א    🔗

החומר האנושי החדש, שהעליה החדשה מביאה אל הארץ, מחייב לא רק את ההנהלה הציונית לשוב ולעיין בשיטת עבודתה, ליתן את דעתה על החומר האנושי הזה, לסייע לקליטתו בארץ ולהתאימו לצרכיו הלאומיים של הישוב ולמצוותיה של כלכלה לאומית בריאה. העליה החדשה מחייבת גם את הצבור, על כל חלקיו ומעמדותיו, לבדוק ביחסיו ובנטיותיו הכלכליים, להסתלק מנטיות של סימפּתיה ואנטיפּתיה מעמדיות ולקיים רק מדת בחינה אחת: את מדת התועלת הכלכלית, מדת־ההרחבה של יכולת הקליטה ואפשרויות הפרנסה בארץ. יחידים, הדואגים לתקון נשמתם הם, השואפים לחידוּש יסודות החיים שלהם, ודאי רשאים לנהוג מנהג התבדלות, ליצור להם איים סוציאליים מובדלים על טהרת האידיאל האנושי הנשגב של שלטון הצדק והעבודה. ואולם אם רוצים הם לראות עם זה בציונות תנועה של המונים, תנועה, שבאה ליתן תשובה על שאלת “לאן” של רבבות־רבבות יהודים שנה־שנה, אין הם יכולים ואין הם רשאים לעשות את דרכם נורמה וחובה על הכל ולגזור על שאר הדרכים לקליטת־עליה ולבנין־הארץ. הפועל העירוני והכפרי, חבר המושב והקבוצה, רשאים להיות שמחים בחלקם ולברך שבע פעמים ביום את אלהיהם על אשר עלתה להם למצוא את הדרך לתקנתם הלאומית והחברתית כאחת, על אשר נערו מכפות רגליהם את אבק הגלות ואת תקלותיה הסוציאליות בבת־אחת – להתגאות על אלה שלא מצאו את הדרך הזאת ולנהוג בהם זלזול לא יהא ממדת היושר. אם לעליתם ולקליטתם של המונים, של העם אנו מתפללים, הרי אי־אפשר לנו, על־כל־פנים בעתיד הקרוב, בלי “בורסקים” בבחינה סוציאלית, ואַל נא ינהגו ה“בשמים” הסוציאליים זלזול באחיהם הבורסקים. אחת משתי אלה: או שדוחים את המשטר החברתי הקיים, דוחים אותו בהחלט, מיד, בלי שום תנאי ושיור וארכה, או, אם מודים בו ומקבלים אותו לכתחילה, ולוא יהא רק לשם תקופה של מעבר, ועושים אותו שמוש לקליטת העליה ולבנין הארץ, הרי יש ל“הודות” גם בנושאי המשטר הזה ואין לנהוג בהם זלזול.

למעשה הרי צבור הפועלים בארץ מודה במשטר הסוציאלי הקיים; למעשה הרי אין אף אדם אחד בר־דעת בתוך צבור זה, שיצייר לעצמו, שאפשר לקיים בארץ־ישראל, עכשיו ובשעה זו, את עיקרי הסוציאליזם בכל חומר הדין וטהרתו ולפתור עם זה ובדרך זו דוקא את שאלת הציונות והעליה. והואיל וכך, הרי הקפיטל והאיניציאטיבה, הם הסוחר ואיש־התעשיה הם, על־כל־פנים לפי שעה, בעלי־בריתו הטבעיים של צבור־הפועלים, שהטיל על עצמו את הגשמת הציונות ובנין הארץ, ואין יסוד ואין טעם לנהוג באלה מנהג שנוהגים באזרחים ממדריגה שניה.

ודאי: השקפה ריאליסטית זו אינה מחיבת כלל וכלל יחס חיובי לסטרוקטורה הכלכלית הגרועה והרעועה, שהעליה החדשה מביאה אתה בחלקה. ודאי שאין אנו חייבים לנהוג כבוד בכל עסקי־האויר ועסקי־הספּקולציה, שצצים לעינינו ככמהין וכפטריות והעשויים להיות במשך הזמן ל“מחלת־סרטן” לאורגניזם החברתי שלנו. ולא עוד אלא שחובה עלינו להלחם מלחמה צבורית שיטתית בחזיונות האלה, שלא נשתרש בחטא ולא יפשה הנגע עד לבלתי היות לו תרופה ותקנה. ואולם צריכים אנו להבחין בין עסקי־אויר וספסרות ובין מפעלים בריאים וטבעיים בתחומי המשטר הבורגני. הסוחר היהודי, שבא לארץ לא כדי לפתוח ביתן חדש או חנות חדשה על יד מאות אחרות ולא כדי לעשות סחורה במגרשים ובבתים, אלא כדי לפתח ענף חדש של מסחר, כדי להכניס את ארץ־ישראל מצד־מה לתוך הסיסטמה של המסחר־העולמי; איש התעשיה, שבא ליצור או לפתח בארץ ענף תעשיה ולהמציא אפשרות של עבודה ופרנסה לפועל העברי – זכאים לדרוש יחס של כבוד אליהם ואל עבודתם. גם חלוצי המסחר והתעשיה בארץ עניה ושוממה זו חלוצים הם; גם עליהם הוטל משא כבד של יצירה וקרבנות. חוששני לומר: הרגשת “אתה בחרתנו”, החיה בתוך צבור־הפועלים והמכריזה על עצמה בפומבי ובקול רעש גדול, עשויה לשמש עכוּב להתפּתחות ה“חלוציות” בענפי המסחר והתעשיה, שהארץ זקוקה לה כל־כך, ולמנוע דוקא את הטובים מן הציונים האמידים והעשירים מעשות את חובתם לארץ ולבנינה. לא “מלחמת־המעמדות”, כביכול, מרחיקה את האנשים האלה מן הארץ וממפעליה, כטענתם של האידיאולוגים הבורגנים – מלחמה זו היא הרבה יותר חריפה ונמרצה בארצות הגולה, – אף לא מדת הזהירות המסחרית וחשש־הפסד גורמים לכך – גם בארצות־אירופה אין העסקים בטוחים כיום ביותר. הלך־הרוח הכללי, השורר בדך כלל בתוך הצבור הער ביותר שלנו, היחס של זלזול לכל מפעל “בּורגני”, אף במקום שאין יסוד להטיל ספק בכוונותיהם הרצויות של העושים, אינם עלולים לקרב את הלבבות (קראו, לדוגמא, ב“קונטרס” האחרון, במכתב מחיפה, את דברי האירוניה והלעג על ה“תעשיה הכבדה” שלנו, וראיתם, מה היחס למפעלי־האיניציאטיבה בענף התעשיה. הכותב כאילו שמח לאידה של “התעשיה הכבדה”. כאילו לועג למשבתיה, – כאילו תעשיה זו היא אויבתוֹ של הפועל העברי ובנפול ה“אויב” הזה ייטב לו לפועל). יחס זה ודאי אינו עשוי להלהיב את ה“בורגני” המכבד את עצמו לקרבנות ולעבודות יצירה. העסקן הציוני בעל היכולת, התופס עמדה חשובה בצבור בגולה, ואין אדם מטיל ספק בציונותו וברצונו הטוב, אינו יכול להסכים בנקל לקבל עליו מלכתחילה בתוך הצבור הארצישראלי תפקיד של אזרח ממדריגה שניה. מה לעשות? וה“בּוּרגני” אינו עשוי להביא קרבנות בנקל, וקרבנות־כבוד הם אולי מן הקשים ביותר.

הסוחר ואיש־התעשיה הציוני, המוכן להשתתף לפי דרכו בבנינה של הארץ, אינו רשאי לדרוש – ואם איש נבון הוא, ודאי גם לא ידרוש כלל, – שהפועל יסתלק מדעותיו ויתיחס בחבּה אליו ואל המשטר הסוציאלי שהוא מגלם. ואולם זכאי הוא לתבוע לעצמו יחס של כבוד אזרחי. ואם אין צבור הפועלים בארץ דוחה את המשטר החברתי הקיים מיד, מהיום ולמחר, בלי שום תנאי ושיור וארכה, אם מוכן הוא להודות לפי שעה במשטר זה ולעשותו שמוּש לקליטת העליה ולבנין הארץ, אין לו לזלזל בכבודם האזרחי־הצבורי של נושאיו.

ב    🔗

לפני זמן־מה בא לידינו לקבול על יחסים לא רצויים מצד חלק מצבור הפועלים אל אנשי המסחר והתעשיה. היינו מקלקלים את שורת האמת, אילו לא היינו עומדים על יחסים דומים לאלה מצד הצבור הבורגני אל מעמד־הפועלים, שהולכים ומתבלטים בימים האחרונים.

מי שמתבונן בעינים פקוחות אל חזיונות חיינו, אי אפשר לו להתעלם מן הרושם, כי “פולמוס המעמדות” שלנו הולך וגובר שוב בימים האחרונים, ואם לא יושם סכר להתפּתחות זו בעוד מועד, עתידים אנו להגיע בקרוב ליחסים ולחזיונות מעין אלה, שהרעילו את האטמוספירה הצבורית שלנו בחורף של אשתקד. תגבורת זו של “פולמוס מעמדות” באה לידי גילוּי לא רק בשדה־האינטרסים הממשיים של נגוּדים וסכסוכים בדבר שכר־העבודה וזמנה וכדומה; הפולמוס מתבלט גם בצורה שאינה הולמת אותו כלל, בצורה של פּרינציפּים טהורים, של דוקטרינות והשקפות חברתיות, שאין מתן שכרן בצדן. הנגוּדים בדבר גרושים או בדבר שעות עבודה הולכים ונהפּכים לפעמים למחלוקת לשם־שמים ולשם ישראל ולתקנת הצבור; נגודי אינטרסים טבעיים משמשים דוקא לעסקני־צבור נושא לפאתוס לאומי וחברתי, להרחיב את הפּרץ ולהטיל אבק־שריפה לתוך עולמנו הקטן, כדרכה של המחלוקת הרתחנית והעצבנית שלנו על עסקי שיטה ופרינציפּים.

דוגמא לדבר הוא – הסכסוך שפרץ בימים האחרונים בין ועד הקהלה העברית של יפו ותל־אביב ובין מועצת פועלי־יפו בדבר זכותו של ועד הקהלה להעסיק פועלים לצרכיו מחוץ ללשכת־העבודה של הפועלים. אין זה מעניננו לפסוק הלכה בנוגע לעצם הסכסוך מצדו הפּרינציפּיוני. אנו מוכנים להניח, כי תקנותיה של מועצת פועלי־יפו, ואף תקנותיו של צבור הפועלים בכלל, אינן חובה על נותני־העבודה הפּרטיים, כי רשאי הוא הקבלן הפּרטי לזלזל ביסודות הארגון ובאינטרסי־הארגון של צבור־הפועלים ולהשתמש לצרכיו דוקא ב“התחרות החפשית” של הפועלים. אין דרכו, ואולי גם אין חבותו, של בעל־הבית הפרטי ושל הקבלן הפּרטי לחשוש לכך, שמא תערער “התחרות חפשית” זו את יסודות קיומו והתפּתחותו של צבור־הפועלים בארץ, שמא היא עתידה לעשותו אבק־אדם מחוסר־כח וישע במלחמת הקיום הקשה. ואולם מה שמותר אולי לבעל הרכוש הפּרטי לא הותר עדיין לביאת כחו הרשמי של כלל הצבור, שעל־פי עצם מהותה אין לה ואי־אפשר שיהיו לה סימפּתיות ואנטיפּתיות מעמדיות ואין לה לא יסוד ולא רשות להכריע את הכף בשאלה השנוּיה במחלוקת בין המעמדות. ועד הקהלה העברית לא היה צריך להעמיד בכל תוקף על דרישת ה“התחרות החפשית”, הפוגעת בעניניו החיוניים של צבור־הפועלים, בסדורו הכללי של המעמד וברמת־החיים שלו. חברי ועד־הקהלה, כאנשים פרטיים, רשאים להתיחס בחבּה גמורה לעיקר ה“התחרות החפשית” ולהשליטו בעניניהם הפרטיים כטוב בעיניהם, ואולם אין הם רשאים להשליטו בעניני הצבור, בעניני הקהלה, עד כדי לעשותו קדושה ולהבטל בשבילו מבנין בית־הועד. לשם־מה באה השתדלות נמרצה זו לבנות את בית הועד דוקא לא על־ידי קבוצת פועלים של לשכת־העבודה? “שלא לתת מקום לערעורים מאיזה צד שהוא”? נימוק זה היה בו אולי ממש, אילו היה כנגד לשכת־העבודה של מועצת פועלי־יפו עומד צבור מסודר של פועלים, שלא יכול להצטרף אל הארגון הכללי של המעמד מטעמים פּרינציפּיוניים חשובים (כדרך שאירע בשעתו בסכסוך שבין מועצת פועלי־יפו ובין “הפועל־המזרחי” בבנינו של שמואל־דויד). עכשיו שההתחרות למועצת פועלי־יפו באה לא מצד צבור מאורגן, העומד מחוץ למחיצתה מפני טעמים פּרינציפּיוניים – מה ראה ועד הקהלה להכנס בעובי־הקורה ולתמוך ב“התחרות החפשית” דוקא, אפילו לאחר שהמתחרים עצמם, קבוצי הפועלים שהזמין הועד, נענו מצדם לדרישתה של מועצת פועלי־יפו? הן כמה עשרות בתים של אנשים פרטיים הולכים ונבנים על־ידי קבוצות של פועלים שעל־יד לשכת־העבודה, ומשם־מה אי אפשר היה לבנות גם את בית־הועד בדרך מקובלת זו ולהמנע מסכסוכים ומבטול עבודה?

אין אנו אומרים להצדיק את עמדתה של מועצת פועלי־יפו לכל פרטיה ודקדוקיה. נראים הדברים, שבמשך המשא־ומתן יצאה זו מן הגדר הראוי ביחס לטוֹן ולנימוּס. הטוֹן של מאמר שליט ודאי אינו במקומו ביחס למוסד צבורי חשוב כועד הקהלה. אם ועד־הקהלה פנה בענין זה במכתב לועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית, אם עשרים וחמשה ימים חכה לתשובה ולא זכה לקבלה – ודאי שועד־הפועל לא נהג מנהג של נמוּס ותרבות. ואולם – אין שגיאותיהם של הפועלים מצדיקות את שגיאותיו של ועד־הקהילה. היחיד רשאי לנהוג מנהג “מלחמת מעמדות”, רשאי לבקש את האינטרס שלו במלחמה, ואף אם בשביל כך יחליש את צבור־הפועלים ואת מוסדותיו המרכזיים. ואולם ועד הקהלה הוא לא מוסד מעמדי אלא מוסד לאומי כללי, ולפיכך אין הוא רשאי לנהוג כך. מוסדות הצבור המאורגן צריכים להבין, שהאינטרסים הלאומיים־הכלליים שלנו מחייבים קיומו של מעמד־פועלים חזק ומאורגן, יהיו מה שיהיו הסימפּתיות וההשקפות הסוציאליות שלנו. אנו יכולים להתנגד להשקפתו של צבור הפועלים, שהוא המעמד היחידי, המגשם את הציונות והבונה את הארץ, אבל רק סומא בשתי עיניו יאמר לכפור בתפקיד הגדול, שממלא צבור זה בבנין הארץ, יאמר לכפור בעבודתו הקשה ובקרבנותיו הגדולים. מה היה מצבנו כעת בארץ, אילו לא עמד לנו בשנים האלה החלוץ החקלאי בעמק והחלוץ העירוני בעבודות הצבוריות ובבנין? אין זה מעניננו כלל וכלל להכביד לפועל העברי את עבודתו ותעודתו ולהרבות את קרבנותיו. אַל נא נשכח את מלחמת־ההרס והחתירה, שמנהלת כנגד צבור הפועלים המאורגן וכנגד מוסדותיו הכפירה הלאומית משמאל. מי שמלחמת־המעמדות לא העבירה אותו על הכרת חובה לאומית ואחריות לאומית יבין, כי הפועל העברי בארץ הוא על כל פּנים בעל בריתה הטבעי – אם לא שליחה ונושא־דגלהּ – של תנועת התחיה והתקוּמה שלנו, – כי האינטרסים של הפועל העברי בארץ הם האינטרסים הלאומיים שלנו, וטובתו – טובתנו הלאומית.

זאת ועוד אחרת: אותו פאתוס של מלחמת־המעמדות, שהחוגים הימניים שלנו שטופים בו, מכביד את הבקורת האמתית ביחס לצבור הפועלים ולמפעליו. במאמרים שנתפּרסמו בימים האחרונים על “סולל בונה”, למשל, יש בודאי הרבה מן האמת והרבה היו יכולים לתקן, אילו היו בגדר פּצעי אוהב, אילו נאמרו הדברים מתוך אהבה, מתוך יחס חיוּבי וכונה לתקן. כלום אין מקום ואין צורך בתקונים? כלום אפשר לו למפעל גדול וחדש בכל מהותו ושיטתו כ“סולל בונה” בלי שגיאות וכשלונות? וכלום מפעליו של מעמד הבורגנים בארץ־ישראל נקיים משגיאות ומכשלונות ומגרעונות? ודאי ובודאי יש מקום ויש צורך בבקורת. ואולם הפאתוס המעמדי של המבקרים מקלקל את שורת הבקורת הרצויה, הבריאה, וגורמת לה לרעה שתתפשט ושיגנו עליה מתוך התלהבות שבפולמוס, על אַפּם ועל חמתם של המבקרים…

(“הארץ”, 30 בדצמבר 1924 – 11 בינואר 1925).