א    🔗

הטלגרמה של סופר “הארץ” מקראקוי על סכנת ההתפלגות והפירוד בועידת קראקוי בשל שאלת הארגוּן המיוחד לעובדים ציונים כלליים – תעורר דאגה רבה בכל אותם החוגים הציוניים, שאינם רוצים לראות דוקא בכשלונה של הציונות הכללית ובהחלשת המרכז הציוני לקראת הקונגרס הי"ט ובקונגרס עצמו.

אין זה מן הנמנע, שטלגרמה זו, שנשלחה ביום הראשון של הועידה אינה מביעה עוד את הלך־הרוח ההחלטי ואת מצב הענינים בשעה המכריעה. לא כל המאכלים נאכלים אצלנו כרתיחתם בשעת בשוּלם. אפשר שבשעה האחרונה תמצא עוד הדרך המשותפת. אפשר. על־כל־פנים יש יסוד לחששות חמוּרים אם לא לפירוד גמור – הרי על־כל־פנים לנגודים ולחלוקי־דעות עמוקים, שימעטו את כחה של הברית העולמית ויצמצמו את מסגרתה האורגניזציונית ואת ספירת פעולתה והשפעתה.

*

חלוקי־הדעות בענין זה ידועים. מבחינה פרינציפּיונית יש אולי מקום לחלוקי־דעות אלה בלי לתתם ענין דוקא לימין ולשמאל שבציונות בכלל ובציונות הכללית בפרט. אלא שמציאותנו הפוליטית גרמה לכך, שהשאלה נהפכה ל“שבולת” בין ימין ושמאל. בועידת הציונים הכלליים אשתקד בקראקוי נחלקו המתקדמים והימניים בענין זה. המתקדמים, הדורשים יחסי ידידות וקואופרציה עם תנועת העבודה בציונות והמתנגדים לכל נסיון וטכסיס של “שבירה”, עמדו על הדרישה הפרינציפיונית של הסתדרות עובדים אחת לכל הפועלים, יהיו מה שיהיו אמונותיהם ודעותיהם הפוליטיות והשתיכותם המפלגתית, – הסתדרות מקצועית, שתשקוד על עניניהם החמריים של הפועלים בלי הבדל זרמים ומפלגות. כנגדם טענו היסודות הימניים שבציונות הכללית, שהסתדרות העובדים הכללית חדלה זה כבר להיות הסתדרות מקצועית טהורה, שהיא עומדת על בסיס מפלגתי־סוציאליסטי ומתוך כך היא מביאה לטשטוש צורתם האידיאולוגית והחברתית העצמית של הפועלים מן הציונים הכלליים, ולפיכך טענו להסתדרות מיוחדת לעובדים ציונים כלליים. באותה ועידה בקראקוי נמצאה דרך פשרה. הוחלט לדרוש מאת הסתדרות העובדים הכללית, שתקיים או תכשיר את התנאים ההכרחיים מבחינה פרינציפּיונית לשם קיומה של הסתדרות עובדים אחת (לדרישה זו ניתן הבטוי הסיסמתי הבלתי מוצלח: דיפוליציזציה), ועם זה הוסכם לקיים עד לועידה עולמית חדשה של הציונים הכלליים, או עד הקונגרס הי"ט, את “הסטאטוס קוו”, כלומר שלא ליצור עובדות חדשות, לא ליסד הסתדרות עובדים מיוחדת, או ארגון עובדים מיוחד לציונים כלליים.

אלא שכנהוג אצלנו נשארו ההחלטות – החלטות. את ההחלטה הראשונה לא קיימו, לא פתחו בשום משא־ומתן עם הסתדרות העובדים הכללית ולא עבדו שום הצעות, כיצד לתקן את מבנה ואת מוסדותיה של הסתדרות זו ולעשותם “שוים לכל נפש”; וכנגד זה הופר ההסכם, שהיה תנאי קודם הכרחי לאחוּד שני הזרמים שבציונות הכללית, הימני והמתקדם, בברית אחת, – נוצר ארגון עובדים מיוחד לציונים כלליים. והדברים ידועים. עכשיו, לקראת הועידה העולמית החדשה של הציונים הכלליים, דרש גוש המתקדמים שבהסתדרות הציונים הכלליים בארץ־ישראל, שיקיימו לכל הפּחות עכשיו אותה החלטה ראשונה של ועידת קראקוי הקודמת, שיטילו על ההנהלה החדשה של הברית העולמית, שתבחר בקראקוי, לעבּד הצעות מסוימות להסתדרות העובדים הכללית, לשם קיום הסתדרות אחת ואחידה בצורה רצויה, לנהל משא־ומתן עם הסתדרות העובדים על יסוד הצעות אלו ולהביא אחר כך, בימי הקונגרס, את מסקנות המו"מ לפני ועידה חדשה של ציונים כלליים, או לפני צירי הקונגרס מן הציונים הכלליים. הצעה זו נתקבלה לכאורה במועצה הארצית של הסתדרות הציונים הכלליים, אלא שעם זה בא גם שוברה בצדה; נעשה מעשה הסותר החלטה זו ועושה אותה לאַל. הוחלט לאַשר את ארגוּן העובדים החדש, שנוצר בארץ־ישראל מתוך הפרת הסכם קראקוי, ולדרוש את אשוּרוֹ ותמיכתו מאת הועידה העולמית החדשה.

במסיבות כאלה אין פלא, שהשאלה נעשתה לסלע המחלוקת בועידת קראקוי. רוב צירי הועידה, השייכים לזרם הפרוגרסיבי שבציונות הכללית, אינו מוכן כלל וכלל לקבל את תורת הציונות הכללית בנוסח של ההסתדרות הארצישראלית הרשמית ולאָשר את החלטות המועצה בתל־אביב. והמעוט הימני מוכן, כנראה, להקריב את החזית המאוחדת של הציונים הכלליים לקראת הקונגרס ובקונגרס לשם ארגון העובדים המיוחד מהיום ולמחר דוקא.

אם לא יבוא שנוּי לטובה בשעות האחרונות של הועידה, אם לא יתעשתו האנשים בעוד מועד, אם לא יעמדו על חובתם הציונית הראשונה, על מצות־השעה החשובה: לדאג קודם כל להתלכדות ולהתגבשות כחותיה של הציונות הכללית, לחזוק המרכז הציוני בקונגרס – תהא זו מכה קשה לא רק לציונות הכללית, אלא לציונות כולה.

*

שאלת הארגוּן המיוחד לפועלים ציונים כלליים אינה בעצם אלה חוליא אחת, אם כי חוליא חשובה מאד, בשלשלת הבעיות המסובכות של העבודה ויחסי־העבודה. והרבה יש להצטער על שהפולמוס המפלגתי, או הסיעתי, הפנימי – יותר משהוא מאיר ומבהיר את הענינים, הוא מסבך אותם ומאפיל עליהם. יש לחשוש, שהבירור העניני והפרינציפּיוני של הפרובלמה לא התקדם הרבה גם בקראקוי. הטענה, שנשמעה מצד מתנגדי הארגוּן המיוחד, כי ההסתדרות אינה מקפחת את העובדים הציונים הכלליים, ודאי אינה מספּיקה עוד להכריע את הכף. לא בקפּוּח עניניהם החמריים של העובדים הציונים הכלליים העיקר אלא בפרובלימות אידיאולוגיות חשובות, בפרובלימות חנוּכיוֹת, תרבותיות וחברתיות, החוצצות בין הרוב הגדול והמכריע שבהסתדרות העובדים הכללית, ובין העובד הציוני הכללי, הבלתי סוציאליסטי. ולפרובלימות אלה יש לבקש פתרון חיוּבי. והפתרון הזה ודאי אינו נתון בשטח ה“התמדה” הפשוטה והמשכת דברים כקיומם.

ההצעה ליצירת סקציה אבטונומית לציונים כלליים בתוֹך הסתדרות העובדים הכללית, שבאה מחוגי “הנוער הציוני” ושנשמעה גם בקראקוי, היא אולי הדרך לפתרון זה.

בין כך ובין כך – סכנת הפירוד וההתפלגות במחנה הציונים הכלליים מדאיגה מאד־מאד.

ב    🔗

הפירוד במחנה הציונים הכלליים, שעל אפשרותו הודיע סופר “הארץ” אתמול מקראקוי, נעשה בינתים לעובדא. כל המאמצים, שנעשו בשנים האחרונות לאַחד את המחנה הזה, לגבּש את כחו, לעשותו כח משפיע ומכריע בתנועה – לא הצליחו. הכרת הצורך באחוּד המחנה, שהלכה והשתרשה לכאורה יותר ויותר בחוגים רחבים, לא הביאה לידי גמר מעשה, לא יצרה את החזית המאוחדת בקראקוי. ענין הארגון הנפרד לעובדים ציונים כלליים הכשיל את המאמצים האלה. המעשה המבוהל, שעשו ציונים כלליים הכשיל את המאמצים האלה. המעשה המבוהל, שעשו ציונים כלליים בארץ ישראל: יצירת הארגון הזה מתוֹך עבירה על החלטה מפורשת של ועידת קראקוי הראשונה, מתוך הפרת ההסכם, ששמש יסוד ותנאי קדום לאחוּד קבוצת א' וקבוצת ב' בתוך מסגרת הברית העולמית – מעשה מבוהל זה מצד אחד וחולשתה של הנהלת הברית ביחס למעשה הבלתי לוֹיאלי מצד אחר התנקמו בה בברית העולמית.

*

אם סיעת המתקדמים שבהסתדרות הציונים הכלליים בארץ מיחתה על המעשה הזה, סרבה לקבל על עצמה את אחריותו ונמנעה משום כך להשתתף במוסדות המנהלים של הסתדרות זו בארץ, עד שהנהלת הברית תדון בערעורם על המעשה שנעשה – הרי תנועת הנוער שבציונות הכללית הסיקה מסקנות חמוּרות וקיצוניות יותר מן המצב, ומתוֹך כך נפגעה היא עצמה במדה מרובה בחסנה ובאַחדותה הפּנימית. חלק חשוב מן “הנוער הציוני” שבארץ, ודוקא מן הקבוצים החקלאיים שלו, עזב מתוך מחאה והתמרמרות את ההסתדרות הארצית של הציונים הכלליים, וחלקים חשוּבים מתנועת הנוער שבגולה פרשו מן הברית העולמית, או קבעו אליה יחס שלילי. ומצב זה השפיע גם על חוּגים עממיים רחבים בארץ ובגוֹלה להסיר את לבם מהסתדרות הציונים הכלליים ומן הברית העולמית, שגילו נטיות מפלגתיות, אזרחיות־ימניות, במקום להענות למצוות־השעה: להתרומם על נגוּדי המפלגות והמעמדות, לבקש שתוּף פעולה ואחריוּת, לקבוע יחסי כבוד ותרבות בין הסיעות והמפלגות השונות ולהשיב מתוֹך־כך לתנועה כולה את כחה וכבוֹדה הראשון.

מצב זה הביא את הציונים המתקדמים בארץ, וכן גם כמה הסתדרויות ארציות וארגוּנים מיוחדים של ציונים כלליים פּרוֹגרסיבים בגולה, לדרוש ולתבוע כנוּסה של ועידה עולמית חדשה לציונים כלליים – לברר את השאלות השנוּיוֹת במחלוקת בין הזרמים השונים, להרחיב את מסגרת הברית, באופן שתקיף את המרכז הציוני בתנועה ובקונגרס ולקבוע קו־פעולה משותף למרכז זה בקונגרס ולקראת הקונגרס.

והנה נתאַכזבה תקוה זו. ענין הארגוּן המיוחד לעובדים ציונים כלליים שמש סלע־המחלוקת וקו־הפּירוּד בין שני הזרמים. מצד אחד רוב צירי הועידה, תשע ארצות והמתקדמים (כנראה: לזרמים השונים). ומצד אחר המעוּט – היסודות האזרחיים־הימנים שבציונות הכללית. מעכשיו יהיו לנו, כנראה, גם “התאגדות” גם “ברית עולמית” של ציונים כלליים.

*

מי האָשם בפירוּד זה? אין תועלת מרובה בשאלה זו. ברוּר הדבר, שכל אחד משני הצדדים יאשים את חבירו במעשה הקרע. נכון יותר יהיה אולי לא לשאול במי האשם אלא במה האשם. ודאי לא היה כאן ענין של “קפריזה” לבד. הנגוּדים וחלוקי־הדעות שבין שני הזרמים אינם ענין לפרטים, ל“סגנון”, להלך־רוח או לבני־גוונים לבד.

אין זה דבר שבמקרה, שהימניים שבציונים הכלליים – אלה הטוענים דוקא למפלגה של ציונים כלליים, עם כל הצרות והקפדנות הפרוגרמאתית ומידת “להוציא” שבמפלגה – לא התלהבו מעולם למחשבת האחוּד של הציונות הכללית. זכוּר יחס השלילה וההתנגדות המפורשת של מנהיגי הזרם הזה שבארץ־ישראל לועידת קראקוי הראשונה; זכוּר סירובם של אלה ושל חבריהם בגולה לכנוּס הועידה השניה. אנשי הזרם הזה בארץ־ישראל ניסו אפילו, כידוע, למרוד בהחלטתו של מרכז הברית בענין זה; הועד הפועל של הסתדרות הציונים הכלליים בארץ סרב מתחילה להשתתף בכלל בועידת קראקוי השניה, אחרי־כן ניסה לתלות את השתתפותה של ארץ־ישראל בועידה בתנאי מפורש: שלא יורשה ל“קדמה” להשתתף בועידה, ורק בעל־כרחם ומאין ברירה נאותו אנשי הזרם הזה לועידת קראקוי. על־כל־פנים העידה עמדתם על השאיפה לשמור על “טהרתם” האידיאולוגית והטכסיסית, ולא על השאיפה למצוא את הלשון המשותפת ואת הדרך המשותפת עם הזרמים האחרים שבציונות הכללית.

במסבות אלו אין הפתעה יתירה בהשתלשלות הענינים בועידת קראקוי עצמה.

*

במצב כתקונו היתה הצעת הפשרה: לדחות את ההכרעה בשאלת הארגון המיוחד לימי לוצרן – יכולה לשמש מוצא מן הסבך. כמובן: לא שהיה ודחיה בעלמא, אלא לצורך המו“מ עם הסתדרות העובדים הכללית לשם קיוּם החלטתה של ועידת קראקוי הראשונה בענין ה”דיפוליטיזציה" של הסתדרות זו, כפי שהוסבר לעיל. אלא שסוף־סוף אין ענין ארגוּן העובדים המיוחד אלא סימפּטום ועדות לנגוּדים ולחלוקי־דעות בעצם תפיסת מהותה ותפקידיה של הציונות הכללית.

*

ושוב: במצב כתקונו לא היה אולי אסון בעצם ההתפלגות הזאת. יש מקום ויש יסוד טבעי, בדעות ובאינטרסים, לשתי תפיסות אלה של ציונות כללית, כשם שיש מקום בכלל בעולם לשתי מפלגות אזרחיות, למרכז ימני־אזרחי ולמרכז שמאלי־דימוקרטי. ולא עוד אלא שהתפלגות זו ל“התאגדות” ול“ברית” של ציונים כלליים היתה עשוּיה אפילו להכניס מדת־מה של בהירות למצב מבולבל ומסובך בדרך מלאכותית. במה דברים אמורים? אם ידעו שני הצדדים לשמור, לקיים ולהבליט מתוך קואופרציה כנה ונאמנה, מתוך רצון טוב לעבודה משותפת ולאחריות משותפת, את הענינים המשותפים להם. ויש בלי ספק דרישות ושאיפות חשובות משותפות לשני הזרמים האלה – דרישות העומדות במרכז עניניו ותפקידיו של הקונגרס הקרוב: דרישת הקואליציה הרחבה, הדרישה לסדוּר עניני העבודה ויחסי העבודה על יסוד העיקר של מרוּת לאומית, ואולי גם דרישת הפקוּח הלאומי בחיים הכלכליים של הישוב בכלל וכדומה.

היעמדו שני הזרמים האלה בתנאי הכרחי זה לקיום של כובד והשפעה לשניהם? הידעו להשמע למצוה גדולה זו של השעה?

('“הארץ”, י“ז–י”ח סיון, תרצ"ה).