רקע
ישעיהו אברך
בין המפָּחה והלהג

אחד מידידינו הצעירים באקדמיה טורח, כמדומה, קרוב לעשר שנים להוכיח כי – – – יוסף טרומפלדור לא אמר, בטרם יחזיר נשמתו לבוראו, את קריאת ההתפעמות “טוב למות בעד ארצנו”. לא היה ולא נברא. טרומפלדור לא אמר זאת מעולם. זהו מיתוס – טוען ידידנו המלומד – ואני שונא מיתוסים. היום יודע כבר כל פרח־חוקרים: טרומפלדור מת וקללה רוסית על שפתיו. אמנם, גם זאת לא שמע מפיו בוודאות שום עד־ראייה, אבל זוהי האמת הקרובה ביותר להסתברות המדעית. לא “בעד ארצנו” ולא שום “בטיח”, רק התייחסות רוסית אל אמא, זכר חסדיה לברכה.

האמת היא שאיננו יודעים עד היום מי שמע שטרומפלדור אמנם הפטיר את הקריאה הפטריוטית “טוב למות וכו'.” אבל כל חוקר בן־פקועה יש לו עדים ששמעו בפירוש – במו אוזניהם – שטרומפלדור לא אמר זאת. איך אמר אותו בחור־ישיבה שביקש להעיד על אדם שאיננו שומר־מצוות: ראיתי בפירוש שהוא לא הניח תפלין. ראה בעליל: לא הניח.

ספק אם ניאמן אם נוסיף ונספר כי אותו חבר עצמו – ושמא חברו של החבר, אף הוא מאיזור האקדמיה – הנחית עלינו פעם שאלה־קביעה מוחצת: “אתה הרי נחשב לאחד הבקיאים בקורות תנועת העבודה (דבר שלא היה ולא נברא והוא דווקא אחד מעקבי־אכילס של השכלתו הפרולטרית), ובכן: האם ידעת שיוסף אהרונוביץ, איש הרוח, בכור העורכים של עתונות הפועלים בעברית, היה מחזיק דרך־קבע אקדח במגירת שולחנו?”

ניסינו להתאושש מן המבוכה שהטילה בנו בורותנו ומתוך רצון לפצות עצמנו בבקיאות מופלגת באיזור אחר של אותו עתון, אמרנו – ספק בהערצה לעושר־הידיעה של ידידנו, ספק בתמיהה: רצונך לומר שעד כדי כך הגיעה המחלוקת בינו לבין יוסף ויתקין בענין העבודה השכירה או ההתיישבות העצמית (“כיבוש הקרקע וכיבוש העבודה” נוסח ויתקין. או “כיבוש העבודה וכיבוש הקרקע”. נוסח אהרונוביץ) עד שראה צורך להיות מצוייד בנשק חם נגד יריבו?" “מפני ויתקין או מפני שודדי־בנק (יוסף אהרונוביץ היה כידוע מנהלו הראשון של בנק הפועלים – י.) – השיב ידידנו בלי ניד־עפעף של מבוכה –עובדה: יוסף אהרונוביץ, איש המוסר הצרוף. החזיק במגרתו אקדח – קרוב לוודאי: טעון”.

“ולמה שאלתי דווקא אותך בעניין זה? – המשיך ידידנו כמעיין המתגבר – כדי לפזר אחת ולתמיד את המיתוסים שדורך, או בני הדור שקדמו לך, מבקשים לשתול בדורנו”.

אלו הן רק שתי דוגמאות משעשעות שבחרנו, אך האמת היא כי ניתוץ המיתוסים היה לקצת חוקרים בני־זמננו מעין “מטלה” (וגם זה, כידוע, ניב שחידשה לשון המחקר של ימינו וכבר אין שום שיח אינטליגנטי בימינו יכול בלעדיו) קדושה, שציוותה עליהם ההשגחה המדעית. וכבר ידוע לנו עתה, בזכות מימצאיהם של חוקרים המכובדים עלינו מאד, כי בעצם, כל צמרת העלייה השניה, למשל, לא היתה אלא קבוצה של קרייריסטים רחמנא ליצלן, ורק מאווייו הפרימיטיביים של האדם לברוא לעצמו אלילים ודמויות נערצות העטתה עליהם הילה של מיתוס חברתי ואנושי. המדע – שכל־כולו ראציו ושכל־צרוף – אינו יכול. כידוע, לחיות עם עבודת־אלילים.

מה הם המיתוסים החדשים שבורא לו בימינו דור־המנתצים – זוהי כמובן. שאלה אחרת לגמרי. האמת לאמיתה היא כי לא על עקרון המיתוס יצא הערעור אלא על מהותו ולרוב – על מיהוּתו. שהרי בחלל המיתי של ימינו נכנסים יפה אלביס פרסלי, בוי ג’ונס ודומיהם. ובעצם הימים האלה נתונה, כמדומה, בתהליך של היבראות־אלילית איזו מאדונה זימרתית חדשה מניו־יורק – ושום צעיר או צעירה, אפילו ממעמקי האקדמיה – לא יהססו כלל לתלוש שערם או להתעלף באופן אי־רציונלי לגמרי מול הכוח המיתי של האליל החדש. כלומר, הבעייה איננה: מיתוס או לא מיתוס, הבעייה היא: מהו המיתוס שאני בוחר בו.

את ניתוץ המיתוס של המתים נטלו עליהם המלומדים. את מניעת היווצרותם המסוכנת של מיתוסים חיים נטלו עליהם בעיקר עמיתינו מחזיקי־העט. וכיוון שכל שם־טוב, שם שאינו מוכתם עדיין, שם שעדיין לא טבל בזוהמת התככים העסקניים, עשוי בפוטנציה, אם יינתן לו להתקיים באין מפריע, לעטות הילה ולהתגלגל ר"ל, לדרגת מיתרס־כלשהו – אסור שיסתובב בארץ אדם, כל שכן: אדם בכהונה נעלה, עם שם שעדיין לא ננגס או לא הולעג כראוי.

חמש שנים ישב יצחק נבון על כס הנשיאות בישראל. כל ימי כהונתו היו מופת לענווה, למעורבות אמיתית בעמו, לתרבות־הליכות ולמידות אנושיות שנמזגו בהן מיטב אצילותה ומסורתה של יהדות ספרד עם תרבות האדם היהודי בן־ימינו. אתה נפעם, לפעמים, להיווכח כמה הוא נטוע עד היום בלב העם לאהבה אותו.

מי שמבקש גילויים של תעוזה ועצמיות גם בתוך הסייגים שמעמידה הנשיאות יברור לו מעשה־מופת אחד החקוק עדיין בזכרון כולנו: מתוך מסכת־שירות זו, שמטבע הדברים והכהונה היא מזמנת אדם אל מיגוון ההתרחשויות – המשמחות והנוגות – של החברה הישראלית, מזדקרת הודעתו האמיצה, והנדירה מאד באופייה בחיים הציבוריים, כי אם לא ייחקרו נסיבות מעורבותנו – או אי־מעורבותנו – בתנאים שגרמו לטבח סברה ושתילה, יניח כתרו. לא שמענו הרבה הודעות אמיצות וחד־משמעיות כאלו מראשי־ציבור בישראל, זולת, כמובן, מבונה העם ותקומתו בימינו שהיה, גם מבחינה זאת, יחיד לסגולה. (למען האמת המתהווה לנגד עינינו, יש לומר בהערכה, כי גם היושב היום בכס הנשיאות, אציל־העם לבית ההרצוגים, מפגין בעקיבות מידה של עצמיות ותעוזה הרוויות תוקף מוסרי מרשים ומחנך).

ואולם רק פשט יצחק נבון – מרצונו שלו – את גלימת הנשיאות ונכנס אל מפּחת האש והפיח של חיי ישראל המלוהטים, כמו השילו כל העטים את קליפת־הנימוסין. כל החיצים נשלפו מן האשפות – והרצועה הותרה. וכך יכולה כתבת של “דבר השבוע” (29.8.85) לסיים רשימתה בהתייחסות אל שר החינוך, הוא נשיא ישראל לשעבר, לאמור: “אף שהוא כבר ילד גדול. עולה בשנה הבאה לכיתה הבאה, הוא מעדיף לשבת על הגדר של בית־הספר”. שפתיים תישק.

אל נא תהא כאן טעות: לא הדרנו מעולם – ולעולם לא נהדר – שוע ממלכתי בריבו, והעובדה שעניין לנו בנשיא־לשעבר אינה מפחיתה כהוא־זה חובת העט לבקר – מטובתה של חברה – מעשיו כשר בממשלה, אם אמנם ראויים הם לבקורת. נשוב, איפוא, בהמשך הדברים, בתמצית, אל גוף ענייני החינוך. ענייננו בפרק זה ב“תרבות־הכסאח” של הכתיבה העתונאית בימינו.

בספר־השנה של העתונאים לפני שנים אחדות כתב שמואל שניצר במסה תמציתית ומבריקה – ומבחינת הנושא, כמדומה, ראשונה בסוגה – על קווי־האופי של העתונאות הישראלית החדשה. אין תחת ידינו ברגע זה הטקסט המלא של המאמר, אך אם אין הזכרון מטענו נקודת־ההדגשה בו היתה נטייתה של העתונאות המתכנה חדשה אל פינות השוליים והרכיל של החברה, ומשיכתה לנבור ולחזור ולנבור בהן, בלי הפוגה.

אילו ביקשנו להוסיף על דבריו היינו אומרים כי הקו המאפיין עתונאות זו הוא היוהרה, בחינת “אני ועטי ואפסנו עוד”. הרושם הוא כי הדבר הראשון שפרחי־העתונות לומדים בתורת העתונאות המודרנית הוא לא תחביר עברי אלמנטרי אלא את התיבה “כסאח” – ויתכן שהם־הם שהמציאו בכלל את השימוש בתיבה זאת לצרכים עתונאיים־ספרותיים. פעמים אתה נדהם למראה הבטחון היהיר הזה, הבקיאות המדומה והשחצנית הזאת בכל נושא ונושא. והעזות להשיא עצות בתקיפות, ביוהרה של עליונות התבונה ועליונות התושיות הנמצאות להם תמיד באמתחת. וכך מתקוממת בזעף פרח־העתונאות באותו גליון של “דבר השבוע” נגד הסגנון “אני מבקש”, “אני מסתייג”, או “אמליץ לפני רבין שלא לסגור” או “אעיר לשר פרץ” – ושאר ביטויים מנומסים של שר החינוך והתרבות “המגלה סטוק (!) שהפסיביות שלו מרשימה” – כלשונה. אילו הדבר בידה, למשל, היתה, כמובן, “מכריעה”, “חותכת”, – בקיצור: “מכסאחת”. דרך גבר!

אולי אין זה מיותר להוסיף בהקשר־דברים זה: שום שר חינוך בישראל לא נתנסה במגע עם ברזל אנושי מלובן כמו השר המתנסה בימים אלה ממש, בכורח המצוקה, בפיטורי כחמשת אלפים מורים. עניין פעוט: לעקור ממערכת מיוצבה, שבה, מטבע הדברים שלוחות־החינוך אחוזות ודבוקות זו בזו, אלפים מנושאי המערכת על שכמם, כ־10% מכל כוח־האדם בהוראה, ולהטילם אל הבוהו התעסוקתי של ישראל בימינו.

איזה חוצף הוא לומר לו בעצם יסורי העשייה הנחרצה והכאובה הזו: “מהסס”, “מתקשה להכריע”, “יושב על גדר” (ביטוי חינני של זמרי־קסטות). או אולי אפשר לבצע מהלך דרמתי כזה במשיכת־עט פהקנית של עתונאי משועמם?

כי בהערות אלו. שהן תערובת של רישעות קרתנית וסיכלות. מבקשים הכותבים לא רק להיטיב דרכו הנראית להם מהוססה של שר, אלא גם לחנך את כולנו ל“דיבור של גברים” ל“מלים כדורבנות”. כאילו כושר־עשייה ויעילות סותרים דרכי־נועם: כאילו חוסר דרך־ארץ אלמנטרי הוא תאומו של אומץ־הלב וכאילו אין האמת יכולה להלך אלא על קביים של גסות־הרוח.

עד כאן בסוגיית דרך־ארץ, שקדמה, כידוע, לתורה. מכאן ואילך הערות אחדות בשולי סוגיית ה“תורה”, היינו: מעשה־החינוך עצמו.

ענייני החינוך אינם זרים לנו. בתוך הפלכים שבהם נארגים חייה של ישראל, זוהי, כמדומה, פקעת־החוטים הסבוכה ביותר. בכהנו לפני שלושים וארבע שנים כשר החינוך והתרבות השני של מדינת ישראל הפטיר דוד רמז ז"ל באנחה כבדה: שני תיקים בממשלת ישראל נוגעים בחייו של כל אזרח – האוצר והחינוך. כל תיק אחר עניינו בחלק מסויים באוכלוסיה – על פי הגיל, על פי הרובד הכלכלי או על פי חתך אחר, – החינוך, כמו האוצר, נוגע בכולם. ידו בכל – ויד כל בו. לטוב או למוטב.

לבד מזה, איפיון אחר של החינוך הוא שאין בו קיצורי־דרך, אין הוא סובל גישה פשטנית רדודה, אינו מראה פירות מהיום למחר ואינו נתון לאקטים חד־פעמיים בוטים של חיתוך והכרעה. החינוך הוא תהליך, פעמים מייגע באיטיותו – אבל תהליך. מתבקשים בו, לא פחות מבתחומים אחרים של חיינו, דינמיקה של מעקב, סיגול ופיתוח אבל דינמיקה מבוקרת. נמרצה אך בעת ובעונה אחת – מהוססה. צעדים שתכליתם ברורה ונחרצה אבל הילוכם זהיר ומתון ללא שמץ של בהילות. זה ייחודו של חינוך.

תכונות אלו, הטבועות במהותו של החינוך הן האנטיפוד הגמור של תכונות החברה הישראלית בימינו: חברה בהולה, קיצרת־רוח, יודעת צבעים של שחור ולבן, אך אינה מתאמצת כלל להבחין בשלל הגוונים שביניהם. רוצה את כל המשיחים – משיחי האמת ומשיחי היפוכה – עכשיו, היום, מיד, בכל תחום. גם – בתחום החינוך.

מכאן הבהילות והפשטנות והלחץ חסר־הסבלנות הזה לפתור עכשיו ומיד את בעיית מכירת החזיר, ומיהו יהודי, והאתיופים, ונישואים אזרחיים, ודימוקרטיה־למהדרין, והקניון ברמת־גן. וקשרים בין ילדים ונוער יהודים וערבים – הכל במעורבב ובעת ובעונה אחת. ומי ימנה מספר למוקדי־החברה בימינו, וזה לבד מצרכים דוחקים של־ממש כמו חינוך טכנולוגי מתקדם, חינוך מעמיק לדימוקרטיה וחלוציות – כן, עדיין חלוציות. – בקיצור: מכלול מסחרר של עיקרים ותפלים שאפילו מדינה ותיקה ויושבת־בטח קשה לה לעמוד בו בו־זמנית.

ואת כל הסבכים האלה. שחלק מהם אחוז בשרשי דורות, מבקשים כותבי מדור החטיפים בעתונות לפתור בצוויחה דימוקרטית אחת או בהפגנה סוערה אחת של יראי־לא־שמים.

לאושרה של מדינת ישראל לא היה לה מימי קומה ועד ימינו שר־חינוך קצר־רוח. לא היו לה אצנים בראש החינוך. איש מכל שרי החינוך שהיכרנו לא ראה במלאכת־החינוך תחרות בריצה למאה מ'. רק התמודדות בהליכה יגעה למרחקים ארוכים. חינוך אמתי היה בעיניהם סדן של מפחה ולא גדם־עץ של מקולין – הוא אטליז. בסדן המקולין – שולט הגרזן. במפחה שולטים המפוח והפטיש. שר החינוך הנוכחי ומנהלו הכללי של המשרד – איש חינוך מעולה, איש נועם הניהול ויעילותו הקפדנית, שורש וגזע בתרבות ישראל ובמורשתה – מקיימים בעקיבות ראוייה להוקרה תפיסה זאת, שהיא גלעינו של כל חינוך אמתי.

ולא נהסס להביא דוגמה, דווקא משום שהיא כמכוות־אש בחיינו הממלכתיים בשעה זו. יהרגונו נא הרוג ולא נירתע לומר כי גם ענין המיפגשים – הלימודיים, החינוכיים והחברתיים – בין נוער יהודי וערבי, מיפגשים שאין ערוך להם מבחינה אנושית אלמנטרית ומבחינת האזרחות הבריאה והמתוקנה – גם מיפגשים אלה הם סוגייה, כן סוגייה חברתית וחינוכית, לא סיסמה לכרזות, לא מגביר־קול לציווחה, רק סוגייה הראוייה לטיפול שקול וזהיר בתנאי הריבוד המורכב של האוכלוסיה היהודית, וגם הלא יהודית בארצנו.

מעטות הדוגמאות של שיקול־דעת מאופק, אחראי, נאמן בלי־סייג לעקרונות דימוקרטיים, אך לא נכנע לצווחת ה“עליהום הדימוקרטי” – בהליכותיו של שר החינוך בעניין זה דווקא, כבכמה עניינים אחרים מסוגו. והשקפותיו המתקדמות בענין יחסי יהודים־ערבים אינן צריכות ראייה או הסמכה מאיש. זוהי אותה אחריות שאיננה גוזרת בדברים על פי קליפתם ומראית־עינם אלא על פי בחינתם היסודית מצד אמת ההישג החינוכי, הטבועה בהליכה לכיוון זה או אחר.

אנשי “שיטת האיטליז” יראו בכך הססנות, מורך לב, אך אלה לא עמדו כנראה מעולם במיבחן לשונות האש והפיח שבו עומדים נפחי החינוך האמתיים.

נזדמן לנו להיות בקירבת המפחה של החינוך בתקופה שאופי המצוקה שלה היה הפוך מאופי המצוקה של החינוך בימינו: היתה זו תקופת העליה ההמונית של ראשית שנות החמישים, שסימנה היה: “עודף” ילדים ומחסור חמור במורים. “ברכת המצוקה” – קראו לכך בתוך סדנאות החינוך, ואכן, מה יכול להיות מבורך יותר מזרם של מאות אלפי ילדים יהודים המגיעים לארץ וצריכים לגננות, למורים, למיבנים, למיתקנים? אלא שאופייה של מצוקת החינוך בימינו הוא הפוך: מחסור בילדים ועודף מורים.

בצד הטרגדיה האנושית, האינדיבידואלית כפשוטה הכרוכה בפיטורי אלפי מורות ומורים – שאת הכשרתם, יש לזכור, המריצה המדינה עצמה – מסתתרת המשמעות הלאומית הטרגית שבמצב הנוכחי, מסתתרת המעצבה הגדולה שבקיום הלאומי של ישראל בימינו: אין עליה. אין ילדים מיתוספים. בשום מקום לא נשתקפה כל כך הטראגיות שבקפאון הישוב היהודי בישראל בשמונה השנים האחרונות כמו בחוסר־עליה של ילדים, באי־הצורך במורים נוספים. אין תגבורת ילדים ואין החינוך קרוא לספק אלא את הריבוי הטבעי הדל של ישוב קופא, המבקש בכל עניין להתמלא מחולייתו. וגם בו הוא מקצץ מפני טעמים כלכליים.

ואולם הרובד הלאומי הסמוי והמחריד שבצורך לפטר מורים ובצמצום הסמינרים וההכשרה להוראה הוא גם רובד קפאון העליה וקפאון התפתחותה הלאומית־הציונית של ישראל. חוסר הכסף, חמור כאשר יהיה, אינו מגיע כלל לחומרת החוסר בילדים: חומרתה של ישראל ללא עליה, מכאובה האמתי של ארץ ישראל קופאת.


6 בספטמבר 1986


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!