רקע
משה גליקסון
"לוקאוט" ושביתות

 

א    🔗

מהוּמת הלוקאוּט והשביתות, השוררת בימים האלה בשוק העבודה שלנו, מעידה שוב, כמה לקוּי חוש־המציאות בשני המחנות גם יחד, כמה קטנה המדה של מעשיות, של ראית־הנולד, של כשרון סדורי ואף של הכרת חובה ואחריות צבורית־לאומית במערכות הנלחמים את מלחמת־המעמדות. אנשי המלחמה הזאת, אשר מדת הטמפּררמנט שלהם מרוּבּה ממדת הדעה הצלולה, יודעים לפתוח במלחמה ואין הם יודעים לסיימה בזמנה. כל סכסוך וסכסוך בשוק העבודה שלנו פורץ בנקל ואינו מסתיים אלא בקושי קושין, לאחר זמן־רב והפסד מרובה ומרירות עצומה, באופן שאף ה“מנצח” במלחמה שכרוֹ יוצא על־פי־רוב בהפסדו, בהפסד של נכסים כלכליים ממשיים. ואף־על־פי־כן אין אנו למדים מן הנסיון, יצר הנצחנות מושל בנו ומקלקל את שורת המעשיות והחשבון הפּשוט. אין אנו שוקלים את המעשים כבדי־האחריות עובר לעשייתם, אין אנו מושלים בהם, אלא נותנים להם למשול בנו וביצרינו, בכח ההגיון הפּנימי, הגיון הפרוּד וההרס, הצרור בהם.

כשפּרץ פתאום, לפני שבוע ימים, הלוקאוט בעבודת־הבנין בתל־אביב, העידו מכריזי הלוקאוט על עצמם, כי הם עושים מה שעושים באונס ולא ברצון, כי אין הם מוצאים תחבולה אחרת כנגד “שלטון האגרוף והשוֹט”, כנגד “ההפרעות והשביתות וההתנפלויות מצד מועצת־פועלי־יפו”. אותה שעה שאלנו, בלי ליטול לנו תפקיד של דיין ופוסק, אם צדקו מכריזי הבּויקוֹט או לא צדקו בעצם הענין, שאלה פשוטה אחת: ניסו נותני־העבודה, קודם שהחליטו להשתמש באמצעי חמוּר וקיצוני זה, לפנות תחילה למוסדותינו המרכזיים, להנהלה הציונית או לועד הלאומי, “שהם יודעים להודות בסמכותו בשעת־הצורך בבחינת תריס בפני פורעניות השביתות”. שורת ההגיון היתה מחייבת, כי אלה הטוענים בשם “בנין הבית הלאומי”, בשם “העבודה בשקט ובמנוחה” וכנגד “ההפרעות” ו“השביתות” לא יכלו להימנע מעשות תחילה את הנסיון האחרון למצוא דרך פשרה ושלום. בכרוז שפרסמה "אגודת עובדי הבנין לצבור העובדים היא מעידה, כי אחת מהצעותיה, שהציעה למועצת פועלי־יפו, היתה: יסוד “ועדה מפשרת, שלה ימסרו כל הסכסוכים בין הצדדים”. ברור איפוא, שהדרך לכך היא דרך ההודאה בסמכות העליונה של מוסד לאומי מרכזי – של ההנהלה הציונית או של הועד הלאומי, – ששני הצדדים יכירו בה במקרה של סכסוך והתנגשות האינטרסים.

ואולם, מה שהיה מתחילה בבחינת ספק נעשה לנו בינתים ודאי גמור. ה“ה סופרסקי וד”ר רוזנבאום, חברי המשלחת של הציונים הכלליים, שבאו בדברים עם ההנהלה הציונית ועם הועד הלאומי בענין הסכסוך, מעידים מפי העומדים בראש המוסדות האלה, כי נותני־העבודה לא פנו אליהם כלל בענין זה. וגדולה מזו: התאחדות בעלי התעשיה מעידה בפה מלא, כי בהכרזת הלוקאוט מצד קבלני הבנין היא רואה “צעד נמהר”. ונאמנה עלינו עדותם של בעלי־התעשיה, שאינם חשודים חלילה על חבה סובייקטיבית יתירה לפועלים.

בתנאים האלה קשה לאדם אובייקטיבי ליחס ערך רב לדקלמציה המתוקה על “בנין הבית הלאומי” ועל “העבודה בשקט ובשלוה” ועל “ארץ האבות והבנים, שלכל ישראל יש חלק בה”. אלה שהביאו עלינו על־ידי "צעד נמהר צרה זו של “לוקאוט”, שפריו הוא, לפי עדותם של יודעי־דבר, הפסד כלכלי של שמונה מאות לירות יום־יום, מלבד הפסד מוסרי־צבורי, הגדול עוד מזה, מה צדקתם לפנות אל הצבור ולבקש מאתו, שיבוא לעזרתם, “עזרת העם והארץ”.

ואם אין להצדיק את מעשה ה“לוקאוט” מבחינת הטכסיסים, מבחינת תנאי־המציאות והדעה הצלולה וראית־הנולד, הנה גם עצם השאלה העיקרית, השנויה במחלוקת, שאלת לשכת העבודה הנייטראלית, אין בה עוד כדי להצדיק את המלחמה החריפה, תהא מה שתהא דעתנו על עצם הדרישה ועם כל יחסנו החיובי אליה מבחינה לאומית. שאלה זו צריכה על־כל פנים עיוּן ובירור עניני, ועדיין אין לנו הלכה פסוקה, שתהא חובה על הישוב כולו. ולא עוד אלא שאין בנידון זה הלכה פסוקה ומנהג אחד, המקובל בכל העולם התרבותי כולו. יש מקומות, ש“לשכת־העבודה” היא ברשותו של השלטון העירוני, ויש מקומות, שהיא ענינה של הסתדרות־הפועלים, וזו אינה מוותרת בשום פנים על זכותה “להסדיר” את שוק־העבודה כרצונה וכצרכיה. עד כמה שידוע לי יש בארץ־ישראל בתוך צבור־הפועלים עצמו דעות שונות בענין זה. על־כל־פנים זוהי שאלה, שטעונה בירור ווכוח והסכם, ואין לפתרה בכח הפאתוס המעמדי בלבד, בכחם של לוקאוטים ושביתות ופקודות מצד אחד. יש מנהיגים של פועלים, החוששים לעשות את כח הארגון של צבור הפועלים ענין לאכספּרימנט; חוששים הם, שמא לא יעלה הנסיון יפה, שמא לא תצליח לשכת־העבודה הנייטרלית להשליט שיטה וסדר בשוק העבודה ושמא תקום בסופה של יצירה חדשה זו, שלשמה נתבעים הפּועלים לבטל את לשכת־העבודה שלהם, אנארכיה בשוק העבדה, התחרות פרועה ללא מדה וללא עכוּב, יצירת “לומפנפרוליטאריאט”, שאינו נתון לסדוּר, לפעולה משותפת ולעזרת גומלים. מנהיגי הפועלים רואים זכות ואף חובה לעצמם לדאוג לעניני חבריהם, לארגונם ולמוסדותיהם. ועדיין אין הכרע לאומי בדבר. שאלת לשכת העבודה, כשאלת כל היחסים שבין פועלים לנותני עבודה, תובעים סדור כללי על בסיס לאומי מוסכם. ולעולם יש לזכור, שאף האינטרסים הכלליים של הישוב מחייבים, שיהיה לנו מעמד־פועלים חזק, מאורגן יפה ובעל עמדות כלכליות ותרבותיות הגונות, שיקלו לו את מלחמת קיומו הקשה. הן לעולם נוח ומוטב לצבור, שיהיה לו עסק עם קבוץ מאורגן ועם מנהיגים אחראים שלו משיהיה לו עסק עם האנרכיה והרפיפות וההפכפכנות של אבק־אדם. האומנם יש עוד צורך להטעים אמתות אלפאביתיות כאלה?

אפשר שאין יסוד לחששותיהם של הפועלים בנוגע ללשכת־העבודה הנייטראלית, ואולם ודאי שלא יעמידום על טעותם על־ידי שירעיבום ויגזלו מהם את עבודתם. ההבנה הנכונה לא תבוא אלא בדרך הברור העניני, בדרך ההתפּתחות של יחסים נורמליים ותרבותיים בין המעמדות, בדרך ההסכם הלאומי הכללי. ודבר זה מחייב קודם כל השלטת הענינים הממשיים והדעה הצלולה והכרת האחריות הזהירה והמחמירה על עצמה על הרגש הנלהב ועל הנצחנות הסמויה ועל פולמוס מעמדות, שפורץ בקלות־יתרה ומסתיים בקושי־קושין.

המדות השליליות האלה, פגעו גם בצבור־הפועלים; והשביתות האחרונות בחיפה יוכיחו.


 

ב    🔗

ודאי אין לדמות לוקאוט לשביתות. ה“לוקאוט”, הפסקת־העבודה והשמדת נכסים כלכליים לא מתוך לחץ אלא לשם לחץ, לא מתוך הכרח ואונס אלא לשם “סולידריות” מעמדית של נותני־עבודה, הרעבה מוסכמת ומשותפת של הפועלים, כדי להכריחם לעשות את רצון בעליהם – דבר זה יהיה לו תמיד ריח רע מבחינה אנושית־מוסרית. ה“לוקאוט” הוא אמצעי חריף וקיצוני, שקשה למצוא לו סימפּתיה בתוך הצבור, אשר אין לו נגיעה ישרה לענין הסכסוך, ולפיכך אין מרבים להשתמש בו בעולם. מה שאין כן שביתה. כנגד עיקר השביתה אין לטעון מבחינה אנושית־מוסרית. השביתה היא האמצעי העיקרי של הפועל במלחמתו־קיומו, לפעמים הדרך היחידה לכבוש לו תנאי־חיים אנושיים תרבותיים במקצת. הרכוש היחידי, ה“סחורה” היחידה של הפועל הוא כח־עבודתו, והוא זכאי להמנע מהביא את סחורתו אל השוק, כשהוא רואה הכרח בכך. בדבר זה יודה ראשית־כל הליברליזם הכלכלי, זה התובע לרכוש “משחק” חפשי של הכחות, אם אין הוא רוצה במוסר של הוֹטנטוֹטים.

כשאנו קובלים על מהומת השביתות, השוררת בימים האחרונים בעולמנו, אין אנו טוענים כנגד עיקר זכות־השביתה, הפּרינציפיונית לחוד וזכות מעשית לחוד. הזכות המעשית מותנית על־ידי התועלת המעשית הצפויה לה. מלחמת־מעמדות לא די לה בזכות הפורמלית – זו אינה מכריעה את הכף –, דרושה “עצה וגבורה למלחמה”. שאלת השביתות היא ראשית־כל שאלה של אסטרטגיה וטכסיס, של חוש־המציאות ודעה צלולה, של ראיה נכונה והבנה במצב הממשי, ביחסי הכחות הממשיים הפועלים בתוך הצבור. ענין השביתה צריך להיות בידיהם של בעלי־מוח קר ודעה מיושבת, היודעים לנהוג זהירות בכלי־הזין החד הזה ואין הם נבהלים להוציא את אבק־השריפה שלהם לבטלה.

אין להתעלם מן הרושם, כי מועצות־הפועלים שלנו אינן יודעות לנהוג תמיד זהירות באבק־השריפה. השביתה צריכה ויכולה להיות לפי עצם מהותה אמצעי אחרון במלחמתו של הפועל, שכן הפסדה – הפסד נכסים כלכליים, הפסד סימפתיות – מרובה וודאי, וכשמנופפים יום־יום ושעה־שעה חרב־פיפיות זו, לצורך ושלא לצורך הכרחי, יש שתפגע בבעליה או שתקהה ולא תפעול שוב את פעולתה. שביתות שנעשו נוסח־חיים קבוע, מין פזמון טרדני, המזמזם בלי הרף באזניך, דבר שאתה יכול לחכות לו בכל עת ובכל שעה, כגשם הזה בימות הגשמים, הולכות ונשבתות מכחם הראשון ואין בהם לא כדי לעשות רושם ולא כדי לעורר סימפתיה לבעליהן – והרי הסימפתיה הצבורית אף היא דרושה לו לפועל בתנאי־חיינו במלחמתו לקיומו ולעתידו.

דבר זה אין פועלינו מביאים בחשבון כלל, כנראה. סימן לקהות פּסיכולוגית שאינה מצויה הוא, שכל פעם שמכריזים שביתה מודיעים על־כך בטופסים מודפסים, שמכניסים אליהם את התורף בכתב. דבר זה בלבד עושה רושם של “מיליוריזם”, כביכול, בתורת שיטה במלחמת־המעמדות. של גיוס נצחי ומצב מלחמה מתמיד, שנעשה מטרה לעצמו. אף בני אדם, המתיחסים בדרך כלל בחבה לפועל העברי ולצרכיו, אינם יכולים להתגבר על רושם זה.

אני מוכן להניח, כי רושם זה הוא מוטעה ביסודו; כי אין פועלים מכריזים שביתה “לשמה”, מתוך אהבה ל“מלאכה” זו; כי נימוקים חיוניים חשובים מביאים אותם בכל פעם לידי־כך. די להביא בחשבון את היוֹקר המאמיר על צרכי החיים ההכרחיים, בשביל להוכח, כי דרישתם העיקרית של הפועלים בשביתות האחרונות – העלאת שכר־העבדה – יש לה יסוד ממשי. ואף־על־פי־כן יש בכל תנועת־השביתות החדשה סימן ועדוּת לליקוּי חוּש־המציאות. בכל התנועה הזאת נעשים דברים שלא כצורתם הראויה ולא בזמנם הראוי. דומה שאין מנהיגי השביתות יודעים להעריך כראוי את מצב הענינים הממשי. את יחסי הכחות הממשיים. דומה, שהכל נעשה על־פי “דין”, על־פי מדה של אידיאולוגיה מופשטת, על־פי קו הנדסי ישר, ואין כאן ממדת הגמישות החיונית, הרואה דברים כהויתם וכהתהוותם. הן סכסוכים חיוניים אינם נפתרים לפי רצונו וצרכיו והשקפותיו של צד אחד לבד; הן ממידת־האסטרטגיה היא להביא בחשבון ולהעריך יפה־יפה את עמדתו של הצד השני. וכאן היתה כנראה טעותם של המנהיגים האחראים לשביתות שבחיפה. הם מדדו את מפעלי התעשיה הגדולים בחיפה במדה שמודדים את קבלני־הבנין שבתל־אביב ולא הביאו בחשבון את ההבדל המהותי שביניהם. הם לא ראו, או לא רצו לראות, כי העדר היסוד הטבעי, השליט במלחמת־המעמדות, העדר האינטרסים החמריים האישיים הפשוטים של נותני־העבודה במפעלי התעשיה שבחיפה, מיחדים אופי יוצא מן הכלל לעמדתם של נותני־העבודה, – יוצא מן הכלל גם לטובתם וגם לרעתם של הפועלים – ומחייבים יחסים אחרים, שלא ממדת הרגיל, בין שני הצדדים. אילו היו מנהיגי הפועלים רואים דברים כהויתם המיוחדת להם, ודאי היו נמנעים מכמה וכמה שגיאות איסטרטגיות בכל הסכסוכים האלה. שגיאה איסטרטגית היתה זו “להאריך את החזית”, לפתוח במלחמה בכל מפעלי התעשיה הגדולים בבת־אחת ולהפעיל מתוך כך את ה“סולידריות המעמדית” של נותני־העבודה. שגיאה אסטרטגית היתה זו להתעקש שלא לחכות עוד ימים מועטים, עד שהנהלת “נשר” תקבל תשובה מחוץ־לארץ מבעלי העסק בדבר דרישות הפועלים, ולהכריז שביתה מיד. שגיאה אסטרטגית היתה זו לדחוק את השעה, בעוד שרק לפני שבועות מועטים העלו את משכורת הפועלים שאינם בעלי מקצוע מעשרים לעשרים וחמשה ג“מ ליום. שגיאה אסטרטגית היתה זו להכריז שביתה ב”נשר" בשם הדרישה, שיעלו את שכר־העבודה לשלשים ג“מ ליום וב”טחנות־הגדולות" בשם הדרישה, שיעלו את השכר משלשים וחמשה ג“מ ליום. שגיאה אסטרטגית היתה זו שלא להביא בחשבון את “ההתחרות של הטחנות הגדולות האחרות בארץ, המשלמת לפועליהן שכר־עבודה רק 12 או 15 ג”מ ליום”.

אילו היו מנהיגי השביתות יודעים להסתכל לתנאי־המציאות, ודאי לא היה קשה ביותר למצוא מוצא מן המצב. סופר ה“קונטרס” מחיפה מספּר, כי באחת הישיבות של באי־כח שני הצדדים הציע מנהל הטחנות הצעה רשמית למחצה, שהסכסוך ימסר לועדה של באי־כח הפועלים וההנהלה “בהכרעת גוף נייטרלי”, ולעת־עתה ישובו הפועלים לעבודה. משום־מה לא נעשה דבר־זה? אותו הסופר מספר כי דברו גם על קביעת “אינדקס” מסוים למשכורת המינימלית של הפועל ולהעלאת המשכורת לפי מדת עלית־המחירים של צרכי־החיים. והרי הצעה זו היתה יכולה לשמש בסיס יפה לדרך פשרה – ומשום מה נשתקע הדבר?

נראים הדברים, שהלחץ משמאל מכביד ומסבך את עמדתם של מנהיגי הפועלים. ואולם אם מנהיגים הם ולא מונהגים, עליהם לדעת לעמוד בפני לחץ זה.

התפּתחות רצויה של יחסים נורמליים ותרבותיים בין המעמדות לא תבוא אלא על־ידי השלטת המעשיות והדעה הצלולה והכרת־האחריות המפוכחת והזהירה על יצר הנצחנות ועל הפולמוס הסמוי ועל ה“אידיאולוגיה” הפּשוטה ביותר. ודבר זה הוא חובתם של שני הצדדים גם יחד. גם של נותני העבודה. אין העומדים בראש מפעלי־התעשיה בחיפה רשאים לעשות כעת פוליטיקה של “ברוגז” ושל נצחנות מעמדית. מה שדורשים מאת הפועלים יש לדרוש גם מהם: הכרת חובה צבורית־לאומית, הכרת אחריות, המבליגה על הרגש הסמוּי והמחמירה קודם־כל על עצמה.


(“הארץ”, 9 – 10 בפברואר, 1925)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!