רקע
משה גליקסון
בעניני הציונות הכללית

 

א    🔗

שאלתו של “אחד הציונים הכללים” וכן גם דבריו של מר י. ח. ר., הקרובים בתכנם לשאלה זו ראויים שיעמדו עליהם. אני רואה צורך לעצמי להשיב על הדברים אף־על־פי ש“אחד הציונים הכלליים” ערבב את התחומים ודרש מאת עורך “הארץ” דין וחשבון על עמדתם של הציונים־הדימוקרטים, רק מפני שמ. גליקסון חתום על אותו כרוז ומשתתף באותו ארגון. שאלה גדולה שאלו השואלים, מר י. ח. ר. ו“אחד הציונים הכלליים”, ואין מן הראוי להסתלק מן הבירור בנמוקים פורמליים־חיצונייים.

ולשם בירור הענין ראוי לנו קודם כל להמנע מערבוב המושגים; יש צורך להגדיר ולהבהיר את המלים הסתומות. גם ה' י. ח.ר. וגם “אחד הציונים הכלליים” מדברים על התפוררות ועל פיזור הכחות וכו‘. בעלי הכרוז פונים לחוגים העממיים שבצבור ומעוררים אותם “על הצורך בארגון ובכנוס הכחות”; הם מכריזים על החובה לדאוג לכך, “שהישוב העברי בארץ והתנועה הציונית העולמית לא יגיעו למצב של התפוררות גמורה, שלא יעשו מחנות־מחנות של אויבים” וכו’. ושני השואלים רואים בעצם השאיפה הזאת לארגון הכחות הללו של הצבור – פירור והתפוררות.

היש ממש בטענתם של השואלים?

הפּרוֹצס הטבעי של “דיפרנציאציה” בתוך חברה, או בתוך תנועה, – אם הוא עומד על חלוקי דעות וענינים שיש בהם ממש, אינו בגדר התפוררות ופזור־הכחות, כשם שהפּרוצס של חתוך איברים בתוך גוף חי לשם תפקידים מסוימים אינו אף הוא “התפוררות ופזור הכחות”. ההתפלגות נעשית סכנה רק במקרה, שאין עמה צורך חיוני ואין היא באה לשמש לגוף כולו. במלים אחרות: כשאין על־יד תהליך ההתפלגות הפרוצס ההכרחי האחר של התפתחות טבעית, זה של אחוּד המפולג והשלמה לחטיבה חיונית־אורגנית אחת.

היש צורך, היש תפקיד חיוני לארגון היסודות העממיים שבצבור הציוני הכללי?

נראה לי, שיש תפקיד גדול לארגון היסודות האלה, שאחרים לא ימלאוהו, והוא דוקא תגבורת הפרוצס של “אינטגרציה”, של אחוד והשלמת־גומלין בתנועתנו, הדאגה לכך, “שהישוב העברי בארץ והתנועה הציונית העולמית לא יגיעו למצב של התפוררות גמורה”.

יאמרו: הא כיצד? פרוד לשם אחדות? ארגון חדש לשם אחוד והשלמה?

אבל אין זה פרודוכסון. אותו העיקר הגדול של שתוף הענינים והשאיפות החיוניות והתפקידים האורגניים לקוי כיום בתנועתנו במדה שיש בה סכנה. ודומה ששום מפלגה או סיעה שבהסתדרות הציונית אין לה לא הרצון ולא היכולת לחדש את אחדותה האורגנית של התנועה. אף התאחדות הציונים הכלליים בארץ, – זו שעיקר ענינה, תעודתה וזכות קיומה הוא לכאורה ב“כלליותה”, ביסוד האחוד ושתוף הענינים והשאיפות, אף היא אינה יוצאת מכלל זה. ולא בשל עצם מהותה, אלא בשל מסבות מקריות, שהביאו ל“שלטון היסודות” הימניים־המעמדיים בהסתדרות זו.

כשאנו מסתכלים בעינים פקוחות בחזיונות חיינו, אנו צריכים לכאורה לבוא לידי ספק, אם יש עוד בכלל בתוכנו יחידים, אשר עינם ולבם לא להלכות הפסוקות ולדרכים הכבושות של מפלגות וסיעות, אלא למצוות־חיים של תנועת התחיה בישראל, לצרכיהם ולתעודותיהם של כל החוגים והסוגים, העובדים את עבודת־העם ומשתתפים בבנין הארץ, – אם יש עוד בתוך הישוב העברי חלק, היודע להתיחס יחס חיובי ישר לכל כח חי שבעם, לדון על צרכים וענינים שלנו בלי משפטים קדומים והלכות פסוקות, בלי משוא־פנים לאלה ובלי איבה אפרורית לאלה, ולספק צרכים אלה מתוך חובה לאומית כללית.

אבל ספיקות ממאירים אלה אין להם יסוד באמת. יש עוד ציונות כללית־עממית בתוך הצבור, ואין היא חסרה אלא ארגון כנוס־הכחות, הבלטת פרצופה ורצונה.

הארגון הקיים של ציונים כלליים אינו יכול ליתן לנו ספּוּק מבחינה זו. הציונים העממיים אינם יכולים לראות, כדבריו של אותו כרוז, “בנטיה האזרחית־הימנית אשר בתוך הציונים הכלליים” – ונטיה זו היא השלטת למעשה בתוך הארגון הזה, מסבות שאין כאן המקום לעמוד עליהן, והיא המדברת בשם הצבור הציוני הכללי כולו – “ציונות כללית, במשמעה האמתי”, לפי שאף היא אינה אלא “ציונות מפלגתית־מעמדית, דוגמת זו של ההתאחדות האזרחית הלאומית”.–

מצפוננו הציוני אומר לנו, שאחריותו של אותו לקוי גדול בתנועתנו עלינו, שחובה ראשונה היא לנו לדאוג לתקנת המצב.

“הגיעה השעה – אומר אותו כרוז – להחיות ולחזק את הציונות הכללית האמתית, את הציונות הסינתטית־העממית, הבלתי מפלגתית ובלתי מעמדית, – זו שאינה תולה את בנינה של הארץ בנטיה מעמדית מסוימת או במשטר כלכלי־חברתי מסוים, אלא היא מעמידה להלכה ולמעשה את תחית האומה והארץ, מחוץ לכל הנטיות וההבדלים האלה ולמעלה מהם, על חדוּש היסודות החמריים והרוחניים של חיי העם כולם, על השתרשות בקרקע ובכל עבודה יוצרת בעיר ובכפר, על בסיס של שתוף והשלמה ועזרת גומלים של כל כחות־היצירה החיים בתוך העם”.

תמימות היא לחשוב, שתפקיד גדול זה של השלטת “הציונות הסינתטית־העממית” יתמלא על ידי אנשים, שאין לבם אליה, המודים בה הודאת־פה ומתנכרים אליה למעשה, בכח הכרח פנימי, נפשי, הגדול מכחה של כל “פרוגרמה” טובה ושל כל החלטה יפה. ואף לא בדרך “המלחמה הפנימית” של דעות ונטיות שונות בתוך המחנה האחד, שמר י. ח ר. טוען לה, יתמלא אותו תפקיד. טובה מלחמת דעות ונטיות של כחות מגובשים, של קבוצים, שהם עצמם יודעים ואחרים יודעים, מי ומה הם ומי עומד מאחוריהם, והמביאים לפי זה לידי גלוי נכון ונאמן, במדת האפשרות הממשית, את יחסי הכחות האמתיים שבתוך הצבור. אבל מלחמת סרק, שאין לה לא פירות ולא פרחים, היא ההתרוצצות הפנימית, בתוך ארגון מלאכותי אחד, של אלמנטים הרחוקים והשונים אלה מאלה שנויי עיקרים ויסודות. מלחמה פנימית כזו יכולה להביא לכל היותר לידי “החלטות” על פי העיקר של רוב ומעוט. אבל החלטות אלה אין להן ראשית, ערך מעשי גדול, לפי שאין עמהן שתוף אמונות ונטיות־הלב. ושנית, עד־כמה שהן נוגעות בדברים שבלב ובעיקרים, אין להן גם יפוי־כח מוסרי. שתוף הענינים והדעות שבין היסודות הימניים־המעמדיים ובין היסודות העממיים שבציונות הכללית הוא בעצם אותו השתוף הקיים בין כל המפלגות והסיעות שבתנועה הציונית, הלא הוא השתוף העליון והמאחד של עניני הציונות בכללותה, וההבדלים והנגודים שבין שני היסודות האלה גדולים בכמה ענינים ומקרים מאלה שבין כל אחד מהם ובין סיעות אחרות שבהסתדרות הציונית. מה טעם ומה תכלית מוסרית יש בדבר, להטיל במקרים כאלה, בשם המשמעת המפלגתית כביכול, על הזרם האחד את רצונו של הזרם השני ולאסור עליו את שתוף הדעה והפעולה עם סיעה אחרת שבציונות? מה טעם ומה יסוד מוסרי יש ב“זווג”, כשהצד האחד הוא לחבירו בבחינת “גרושת־הלב”?

יאמרו: הרי יש “פּרוגרמה” משותפת לשני הזרמים האלה שבקרב הציונים הכלליים – המצע לבחירות לקונגרס הט“ו. אבל לא די ב”פרוגרמה" משותפת – הפרוגרמה הבזילאית היא ודאי משותפת לכל הסיעות והמפלגות שבציונות, ואף־על־פי־כן גדולים הנגודים שביניהן, והם נעשים לפעמים תהומות, – יש צורך בנטיות משותפות וברצון משותף. ההלכות היפות שבכתב אינן תריס בפני נטיות מהופכות למעשה. “העיקרים הציוניים היפים שבתכניות ובמצעי־הבחירות” – מעיד אותו כרוז בצדק – “לא מנעו לא את התאחדות האזרחים הלאומיים ולא את הימניים מן הציונים הכלליים מתפוס עמדה מעמדית טהורה בכל הזדמנות”. מה ערך מעשי יש לפרוגרמה ולמצע לבחירות – הראו לנו דוקא המנהיגים הימניים של הציונים הכלליים בארץ־ישראל בקונגרס הט"ו. הסתדרות הציונים הכלליים עבדה מצע לבחירות לקונגרס זה, על יסוד המצע הזה נבחרו צירי הציונים הכלליים לקונגרס, השתתף בקונגרס גם מנהיג הזרם הימני, חבר הועד הפועל הגדול מטעם הציונים הכלליים, ובקונגרס נתחלקו לשני מחנות לכל דבר: מצד אחד הצירים הנבחרים של הציונים הכלליים, ואתם קצת מחברי הועד הפועל הגדול בני ארץ־ישראל, ומצד אחר “מנהיגה” הימני של הסתדרות הציונים הכלליים בארץ ובא־כחה בועד הפועל ביחד עם צירי האזרחים הלאומיים… זה כחה של פרוגרמה שבכתב. גם לציונים הכלליים גם להתאחדות האזרחים הלאומיים יש סעיף יפה, במצעי־הבחירות, על העבודה העברית בבחינת עיקר ויסוד ותנאי הכרחי לכל המפעל הציוני כולו. ומה היתה עמדתם של מנהיגי האזרחים הלאומיים ושל מנהיגי הזרם הימני בציונות הכללית בשעת המאורעות בפתח־תקוה ידוע לכל.

הדברים האלה לא נאמרו לשם פולמוס וקנטור. אין זו שאלה אישית, ולא זה הוא מעניננו, הנאמן פלוני או אלמוני לתורה שבכתב שלו, אם לא. אין אנו מאשימים את האנשים על חטאים לפרוגרמה: מנהגו של עולם הוא; בני־אדם פועלים על־פי אינסטינקטים ולא על־פי פרוגרמות. הדברים באו לשם בירור המצב. על־פי דוגמאות קטנות אלה אפשר לראות “מה בין בני לבן חמי”. ה“פירוד” לא בא עם השאיפה לארגן את היסודות העממיים שבצבור, אלא הוא קיים ועומד ועמוק משיבקשו לו תקנה בסגולות הביתיות של טשטוש־צורה ו“משמעת מפלגתית”. טרחת חנם היא לנסות לטשטש חלוקי דעות ונגודי פרינציפים; נסיון כזה – הפסד הוא לצבור ולתנועה ועכוב להתפתחותה. עברו לבלי שוב ימי האחדות האידילית בציונות, ימי הציונות התמימה הראשונה, שכולה היתה רק חזון לב ומשאת־נפש לימים רחוקים, שהיו משותפים לכולנו. תקופת ההגשמה הביאה אתה את האטריבּוּט ההכרחי לכל התפתחות חיוּנית, את הדיפרנציאציה לפי תפקידים ומגמות־חיים. ומי שרוצה להחזירנו לתקופת האחדות האידילית, שאין עמה חובת פעולה והבלטת רצון ופרצוף, מי שמבקש את האחדות לא בשתוף פעולה לשם ענינים לאומיים משותפים ותכלית לאומית עליונה אלא בדרך של טשטוש הבדלים ביסודות אידיאולוגיים ובמגמות־חיים, הרי הוא עושה שקר בנפשו – אף אם כונתו רצויה – ומתיצב כנגד ההתפתחות הטבעית.

ויש טוענים לחובת “אחדות כלפי־חוץ”, מר י. ח. ר. רוצה, שהתנגשות הדעות והנטיות השונות לא תפריע אותנו “מלהיות כלפי חוץ גוש אחד, ואף זהו מונח סתום, הטעון בירור. “כלפּי־חוץ” זה מה פירושו? בארצות הגולה היתה לנו, לכל הציונים כולם, חזית משותפת כנגד אויב משותף: הגלות, ההתבוללות, ה”בּוּנד" ושאר שונאי־ציון. מי הוא כאן האויב המשותף שכנגדו צריכים הציונים הכלליים מן הסוגים השונים, או ה“מרכז” בלשונו של מר י. ח. ר., להעמיד חזית משותפת (הן דוקא על חזית משותפת כזו מדברים אלה הבוכים על הפירוד ועל התפוררות הכחות, ולא על החזית הלאומית הכללית כנגד הכופרים בעיקר הלאומי והציוני כולו)? מי הוא האויב המשותף הזה, שגם הימניים וגם העממיים מן הציונים הכלליים – ולדעתו של מר י. ח. ר. כל ה“מרכז” כולו, למן התאחדות האזרחים הלאומיים ועד הדמוקרטים שבציונים הכלליים, למן שושני ובר־דרורא ועד א. ברלין ומ.גליקסון – חייבים להעמיד כנגדו חזית משותפת? שמא צבור־הפועלים?

דומה שהשקפה כזו קיימת אמנם בתוך החוגים הימניים של הציונים הכלליים, המדברים על אחוּד הכחות והבוכים על הפּירוּד ועל ההתפּוררות. היא קיימת, כנראה, למעשה, אף־על־פי שמתביישים להכריז עליה בפה מלא.

עכשיו אנו שומעים על הצעה, או מחשבה, להתחבר עם האזרחים הלאומיים ל“מרכז” אחד, ברוח הנחתו של ה' י. ח. ר., לקראת הבחירות לאספת־הנבחרים.

ענינו של “מרכז” זה יכול להיות רק – החזית המשותפת כנגד “האויב המשותף”, – כנגד צבור הפועלים.


 

ב    🔗

וכאן הוא הקו התוחם בינינו ובין החוגים הימניים שבצבור הציונים הכלליים.

אנו, אשר אותנו מאשימים בפירוד ובהתפוררות ואותנו קוראים לאחוּד־הכחות, אין אנו יכולים לראות בצבור הפועלים את “האויב”.

יורשה לי להביא ציטטה מדברי פילוסוף גדול אחד, שהיה מורם ונעלה על כל המהומה והקטטות שבעסקי פוליטיקה. ב“כתבים לפילוסופיה ולדברי ימיה” מעזבונו של הרמן כהן, שנתפּרסמו זה עתה, אני קורא; “הקריטריון המכריע להערכת ערכה המוסרי של אומה, הרי הוא – יחסה למעמד הפועלים”.

ואם בכל אומה וארץ כך – בארץ־ישראל החדשה, בתקופת המאמצים הגדולים של הפועל העברי להגשמת הציונות, לתחית האומה ולבנין הארץ – על אחת כמה וכמה.

אנו אומרים: גדולות זכויותיו של הפועל העברי במפעל התחיה של עם ישראל. מי שאין בלבו שנאה מעמדית סמויה, המעבירה בני־אדם על דעתם ועל מדת האמת האובייקטיבית, אי אפשר לו שלא יעריך הערכה חיוּבית נאמנה את יצירתו של הפועל העברי בארץ־ישראל, בכפר ובעיר, את אוצרות המרץ והקרבנות, שהשקיע בבנין הלאומי הכללי; אי־אפשר לו, שלא יעריך הערכת כבוד את סבלו וקרבנותיו של הפועל בשעות המצוקה הגדולה, את רוח המשמעת הלאומית וכבוש־היצר, שגילה בשעת הנסיון הקשה ושעוררה כבוד והשתוממות גם בחוץ. ואם היו וישנם שגיאות ולקויים במפעל הבנין של הפועל העברי בארץ, אם היו וישנם חטאים לאומיים ותקלות צבוריות בדרכיו ובשיטותיו – ודאי שאין אנו רשאים לחפות עליהם ואין אנו פטורים מהלחם בהם. אבל מלחמה זו צריכה לבוא על היסוד של יחס חיוּבי גמור, מתוך הכרת האחריוּת המשותפת ומתוך השאיפה למאמצים משותפים לתקון קלקלות ושגיאות.

לא כן דרכו ויחסו של הצבור הימני־האזרחי שלנו. את זכויותיו של הפועל העברי ופעולתו לעמו – אין הוא רואה; הוא רואה רק את חטאיו ואת שגיאותיו. כל הפאתוס הצבורי של המחנה האזרחי שלנו נתון, או היה נתון במשך שנים שלימות, למלחמה ב“שלטון־הפועלים”. בושה להגיד וחטא לשתוק: במשך שנות המצוקה והמועקה הגדולה של המשבר האחרון, עת אשר אלפי בחורים ובחורות מישראל, חלוצי תנועת התחיה של עמם, היו נמקים ברעב ובבטלה, וכחותיהם היו הולכים ותמים לריק – התעלמנו מחובת אחים, סכונו לנו במחיצת עשן של “בקורת” מעבור אנחה. האחריות הציונית מצאה את ספּוּקה במלחמה אידיאולוגית, כביכול, בשלטון־הפועלים, והמחשבה הציונית נטתה למשעול הנוח של בקשת חוטאים ושעירים לעזאזל.

ומכאן הדלות האידיאולוגית של הציונות הכללית בארץ־ישראל בתקופה גדולה זו של הגשמת הציונות. מה נתחדש לנו, מה העלתה מחשבתנו הציונית מנסיון עשר השנים הגדולות, ההיסטוריות, האלה?

צבור הפועלים הביא אתו אידיאות ורעיונות: שליחותו ההיסטורית של מעמד הפועלים כחלוצה של האומה להגשמת הציונות; “דת העבודה”, – התחדשות האדם מישראל מתוך העבודה היוצרת; כבוּש כל עבודה בעיר ובכפר; יצירת כלכלה לאומית על ידי הון לאומי ועבודה לאומית; סוציאליזם קונסטרוקטיבי; בנין צורות חברתיות חדשות אגב יצירת המשק העברי. אלה הן אידיאות, אם טובות הן בעינינו ואם לא. ומה הכנסנו אנו, הציונים הכלכליים, לאוצרה הרוחני של התנועה בתקופה זו?

רוב כחנו, עיקר הפאתוס האידיאולוגי שלנו, היה בשלילה, בהתנגדות לכל נסיון ומעשה, שבא לשם מהפכה בסטרוקטורה החברתית והכלכלית, שהביאו אתם העולים מארצות מוצאם. הציונות הכללית, המודה לכאורה, בכח ה“אני מאמין” הציוני, בעיקר חדוש היסודות ושנוי הסטרוקטורה הכלכלית, זיהתה את עצמה למעשה עם “הימין הסוציאלי” שלנו, היא נעשתה נושאת האידיאולוגיה האכסקלוסיבית והאינטרסים המצומצמים של אותו “המעמד הבינוני” שלנו, אשר תפקידו הכלכלי בארצות מוצאו היה בעיקר תפקיד של תווך ואשר אמר לקיים את תפקידו הכלכלי ואת מבנהו החברתי המקובל בידו גם בארץ־ישראל. בימי הגאות של העליה הרביעית ראינו “ציונות כללית” זו בגולה (“עת לבנות” והקרובים להם) ובארץ (היסודות האזרחיים־הימניים שלנו) פותרת בפשטות את שאלת הגשמתה של הציונות. מה ה“אידיאליסטים”, הבטלנים ומבלי־העולם, רוצים? הן הדרך היא פשוטה וכבושה: רוב של יהודים כמו שהם בארץ־ישראל, יעלו נא המוני היהודים לארץ־ישראל, יעשו מה שעשו בארצות־הגולה, יתפרנסו ממה שיתפרנסו – והגשמת הציונות תבוא על ידי עצם העובדא הזאת. הפּתרון לפרובלימה של הציונות נעשה פתרון גיאוגרפי, אם מותר לומר כך. זה היה כל המטען האידיאולוגי של היסודות האזרחיים־הימניים שבצבור הציונים הכלליים בתקופה זו. וכשנכשלה אותה שיטה פשטנית ונתברר שבדרך זו לא יקלטו המונים ולא נהיה לרוב בארץ, נמצאה מיד סבת־הכשלון, סבה אחת יחידה, פשוטה וברורה מאד: שלטון הפועלים.

אנו, אנשי הנטיה העממית שבין הציונים הכלליים, רוצים להוציא את הציונות מן המיצר ומן המחנק האידיאולוגי והחברתי הזה.

ואנו סבורים, שכחנו אינו דל כל־כך, עוד יש בעולם, בגולה ואף בארץ־ישראל, ציונים כלליים ברוח המסורת הטובה, ציונים עממיים, שאין בהם מיסוד המעמדיות הנגחנית מימין ומשמאל גם יחד, ציונים העומדים לשמש את הציונות בלי חשבונות קטנים של אינטרסים מצומצמים, בלי יחס של שלילה ואיבה פסקנית, אך גם בלי משוא פנים לחוג מן החוגים; ציונים, שהציונות היא להם תביעה ופרוצס של חדוּש יסודות חיים, של תחית כח היצירה של העם בכל ענפי החיים; ציונים המעמידים את ענינה והגשמתה של הציונות על עבודה משותפת ואחריות משותפת של כל חלקי העם.

ואנו סבורים, שאין אנו “אידיאליסטים”, המרחפים בתכלת האיתר; אנו סבורים, שאנו, ולא מתנגדינו, ה“ריאליסטים” האמתיים. דוקא מבחינה ריאליסטית פשוטה ומפוכחת הגענו לעיקר הסולידריות הלאומית, שקנאים מימין ומשמאל פוגעים בו, אם להלכה ואם למעשה. אין מקום בארץ למעמדיות נגחנית, לא מימין ולא משמאל. הציונות לא תתגשם בלי המאמצים המשותפים של כל חלקי העם ומעמדותיו. מבחינת האינטרסים הפשוטים של מעמדות–עלובים גם הפועל גם נותן העבודה העברי, המבקשים את “שדה מלחמתם” בארץ עניה, נחלשת ומדולדלת זו. בלי אידיאליזם לאומי וקרבנות לאומיים, בלי הסולידריות הלאומית לא יכון מפעלנו בארץ ולא תהא תקומה לא ל“בורגני” ולא לפועל העברי. ומלחמה לנו בכל הפוגע בעיקר זה של הסולידריות הלאומית, בין שהוא בא מימין ובין שהוא בא משמאל.

מתוך אוֹרינטציה לאומית טהורה זו אנו מסתכלים בכל עניניה ותעודותיה של הציונות; ממנה מסקנות לעמדתנו בכל שאלותיה החיוניות.

וציונות כללית זו אנו רוצים להחיות ולבצר בארץ־ישראל; את בשורתה של ציונות כללית זו אנו אומרים להביא לגולה, למען לא יפול לבה ולא תרפינה ידיה ולא תאמר: פור התפורר הישוב העברי במולדת, והיה כאותו עץ הגפן, “אשר את שני קצותיו אכלה האש ותוכו נחר”.

תחיתה של הציונות הכללית היא תחיתה של התנועה הציונית כולה.

(“הארץ, י”ד אייר תרפ"ח).


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!