רקע
ישעיהו אברך
אֵדִים מן הָאֲגַם הַמָלוּח

 

בין האבן והגן    🔗

יש לראות נכוחה: המרכז המוֹרמוֹני בירושלים קום יקום. כל הפיתולים – הפרלמנטריים והקואליציוניים – הם ללא הועיל. הרבה בשורות מרחפות בין הרי המשׁחה והר־הבית – בשורתו של ג’וזף סמית, כנראה, לא תיעדר משם. איך אומר העברי בן־זמננו: זהו זה. והמרכז קום יקום לאו־דווקא מפני העקרון המקודש – ובדין – של חופש התורה, או חופש הפולחן שהובטח גם במגילת העצמאות של ישראל. גם לא מפני נצחון אור־האמונה של אותו סמית על הַחַשְׁכוּת ר"ל, של הרבי מגור. המרכז יתנוסס “על פסגת הר הצופים” – כְּתַבְנית שירוֹ של אביגדור המאירי – על־פי כלל פשוט שיסודו בפולקלור היהודי: “אם יטיל הכסיל אבן לַגן – עשרה חכמים לא יעקרוה”. זה יהיה גם גורלה של האבן המורמונית שדווקא חכמי ישראל ושריה, חילוניים ודתיים, הם שהטילו אותה לפני חמש שנים על מפתן הר הצופים.

והוא מחוייב לקום – משום שדיבורה של מדינה איננו הפקר. כל־שכן דיבורן של מדינה ועיר מפי המוסמכים בדובריהן. קל־וחומר – הבטחה מפורשה ומוסמכת, בשם מלכות ובירה, שניתנה לזרים ושעל־פיה פעלו (בעניין הבניה, לפחות) בתום־לב, ותכננו תכניות, ויצקו יסודות ושלדים ונטלו על עצמם התחייבויות. בקיצור, האוניברסיטה תקום, אלא אם כן תחליט ישראל להבאיש ריח־עצמה ולהגעיש עליה את העולם.

אם זכִיה היא לדורות או בּכִיה – זו שאלה אחרת. מלת־המפתח כאן היא “לדורות”. ובהיות התיבה “לדורות” וככל שהדברים אמורים בירושלים, מלת־המפתח – מותר להרהר בנושא זה הרהורים נוספים אחדים.


 

הפחד ממיסיונריות – רעות רוח    🔗

יש להקדים ולומר כי כל הפחד מפני המיסיונריות וציד־הנפשות הוא, בעינינו, הבל, ובאמת: רעות־רוח. לא משום שעשיית־נפשות איננה מעיקרי המצוות של המורמונים. נהפוך הוא, זוהי כת שאינה מסתירה כלל כי גיוס כופרים לאמונתו של ג’וזף סמית הוא חלק מעיקרי הווייתה. בילינו בעבר שבועות אחדים ב־Salt Lake City (“עיר האגם המלוח” שאיננו אלא כפילו היומרני של ים־המלח), במדינת יוטה בארצות הברית, שבקרבתה זורם גם נהר הקרוי “ירדן”. זכורה לנו היטב שיחה עם איש מקסים, מראשי עדה זו, שאמר לנו לעניין מטרות המורמונוּת: “ודאי, אנו שואפים לראות כל העולם מורמון. הייתי מאושר, למשל, אילו יכולתי לעשות איש נחמד כמוך למורמון”. כפי שמסתבר, לא יכולנו להסב לבן־שיחנו אושר מופלג כזה וחזרנו לירושלים יהודים ונימולים כשהיינו. אפילו כך, אפילו טבועה המיסיונריות בדמה של כת זו, רק עלבון הוא לדת ישראל ולמאמיניה – לרבות יהודי שאינו מקפיד בתרי"ג – להניח כי משכן מורמוני מהודר בירושלים מסוגל להעביר יהודים על שכלם ועל דתם.


 

לא קל למרמן אותנו    🔗

אילו היינו רועדים כל כך מפני כל רוח־מיסיונרית מצויה ומפני כל פיתוי לשמד – אין מבחינה זאת, כבר היום, מקום מסוכן יותר מירושלים. מה אין בעיר הזאת? היכל הסעודה האחרונה, שבו נבגד המושיע על־ידי חבריו; רחוב היסורים והגולגתא, שבו שירך האומלל את דרכו אל החדלון כשצלב כבד מעיק על כתפיו הגרומות; ועל כל אלה – “כנסיית העליה השמימה” הנטועה במקום, שממנו, לפי לוּקאס ומַתּיא, נסק המושיע, לאחר שחמק מקברו ומתכריכיו, אל מרומי שחקים. והיכן אלפי המיסיונרים ששרצו בעיר הזאת לאורך הדורות – ומכל פלגי הנצרות? והיכן מרכזי־ההפצה של הספרות הנוצרית שאתה מוצאם ברחבי עיר־דוד עד עצם היום הזה?

אלא שחרף מציאותם של כל אלה לא שמענו – כמדומה, בכל מאה השנים האחרונות – שיהודי השליך אחר־גֵו את ארבע־הכנפות, עמס צלב על שכמו ופסע כמעונה ב“נתיב היסורים” של ישו, או הושפע מן “הסעודה האחרונה” שלו ומיהר לאכול “קוֹמוּניוֹן”.

אמת, יהודים בימינו, גם בישראל המחודשה. נוהרים אל משתאות ליל־סילבסטר – הוא יום הבאת המושיע בבריתו של אברהם אבינו – אלא שזהו חלק מן הנהנתנות היהודית המגושמה שהיא מִתָּווי־ההיכר של ימינו ואין לה שום שייכות לדת או לאמונה. ישראל בימינו, נתבעים למשכן – ואוכלים, נתבעים לעגל – ואוכלים, ואין בזה אפילו שום גילוי בריא – כביכול – של יהודי משוחרר מתסביכי־הגלות ולא שום אות לחוסנו הנפשי. לא, זוהי השתקפות של הקהות או האטימות המציינות דור שחונך לאי־אמונה – אי־שום־אמונה – והקדושה היחידה שהוא מכיר בה היא קדושת החמרנות הבהוּמָה.

אלא שאפילו פחיסות הפרצוף היהודי עדיין איננה אות לנכונות להמרת דת. יכולים המורמונים לקרוא עד צִירְדָה את כל ארבעת הכרכים המוזהבים שנתגלו באיזה נס אלהי לג’וזף סמית לפני מאה וחמישים שנה במדינת יוטה דווקא – שום יהודי, אלא אם כן הוא סובל ממילא מעיקום־מוחין כרוני, לא ישעה להם. ירושלים, בעומק נצָחֶיהָ, כבר שמעה שופרות שונים, וחומותיה, כמו חומות האמונה של יהודיה, לא קרסו תחתיהן. יהודי אחד בתוכה אמנם רשם עצמו בספר־היוחסין בקירבה מוגזמת קצת אל האלהים – וממנו רוב תלאות היהודים עד היום הזה – אבל שום דבר לא המריץ אלפי יהודים בעיר הזאת, לאורך הדורות. ללכת בעקבותיו.

יזמרו איפוא המורמונים במקהלה המופלאה שלהם את כל הפּאסיונים שבעולם – אנחנו נמשיך, כנראה, עוד ימים רבים לפזם עם חסידי ברסלב ולהתפלל לאלהים הישיש שלנו.


 

קנאות דתית וכַהֲנָאות לאומית    🔗

ואולם, אם אין נשקפת שום סכנה שהמורמונים יעבירו אותנו על דת ישראל, יש סכנה מוחשית שיהודים מסויימים ימאיסו אותה על יהודים אחרים.

הופעת “הזרם הברוטאלי” ביהדות – ש“יד אחים” או כל קנאי אחר הוא אחד מגילוייו – היא אחד הדברים המדכאים שידעה ישראל מעודה. מעטים הדברים המעוותים כל כך דמותן של מסורת ישראל ואמונתו – אותן ואת הגלעין המוסרי המוצק הטמון בהן – כמו הנוסח האַלים שבו נלחמים נציגיה הקנאים, כמעט מסוממים, של יהדות חרדה זו, נגד כל מי שאין דעתו כדעתם. ודוגמה מובהקת לכך הם גם האיומים הנקלים נגד יושב־ראש הכנסת שלמה הלל, אחד מאצילי ישראל בימינו. תְאוֹמָהּ האַלים של קַנָאוּת־דתית זו היא כַּהֲנָאוּת לאומית, ושתיהן יונקות מן המקורות הדלוחים של נפש האדם. בעיני כמה מפלגים אלה אין כלל הבדל, מבחינה זאת, בין מורמונים ללא־מורמונים, שהרי לרבים מהם ישראל הציונית טמאה לא פחות מן המורמונית ומצווה אפילו למסור את הארץ כרלה, על יושביה, לארכי־אויביהם.

יש איזו חַיָיתִיוּת פּראית באופן שבו מסתערים אברכים – בין גלויי־פנים, בין אלמונים ומוגי־לב – על אותו ד"ר גילברט, מורמון תמים־כאדם, הבונה את האוניברסיטה שלהם על הר הצופים, כמו הטיל אותם למערכה זו לא מלאך מארבעת המלאכים השומרים עלינו יומם ולילה, אלא סַמָאֵל עצמו – שנגדו, כביכול, הם מבקשים להילחם.


 

“את התפילה שכחנו, אבל לא את האמונה”    🔗

ואף כי צודק עמיתנו חגי אשד בתבעו (“דבר” 6.1.86) כי שומרי־חוק יטפלו בגילויים אלה בכל חומר הדין – אין זה עניינן של משמרות אלו בלבד.

זהו קודם־כל עניינה של אותה שכבה גדולה ביהדות הדתית שנאמנותה למסורת ישראל עדיין לא העבירה אותה על שפיוֹנה. זהו עניינו המיוחד של אותו זרם ביהדות הדתית שיותר משאימץ לו את משפט הזעם והנקם: “וניפץ את עולליך אל הסלע”, קידש את משפט הפיוס הפנימי של האדם המאמין: “עולם חסד ייבנה”. האש הזרה הזאת, הנרשפת מעינים דלוקות של קנאים, סופה להרחיק ממסורת היהדות ומערכיה האנושיים והמוסריים, וסוף־סופה לעקור את שרידי־שורשי־האמונה הנטועים עדיין בליבם של יהודים רבים, חילוניים – לפי ההגדרה השגורה – כאשר יהיו. על רבים מהם עדיין חלה ההצהרה, או הווידוי, של הגיבורה היהודיה בספרו האחרון של אהרן אפלפלד1 : “את התפילה שכחנו. אבל לא את האמונה”.

שרידי נאמניו של הרב יצחק יעקב ריינס2, ואפילו שלומי אמוניו של הרב יצחק מאיר לוין, הם שצריכים להתייצב – בעוז, בנחרצות, בלי שום התבטלות ושחות־קומה – מול רושפי־שנאה אלה המתיימרים לרומם ולקלס את דת ישראל ואינם אלא מבזים אותה ושמים אותה לקלס.

אפשר לחייב הקמתה של האוניברסיטה המורמונית על הר הצופים; אפשר לשלול אותה. אבל לא ייתכן שבדרך־המלחמה נגדה יאבַד כל צלם יהודי – הוא הצלם שעליו, כביכול, מתיימרת מערכה עכורה זו להגן.


 

סכנת “הזרם הברוטאלי” ביהדות    🔗

אולם חומרת הופעתו של “הזרם הברוטאלי” ביהדות הדתית מביאה לידי כך שאין עוד כמעט שום אפשרות לדון באיזה עניין־שהוא הנוגע בענייני דת ומסורת בישראל, בדרך רגועה של שיקול־דעת צלול ואובייקטיבי ובהתייחסות לכל עניין לגופו. לדון בו מנקודת־ראות הממוקדת בו עצמו ובעת ובעונה אחת משקיפה על המרחב והרקע של הבעיה כולה. שהרי, בכל זאת, קניון ואצטדיון ברמת־גן הם עניין אחד ומצפה מורמוני אל הר־הבית הוא עניין אחר. כשם שלא כל עניין שמגינים עליו ידידינו הטובים והנחשבים שולמית אלוני ויוסי שריד הוא, מראשיתו ומעיקרו, טלית שכולה קידמה, ואילו כל עניין שמגן עליו יהודי חרד הוא מלכתחילה שחור, מפגר ומופרך מעיקרו, בלי שיהיה ראוי אפילו להיות מפורק לגרמיו – לבחינתם.

ויש לעניין המרכז המורמוני על הר הצופים היבטים נוספים לבד מהיבט חופש הפולחן שעליו, כאמור, אין עוררים.


 

השוֹתל בירושלים – שוֹתֵל לדורות: גם בניינים. גם בעיות    🔗

ואמנם. האם הדבקות בחופש־הפולחן מחייבת להוסיף לסביכות הדתית הקיימת־ממילא לגבי העיר המזרחית של ירושלים עוד סבך בעל אופי אוניברסלי? הזרם המורמוני איננו עוד זרם בכנסיות הדת הנוצרית. זוהי כת נוצרית עצמאית עם מרכז עולמי משלה. האם הכרח הוא לשתול גם זרם זה דווקא בשני הקילומטרים הרבועים והיוקדים של המלבן או המשולש: הר־הזיתים – הר־הצופים – הר המוריה, ולהוסיף עוד מתגושש לזירה הגיאוגרפית הדחוסה הזאת, שעל קדושתה כבר טוענות לזכות בר־מְצָרא שלוש דתות מרכזיות של האנושות? האם הוספת נטע דתי נוסף בעל גוון סגולי לכברת־אדמה רותחת זו עשויה דווקא להחליש את התביעה – שעדיין לא שככה – לבינאום העיר המזרחית?

התחבורה האווירית לשחקים משדה־ההמראה הצר במלבן שלושת ההרים – אומר לנו ירושלמי אחד בתערובת של כובד־ראש ובידוח – היא כבר עתה צפופה מאד. סברה שגם המושיע הנוצרי עצמו עדיין לא השלים מסעו, מאז נסק שמים לפני כאלף תשע מאות שנה; כעבור כשש מאות שנה החרה־החזיק אחריו נביא האיסלם שהמריא מאבן־השתיה עם סוסתו האצילה, ולצידם, לפי אותה מסורת, המלאך גבריאל בכבודו ובעצמו שלא סמך לא על מוחמד ולא על סוסתו והנחה את שניהם לרקיעים; עשרות קדושים אחרים, נוצרים ומוסלמים, נסקו מאותם הרים עצמם ועדיין הם סובבים, כנראה, במעגלי שמים. צפוף איפוא למדי בעורקי תחבורה שמימיים אלה שראשיתם בהרי ירושלים. האם הכרחי לפתוח דווקא מן האתר הזה מסלול־עִיפָה נוסף, לכת שגם היא, כידוע, קיבלה תורתה המוזהבת באיזו דרך שמימית עלוּמה?

פעמים אנו מהרהרים כי נתמזלה ירושלים שבודהא עלה ממרומי הרי ההימאליה, ושֶצֶאצָא של הבאהולה הבאהאי נטמן בהר הכרמל. דמו בנפשכם כמה סבכים היינו מסתבכים אילו המריאו כל מבשרי הגאולה כולם מן השטח שבין הר־המוריה להר־הזיתים!

ובאמת, האם אי־אפשר היה לממש את זכותם הבלתי־מעורערת של המורמונים לחופש התורה והפולחן בשום מקום אחר זולת בסמיכות להר־הבית ובשליטת־עין עליו? מדוע אי־אפשר היה – בראשית העניין, בעודו בשיליית־הריון לפני חמש שנים – להסביר למורמונים שהם יכולים להקים משכנם בכל רחבי ירושלים: ברחביה, ברמת־רחל, בטלביה, אבל לאו־דווקא בין “כנסיית העליה לשמים” מזה ובין הר־הבית, מוקד קדושתו של העם היהודי, מזה? האם הר־הבית הוא רק נִכְסָם של חרדים – עניין פולחני, פֶטישי, אם תרצו – או שהוא גם סמל שורשי של ריבונות ישראלית קדומה שהריסת בית־המקדש היתה לסימן־ההיכר של חורבנה? האם הקירבה להר־הבית היא לגבי ישראל רק קירבה אל בית הזבחים והקרבנות? האם מה שמתארע בימים אלה באיזור הר הבית – דברים שהחריפו גם בשל סיכלותם של כמה קנאים יהודים – אינו מוכיח מה רב חומר־הנפץ האצור בחגורת־ההרים המצומצמה הזאת וכמה חשוב לא להוסיף עליה עוד פוטנציאל של חיכוך, אפילו אם אין הוא בולט לעין בשעה זו?

האם. באמת, מסתדר הדיון ונגבל בשאלת חופש הפולחן או צמצומו, ואין לשיקול שום גוונים נוספים? האם אפשר לראות עניינים הנעשים היום בירושלים – וטדי קולק. גדול הבנאים שירושלים היא תמצית חייו ומעיינו בעשרים השנים האחרונות, באמת עושה בה נפלאות! – רק מזווית ה“היום” וה“עכשיו”? והאם אין העיר הזאת, מעצם עתיקות־היומין שלה ושורשיה במעמקי ההיסטוריה, מחייבת גם מבט מרחיק־ראות אל אופקי הזמן העתידיי והתפתחויותיו? שהרי מה שאתה שותל בעיר הזאת היום – שתלת בה לדורות. כך בניינים. כך בעיות.


 

שכר ידידות – ידידות    🔗

כן, ידידות.

היתה לנו הזדמנות, תוך שהותנו במרכזה, ב“עיר האגם המלוח”, לתהות על קירבת הכת הזאת ועל רחשי אהבתה – זה הנוסח בפי דובריה – לישראל, לקיבוץ הגלויות בתוכה, לתקומתה. אמת, בחצר־המטרה של ידידות זו, בחוֹד־היעד שלה, נעוצה התקווה המורמונית הבסיסית להחזיר את העם היהודי התועה אל חיק המושיע הנוצרי. התקבצות העם היהודי בארצו, ואפילו ריבונותו בה, הן, בעיני המורמון, אחד השלבים העליונים בדרך לגאולת היהודים ושחרורם – מיהדותם. קשה לומר ששאיפות אלו חופפות בדיוק את שאיפות הציונות ואפילו את שאיפות גדולי האַתֵאיסטים שבה. אף־על־פי־כן, באווירת העויינות – א, למיטב: הצוננוּת – האופפת את ישראל בעולם הנוצרי סביב, החום הנושב אלינו מ“סאלט לייק סיטי” – משכך או מאזן פה ושם כאבים מדיניים וראוי, בפירוש, לגומלין.

אבל בין שני הקילומטרים הרבועים של ההרים המיוחדים האלה אי־אפשר לשלם שום מחיר – אפילו לא מחיריהן של אהבה וידידות. הר־הצופים איננו יכול להיות מעין טובין ל־trade־in. לסחר חליפין.

עם כל רחשי ההוקרה למורמונים, יש לזכור כי לשורש של כת זו – הנצרות על כל גילוייה – אין אנחנו חייבים דבר. ואילו על כל אשר היא חייבת לנו, על כל אשר עוללה היא לעם היהודי, אין היא מנסה לכפר כלשהו אפילו באקט אלמנטרי כה מובן־מאליו, אקט בעל אופי מדיני ולא דתי, של הכרה בישראל. המטבע היחיד שישראל חייבת לשלם בו לידידיה הוא: ידידות. המורמונים, כמדומה, זוכים לגמול כזה מעמקי לב כולנו. בלי הר־הצופים.


 

מילכוד לחכם ולפיקח גם יחד    🔗

ודאי, הסיטואציה הנוכחית היא – וגם זאת בלשון העברי בן־זמננו – סיטואציה של מילכוד, כִּמְשַל הגן והאבן שבו פתחנו.

אלא שמול האליגוריה היהודית הפשוטה הזאת מקובלת הנוסחה האנגלית המפורסמה והמתוחכמת יותר: “פיקח הוא אדם היודע להיחלץ ממצב שחכם מלכתחילה לא היה נכנס אליו”.

בעניין משכן המורמונים על הר־הצופים לעולם לא נוכל כבר להיות במצבו של החכם – שהרי אנחנו כבר בתוך התסבוכת הזו – אך נוכח מהלך הדברים והסתבכותם, עדיין אין שום ודאות כי נוכל להגיע, לפחות, למעמדו של הפיקח.


17 בינואר 1986



  1. מתוך ספרו של אהרן אפלפלד “בעת ובעונה אחת”, שהופיע בהוצאת “כתר” והקיבוץ המאוחד.  ↩

  2. אישיותו של הרב ריינס, מגדולי מוריה של הציונות הדתית, ועיקרי תפיסתו את הציונות כתנועה של גאולה והצלה – מוארים בכשרון בספר “איש המאורות” של גאולה בת־יהודה, שהופיע באחרונה בהוצאת מוסד הרב קוק בירושלים.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!