רקע
ישעיהו אברך
מפנקס הזמן – הזרם הברוטאלי

 

א. הזרם הברוטאלי    🔗

בנוסף לשלושת הזרמים העיקריים הקיימים והמוכרים ביהדות: הזרם האורתודוכסי, הקונסרבטיבי והריפורמי, הולך ומתפתח באחרונה משהו הדומה לזרם רביעי, והוא הזרם הברוטאלי. לכאורה. אין לך צירוף פחות הגיוני או יותר סותר את עצמו מצירוף התיבות: יהדות וברוטאליות. אבל המציאות הולכת ובוראת צירוף כזה, יהיה הגיונו מעוות כאשר יהיה. אולי אין זה לפי שעה זרם אלא פֶּשֶׁט בלבד, מעין אפיק המסתעף מנהר מרכזי, אבל זרימתו העכורה – זרימה, והנחשולים שהוא מעלה אינם מסוכנים פחות מנחשוליו של נהר־איתנים.

ייחודו העיקרי של אפיק זה בנהר־היהדות של ימינו, הוא שמבקש להסמיך ל“קול יעקב” את “ידי עשו” ולכרות ביניהם ברית של פעילות אלימה.

הדברים נראים כהכלאה של הקנאות החשוכה מבית־מדרשם של “נטורי קרתא” עם האלימות שלוחת־הרסן שהיא בימינו מסימניו של העולם המודרני, החילוני. אין לשער כלל איזה בכור־שטנים יכול להיברא מכלאיים כאלה.

ואולם הדבר המדאיג והמסוכן ביותר הוא שאפיק זה התחיל לינוק את מימיו גם מן הזרם המרכזי של היהדות הדתית, מן הנהר של הציונות הדתית השפוייה – והנה־הנה הוא עומד בכוח עצמו ומונע על ידי אנרגיה לאומנית־דתית קנאית – אש זרה שהוא בעצמו מייצרה. במהלכו הקיצוני של זרם זה אין המשייטים בו מוציאים מן הכלל גם שפיכת־דמים. הנוסח הוא “עת לעשות לשם – הפרו תורתךָ” ואילו מהו ה“שֵׁם” המצדיק הפרה כזו, זאת יחליטו המפירים עצמם על פי דרגת הקדושה שהם מייחסים למטרותיהם.

אלא שלא זו בלבד שהידים מתחילות להזכיר יותר ויותר את ידי עשו. גם הקןל אין בו עוד הרבה מקול יעקב. הקול, הדיבור, אינו פחות אלים ומסוכן מן הידים. מבחינה זאת הולך ומיטשטש ההבדל בין קצת מרועי־העדה הרוחניים של יהודים אלימים בימינו ובין המטיפים היוצאים ממסגדיהם ביום ששי. על כנפי האופוריה של סהרורים מסוגל צעיר בן־ימינו להמריא אל ענני־ההזייה או לטפס אל השלבים העליונים של סולם יעקב־המטורף שמהם, למשל, אפשר גם להפציץ את המסגדים על הר הבית.

ובאמת, אם הצליחו המוסלמים לפני כאלף ושלוש מאות שנים להקים על הר־המוריה משהו המבקש להידמות לבית־המקדש של היהודים – מדוע לא נטעים גם אותם טעם המרטירולוגיה של “חורבן הבית”? מדוע לא נהיה לכם כנבוכדנאצר השני ולא ניטע בקורות האיסלם לדורותיו את תאוות־הנקם ואת המאוויים לשיחזור בית־הקדושה שלהם? שהרי במרום הסיחרור, על השלב העליון של סולם־המשוגעים, אי־אפשר כלל לשקול מה מסוכן ממה: מסגד בנוי לתפארה, אפילו הוא מתנוסס על תילך שלך, או מסגד שחרב והוא כצלקת תובעת־נקם בלב מאמיניו לעולמים.

האמת היא. כי הקול המעוות הזה, שאין בו אפילו זכר לקול יעקב, היה חבוי כבר באופוריה המשיחית של מי שכלוא עתה – לדאבון הלב – בד' האמות של נפשו הנעכרה. אופוריה זו ביקשה – ובמידה מסויימת גם הצליחה – להכניס את העם כולו אל ערפילי הסם המשכר של גדולה, שהיא, כביכול. בהישג־היד. היא פתחה פתח להאלוצינאציות מדיניות ודתיות שאין להן שום שורש ואחיזה בחיים הממשיים. זה לא היה פתח לחלומות. החלום הלאומי והחברתי כשלעצמו לא זו בלבד שאינו פסול אלא שהוא מפרה ומוליד גם כוחות פנימיים סמויים המקרבים את הגשמתו. הציונות עצמה היא חלום גדול שתנועה חלוצית אדירה נרתמה להגשמתו כדי להפכו למציאות. אך משעה שאדם מתחיל לחיות את חלומו בהקיץ כמציאות שהיא כבר קיימת, כממשות; משעה שאדם מתחיל לנהוג ולהנהיג על פיו את חיי היום־יום שלו – נהפך החלום להזייה פתולוגית העלולה להוליך אל חורבן את המציאות על חלומותיה וחולמיהם גם יחד.

ואולם אם יש דבר מדהים בתגובתם של אישים וגופי־ציבור על גילוי המחתרת הדתית זוהי ההנמקה לטעם הפסילה של התארגנות מסוכנה זו.

שימו לב: הטעם העיקרי לפסילת המחתרת הזו, מעשיה ומזימותיה, איננו מוסרי. הטעם בעיקרו הוא מדיני. כביכול, הדבר היחיד שנשתבש כאן הוא השכל המדיני התכליתי. לא שהופר כאן המושכל המוסרי הראשון של חברת האדם אלא ששובשו סדרי מדינה.

הכל מזכירים “נטילת החוק בידיים”, הפקעתו מידי המצווים והמופקדים על שמירתו, זלזול ביכולתם של כוחות־הבטחון ושיבוש סדריה התקינים של הדימוקרטיה. ובעיקר מעלים חרדה נוראה מפני “מה יאמרו הגויים”. כביכול, אילו נתגשמה התכנית השטנית הזאת לא היה נמצא עוד בעולם אף לא בלעם אחד שיקרא מראש ההר: “מה טובו אהליך יעקב”. ובידוע, אין ישראל יכולה להתקיים אף לא יום אחד בלי שתשמע קריאת־התפעלות כזו מבלעם כלשהו.

את כל הנימוקים לסלידה מפני המעשים – ומפני המזימות שלא הגיעו לכלל־מעשה – שאבו הסולדים ממקור אחד: ממערכת ההפרדה שהתקין אותו הוגה־דעות צרפתי מפורסם בין הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת – כדברי אחד מאישי הציבור: “אין אדם רשאי להסיג גבולה של אחת הרשויות האלו שנתחמו על ידי מונטסקיה כל עוד לא הוסמך לכך.”

וכיוון שאיש מבין החשודים־שהודו לא הוסמך לא לגזור דין ולא לבצעו; ויען כי שום רשות מוסמכת, על פי החלוקה הנזכרת של מחבר ה־“De l’esprit des lois” (“רוח החוקים”), לא הסמיכה אותו לשים מטעני־נפץ באוטובוסים או לקטוע רגליהם של ראשי עיריות – הרי זו, באמת, הפרה נוראה מאין־כמוה של כל הנורמות המקובלות בדימוקרטיה וכל אשיותיה של מדינת־היהודים נמצאות מתמוטטות.

כך הנמקת המדינאים, כך התקשורת, כך הציבור, כך – במפתיע – גם הרבנים ואנשי הדת. והדבר המזעזע הוא כי איש מכל אלה – ובייחוד לא מאנשי הדת – לא קם בזעקה ספונטאנית על ההתעלמות מן הציווי המוסרי הקטיגורי, שקדם לכל דימוקרטיה ולכל סטרוקטורות מדיניות, הוא הלאו שנחצב בהר־סיני: לא תרצח. הכל דיברו רמות על הפרת המבנה הקלאסי של הדימוקרטיה – איש לא נזדעק מתהומות הכרתו המוסרית ובטרם כל חשבון, נגד הפרת הצו של מחוקק עברי שקדם לה קצת, הוא המחוקק של מעמד הר־סיני.

הקהות המוסרית הזאת של יהודים מאמינים ושל קצת מרועיהם הרוחניים מול שפיכת דמי־נקיים – או מול מזימה לשפוך אותם – היא הביזוי החמור ביותר שידעו דת ישראל ואמונתו מעודן.

לפיכך, לא את החילוניים בישראל יש להזהיר מפני מגמת־ההתפתחות המסוכנה שנושאת בחובה המחתרת הדתית. היא איננה מאיימת עליהם דווקא. היא מאיימת על ישראל כולו, על מורשתו המוסרית כעם ועל הישגיו הלאומיים בארצו. אך חוד־המחץ האמתי שלה ננעץ בלב־ליבה של היהדות הדתית. הוא ננעץ בלב־ליבם של המאמינים כי מורשת ישראל רצופה טוהר מוסרי וכי הדיבר “לא תרצח” אינו מבחין בין דם יהודי לדם שאינו־יהודי והוא חל על כל הברוא בצלם.

על מה שעמד להתחולל – ולאשרנו, נמנע – באוטובוסים ברמאללה ובהר־הבית, אין צורך לערוך הפגנות בככר דיזנגוף דווקא. מי שחייב היה להזדעק ראשונה אלה הם בתי הכנסת – מיקדשי האמונה הישראלית. שם צריך היה לעכב את הקריאה לא בבקשת רחמים על בלועי הדעת – אף כי בשלב מסויים של גיזור דינם יהיו בוודאי גם הם ראויים למידת־רחמים אנושית בסיסית – אלא באזעקה מוסרית שקולה הולך מסוף ישראל ועד סופה. אזעקה על חילול שם האלהים וחילול שם האדם באשר הוא אדם. אזעקה בלי “אבל”, בלי התחשבנות עם אחרים, בלי מחקר־השוואתי מפותח מה היו עושים או מה היו אומרים ה“שמאלנים” אילו נתפסה מחתרת הפוכה. האימפרטיב המוסרי של היהדות בענין “לא תרצח” הוא סופי ומוחלט, אימפרטיב קטיגורי.

כל השימוש ב“הבא להרגך – השכם להורגו” במקרה זה, הוא שימוש של הבל וחמקמקות. שתילת מיטעני־נפץ שבהם ימצאו את מותם אנשים ונשים, זקן וטף שלא חטאו כלל – היא פירוש חולני ומעוות לכלל המוסרי הזה של הגנת אדם על חייו מול העומד עליו לקפחם.

אלא שגם את הסכר בפני הנחשול הברוטאלי בתוך חלק מן היהדות הדתית לא יקים שום כוח ציבורי אחר זולת היהדות הדתית עצמה. לא כדי להגן פיסית על עצמה – אף כי נסיון השבוע הוכיח כי גם הגנה כזאת איננה מיותרת עוד אפילו בין כתלי בית התפילה היהודי. את הסכר חייבת היהדות הדתית – וזה כולל את היסוד החלוצי בגוש־אמונים – להקים מיד כדי להגן על טוהר ערכי הדת והאמונה היהודיים; להגן עליהם מפני העיוות והסילוף לגופם ומפני הדחייה והסלידה שדמות מעוותה זו מעוררת בחוגים רחבים של החברה החילונית, שערכי המסורת והמוסר היהודיים הם עדיין רכיב בסיסי במיבנה הרוחני שלהם.

האופוריה הפוליטית – אמרנו – היתה כמדגרה לגידולי־הפרע של הברוטאליות הלאומנית־דתית. אך היטיב אולי נשיא המדינה להטעים כי משהו נתעוות גם במערכת־החינוך של דורנו וכל־כולה טעון בדיקה.

לעניננו, ניתן אולי לסכם את הדברים במסקנה עגומה למדי: החינוך החילוני – בשלוחותיו הראדיקליות – ניסה הכל כדי לגרש מתוכו את האלהים; החינוך הדתי – בהסתעפויותיו הקנאיות – מגרש מתוכו בעקיבות את האדם.


 

ב. בין רחבה להיכל    🔗

“היסוד והשורש של קיומם של עוצמתם ושל חורבנם היא הדת ומלחמת הדת”

(טאקיטוס, על היהודים)


מי שסבור שאפשר לתפוס את האלהים היהודי בפינה חשוכה באיזה קולנוע בעיר־שדה בישראל ו“לגמור” אותו שם אחת ולתמיד – איננו מכיר את תכונותיו של האלהים הסגולי הזה. יש בו, בין השאר, מתכונת הפניכּס, הוא עוף החול – וככלות־הכל גם הוא יציר־כפיו של אותו אלהים עצמו – שעולה על כל המוקדות ואף על פי כן קם מיד מאפרו ודבר לא נגרע ממנו.

למראה כל אשר עבר על העם היהודי ואלהיו אתה תוהה לפעמים, לא איך שרד העם אלא איך שרד אלהיו, שהוא, כידוע, שבע־ימים ושבע־תלאות יותר מעמו – ושרד גם מזעם עמו.

נמצא שאפילו ראש־עיר מתקדם ושוחר־טוב, עם רוב ברור במועצה, לא בנקל יוכל לאלהים שכזה. מה אפשר לעשות? – אלהי היהודים.

נשים, איפוא, נפשנו בכפנו ונציע לראש עירית פתח־תקווה המכובד עלינו מאד, לשים קץ למופע המדכא והמבייש את כולנו – שלא בעטיו של ראש העיר, כמובן – המוצג זה שבועות רבים בלילות שבת ברחובות שמחוץ לקולנוע “היכל”. חופש הביטוי הוא ערך נאצל ואנו מצדיעים לפני ידידתנו שולמית אלוני המתייצבת בכל כוחה המשפטי והמוסרי בכל מקום שהיא חשה פגיעה – או רמז של פגיעה – בזכויות האזרח. אבל כבר אמרו האומרים אל כולנו כי “יראת־שמים היא דבר גדול, אבל קצת שכל אנושי פשוט מעולם לא הזיק לה”.

והשכל האנושי במקרה זה אומר כי יש גבול לכוח־הסבילות של מערכת העצבים הלאומיים ויש לבחון היטב אם אין הם נדרכים יתר על המידה מכל עבר עד כדי סכנת פקיעה; יש לבדוק אם חופש הצפייה־בסרט של מאה חובבי קולנוע – ואפילו העקרון החשוב המונח ביסודו – שווה במהומה החברתית ובמתח הקהילתי שבהם מעורבים מדי שבת אלפים מתושבי עיר ואם בישראל. בעצם – כולנו.

ולגוף הענין – וגם זאת לא נחשוש לומר: אם הדבר פוגע כה עמוקות ברגשותיהם של אלפי יהודים. הנכונים להשבית גם חג עצמם גם חג משפחותיהם ולהיקהל ברחבות־ההפגנה, יהיה היכל הסרטים דמום בליל שבת כפי שאמנם היה במשך שנים. כך או כך, בית־הקולנוע בפתח־תקווה איננו “מצדה” של שוחרי־החופש בישראל ולא הוא ה“קאזוס בלי” במאבק בין חילוניים ודתיים. ולבד מזאת, ראינו אלפים של שומרי־שבת מתקהלים כל שבוע בהגנה עליה. לא ראינו אלפי שוחרי־חופש נוהרים ונזעקים שם ספונטאנית להפגנה נגדית. הרי שלצד אחד איכפת הדבר יותר.

אין הדבר בא, כמובן להצדיק כהוא־זה את התופעות הברוטאליות מצד הציבור הדתי שהיו בענין זה בפתח־תקווה. אלא, שככלות הכל, כפירתנו עדיין לא הגיעה למדרגה כזו של אמונה ואש־דת שנוכל לומר כי דווקא על הצגת סרט־בלשים בליל שבת בפתח־תקווה ניהרג ולא נעבור.

אמרנו כי הקולנוע בפתח־תקווה איננו המצודה של שוחרי־החפש בישראל משום שהדברים שעליהם אנו חלוקים עם המפלגות הפוליטיות של הציבור הדתי הם בתחומים חמורים בהרבה. שיחרורן הגמור של בנות דתיות מכל חובה של שירות לאומי – אפילו בתחום של עזרה וסיעוד לזולת שלא במסגרת צבאית (השירות הצבאי גופו הוא סוגייה אחרת) – הוא אחד הכתמים החמורים על הנהגת הציבור הדתי בישראל. השקר והצביעות שבהצהרת שלושים אחוז מן הבנות המבקשות להשתחרר משירות בצבא – שקר וצביעות שנהפכו לנורמה חברתית ולאומית מקובלת – הם כתם מביש על חברתנו כולה.

אזור זה, כמו ההפקרות המוסרית שבהקצבות נוסח־גבאים לגופים שבחלקם אינם קיימים כלל, הם־הם האזורים שבהם אין לוותר כחוט־השערה בשל טעמים של נוחות קואליציונית. משום שבהם נבקעים בקיעים־של־מעמקים בין רבדי־אוכלוסיה בארץ ומתהווה צלקת מוסרית שלא בנקל תגליד.

לפיכך, יותר משהיינו לוחמים בשעה זו עם המחנה הדתי על זכותנו שלנו לעבור כמה עבירות, היינו נלחמים ללא־רתע על חובתם שלהם לקיים כל מצוות־היסוד של חיינו הלאומיים.

למאבק זה אין אפילו צורך לגייס את חמודותיה של פנינה רוזנבלום.


 

ג. שומר פתאים    🔗

מה שאמור היה לעשות ולא עשה השכל האנושי האלמנטרי – עשתה הביולוגיה.

עם הגהת שורות ה“פנקס” הזה הובאה לעינינו ידיעה של סוכנות טלגראפית כי בשל “חולשתו של הרך שנולד לאחת הזמרות בלהקה הגרמנית ‘אספּה’ בוטלה השתתפות הלהקה בפסטיבל ירושלים”. בגלל התערבותה הבלתי־קרואה של הביולוגיה לא נוכל, איפוא, להאזין לשירי־ערש ושירי גטו ומכאוב ביידיש מפי להקה גרמנית טהורה. כך נשלל מאתנו התענוג של האזנה לשפת האמהות של הטבוחים ולרימום גבורת לוחמי הגטו מפי צאצאי מהרסיו.

נודה להשגחה שמנעה יציקת כד־הזפת הזה לתוך חבית הפסטיבאל שנצטיירה עד כה – לפי עיקר תכניותיו – כחבית של דבש מבחינה תרבותית. נצטער רק שלא עמד למארגני הפסטיבל מלכתחילה חוש־הטעם האלמנטרי שלא לעטר בקריקטורה ווקאלית צורבת כזו אחד ממפעלי התרבות הנאים של ישראל בבירתה – ירושלים.


8 ביוני 1984


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!