פעמים או שלש באו בעתונים ידיעות קצרות וסתומות על משא־ומתן בין שני פלגי הציונות הכללית, ה“התאחדות” וה“ברית”, בדבר אחוּדם להסתדרות אחת. הודיעו על החלטה שנתקבלה בנידון זה בלונדון, בימי מושב הועד הפועל הציוני, בישיבה משותפת של חברי הועד הפועל משני הצדדים; הודיעו על ועדה משותפת שנבחרה לשם כך, על משא־ומתן שהתחיל בפולין ובא"י. נראה לנו, שעובדות אלו, כמו גם עצם השאיפה לאחוּד המחנה המפולג של הציונות הכללית לא מצאו עדיין את ההד הראוי להן מצד חשיבותן הישובית והציונית. אפשר שגרמה לכך העובדא, שכל השאיפות והנסיונות האלה לא יצאו עדיין מגדר הדיוּן הפּנימי בתוך חוגים מצומצמים של מנהיגים ועסקנים ולא נעשו עוד נושא לבירור פומבי בתנועה. הגיעה השעה לדון בשאלה החשובה ברבים; שמא יועילו רצונם ולחצם של החברים “מן השורה” להחיש את הבירור ואת ההחלטה, יותר משיועילו שקולי־הדעת הטכסיסניים והדיונים הממושכים של העסקנים.

*

לא במקרה, לא מתוך רצון רע או קפריסות של יחידים בא בשעתו הפילוג במערכות הציונים הכללים. לפילוג זה, כמו לכל שאר הפילוגים והפירודים בחיינו הצבוריים והלאומיים, סייעה אמנם במדה מרובה חטאת־קדומים שלנו: נטיתנו המופרזת ל“דיפרנציאציה”, לחלוקי דעות ודוקטרינות עד כדי פרוד לבבות ודרכים; אבל היה גם יסוד אובייקטיבי לאותה התפלגות.

עם גידוּל הישוב והתקדמות בנינה של הארץ התבלטו יותר ויותר שני זרמים עיקריים בישוב האזרחי בארץ ובציונות הכללית בעולם: זרם מעמדי־אזרחי וזרם עממי־דימוקרטי. ולא ששני הזרמים קבלו עליהם בפירוש ולדעת חלוקת פרוגרמאתית זו של מטרות ודרכים: האגף הימני שבישוב ובציונות הכללית לא הודה מעולם באָפיו המעמדי, ולא תמיד שמש העיקר הדמוקרטי דגל ואמת־מבחן לאגף השמאלי. התפלגות זו יותר משהיתה ענינה של פרוגרמה ודרך ברורה, היתה לכאורה ענין של פסיכולוגיה וטכסיסים, ולכשתמצאי לומר: של סימפתיות ואנטיפתיות. אבל היה בהן בהרגשות הסובייקטיביות מן היסוד האובייקטיבי של נגודי השקפות ונטיות פוליטיות כלליות. הסימנים המובהקים בדיפרנציאציה פּנימית זו של הציונות הכללית היו הדעות השונות: א) על יחסי ההון הפרטי וההון הלאומי, האיניציאטיבה הפרטית והאיניציאטיבה הלאומית בבנין הארץ; ב) על תפקידיה החיוביים של ההסתדרות הציונית בחייו הכלכליים של הישוב: הסדר עניני העבודה, פקוח לאומי על פעולת האיניציאטיבה הפּרטית, וכדומה; ג) על תנועת העבודה בציונות,תפקידיה, גבולות סמכותה וזכויותיה (פרט חשוב בחלוקי־הדעות בענין זה הוא, כידוע, המחלוקת בדבר הסתדרות העובדים הכללית ומקומו של הפועל הציוני הכללי: כחבר לסיעה בתוך הסתדרות זו או כנושא לארגון נבדל); ד) על היחס הפוליטי והאוֹרגמניזציוני של הצבור האזרחי למוסדות המרכזיים של הישוב והתנועה: יחס של לוֹיאליות וקואופירציה בכל המסבות והתנאים, עם כל ההתנגדות האפשרית לשיטות ולפעולות מסוימות של אלה, או יחס של אופוזיציה תוקפנית־מסקנית; ה) על היחס לארגונים ולהסתדרויות של הצבור האזרחי, העומדים מחוץ להסתדרות הציונית, ואפילו נלחמים בה; על אפשרות של שתוף־פעולה בתוך כל “גוש אזרחי” שהוא עם ארגונים, שפרקו מעליהם עוֹל חובה ומשמעת לגבי המוסדות העליונים של כנסת ישראל וההסתדרות הציונית ואינם נמנעים מלהלחם בהם מלחמת אויב ומתנקם (הרביזיוניסטים!).

*

ההבדלים גדולים וחשובים מאד. ואם להעמיד אותם על סימן עיקרי אחד, הרי זהו ההבדל היסודי שבין ציונות אזרחית־מעמדית, שאינה מודה אמנם בתואר זה, אולי מפני שקצרה ידה לקיים למעשה בישוב ובציונות קו של מעמדיות ימנית מסקנית, אבל היא רואה את עצמה כשליחו ובא־כחו של מעמד אחד מסוים בישוב ובעם, הלא הוא המעמד האזרחי, או הבינוני, המצוּוה להגן על עניניו וצרכיו בניגוד למעמד הפועלים, ובין ציונות כללית־עממית, שאינה רואה, ואינה יכולה לראות בשום פנים ומדה את ענינה של הציונות כענינה של מעמד אחד מסוים בעם, ולפיכך אינה מזהה את עצמה עם מעמד אחד או עם שיטה כלכלית אחת דוקא, אלא היא מתיחסת יחס של חיוּב ועדוד לכל הכחות החיים בעם והפועלים בבנין הארץ, ואין לפניה אמת־מבחן אחרת אלא טובת הציונות כולה: הרחבת־עמדות ובצור־עמדות בארץ, הרחבת האפשרויות לעליתם ולקליטתם של המונים. יש ציונות כללית, שהיא תמיד, בכל מהותה וגלוייה, אזרחית, ורק אזרחית, והיא רואה חזות הכל בהגנה על ענינו של המעמד האזרחי, בכל המסבות והתנאים; ויש ציונות כללית, הרואה כל־פעם את עיקר תפקידה בהגנה על אותן העמדות, הטעונות הגנה מיוחדת ובצור מיוחד באותה שעה: היום על ההתישבות הלאומית, על העבודה העברית; מחר על הלשון העברית, על החנוּך הלאומי האחיד, על עיקר הארגון הלאומי והמשמעת הלאומית, על הסדר יחסי העבודה על הבסיס של מרות לאומית, על עיקר תוצרת הארץ; ומחרתים – על ההתישבות הפרטית, על עליתו והתישבותו של המעמד הבינוני, על עיקר העזרה השיטתית־הקונסטרוקטיבית להמוני הצבור האזרחי, על עיקר שווי־הזכויות של חלקי העם השונים בעליה, בהתישבות בתקציב הציוני.

*

הגדרה זו לשני הזרמים בציונות הכללית, כמו כל הגדרה פשטנית, שבאה להעמיד סבך תופעות מרובות־פנים־וגוונים על סימן אחד או על סימנים מעטים, ודאי אינה מדוייקת כל־צרכה, אין בה אמת מוחלטת. לא זו בלבד, שבכל מחנה בפנים לא כל הדעות שוות בכל פרטי־פרטיהן, ואין האישים המובהקים, אנשי הפולמוס והזיזין הבולטים, משמשים עדות נאמנה להלך־רוחו הכללי של צבורם, אלא שברוב הענינים יש בשני המחנות גם יחד התפתחות מתמידה, הכל שוטף, מתהוה ומסתגל לתנאי השעה והסביבה. ואם בשעות כתקונן כך ­ – בימים האלה על־אחת־כמה־וכמה. הרבה מאותם ההבדלים המהותיים ודאי במקומם עומדים. אבל כמה הבדלים אחרים טושטשו, בטלו, אבד טעמם במשך הימים. המבחן הגדול לא יצא לבטלה. ימי האימים והסכנות האלה טשטשו במדה מרובה את נגודי המעמדות והמפלגות, אם כי לא מחקום לגמרי. גם באגף הימני של הציונות הכללית פגה במדה מרובה החריפות המעמדית. אי־אפשר לו לציוני בימינו שלא לראות את האויב המשותף, את הסכנות המשותפות ואת התפקידים המשותפים לכולנו; אי־אפשר לו שלא ירגיש בתפקיד הגדול, ששעה זו מטילה על כולנו לשם תחיתה והצלתה של הציונות כולה, לשם הצלת עמדותינו ועתידנו הלאומי, – בתפקיד של אחוּד המפולג, של לכוד כל כחותינו לשם מאמצי הגאולה האחרונים. ההרגשה הלאומית הטבעית אומרת לנו: אין טעם, אין צדוק מוסרי לכל התפלגותנו הפנימית בימי הרעה האלה; כל שכן, שאין טעם ואין שחר לפילוגי המחנה הציוני הכללי בתוכו עצמו. ודאי לא כל הנגודים וחלוקי־הדעות והנטיות יעלמו מהיום ולמחר: גדול כח ההרגל, שנעשה “מסורת” ופרוגרמה, גדול כחם של משקעים פסיכולוגיים מכחה של תביעה מוסרית־ראשונית, אבל אין להשלים עם הרגל רע, אין לעשותו קבע וגזירה שאין להרהר אחריה, הרבה מנמוקיה ומגורמיה של הדיפרנציאציה המופרזת, שעשתה שמות בנו, בטלו ועברו מן העולם. הגיעה השעה להעמיד נגד תהליך זה, שנהפך לנו לרועץ, את התביעה לציונות אינטגרלית, לאחדות המפולג לשם התפקידים החיוניים המשותפים.

*

כמה מן התפקידים המיוחדים, שנטל לעצמו כל פלג מפלגי הציונות הכללית בשעתו, עבר זמנם, פקעה אקטואליותם או בטל יחוּדם. בכמה חוגים חשובים ונבונים של האגף הימני נחלשה, בתוקף המציאות, ההתנגדות המעמדית לשמאל. חניתא נעשתה סמל ועדות לשנוי ערכים חברתיים בחיינו. משה סמילנסקי הוא דוגמא מאירה לדבר. מצד אחר בטלו, או בטל יחודם של כמה תפקידים, שהאגף השמאלי של הציונות הכללית נטל לעצמו. אין ההודאה בתפקידי ההון הלאומי בבנין הארץ בהסדר חיינו הכלכליים, בעיקר הפקוח הלאומי על עניני ההון והעבודה גם יחד, מיחדת ומבדילה בימינו אלה את ה“התאחדות” מן ה“ברית”; אין תפקיד ההגנה והעזרה לצבור הפועלים בארץ במלחמתם לקיומם וליצירתם – תפקיד אקטואלי, המחייב את קיומה הנבדל של “ההתאחדות כבעלת־בריתו של צבור הפועלים: צבור זה התערה בארץ, הכה שרשים מוצקים במפעל הציוני, כבש לו עמדות תקיפות וראשונות במעלה, ושום מתנגד ו”אויב מעמדי" לא יוכלו עוד להזיזו ממקומו. אין ה“ברית” עם צבור הפועלים תפקיד אקטואלי־הכרחי לציונות הכללית הפרוגרסיבית, משום שצבור זה אינו זקוק בעצם לעזרתה; וכנגד זה תפקיד אקטואלי הוא לה לסייע למאמצים שיטתיים ונאמנים להרים את “הצבור האזרחי” משפל המדריגה החברתית והחמרית, לטפל בעליתו, בהתישבותו ובארגונו של צבור זה, לשתף עצמו במלחמה לעיקר שווי־הזכויות של חלקי העם השונים במפעל הציוני, – כל־עוד יש צורך במלחמה זו.

*

עדיין מרובים הקשיים והמכשולים בדרך האחוד של המחנה המפולג; עדיין קיימים הנגודים הסוּבּייקטיביים, הקשים מן הנגודים הפּרוגרמתיים. אין זה דבר קשה ביותר לנסח “תכנית”, שתתקבל על דעת שני הצדדים; קשה הרבה יותר למצוא טכסיס משותף לשניהם. המרחק הפסיכולוגי שביניהם לא יגושר מהיום ולמחר.

ןיש גם קשיים עניניים, פרובלימות הנובעות מאָפיים ומיחסיהם על שני המחנות בגולה, מן ההבדלים, המגיעים לפרקים עד לידי נגודים, שבין חלקי המחנות שבארץ מצד אחד ובין חלקיהם שבגולה מצד אחר.

אבל יש, כמדומה, רצון טוב להתגבר על הקשיים (אם כי יש גם הרבה מן המורך וההססנות). ארץ־ישראל צריכה קודם־כל למצוא את הדרך לעצמה, וסוף ההסכם הכללי לבוא.

אם יש עוד כח חיוני בציונות הכללית, אם עוד לא בטל סברה ולא אבד סכויה להתנער ולשוב ולמלא את התפקיד המרכזי שהיה לה בתנועה הציונית בימי זהרה, הרי היא נתבעת שוב לאותה החובה הגדולה של שעת־המפנה הראשונה:

כחות נפרדים, התלקטו, התקוששו!

(“הארץ”, י“ח סיון, תרצ”ח).