א    🔗

זה לנו כמה חדשים,שנגע קשה הולך ופושה בגופנו הצבורי, ואין חולה ואין מרגיש ואין נותן דעתו לסכנה. העליה החדשה, אשר אליה התפללנו ואליה נשאנו את נפשנו כולנו, משמשת גרם ואפשרות למקצת בני אדם, מתושבי ארץ־ישראל הקבועים ומן העולים החדשים, לתלות בה “עסקים” נפסדים ומפסידים שלהם, העתידים להעשות לנו צרה וסכנה גדולה. הגיעה השעה לגלות את הנגע ברבים, כדי למצוא לו תקנה ותרופה. אם נחריש בשעה זו ומצאנו עוון.

….מי שלא ראה איך קונים ומוכרים עתה קרקעות בארץ־ישראל, לא ראה התחרות בזוּיה ונתעבה מימיו…. בבואי שמה לפני שלשה ירחים נמצאו שמה רק שתי חברות של ספּקולנטים קוני־קרקעות, כדי למכרן חלקים־חלקים, וכבר אז ראינו, כי עתידה הספּקולציה להיות למוקש להישוב. עתה הנה באה ונהיתה. במשך זמן קצר פרו ורבו הספּקולנטים באופן מבהיל… מלבד מחנה גדול של סרסורים ופקטוֹרים קטנים… וכולם מתחרים ומתגרים זה בזה… מפקיעים שער הקרקעות באופן נורא ומביאים חכמה בלב בעלי האחוזות… גם הנכרים מילידי־הארץ התחילו כבר להתערב בעניני ‘הרעיון הגדול’ שלנו; גם מהם קמו לנו כבר ‘בעלי־טובה’ המתעסקים בישוב ארץ־ישראל"…

הדברים האלה נכתבו לפני שלשים וארבע שנים (אחד־העם, “אמת מארץ־ישראל”). וכמה גדול הכאב וגדולה הכלימה, אם גם היום, לאחר־עשרות שנים של תנועה לאומית וחנוּך לאומי, לאחר עשרים ושבע שנים של ציונות מדינית והסתדרות עולמית, עכשיו, שבע שנים לאחר הכרזת בלפור, בעצם הימים המכריעים של בנין “הבית הלאומי”, ימי־הדין ליכלתנו המדינית, למשמעת אזרחית, לחובה ולאחריות צבורית שלנו, – כמה גדול הכאב, אם כיום הזה קיים אותו המצב, שעליו התריע המורה גדול בשנת תרנ"א, אם כיום הזה עדיין דברי הזעם והתוכחה של אחד־העם במקומם עומדים.

אדמת המולדת, אשר אמרנו: היא תגאל אותנו מחיי חרפה ודלדול, היא תחדש את יסודות חיינו ותתן לנו לב חדש ורוח חדשה, היא תשיב כבוד־עם וכבוד־אדם לחבר קבצנים, המשוטטים כצללים וחיים חיי בהלה בעולם שאינו שלהם – אדמה זו הולכת ונעשית לעינינו אובייקט לספסרות מגונה, “עסק” לסרסורים הולכי־בטל ולספסרים, העושים עושר מצרכיהם ההכרחיים של בני־אדם.

לפני עשרים וארבע שנים נפל דבר גדול בישראל. נוסדה הקרן הקיימת לישראל לשם קניית אדמה בארץ־ישראל בתורת קנין עולם לעם ישראל. אותה שעה רחב לבנו ורעד מגיל ומגאון. ראינו בהתעורר רוחה העתיק המקורי של האומה, אשר הכריזה על שלטון הצדק בעולם; ראינו בהתחדש מסורת לאומית נהדרה, פרי היצירה הסוציאלית המקורית של האומה, אשר הכריזה בשחר־ילדותה: “והארץ לא תמכר לצמיתות… כי לי כל הארץ”. ביצירת הקרן הקיימת ראינו סימן ועדוּת לחדוש היסודות העתיקים של חיים לאומיים עצמיים, אשר בצרו לאומה מקום־כבוד בהיסטוריה של האנושות.. אמרנו: מתחילת בניננו החדש נמנע ממארתה הגדולה של האנושות, מזכות הקנין הפּרטי המוחלט על האדמה, המביאה לספסרות ולניצול, ל“רינטה” של הולכי־בטל, לגזילת הרש בעיר ובכפר ולשלטון האדם באדם לרע לו. הארץ, האדמה לא תהא קנינו הפרטי המוחלט של היחיד. היסוד, יחסי הבעלות על קרקע, יהיה מוצק ומוסרי והוא שיעמוד לנו להמנע גם משאר הקלקלות החברתיות, האוכלות את האנושות בכל פה…

תמימות היתה בנו בימים הטובים ההם. מאז נבלו פרחי תקוותיהם של ימי־הנוער. התפּכחנו מן ה“הזיות” וה“דמיונות” והחלטנו, שאין לנו להתנשא לשנות סדרי עולם. העם לא נתן לקרן־הקיימת מכחו ומהתלהבותו עד כדי לעשותה גורם יחידי לגאולת האדמה. לקרן־הקיימת נתבצרה פינה צנועה: ההתישבות הלאומית במקומות ובתנאים, המצריכים קרבנות, אשר ליחידים אין שוה להביאם. אין דוחקים את רגלי הקנין הפרטי והאיניציאטיבה הפּרטית בקנית־אדמה, כשם שאין דוחקים את רגליהם בשאר ענפי הכלכלה. ואף־על־פי־כן קוינוּ, שאותה מאירה של ספסרות בקרקעות לא תהיה בנו. הן אל הארץ הזאת עולים אנשים, אשר שאר־רוח להם, רוח של שאיפות לאומיות ויעודים לאומיים. הן גם באים הנה כדי למצא תקנה לאומית לנפשם, כדי להצטרף למפעל הבנין והתקומה של האומה. האלה ישכחו את עיקר שאיפתם ואם אלה יבגדו ברוח, אשר העלתם וקבצתם הנה? ואם עומדים הם לבנות את בנינם על היסודות המקובלים בסדרו של עולם – הרי מדת־מה של הכרת חובה ואחריות לאומית ודאי נשתמרה בלבם. מדת־המשמעת הלאומית־הצבורית, שהם רגילים בה מיום היות תנועה של תחיה בישראל, ודאי תעמוד להם למנוע אותם מן ההפקרות ומן האנארכיה הצבורית, העשויה לערער את יסודות קיומנו בארץ.

קוינו וטעינו. לא עלתה בידנו להמנע מן הספסרות בקרקעות, מן ההפקרות ומן האנארכיה הצבורית. אותה חזות קשה, שחזה אחד־העם בימי הבהלה של שנת תרנ“א, נתקימה בנו גם היום – בהבדל אחד. הספסרות של שנת תרנ”א היתה מכוּונת לכפר, לקרקע־ההתישבות, ואלו הספסרות של היום עסקה בעיקר בעיר ובסביבתה, בשכונות, ב“ערי־גנים”, ובסתם מגרשים עירוניים. הספסרים החדשים “אנשי־מדות” הם, אנשים בעלי אַמת־מדה אירופית־אמריקאית: השגותיהם גדולות ותיאבונם גדול, משהיו לחבריהם בימי טיומקין. שדות־הכפר אינם לוקחים עוד את לבם. האפשרויות מצומצמות שם. על קרקע להתישבות מעטים הקופצים מאנשי הכסף. כל הענין הזה של התישבות חקלאית מחייב עמל ויגיעה מרובה וקרבנות גדולים ותקוותיו דלות ומצומצמות. מה שאין כן עסק המגרשים בעיר ובסביבתה בימים האלה, ימי עלית אלפי אנשים מן המעמד הבינוני ומאות או עשרות אמידים. היש צורך גדול לאדם מצורך הדירה? ובכן: היש עסק טוב מבנין בתים או אפילו מקנית מגרשים סתם בעיר, ביחוד בעיר־העליה הראשית תל־אביב ובסביבתה? מחירי הדירות הולכים ועולים, ברוך־השם, מיום ליום, כגדל העליה וכרבות הדרישה עליהן. הבית נותן לבעליו הכנסה יפה וקלה, שאין למצוא דוגמתה בשום מקצוע כלכלי אחר בארץ. ודרכם של בני־אדם, שהם נוטים ל“מלאכה” נקיה וקלה, להרגל הנוח, לקו התנגדות הפחותה ביותר. ותרבינה הדרישות לדירות, לבתים ולמגרשים, – ותרבינה גם הדיות, שהתנפלו על הטרף הזה למהר שלל ולשבוע את דם התמצית של התושבים ושל העולים החדשים גם יחד. תל־אביב נעשתה מין “בורסה שחורה” לעסקי מגרשים ובתים. קבוצה קטנה של ספסרים גדולים וקטנים, שהתמחו או שמתמחים בקנית קרקעות, משתדלת לרכז בידה את כל שטחי־החולות אשר בסביבת תל־אביב, מקרוב ומרחוק, ומסביב להם יחוג ינוע המון שוקק של סרסורים קטנים, הקולטים מזונותיהם מן האויר; אלה ואלה מעלים את המחירים במדה מבהילה, קונים היום ומוכרים מחר ברווחים עצומים, שאינם כלל בגדר רווחים מסחריים, ואין הם עוסקים חלילה בעבודת תרבות שצריכה לגופה: בהכשרת הקרקעות, באזוּן המגרשים, בתקון דרכים, בהעברת מים וכדומה. עבודה כזו אינה עסק לסוחרים חרוצים שאין להם פנאי. אלא עומדים ומוציאים את שטחי החולות מרשות לרשות מהיום ולמחר, מרבים במחירם בשעת קניה ללא חשבון וללא צורך, רק מתוך בהלה ופזיזות ופחד, שמא יקדימום אחרים, מעלים עליהם רווחים באַמת־המדה של ימי־המלחמה ומפקיעים את השערים מיום ליום במדה, שאין דוגמתה גם באמריקה.

כיצד מרכזים את קניתם של שטחי החולות הללו? לא בדרך של “סינדיקאט”, המאַחד את הקונים ומביא אַחדוּת וסדר בקניות, אלא בדרך התחרות ובזבוז כספים והפקעת־שערים, שאין ה“מתחרה”, ביחוד עם הוא “מוסד” או “חברה” שיש לה אופי צבורי, יכול לעמוד בהם.

הנה דוגמאות לדבר:¹

מצפוֹנה לתל־אביב, בקרבת מגרשי הבנין שבידי יהודים, עמדו למכירה שטחי־קרקע הגונים במחיר 80 – 100 לי"מ הדונם. באי־כחן של חברות הקרקעות, שיש להן אופי צבורי, נהלו זמן־רב משא־ומתן עם בעלי הקרקעות, עמדו על המחירים ולא הסכימו להוסיף עליהם כדי 5 – 15 לירות לדונם, כדרישת הבעלים, לפי שלא ראו צורך הכרחי בהוספות אלו, ולא היה להם ספק בדבר, שסוף־סוף יסכימו המוכרים למחירים המוצעים. עם זה עמדו במשא־ומתן עם המוכרים בדבר תנאי־התשלומים והציעו תשלומים לשיעורים במשך זמן־רב בערך, כדי שהחברות הקונות את הקרקע יוכלו גם הן מצדן ליתן הנחות כאלה לקונים יחידים או לאגודות לבנין בתים שאמצעיהם מועטים. והנה באה אותה קבוצה או אותן קבוצות של ספסרים, הם וסרסוריהם וסרסורי־סרסוריהם והוסיפו מיד על המחירים כדרישת המוכרים, ואף למעלה מזה, מפני התחרות הסרסורים המרובים ביניהם לבין עצמם, וקבוצה אחת של הקונים עמדה ומכרה מיד ליד את הקרקע שעלתה בחלקה בהוספה של חמשים אחוזים למאה. וכדאי לציין שני פרטים אלה, המעידים על הנימוסים ועל ההשגות, השוררים בחוג זה: א) הקונים, שהסכימו ליתן הוספה מבהילה זו מיד ליד, הם באי־כחה של חברה, שגם לה יש אופי צבורי, כביכול; ב) אחד מחברי הקבוצה המוכרת הוא גם חבר אַקטיבי של החברה הקונה…

ואם הקרקע נמכרת מיד ליד, תיכף לרכישתה, בהוספה של חמשים־ששים אחוזים למאה, אין תימה, אם גם הקונה השני, שקנה אותה לשם עסק, אינו מסתפּק בריוח נורמלי, וכך יוצאת זמן מועט אחרי הקניה הראשונה הוספה של 150 ושל 200 אחוזים למאה. (ומעשה בעולה חדש אחד, מאנשי הרוח והספר, ששמע כי אחד הסוחרים מוכר מגרשים באחד השטחים שעל גבול תל־אביב בעשרה גרוש האַמה, הלך לאותו סוחר לקנות מגרש לעצמו, והלה סח לו, שאמנם לפני שבועים היה מוכר את המגרשים ההם בעשרה גר"מ האַמה, ואולם בינתים מכר את כולם לאחר, והלה מוכרם עכשיו בעשרים גרוש האַמה).

והנה עוד דוגמאות: פרדס אחד בסביבת מרכז בעלי־מלאכה נמכר במחיר 160 לי“מ הדונם, וסמוך לו נמצא עוד פרדס אחד, שלפני זמן מועט דרשו במחירו 140 – 150 לי”מ הדונם. בא סוחר אחד מחו“ל וקנה אותו, לפי שיטת הקניה החדשה, ב־300 לי”מ הדונם, ולשם רכוּז והרחקת מתחרים, קנה גם את הפרדס הראשון מדי קונהו בשלש מאות לי“מ הדונם, וכך יצאה הוספה של קרוב לתשעים אחוזים על המחיר הראשון, וזה כעבור ששה חדשים בערך מן הקניה הראשונה. כרמים בסביבות תל־אביב, שעוד לפני זמן־מה דרשו במחירם 40 – 60 לי”מ הדונם, הולכים וקונים עכשיו ב־ 100 – 150 לי“מ הדונם. שדה, שלפני ששה חדשים הוצע למכירה בשלשים לי”מ הדונם, נמכר עכשיו במאה ועשר לי"מ הדונם. ודוגמאות כאלה אפשר להביא לעשרות.

תפקידם של הסרסורים הקטנים בכל הבהלה המגונה הזאת קובע ענין מיוחד לעצמו, והרבה חומר חשוב יכול למצוא כאן חוקר המדות והפסיכולוג והסופר המחבב דברים שבהוּמוֹר. כל הסרסורים האלה אָצים־רצים יום־יום מבוהלים ונחפּזים להתחרות ולהתגרות זה בזה, וכמה וכמה מהם משכימים לפתחוֹ של מוכר אחד, וכל אחד מהם מוסיף לו על המחיר, כדי לעבור את חברו, וכל זה גם בשעה שרובם יש להם אך קונה אחד, אותו הקונה עצמו, או שאין להם קונה כלל… וכבר זכינו לכך, שקמו לנו “בעלי־טובה” אף מן הנכרים, כמו בימי ה“אמת מארץ ישראל”. אחד מנכבדיהם הולך ומתקשר עם בעלי הקרקעות, ועם ה“חוזים” בכיסו הוא מוכר את הקרקעות מיד ליד בהוספת־רווחים עצומים. עורך־דין ידוע משלהם נעשה אף־הוא ספסר בקרקעות, אף הוא הולך ומוסיף על המחירים, הולך ומפקיע את השערים על חשבון העולים החדשים.

וכבר הלכה ופשתה הרעה והגיעה עד הגולה. נמצאו אנשים טובים בפולין ובליטא, שעושים סחורה באדמת ארץ־ישראל. יש ספסרים חרוצים בארץ־ישראל, היודעים, הם וסוכניהם, לנצל את חבּת־העם אל הארץ, עד כדי להעמידה בסכנה. ויש שמוכרים אותו המגרש או אותה חלקת האדמה פעם ופעמים. לא תמיד, כמובן, במחשבת זדון ומתוך רמאוּת פשוטה, אלא גם מפני חוסר סדר וסדור. ואולם יש גם אנשים חרוצים, המוכרים מה שאין להם, מה שהיו עומדים לקנות, או התקשרו לקנות והקניה עדיין לא נגמרה ואולי סופה להתבטל, וכדומה.

והתוצאות העגומות, הצפויות לנו מכל המהומה הזאת, תוצאות כלכליות, לאומיות ומדיניות, לא יאחרו לבוא.

 

ב    🔗

תנאי הכרחי לקיומנו ולאפשרות־קיומנו בארץ הוא – מדת ההסתפּקות במועט, מדת הקמוּצים עד לגבול הקיצוני. “תקציבינו”, של הכלל ושל הפּרט, צריכים להיות צנועים ומצומצמים כמדת אפשרויותיה של הארץ. אין עפרות זהב בארץ־ישראל, ואף עפרות תל־אביב אינם עפרות זהב. הארץ יכולה לפרנס את עובדיה הנאמנים, מכל החוגים והמעמדות ומשלחי־היד, בכבוד אבל בצמצום. כל אדם מישראל, שקבל עליו את עולה של ארץ־ישראל, הכל, הסוחר ואיש התעשיה הקטנה, הפועל ובעל המלאכה, המורה והפקיד, צריכים לחשב כל ימיהם חשבונות של פּרוטות, להשתדל ולהתאַמץ, שלא לצאת מתחומי ה“תקציב”, המצומצם עד כדי מדת־רזון. כולנו צריכים להתחכם לשמור על “שווי המשקל” שלנו, כאדם המהלך על גבי חבל או על גבי כלונס דק.

הספסרות בקרקעות ובמגרשיה עשויה לערער מיסודו את שווי המשקל הכלכלי שלנו. ולא רק בתוקף השפּעתה הפסיכולוגית, לא רק מפני שהיא מכניסה דימורליזציה לתוך הצבור ומגדלת את הפסיכולוגיה של בּוּרסא, שאינה במקומה בארץ עניה זו, את הנטיה להתעשר מעסקים קלים מהיום ולמחר. גדולה מזו פעולתה הישרה על כל משק בית צנוע של הישוב העברי בארץ. הספסרות בקרקעות, במגרשים ובבתים, מעלה ראשית־כל במדה מבהילה את שכר הדירה, זה הצורך ההכרחי הראשון לכל יחיד ולכל משפּחה. מחירי הדירות עולים אצלנו בהרבה על המחירים הקיימים בערי אירופה הגדולות. וחוסר הבטחון והקביעות שבמחירים אלה מבטל כל אפשרות של תקציב קבוע להוצאות הבית. והן התקציב הזה אינו ואינו יכול להיות בתנאי חיינו גמיש למדי, עד שלא להפגע כלל מהוספת כמה וכמה אחוזים מדי פעם בפעם. צרה גדולה לכל יחיד ולכל משפחה בארץ־ישראל היא עלית המחירים על צרכי אוכל, שהגיעה לנו בחדשים האחרונים. ואם תצטרף לזה גם הצרה המתמידה של עליה מוסיפה והולכת על שכר־הדירה – יתערערו לגמרי היסודות הצרים של כלכלתנו הלאומית. ועד כמה שכר־הדירה הגבוה ביותר עשוי להזיק לכל העליה החדשה, למנוע מאת העולה החדש, בעל האמצעים המצומצמים, את האפשרות להתקיים בארץ, אין צורך להטעים לחוד.

מדה יפה אחת יש ביהודי ארץ־ישראל, שאינה מצויה בקרב יהודי הגולה ושמסייעת הרבה ל“בנין” הארץ – זוהי שאיפתו של כל יחיד לפינת בית משלוֹ דוקא. שאיפה זו היא לא רק נטיה אנושית טבעית; יש בה גם סימן יפה לרגש המולדת ולהשפּעתו של רגש זה על חיינו. כל אדם מישראל, שקשר את גורלו האישי בארץ זו, מרגיש בצורך הטבעי להתקשר אל המקום, להתערות ולהכות שרשים בקרקע. מי שהוא תמיד אֶמיגרנט בכח, נוטה יותר אחרי הרכוש המטלטל ואין לבו לנכסים, שיש להם אחריות וקבע. חזקה על חברי האגודות השונות לבנין בתים, על בוני השכונות השונות שבירושלים וביפו, בחיפה ובטבריה, שהרגשת המולדת, הרגשת האזרח והתושב מושלת בהם מדעתם ושלא מדעתם. שאיפה זו, שבכחה נבנתה תל־אביב הישנה – זו שעדיין לא ידעה בנינים־קסרקטין לשם שכר־דירה –, שבכחה נבנו נורדיה ותל־נורדוי, בית הכרם ותלפּיות, בת־גלים ונוה שאנן, יש בה הרבה מברכתה של תרבות, במשמעה העמוק והנעלה של מלה זו; היא ערבה ליצירת “מסורת”, להתגבשות צורות־חיים ודפוסי־חיים קבועים; יש בה מיסוד הפסיכולוגיה של האכר ואיש־הקרקע. ואולי זוהי הדרך והמעבר ל“שנוי־ערכין”, להשתרשות, לאותה הרגשת־חיים תרבותית־מסרתית מוצקה, שהגרמנים מיַחדים עליו את השם “בודנשטנדיגקייט”.

והנה קם אויב עצום ליצירה חדשה זו של ארץ־ישראל החדשה. הלואי ואתבדה: חוששני, שמגפת הספסרות עתידה להשמיט את ה“קרקע” מתחת לאותה שאיפה, עתידה להביא כליה על אותה דרך־בנין. דומה, שכל האגודות השונות לבנין־בתים ולשכונות־חדשות, כל ההסתדרויות של שכנים, של יושבי אהלים וצריפים וכדומה, הקיימות בתל־אביב, כל העולים החדשים בעלי האמצעים המצומצמים, הנושאים עין לפינת־בית על אדמת המולדת – כולם כבר יכולים לגנוז את תקוותיהם ושאיפותיהם לימות המשיח, לימי תקון העולם במלכות הצדק הסוציאלי. וכי אפשר להם לאנשים “הקטנים”, המתפּרנסים בצמצום מעבודתם הקשה, וכי אפשר לו לסוחר הפעוט ולחנוני, למורה ולפקיד, לפועל ולבעל־המלאכה לעמוד בפני אותה חיה זוללה, שאינה יודעת שבעה? היעיזו עוד לחלום היום ומחר על קנית מגרשים, שהתנינים הגדולים נתנו בהם את עיניהם הצמאות? מהיכן יקחו את מאות הלירות במזומנים, הדרושות כיום לשם קנית מגרש צנוע בקצה גבולותיה הרחוקים של תל־אביב?

עוד לפני זמן־מועט היו האנשים “הקטנים” יכולים להתאַחד לאגודה, לרכוש על־ידי אחת החברות הצבוריות, העוסקות בגאולת־האדמה או בהכשרתה, שטח מתאים בקרבת העיר ולשלם את מחיר המגרשים לשעורים במשך זמן־ארוך בערך. החברה היתה קונה את האדמה, אם לא בשער הזול, הרי על כל פנים במחירים “טבעיים” ומתקבלים על הדעת, ולאחר שהיתה מעלה לקוני־המגרשים היחידים הוספה על המחיר “בּרוּטוֹ” כחמשים או כששים אחוזים למאה לחשבון הרחובות והמגרשים הצבוריים, ולריוח מסחרי הגון – ויש שהיו עוד מרננים אחריה, כי ריוח זה הוא הגון יותר מדאי – היה עולה המגרש בשמונה או בעשרה גרוש האַמה בתשלומים לשיעורים. כך נבנתה, למשל, תל־נורדאו (דבר זה לא הפריע אמנם את קצת מחבריה – שאמרו מתחילה למסור את מגרשיהם לרשותה של הקרן־הקימת ולסייג סייגים כנגד הספסרות והעלאת שכר הדירות! – מלמכור עכשיו את מגרשיהם בשלשים גרוש האַמה…). דומה, שאותה תקופה עברה עכשיו, בעטיה של קבוצת הספסרים, לבלי שוב עוד. מהיום ולמחר לא ישתנה שוב המצב לטוב. מחירי החולות כיון שעלו שוב לא ירדו בנקל. מעכשיו לא יתנשאו עוד ה“קבצנים”, מן התושבים הקבועים ומן העולים החדשים, להיות “בעלי בתים” בארץ־ישראל. אדמת המולדת לא להם היא, לא לעולה החדש, המחונן את עפרותיה ואשר נשא לה את נפשו מרחוק, ולא לעובד, המתפּרנס בצמצום מיגיע־כפּיו או מעמל מוחו; אדמת־המולדת היא לעלוקות, הסובאות את דם בניה…

והפסד בלתי אמצעי זה, שהמסחר בקרקעות מביא לעבודת הישוב והבנין, אינו ההפסד היחידי. ההפסד המוסרי והדימורליזציה הצבורית, שהוא מביא ושהוא עתיד עוד להביא לנו, להשגותינו ולהרגלינו הכלכליים, לא ימדדו ולא ישקלו ולא ימנו במספרים. ומי יודע מה תהא פעולתה החוזרת של ספסרות זו על הגולה. ספסרינו אלה, היודעים, כאמור, לנצל גם את חבּתם של יהודי הגולה אל הארץ, אינם חוששים להעמיד בסכנה חבּה זו, שאין אנו יכולים עדיין להתקיים בלעדיה. ארץ־ישראל זקוקה לחבּתו ולקרבנותיו של עם ישראל כולו. חבּה זו, עד כמה שהיא נעשית כח פועל ומתגלית במעשים, יונקת מן הנטיות המוסריות והאידיאליות שבלב, מן הירושה היהודית העתיקה, פרי חנוּכם של נביאים, החיה בחביון נשמתו של אדם מישראל, מדעתו ושלא מדעתו. וכי לא יהא זה נסיון קשה ביותר לאותה חבּה, אם ארץ־ישראל החדשה תעמיד קן לספסרות מגונה ומופקרת? מה צדקה תהא לנו לתבוע מאת המוני בית ישראל קרבנות לבנין המולדת, אם “בנין” זה יפרנס את הדיות הטורפות? ומה יאמרו ידידינו הטובים, אותם החוגים מישראל, העומדים ומחכים, כדבריו של ד"ר ווייצמן בועידת ציוני גרמניה, לכשלון מפעלנו בארץ־ישראל, בשעה שהמים הזידונים האלה יגאו – והם הולכים וגאים מיום ליום – וקול שאונם והמונם יגיע למרחקים?

ומה יאמרו ידידינו הטובים מן החוץ, אלה היושבים ומחבלים תחבולות להביא כליה על תקותו האחרונה והיחידה, על מפעל הצלתו של עם ישראל, בשעה שיגלה קלוננו ברבים? אין טומנים את המרצע בשק. כל המהומה הפרועה הזאת סופה לצאת מרשותנו המצומצמת לרשותה רבים. וכי לא ישתמשו בה שונאינו ומנדינו לשם קטרוג עז וקשה, שסופו למצוא מסלות ללבבות קרובים ורחוקים? וכי לא תועמד אותה שעה בנסיון קשה גם חבּתם של חסידי־אומות העולם, של אנשי הלב והרח, הרואים חובה אנושית לעצמם לתמוך במפעל התחיה של העם העתיק?

ואנו – האמנם נשב ונחכה במנוחה לאותה שעה? האמנם ניתן לשאת זו, שתפשה בגופנו הצבורי עד לבלתי היות לה תרופה?

*

ואי התקנה?

ראשית כל במלחמת־הצבור. אין הצבור חסר כח וישע לעומת יחידים חותרים תחת יסודות קיומו. סוף־סוף כל הספסרים האלה אינם אלא קבוצה קטנה של יחידים, המנצלים את סבלנות הרבים.

כי אמנם ישראל “קדושים” הם, עם ארך אַפּים וסובל ומעלים עין מסוררים. לא שמענו, כי יתעוררו שכנים ויושבי צריפים ועולים חדשים לתבוע את עלבונם מידי עושקיהם.

והן בנפשם הדבר, באפשרות קיומם והתערותם בארץ.

לא שמענו, כי יקומו רבנים וגדולי תורה להתריע על גזל הרבים ועל חלול־השם.

והן יש בין הספסרים האלה גם יהודים “חרדים” המשכימים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות; הן יודעים הם הרבנים ומורי הוראה בישראל כי מפקיעי שערים ואוצרי פירות הם בכלל פושעי ישראל, הפסולים לעדּוּת ולשבועה, וכי הספסרות בקרקעות אינה טובה מן הספסרות בלחם לשעת חירוּם ובצוֹרת: גם לנו היום שעת־חירוּם וצרות לקרקע.

לא שמענו, כי יתעוררו עסקנים מבעלי הבתים האמידים לעמוד בפרץ ולהתריע על קלקלה, העשויה לחתור תחת יסודות קיומם של אלפים ורבבות מישראל וליתן את שמנו לשמצה.

והן ראוי היה להם לדאוג לכבוד המעמד, שהם מדברים בשמו ושוקדים על תקנתו.

לא שמענו, כי ימצא סוחר ובעל־בית, שימנע מלברך בשלום את חברו על חטא הספסרות, שדבק בו.

והן יש להם לאנשים האלה טמפּרמנט ואומץ־רוח למלחמה ביחס לקלקלות, הבאות מבני המעמד האחר.

לא שמענו, כי העתנוות הימנית שלנו, זו המקובלת והחביבה על החוגים ההם, תתעורר ותגיד לאנשים האלה את פשעם.

והן יודעת היא עתונות זו לפעול גבורות ולעשות מלחמות כנגד האגף השמאלי של הצבור וכנגד כל מוסד מן המוסדות וכל פקיד מן הפקידים שלנו, הראוי לכך לדעתה. הן יודעת היא לפקוד על אלה חטאים, שהם קיסמים דקים לעומת קורות בית־הבד של המספסרים בקרקעות.

לא שמענו גם – וזהו הדבר המתמיה ביותר – שמוסדותינו הלאומיים, המרכזיים והמקומיים, ההנהלה הציונית, הועד הלאומי, עירית תל־אביב – יתעוררו על הצרה והסכנה וישתדלו לעצור את המגפה בעוד מועד ואפשרות.

והן, דומה, חובתם הראשונה של המוסדות האלה היא לעמוד בפני כל סכנה צבורית, לקדם את פני הרעה.

מן ההכרח שכל זה ישתנה עכשיו. הצבור צריך להתעורר ולהתאַחד, כדי להעמיד את מזיקיו על מקומם הראוי להם. הכל, כל חוגיו ומעמדותיו של הישוב, המוסדות הלאומיים המרכזיים, העתונות לכל סוגיה ונטיותיה, חייבים במלחמת מצוה זו. תברא נא מסביב למזיקים אטמוספירה של הגנה צבורית נמרצת ומאוחדת בפני התקלה הזאת, עד שירגישו יום־יום ושעה־שעה בחטא, שהם חוטאים לעמם ולארצם.

וכשתברא אטמוסיפרה זו, כשתשתרש הכרת־החטא והקלקלה בלבבות, שוב לא יהיה קשה ביותר למצוא את הדרכים והאמצעים הממשיים לתקנת־המצב. מוסדותינו המרכזיים צריכים לשוב וליקח בידם את האיניציאטיבה ואת הקונטרולה בענין גדול זה, שנשמטו מידם. ענין קנית הקרקעות צריך להיות מרוכז בידי ועד אחראי של באי־כח המוסדות המרכזיים, החברות הצבוריות לקנית קרקעות, האגודות וההסתדרויות לבנין בתים ושכונות כדומה. ועד זה ישמש סינדיקט מאוחד של הקונים ויתקן תקנה יסודית בדבר ריוח מסחרי מקסימלי, שאין לעבוד עליו. יש לאסור – אם לא אסור חוקי, הרי על כל פנים אסור מוסרי – על יחידים לקנות קרקעות ומגרשים מחוץ לרשותו ולהשגחתו של אותו ועד מרכזי ולמעלה ממדת צרכיהם האישיים. בגבולות תל־אביב, ששם עיקר מקומה של הקלקלה, דומה, לא יהיה אפילו קשה ביותר לקבוע קונטרולה חוקית מטעם העיריה על כל עניני הקניות והמכירות (עירית תל־אביב יכולה, אגב, גם לתקן תקנות, בדרך של פוליטיקה סוציאלית בריאה, שיקלו את דבר הבנין בתחומיה ועל גבולותיה הקרובים והרחוקים). ואולי יש מקום גם לתקנה ארצית־כללית של המצב, בדרך מתן החוקים של הממשלה, שתקצץ במקצת בנידון זה את כנפיה של “האיניציאטיבה הפרטית” החרוצה ביותר. הממשלה יכולה למצוא דרכים לצמצם את הספסרות בקרקעות, כשם שהיא יכולה לצמצם את הספסרות בלחם בשעת חירוּם ובצוֹרת.

ואולם, ראשית כל צריכה לבוא ההתעוררות הצבורית.

הטקטיקה של שתיקה אינה במקומה. אם אנו נשתוק, לא ישתקו האחרים. ומוטב שנדבר אנחנו משידברו הם.

יתעורר נא הצבור ויעמוד על כבודו ועל האינטרסים החיוניים שלו.

אַל ניתן לשאת הזאת לפשות בגופנו הלאומי.

(“הארץ”. 13 – 15 יאנואר, 1925).