א. ארבעה בנים בצירופים שונים
כתובים, שנה ב‘, גל’ י“א תרפ”ח–1928
אחד הסופרים הנכבדים העוסק בקורות הספרות, דיבר לפני זמן קצר כנגד שלשה בנים בבקורת העברית. את עצמו חשב, כמובן, לבן האהובה, ואילו שנים האחרים סימן שפלות וירידה הם לספרותנו.
דברי סופר זה המשמש שופר גם לאחרים הדומים לו, טעונים בדיקה גדולה, כי לא נכונים הם ומכשול רב כרוך בהם.
אך קודם כל נתקן נוסחתו, כי לא שלשה, אלא ארבעה בנים לנו בבקורת העברית, ופרצופיהם וערכם הם אחרים לגמרי מאשר תארם אותו סופר. כמובן אני חושב ומדבר לא על אישיות, אלא על דרכי הבקרת.
ובכן: האחד, ועליו אין להרחיב את הדיבור, הוא זה שאינו יודע לא לשאול ולא לענות בעניני ספרות. בפה פעור יעמוד ויעפעף, יאזין ויעיין, וכאשר ידבר מה שידבר לא יהיה לדבריו שום קשר לא לנשמע ולא לנראה. כשהנך קורא את “בקרתו” אינך יודע: מה לו היקובה ומה הוא להיקובה. דבריו דומים לאותו סוג בגדים שבתי מסחר ידועים משאילים אותם לנצרך בהם לאיזה נשף חשק, לחתונה וגם להלוית המת. כובע־“צילינדר” נשאר תמיד כמות שהוא, והרוכב בערבות ומדבר רמות יכול למלאות כאחד תפקיד של מיבל וגם של מספיד. אפשר גם להחליף בדבריו את השם הפרטי באחר ולא נרגיש כי בא איזה שינוי בהם. “בקרת” כזו היא כמטפחת נשים הטובה לכל כתף, ולמבקר כזה יפה באמת השתיקה.
לעומתו יעמוד אצלנו גא – “החכם”. המבקר מסוג זה הוא, כמובן, קודם כל חכם בעיניו. כל גדולי העולם הנם אצלו כמונחים בקופסתו ובכל כיס מכיסי בגדיו יושב אצלו תנא דמסיעתא לו. גם לו אין באמת כל ענין לענין עצמו, אף לא לבעל הענין. חכמתו היא החשובה בעיניו וההזדמנות לגילוייה היא עיקר. כוח השפוט שבקדרת מוחו הוא אצלו כהלכה למשה מסיני. הוא הדיין והוא המוצא את פסק הדין לפועל. קולו תמיד שקול ומתון, דבריו מופלאים ו“עמוקים” וכבקרת רועה עדרו יעביר סופריו תחת עטו. תפקידו רם ונישא: החקירה, אבל מעשהו פשוט – שו“ב. משום זה בראשית חכמה אצלו – ההתנגדות. אם יספר לנו המספר כי ה”היא שבסיפור אוהבת אותו" מוצא המבקר החכם נחיצות להודיע לנו, כי הוא המבקר אינו מסכים לשידוך. כמובן, מאי־הסכמה זו אין הסיפור, אם הוא טוב, חדל להיות טוב, אבל המבקר החוקר אינו מוותר בכל זאת על זכות הויטו, שאיש לא נתן אותה לו. והמעט שהוא מתגאה בזכות־לא־זכות זו. הוא גם ידבר בביטול על המבקר תמים הדרך, הרוצה להיות סעד ומשען לחברו ביצירה, המקבל את היש כמות שהוא ומשתדל להבינו בעצמו ולהבינו את אחרים.
הרי המבקר התמים אין בו ממידת אותו מין ארכיאולוגים העוזבים את האדם החי ומנקרים באשפה כדי להעלות חרס בידם והם גם שמחים עליו כעל עולם ומלואו. הוא גם אינו מנופף באיזמלו וחותך אברים מן החי רק לשם מחקרים בעלמא. ואם הוא ניתחן עפ"י מהותו, יזכור תמיד, כי בשעת לפרוטומיה, היא פתיחת הבטן לשם ניתוח, אסור להרבות דברים. אז על המנתח לדעת כי עליו רק להסתכל, להבין ולעשות, ולא לפזר נוצות זנבו כתרנגול הודו. החקירה היא בלי ספק דבר חשוב, אבל אין הבקורת רק מעבדה מדעית, אלא לכל היותר מכון לבדיקת טיב המזונות הרוחניים ולדיאתתיקה רוחנית. עבודה כזאת צריכה להיעשות רק מתוך תמימות ופשטות ולא מתוך התחכמות וחקרנות. שלום הציבור היחיד הוא החשוב בבקורת, ולא השלימות של כל מיני שיטות ספרותיות הנולדות בין החריצים העקומים של מוח המבקר והחוקר.
משום זה אין לו למבקר התמים אלא צורך ההנאה ודרישת התועלת. רק היצירה וצערה לנגד עיניו וחברו היוצר אתה, בפשטות ובאמונה הוא סר אל בית היוצר, וכשהוא נהנה ממראה עיניו הוא משתף להנאתו גם אחרים ואומר גם ליוצר: יישר כוחך. על הרע יצטער, ועד כמה שאין בו סכנה לשלום היחיד או הציבור אין הוא מחוייב לצעוק עליו, כי העיקר הוא גילוי הטוב והדגשתו.
המטאטא, שעליו מתגעגעים אצלנו רבים, אינו מכליו של המבקר האמתי.
תפקידנו, תפקיד המבקרים הספרותיים, הוא רק להתפעל ולהפעיל, ולא מהתנגדות שבמחשבה תחילה תבנה ספרות. כי ראשית יצירה משותפת היא ההסכמה. מי שעקרונו הוא למפרע – אי־הסכמה אין מה לדבר אתו. על ידי ויטו אפשר לפעמים להפריע, אבל ההפרעה באה רק עפ"י הסכם פנימי ונפשי, אף אם לפעמים נראה הדבר מבחוץ, כאילו יש לפנינו התנגדות ומלחמה. רק מתוך רצון טוב ונטית לב אפשר וטוב להשפיע ולתקן, ואין זו כלל חכמה גדולה בחינוך להצביע יומם ולילה על החסרונות ועל החטאים, למאס את כל הענין על המעונינים.
המבקר הנאמן צופה ומביט בחבריו, יודע ומבין שגגותיהם ומסכים תחילה ואח“כ יעיר את הנחוץ להעיר. לא כן הוא החכם בעיניו: הוא קודם כל אינו מסכים, ואח”כ – אח"כ מי ירצה להתווכח אתו? אכן אין המבקר המתחכם רוצה כלל להיות שותף ליצירת דורו. הוא רואה את עצמו כאילו מעל לבני דורו. אל “הנצח” ישאף – הגא!
באותה גלימת הנצח יתעטף גם הרשע בבקורת. גם הוא ידבר גבוהה גבוהה על תקופות ועמים, וכל זר טוב בעיניו כדי להבזות על ידו ולבטל את חבריו הקרובים לו קרבת מקום וזמן. מיטת סדום בימינו ומאזני רשע בשמאלו, והוא גם כן בין אלה, שאינם מסכימים. לעולם אינו מסכים. כמובן, רק מתוך רעות לב.
אוי לה לבקורת שהחכם והרשע כרתו בה אמנה לשם התנגדות ליוצר המקריב את חלבו ודמו על מזבח הספרות. ומי יתן ועמדו לה לספרותנו ידידים מסכימים רבים, שהיצירה העברית בכל גילוייה, אף היותר קטנים וחלשים, תהיה עליהם אהבה, אף על דילוגיה.
עוד זמן רב תצטרך ספרותנו, הלקויה בכמה מיני חסר, בכגון אלה, ולא במומחים לעקימת החוטם. בין אם מתוך התחכמות יתרה ובין אם מתוך רשע רב.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.