רקע
משה גליקסון
על התאחדות הציונים הכלליים (לקראת ועידתה הארצית)

 

א    🔗

לא אגלה סוד אם אומר, כי מהותה העצמית של התאחדות הציונים הכלליים, המבדילה בינה ובין סיעות אזרחיות אחרות בציונות, לא התגבשה ולא הוגדרה עד היום כל צרכה מן הבחינה החיובית. ולא שהשקפותיה הפרוגרמתיות ותביעותיה החיוביות של ההתאחדות לא נוסחו או לא נתבררו עד היום כל־צרכן. במשך שנתים שעברו מיום יסוד ההתאחדות בקראקוי, הוא היום שבו נפרדה הציונות הכללית העממית מן הציונות הכללית האזרחית ונתגדרה מזו גם התגדרות ארגונית, היתה לה להתאחדות ההזדמנות פעם ופעמים לקבוע את יסודותיה הפרוגרמאתיים ואת עמדתה בשאלות העיקריות של הציונות בדברים ברורים והחלטיים, שאינם משתמעים לשני פנים. המצע־לבחירות של ההתאחדות לקראת הקונגרס הי“ט, החלטות סיעת־ההתאחדות הגדולה בלוצרן, ששמשה במדת האפשרות גם מעין ועידה עולמית להתאחדות, והועידה הארצית השנתית הראשונה של ההתאחדות בארץ־ישראל, שנתקיימה בסוף יאנואר אשתקד, קבעו עיקרים וכללים להלכה הציונות ולמעשה הציוני, שדי בהם כדי לשמש דגל ודרך ברורה למפלגה. אבל שני דברים גרמו לעכב את התגבשותה של ההלכה ואת התבהרותה של הדרך: א) הקושי הגדול בהגשמת תביעותיה המיוחדות של ההתאחדות, כפי שהובלטו ביחוד בחלק הארצישראלי של התנועה (ולכתחילה לא יכלו עסקני ההתאחדות להשלות את נפשם, שתביעות ומשאלות, הבאות בשם עיקר חדש בציונות של התקופה הזאת בשם עיקר ה“אינטגרציה”, עיקר ההתאחדות והתקשרות המפולג לחטיבה חיונית אחת, בניגוד לעיקר ה“דיפרנציאציה”, ההתפלגות לפי נגוּדי אינטרסים וחלוקי־ דעות, הקובע למעשה, אם לא להלכה, את אָפין ודרכן של הסיעות האחרות בציונות, – ימצאו אזנים קשובות מהיום למחר), טשטש במשך הימים את פעולתן והחליש את כחן של הסיסמאות האלה אף כלפי־פנים, וקצת אופורטוניסטים ו”אנשי־מעשה“, אשר לבם לא היה שלם לכתחילה עם האידיאולוגיה של ההתאחדות, או שאין לכם בכלל ל”אידיאולוגיה“, יכלו לזלזל ביסודות הפרוגרמתיים, המיחדים את ההתאחדות בתוֹך הציונות, או לערער עליהם ולעורר כל יום מחדש את הוכוח על יסודות וגופי הלכות. ב) מצד אחר נעשה לכתחילה מעשה ההתאחדות בקצת חפּזון, והזרמים השונים, שנצטרפו בקראקוי ואחר־כך בלוצרן להתאחדות אחת, לא נתמזגו התמזגות שלימה. ביסודו של מעשה ההתאחדות הונח לא הסימן החיוּבי של אחדות הדעות והשאיפות, לכל־הפּחות בענינים העיקריים, אלא הסימן השלילי של התנגדות לציונות הכללית הימנית מסוג ב' (ה“ברית”). ולא כל הזרמים, שנכנסו לתוך ההתאחדות, גילו מדה אחת של רצון והכשרה להתמזגות. וההחלטות הנאות והברורות של לוצרן ושל הועידה הארצית הראשונה להתאחדות בארץ־ישראל, שהיו מספיקות להלכה לקבוע את אחדות המגמה והדרך, לא הספיקו למעשה לקרב את ההתמזגות המליאה, ומה גם שלא כל הזרמים התיחסו במדה אחת של כובד־ראש ל”נייר" של החלטות ועיקרים פרוגרמאתיים.

וכך מתקיימים למעשה עד היום בתוֹך ההתאחדות זרמים שונים, המחולקים ביניהם בנוגע לכמה שאלות בציונות, ודבר זה מעכב את התפּתחותה של ההתאחדות, מחליש את כח פעולתה בתנועה, שלא לפי ערכה של הסיעה הגדולה ביותר בציונות לאחר סיעת העובדים. אין אמנם חלוֹקי דעות ונטיות ניכרים בין אנשי סיעת “המתקדמים” לשעבר, בין חברי סיעת הציונים הכלליים בתוך הסתדרות העובדים, הנמנים על ההתאחדות, ובין אנשי הקבוצה “קדמה” מעולי גרמניה לשעבר, אם כי גם בין אלה יש קצת הבדל גוונים ונטיות פסיכולוגיות, וכנגד זה אה מוצא חלוקי דעות ונטיות בין כל אלה מצד אחד ובין כמה מחברי סיעת “הרדיקלים” לשעבר מצד אחר.

הבדל זה נוגע לעצם דרכה של התאחדות הציונים הכלליים בתוֹך התנועה. הללו – העצמאות של דרך זו היא להם עיקר, והללו הברית עם אגף העבודה בציונות היא להם עיקר. הללו אומרים: דרכה של הציונות הפרוגרסיבית היא דרך הפרוגרמה העצמית, דרך הרצון העצמי, דרך הציונות האינטגרלית־הסינתיטית, שהסיעות והמפלגות האחרות בציונות אינן יכולות להודות בה, דרך העצמאות הפוליטית, המבקשת אמנם, לפי עצם מהותה, את שתוף הפעולה והאחריות של כל חלקי התנועה והישוב, אבל אין היא קשורה וכרוכה לעולם אחרי סיעה מן הסיעות, אינה מזהה את עצמה לא עם הימין ולא עם השמאל, אינה נמנעת להתנגד לאלה ולאלה, כשהיא רואה צורך בכך, לתפוס עמדה תקיפה ברוח השקפותיה היסודיות, לתבוע בשעת הצורך תביעות נמרצות מאת הסיעות האחרות, להתנות תנאים למשטר של קואליציה בציונות, עם כל הודאתה בצורך ההכרחי שבמשטר זה, – תנאים של שותפות כנה ונאמנה, של תכנית־עבודה מינימלית משותפת וכדומה. והללו אומרים: הציונות הכללית הפּרוגרסיבית קשורה, לפי עצם טבעה, ביסודות הסוציאליים־הפרוגרסיביים, באגף העבודה, שותפת היא להם במלחמתם לעבודה עברית, לעבודה מאורגנת, לתנאי־עבודה הוגנים, להסתדרות עובדים אחת, להתישבות לאומית; ולפיכך הפוליטיקה שלה צריכה להיות תמיד זו שלבעלי־ברית לאגף העבודה, לסיעת הפועלים. ובעלי הברית צריכים להיות בעלי נמוּס וטאקט ולא להתערב ביותר בעניני הצד השני: יש מקום להצעות ידידותיות, אבל אין מקום ל“תנאים”.

ואפייני הוא הדבר: לפני הקונגרס בלוצרן, בשעה שאנשי ההתאחדות בכללם נלחמו לקואליציה רחבה בציונות, לא היו הרדיקלים נלהבים ביותר לדרישה זו והיו נוטים להסתפק בקואליציה מצומצמת. ואלו עכשיו הם מוכנים לקיים בכל הנסיבות את הקואליציה שנוצרה בלוצרן, עם כל האכזבות שהנחילה לצד החלש שבשותפות, כמו שהיא, ואין דעתם נוחה מ“תנאים”.

*

התפּתחות הענינים בציונות בשנות המבחן האלה הצדיקה וחזקה בעצם את היסודות הפּרוגרמתיים של ההתאחדות ואת עמדתה בשאלות העיקריות של הציונות, כפי שנקבעו בהחלטות הועידה הארצית הראשונה של ההתאחדות בארץ־ישראל.

הנסיון הפוליטי הקשה, שאנו מתנסים בו בשעה זו, מצדיק ומצווה קודם כל את תפקיד ה“אינטגרציה” בתנועה, את בקשת היסודות המאחדים והמקשרים בציונות בדרך של שותפות הפעולה והאחריות של כל חלקי התנועה והישוב לשם המטרה העליונה המשותפת. אין הפרובלמות הפוליטיות הגדולות, המכריעות בשעה זו, מבדילות כשהן לעצמן בין ההתאחדות ובין שאָר הסיעות הציוניות, אבל יותר מכל סיעה אחרת קרואה ההתאחדות לתפקיד של יצירת החזית הפוליטית המאוחדת, של לכוּד הכחות ואחוּדם לשם המערכה המשותפת.

ואם במערכה הפוליטית תפקידה של ההתאחדות הוא תפקיד מעורר, מתווך ומאַחד, בנגוּד לנטיות אפשריות של משחק באופּוזיציה ובקשת חשבונות מפלגתיים, הרי במערכה הכלכלית, אשר ממנה בסופם של דברים תוצאות לעתידנו ולעתיד מפעלנו בארץ, ענינה של ההתאחדות הוא להלחם לסינתיזה לאומית עליונה של צרכים, אינטרסים, שאיפות, דרכים ומיתודות משקיות, על הבסיס של מרות לאומית ופקוּח לאומי על החיים הכלכליים, של איניציאטיבה לאומית לתקנתם הכלכלית של החוגים הרבים והשונים בישוב, של “איטאטיזם” לאומי בחיים הכלכליים, אם ניתנה רשות להשתמש, למען הקצור, במונח המושאל הזה שלא כמשמעותו הראשונה. נסיון השנים האלה של שפל כלכלי, של מהומות הדמים והזעזועים המשקיים ושל המזימות הפוליטיות שבאו לאחריהם ופעולתן המשתקת בשדה הכלכלה, הוכיחו גם לחסידים הנלהבים של האיניציאטיבה הפרטית האכסקלוסיבית, כמה גדולים הלקוים והתקלות שבמשטר זה. המצב הכלכלי הרעוע של הישוב בשעה זו מאשר אף הוא את עמדתה הפּרוגרמתית־היסודית של ההתאחדות, התובעת את התכניתיות המשקית, את הפקוח הלאומי ואת האיניציאטיבה הלאומית בכלכלה, את הפעולה המשותפת והמותאמת של ההון הלאומי וההון הפּרטי. ומכאן הדרישה הנמרצה של ההתאחדות, שעדיין לא מצאה את תקונה, – הדרישה למועצה כלכלית עליונה של התנועה והישוב, שתהא מוסמכת לרכז, להדריך, להתאים, לפקח, לעורר לפעולות־הגנה פוליטיות מוסמכות־מרוכזות בשטח הכלכלה, למנוע תקלות ופגעים של “משחק הכחות החפשי”, ותשמש לפעולה תכניתית משותפת של המוסדות הלאומיים המרכזיים, הקרנות, הבנקים, באי־כח החוגים הכלכליים השונים בישוב, הם והסתדרויותיהם ומפעליהם המרכזיים.

מפעל זה, המועצה הכלכלית העליונה, עדיין לא בא לעולם, אף־על־פי שבלוצרן הוחלט עליו בחיוּב. מנהיגי הפועלים אינם נלהבים ביותר לענין זה; מטופלים הם בדאגות ובענינים משלהם, ודי להם, שיפקיעו את עצמם. לצרכי תכניתיות, מימון, רכוז, התאמה ופקוּח בסקטור המשקי שלהם עצמם, יש להם מוסדות ומפעלים משלהם, כנהוג. הנהלת הסוכנות אף היא היתה שקועה בדאגות בלי סוף, ועד כמה שנפנתה לאיניציאטיבה פיננסית וכלכלית לצרכי השעה – ויש לציין שאכסקוטיבי זו עשתה בשטח הכלכלה בשנות הרעה האלה יותר מכל אכסקוטיבי אחרת – נפנתה לצרכיו של חלק אחד מסוּים של הישוב (ביצור!), אם מתוך סימפּתיות טבעיות של רוב חבריה, אם מפּני לחץ ממשי יותר מצד זה, ואם מפּני שכאן מצאה מן המוכן את העזרה לאיניציאטיבה שלה, את הכלים והמכשירים והמוסדות, המוכשרים והאחראים להגשמת הפעולות. בין כך ובין כך – וצרכים חיונים־הכרחיים של חוגים אחרים שבישוב לא מצאו את תקוּנם בימי המבחן הקשים האלה. לא היתה שום פעולה ממשית של סיוּע, של עדוּד, של איניציאטיבה וארגון לצד זה. הזעקה הקיפה את הישוב: המעמדות הבינונים שבישוב, פרדסנים, אנשי תעשיה זעירה, סוחרים זעירים, נתונים במחנק מחוסר שיטת אשראי מתוקנת בשעת צרה זו, המונים מקפחים את קיוּמם, את משקיהם, את משלח־ידם, מבלתי יכולת לעמוד בתנאי ההלואות של מלוים ברבית פרטיים – ודבר לא נעשה, כדי למצוא תקנה צבורית לקלקלה הגדולה, כאילו גורלם ועתידם של המונים בישוב, שאינם נמנים על מעמד הפועלים, אינו נוגע למוסדותינו העליונים, אינו ענין לאיניציאטיבה לאומית. נעשה דבר־מה להקלת תנאי האשראי לחקלאים, העובדים בעבודה עברית טהורה. אבל מדתה של פעולה זו קטנה ביותר בהשואה לצורך, ועדיין קובלים אנשי השרון על הפליה בתנאי האשראי שלהם בהשואה לאותם של משקי “ההתישבות הלאומית”.

*

כללו של דבר: נסיון השנים האחרונות אישר מצד אחד את אמתות תפיסתה של ההתאחדות בצרכינו הכלכליים, אישר את הדרישה ל“איטאטיזם” לאומי, לאיניציאטיבה לאומית, לפעולה לאומית שיטתית בשטח הכלכלה לתקנת החלקים השונים שבישוב. די להזכיר את ענין נמל תל־אביב והתנועה לכבוּש מפעלי־ים, את ההתעוררות לאספקה עצמית של הישוב מתוצרת החקלאות והתעשיה שלו, וכדומה, כדי לראות, עד כמה דרישותיה הפרוגרמתיות של ההתאחדות, שעוררו בשעתן גיחוּך של חמלה בחוגי אנשי־המעשה, נביאי האלהים האדירים של האיניציאטיבה הפרטית הטהורה, מושרשות בקרקע המציאות שלנו. ומצד אחר די בדוגמאות המעטות שהובאו לעיל בשביל לראות, עד כמה רחוקים אנו עדיין מן הפעולה הלאומית השיטתית לתקנת מצבם של חלקי־הישוב השונים. ועל הדוגמאות ההן יש להוסיף כהנה וכהנה. אף ענין התישבות המעמד הבינוני שייך לכאן: קובלים בצדק, שאף מכספי המחלקה להתישבות יהודי גרמניה נהנים אנשי המעמד הבינוני אך מעט מאד, שלא לפי מדת הצורך והאפשרות האובייקטיבית. ואף לבטיהם של קבוצי סיעת העובדים מן הציונים הכלליים הם ענין לכאן.

היש עוד צורך לעמוד ביחוד על אותה פרובלימה גדולה, שההתאחדות היתה טוענת לתקנתה מיום ליום ומשנה לשנה, ושלא מצאה עד היום את תקוּנה, בעיקר מפני התנגדותו של צבור הפועלים? מתוך תפיסתה הציונית היסודית, התובעת מרוּת לאומית בחיים הכלכליים, פקוּח לאומי על ההוֹן ועל העבודה כאחד, דרשה ההתאחדות את הסדר יחסי־העבודה בישוב על בסיס לאומי כללי, דרשה חוקת־עבודה כללית של הישוב, שעיקריה יהיו “הדאגה לצרכי הפועל ולצרכי המשק גם יחד, הגנה על העובד ברוחה של פוליטיקה סוציאלית־פרוגרסיבית, שמירת יחסים הוגנים בין הצדדים ומניעת סכסוכים וזעזועים במשק”. סיעת ההתאחדות בלוצרן ואחריה הועידה הארצית הראשונה של ההתאחדות בארץ־ישראל דרשה, "כצעדים הכרחיים ראשונים לסדור יחסי־העבודה על יסודות של מרות לאומית", “חוזים קולקטיביים בין נותני העבודה וארגוניהם ובין הארגונים המקצועיים של הפועלים, עיקר בוררות־החובה כחלק אורגני ויסודי לכל חוזה קולקטיבי, לשכות־עבודה משותפות (לפועלים ולנותני־עבודה) ומוסדות קבועים לתווך ולבוררות בהשתתפות באי־כח המוסדות הלאומיים בלשכות העבודה ובמוסדות הבוררות כצד שלישי מכריע”.

היש צורך לומר, כמה רחוקים אנו עדיין מ“צעדים הכרחיים ראשונים” אלה “לסדור יחסי העבודה על יסודות של מרוּת לאומית”, עד כמה עצם המונח של מרוּת לאומית ביחסי העבודה פסול הוא עוד בעיני חלקים גדולים של צבור הפועלים? אבל מה נטעון על צבור הפועלים, והרי אף בחוגים אזרחיים רבים אנו מוצאים לפעמים מדה גדולה של חולשה ספקנית לכל עצם הדרישה הזאת של הסדר לאומי ליחסי העבודה. חולשה זו היתה אף היא אחד הגורמים המעכבים את הפתרון הרצוי של השאלה החמורה. והאמת מחייבת להודות, שאף קצת אישים רפֹרזנטטיביים של ההתאחדות לא ניקו מחולשה זו ואפילו מיחס אירוֹני ל“אנשים הטובים”, המתיחסים בכובד ראש לשאיפותיה, לדרישותיה הפּרוגרמתיות ולהחלטותיה של ההתאחדות, ו“המדברים על מרות לאומית בעניני העבודה”…

התאחדות הציונים הכלליים לא תמלא את תפקידה הגדול בציונות, לא תעשה כח מכריע בתוֹך יחסי הכחות שבתנועה לשם הסינתיזה היצירית העליונה, אם לא תדע לשמור על דרכה העצמאית ועל רצונה העצמאי, אם לא תדע להסיק מסקנות־מעשה מתפיסתה הציונית היסודית.


 

ב    🔗

פרובלימה גדולה, הקרובה ביחוד להתאחדות הציונים הכלליים לפי כל תפיסתה הציונית, ושהיא מתחבטת בה זה זמן רב ללא ישע והתקדמות, היא שאלת האחדוּת הלאומית בחנוּך.

קשה ומסובכת היא ביותר שאלה זו, לפי שהמצב המדאיג הקיים בישוב, החנוך הנפרד לפי מעמדות ומפלגות מתבסס לכאורה על עיקר חיוּבי גדול, שהונח ביסודה של ההסתדרות הציונית ושהוא קרוב ויקר ביחוד לציונות הכללית לפי עצם מהותה, הלא הוא עיקר הסבלנות בדברים המסורים ללב ויחסי כבוד בין בעלי הדעות השונות, אשר בלעדיו לא תתכן עבודה משותפת לשם התכלית הלאומית המשותפת.

אלא שאירע לעיקר גדול זה בתולדות החנוך הלאומי שלנו מה שאירע לפעמים בכלל לכבושים גדולים בתולדות הרוח האנושי: הוא נתרוקן מתכנו, ולא עוד אלא שנעשה פלסתר והתחיל משמש למטרות, שהן ההפך הגמור מתכליתו הראשונה: מן התכלית הלאומית העליונה המשותפת. במקום ההסכם שנקבע בשעתו לפתרון שאלת החנוּך הלאומי לחלקי העם השונים: אחדוּת היסוד והתוכן בתוך צורות שונות; במקום אוטונומיה פנימית לזרמים חנוּכיים שונים, המאוחדים ביסוד הלאומי המשותף, בא שלטון של מפלגות פוליטיות בחנוך, באה השאיפה לעשות את בית־הספר, דוגמת נכסים אחרים, מכשיר ורכוש למפלגה לצרכיה הספרטיסטיים. מתחילה נמצאו, בתוקף צרכים ממשיים, שהתפּתחות הענינים בעם ובישוב הביאה אתה, תובעים לשלשה זרמים חנוכיים, לשלשה סוגים של בתי־ספר, הכל לפי האידיאה החנוכית המרכזית, שהיא עיקר בעיני חוג מן החוגים, – נמצאו תובעים לבתי־ספר דתיים, שהחנוך הדתי, המסורת הדתית, דעת התורה וקיוּם המצוות הם להם מרכז ועיקר; לבתי־ספר כלליים, העומדים על חנוך לאומי־חילוני ועל השכלה הומניסטית־כללית; ולבתי־ספר לתנועת־העבודה, שעיקר ענינם יהיה הכשרת התלמידים לתפקידי הבנין בארץ, לתפקידים פרודוקטיביים בישוב, להבראת המבנה הכלכלי והחברתי שלנו. כל שלושת הזרמים האלה יש להם בלי ספק זכות קיום והתפּתחות, ואילו זכינו, אילו לא היתה בנו הנטיה המופרזת להתפלגות עד כדי להעמיד בסכנה את האחדוֹת האורגנית־החיונית של הכלל, היינו מגיעים ודאי לידי מזיגה וסינתיזה עליונה של היסודות החיוביים־החיוניים אשר בכל השאיפות והזרמים האלה. למעשה לא הגענו להתפתחות פנימית של בתי־ספר מסוגים שונים לפי תפקידים מיוחדים לצרכי האורגניזם הלאומי כולו ומתוך שמירה על האחדות החיונית העליונה, אלא הגענו להתפּלגות של התפּוררות, למיכניות חיצונית במקום גידול אורגני טבעי, לדיפרנציאציה “חנוכית” לפי הסימנים הפוליטיים של מפלגות ומעמדות, המקנאים לעצמאותם הגמורה ולנכסיהם העצמיים ואינם שועים ביותר לתביעות האחדות העליונה של הכלל. ידועה למשל, הכרזתו של אחד מעסקני החנוך של הסתדרות העובדים בעתונם של פועלי ארץ־ישראל: “טשטוש והתעלמות הם כשבאים להעמיד את יחודו של החנוך שלנו על ‘החנוך לעבודה’”. אלא מה? “חנוך פוליטי־מעמדי נבדל” בפירוש, חנוך “סוציאליסטי ממש”. ומכאן גם הדרישה לגני־ילדים נפרדים לילדי העובדים: את המחיצה בין מעמד למעמד יש להעמיד כביכול עוד על־יד עריסתו של התינוק.

במדה מרובה באה התפּתחות מדאיגה זו בשל בעלותן של המפלגות על סוגי בתי־הספר השונים, בשל הזדהותם של הזרמים החנוכיים עם שלטון מפלגות בחנוך.

ועיקר הרע הוא, שמבחינה “חוקית” יש להם לבעלי מגמת הפירוד על מה לסמוך. חוקת החנוך הרשמית שלנו, שנקבעה בקונגרס בציריך, קבעה למעשה את שלטןן המפלגות בחנוך. אף המזרחי, שנהפך בשעתו מזרם רוחני־אידיאולוגי למפלגה פוליטית וסיגל לעצמו את התכונות השליליות של מפלגות פוליטיות, נתן את ידו לחטא הלאומי הזה, משום שאף הוא רצה באבטונומיה חנוּכית פוליטית. והציונים הכלליים, שמעולם לא התעמקו בפרובלימות של החנוּך הלאומי – לצערנו עלינו לציין, שאף המלחמה, המתנהלת בשנים האחרונות מצד חלק מסוּים ממחנה הציונים הכלליים בחנוך המעמדי משמאל, יותר משיש לה אופי של בירוּר עניני והגנה פּרינציפּיונית טהורה על עיקר החנוך הלאומי המאוחד, יש לה אופי של פולמוס פוליטי – סמכו אף הם את ידם על אותה חוקה, אשר כל ההתפתחות החדשה לצד מגמת הפירוּד והחנוך המעמדי נשענת עליה. המעשה החשוב השני, המכריע, לצד מגמת הסיפאראטיזם בחנוך נעשה אחר־כך כידוע בקונגרס בפראג. כפי שהסברנו כבר בהזדמנות אחרת.

במצב החוקי הקיים, כל זמן שחוקת ציריך והחלטת פראג בתקפן עומדות, אין להלחם במגמות הסיפאראטיזם בחנוך בדרך הפּשוטה והקלה של מניעת תקציבים. חוק רע אף הוא חוק, ואנו מצווים על שמירתו. ההתנגדות למגמת הפירוד וההתפוררות בחנוך מחייבת מלחמה שיטתית לשנוי חוקת־החנוך של כנסת־ישראל לצד מגמת האינטגרציה ההכרחית.

התאחדות הציונים הכלליים מתחבטת, כאמור, זה כבר, מתוך תפיסתה הציונית היסודית, בפרובלימה גדולה זו. הועידה הארצית הראשונה של ההתאחדות בארץ־ישראל דרשה מבחינה זו שנוי יסודי של חוקת החנוך של כנסת־ישראל, דרשה “הוצאת בתי־הספר מרשותן של מפלגות פוליטיות ובסוּס היסודות הלאומיים המשותפים בחנוך. בדרך ההתפתחות והמזיגה של היסודות החיוביים אשר בבתי־הספר מן הסוגים השונים, וברשות לאומית עליונה אחת”.

החלטה־משאלה נאה זו במקומה עומדת מאז ועד היום; לא זזנו אף כמלוא נימא לקראת הגשמתה. אבל אין דרך אחרת, אין תקנה אחרת לחנוך הלאומי שלנו, לאַחדוּת הלאומית בחנוך. היסוד של אחדות לאומית בחנוך אינו יכול להיות היסוד העלוב של אחוּד בענינים כספיים ואדמיניסטרטיביים לבד.

השאיפה לסינתיזה חיובית חדשה, לאינטגרציה לאומית בחנוך הוא מתפקידיה החשובים ביותר של התאחדות הציונים הכלליים (כשם שהשאיפה ל“אינטגרציה”, להתאחדות ולהתקשרות המפולג לשם התפקידים החיוניים העליונים של התנועה היא בכלל עיקר ענינה של הציונות הכללית), – היא קודם־כל תפקידו של בית־הספר הכללי.

*

ויזכר כאן עוד סעיף “קטן” אחד מעניני רוח ותרבות, הנובע גם הוא מתפיסתה הציונית המיוחדת־המאַחדת של ההתאחדות. כשם שאין הציונות הכללית העממית מזהה את עצמה עם מעמד אחד מסוים או עם שיטה משקית אחת מסוימת, כך אין היא יכולה לזהות את עצמה, בתורת צבור, עם הסתכלות־בעולם אחת מסוימת. אבל אף אין היא שוללת מצד עצמה שום דעות ואמונות, דתיות או חברתיות, ולא עוד אלא שהיא מתיחסת אליהן בחיוב ובכבוד, עד כמה שיש בהן כדי לשמש דחיפה וכח מחולל בבנין הארץ. ציונות כללית עממית, היודעת להתיחס יחס של חבּה ועדוּד לכל כח חיובי־קונסטרוקטיבי בתנועה ובישוב, אינה יכולה להתיחס יחס של איבה לאמונה הדתית, או לאמונה הסוציאליסטית, המעוררות גם שתיהן את האידיאליזם של הבונים ומשמשות מתוך־כך כח דינאמי חשוב בבנין המולדת. ולא זו בלבד אלא שכל חבר של התאחדות הציונים הכלליים יכול לעצמו להיות כרוך אחרי השקפת־העולם הדתית, או הסוציאליסטית, בלי שאמונתו הציונית הכללית תפגע מתוך כך. הרב גולדבלום החרד ופרופסור ברודצקי, חבר מפלגת העבודה באנגליה. שניהם חברים חשובים מאד של ההתאחדות. ואין צורך לומר, שעיקר השותפות של הסיעות השונות בציונות לעבודה ולאחריות, זו אבן־היסוד בבנינה הציוני של ההתאחדות, מחייב יחס של כבוד לרגשותיהם של השותפים. כללו של דבר, ההתאחדות אם תהיה נאמנה לעצמה, תגן תמיד על עיקר הסבלנות בדברים המסורים ללב, שהיא רואה בו יסוד ותנאי הכרחי לעבודה לאומית משותפת, אבל לעולם לא תתן את ידה ל"מלחמת־קולטורה ולכל מה שיש לו ריח של פולמוס אנטי־דתי או הפגנה אנטי־דתית, ולא תתן לזלזל בהסכמים ובהחלטות, שבאו לאָפשר ליהודים הדתיים את השתתפותם המלאה בעבודת הבנין ללא מצוקת־מצפון.

בהצעה של תכנית שבאה לפני סיעת ההתאחדות בלוצרן (ולא הספיקו לדון בה לכל פּרטיה), נאמרו בענין זה הדברים האלה:

“עיקר השותפות לעבודה ולאחריות בבנין הארץ מצד כל הסיעות והמפלגות שבעם מחייב, על־יד עיקר הסבלנות והחופש בדברים המסורים אל הלב, יחס של כבוד לרגשותיהם ולקדשיהם של אחרים, יחס של כבוד לערכי דת ומסורת, שנקדשו באומה מדור לדור והקדושים עד היום בעיני חלק גדול של האומה. בבנין הלאומי אין מקום ליחס של פגיעה וזלזול פומבי בשמירת השבת ומועדי ישראל ובערכים חשובים אחרים של דת ומסורת ישראל. “ההתאחדות” עומדת בכל תוקף על הדרישה, שבהתישבות הלאומית, במוסדות הלאומיים ובכל פעולה צבורית ימנעו בהחלט מחלול שבת ומועד ומכל פגיעה פומבית אחרת בדת; ההתאחדות דורשת את קיומן של ההחלטות השונות, שנתקבלו בענין זה בקונגרסים האחרונים ובמושבי הועד הפועל”.

נראה לי, שבדברים האלה הובעה עמדתה ההכרחית של ההתאחדות בפרובלימה גדולה זו של היחס לערכי דת ומסורת בציונות.


(“הארץ”, ל' סיון־ב' תמוז, תרצ"ז)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!