת, שמקיים אותה איזה תולע אמרגני בשם מאיר רמז, מתכנסים בלילות שבת כאלפיים איש ואישה מישראל־של־ימינו, משלמים מיטב כספם, – סיגיה של המדינה הזו – ויוצאים מצוחקקים ומלוקקים מן התמורה המלאה שקיבלו חלף ממונם. איך אמר אחד מהם “בוכטה אחת של שקלים ישראליים – פחות”.

אמרגן וקהלו, רועה ועדרו, במרכז האחו התרבותי, בטבורה המעורטל של “אבנך ונבנית”.

כשאתה מוסיף אל מחרוזת אנומלית זאת את פקודתו של שוטר ישראלי על נער ערבי להתפשט עירום ועריה במרכז הרחוב בלוד (הדבר הופיע בעתונות ועדיין לא הוכחש על ידי שום גוף), בין בשביל לחפש אבנים סמויות באברי גופו בין כעונש או כנקם – אתה רואה בהמיות זאת גם ביישומה האינדיבידואלי, הלא־קיבוצי, אבל כמעט הרשמי־למחצה, כחלק מנורמה המתחילה להיות נחלתם המוכרת של חלקים בחברה בישראל.

“הפחד מריקות” (“horror vacui”) הוא מטבע שטבע הפילוסוף האיטלקי תומס קאמפאנלה, בראשית המאה השבע עשרה. מקורו של צירוף זה אצל חכמי יוון העתיקים. אך הסתבר כי בעוד שהטבע אינו מפחד כלל מפני הריקות, יש לחברה סיבות רציניות לחשוש מפניה.

בטיפולוגיה של שכבה ישראלית לא קטנה אתה נתקל יותר ויותר בריקות הזו. במשמעות הרחבה יותר פירושה של ריקות זו הוא שאין אתה מוצא בה אמונה ואין אתה מוצא בה כפירה ורק מייללת בה איזו נביבות שורקנית, ואיננה אלא חלל רוחני מטיל פחד – הוא פחד הריקות עצמה.

יש, כמדומה, בסימנים הברורים של ההתבהמות הישראלית מיסוד הריקות הזו. לתוך מערבולתה הולכת ונסחפת שכבת־דור שאיבד אמונה גם במסכת־ערכים דתית, גם במסכת־ערכים חברתית ואין לו אפילו עניין – אולי מפני שאין לו גם יכולת – בכפירה רעיונית אקטיבית, המשיגה על מסכות־ערכים אלה ומערערת עליהן. הוא מצטייר לפנינו בוהה מתוך ריקות רוחנית ונפשית שהיא־היא ראשיתה של ההתבהמות.

עניין החינוך ופני החינוך עולים, איפוא, אל המיפלס העליון של פני החברה לא רק מזוויתם החשבונית־תקציבית – ורק אטומי־הבנה יתנכלו להם מזווית זאת – אלא גם מזוויתם המהותית. אלא שזה פרק אחר ומיוחד והוא־הוא אולי אחד הגרעינים האמיתיים של סוגיית החינוך כולה בישראל של ימינו.


14 בנובמבר 1983 


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!