I    🔗

אצל הצייר ביקלין, כמדומני, יש ציור אחד, המתאר את המבקר בקוים אלה של תבנית ראשו: ראש מרובע, שערות פרועות ומקומרות, פנים אפורים ומקומטים ויבושת איומה מציצה מבין כל קמט וחריץ. העיניים רעות וירוקות, החוטם ארוך ומחודד כחרטום של עוף דורס. הפה הרחב, הנראה כאילו היה מוכן ומזומן לבלוע חיים כל אדם, עטור שתי שפתיים צרות ומתפתלות כשני נחשים קטנים.

בין שתי שורות השינים המהודקות אוחז המבקר את עט־הסופרים, כמו שאוחז לפעמים השוחט את החלף בשעה שהוא מורט את הנוצות מצואר העוף לפני השחיטה…

כך מתאר אחד האמנים הגדולים את פרצופו של המבקר, ותאור זה דורש מלואים. אם נבוא ונתן על ראשו מצנפת של שופט ועל גופו הדל והרזה חלוקא דרבנן ונושיב אותו על כסא דין ונעמיד לפניו המון רב של אמנים, ציירים ופסלים, משוררים וסופרים הרועדים מפחד – אז תהיה התמונה שלמה. ודמה, שכך היו באמת פני המבקר לפנים. מבקר כזה היה לפנים נורא על סביביו, היה מטיל אימה יתירה על המחבר.

עכשיו כשאנו מביטים על מפלצת זו, המצויה לפעמים גם בינינו ובתוכנו, אנו קוראים: הוי, כמה מגוחך הוא שוטה זה!

כי באמת היש לך דבר יותר מגוחך ממבקר ממין זה? על שלשה פשעי האדם ועל ארבעה לא אשיבנו:

על סריס הכותב שירי־אהבה,

על עקר המחבב ילדים

ועל מחוסר כל כשרון הנעשה למבקר.

כשאנו רואים אדם בינוני החושב את עצמו דיין מומחה בענייני יצירה ושופט בחסד אלהים, אנו מוכרחים לקרוא עליו: שוטה בחסד אלהים! לחינם יראים מפניו בני־אדם. הוא אינו מסוכן, מפני שהוא מגוחך, וכשם שאין הוא מועיל, כך אינו מזיק. ואפילו כשהסופר או האמן הנידון עומד בידיעותיו ובהשכלתו הכללית במדרגה יותר פחותה מזו של הרואה את עצמו מבקר, אלא שכנגד זה יש לו לאמן עולם־יצירה מיוחד וכשרון עצמי מיוחד – אז אין מקום לחקירה ודרישה ולמשפט. אף כאן יכולים אנו לשאול את הדיין: מי נתן לך את הרשות לדון את חברך: ומי אמר לך, כי דמך יותר אדום מדם חברך?

לפנים היו אומרים: אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. עתה ראוי לאמר: אל תדון את חברך אף כשתגיע למקומו. כי מי יעיז ויאמר: יודע אני את כל התנאים ואת כל הגורמים, שבהם היה היוצר נתון ואני הוא הדיין?

זמן רב היו רבים חושבים את הבקורת למשפט ספרותי, ועד היום הזה רבים עוד המחזיקים בדעה זו. לפי דעת מבקרים אלה יש צורך גדול לבקורת בסניגורים וקטיגורים ספרותיים, בפוסקי הלכות, במחוקקי חוקים שעל פיהם ידונו על היצירה האנושית האמנותית או הספרותית. ההיתה בקורת זו לכל־הפחות דין צדק? בשום אופן – לא. היא היתה על־פי רוב “רציחה” פשוטה מתוך נקמה או מתוך רוע לב או מתןך טמטום הנפש המבקר היה הרוצח, וכשהיה רוצה היתה לו גם עיר מקלט, והיא – עילום־השם או הפסיבדונים. וכבר צווחו על זה רבים. ואף־על־פי־כן נוהגים עוד גם כיום כמה סופרים הגונים להשתמש לפעמים במסווה של בני הבלייעל מלפנים, ואין הם מרגישים את כל הכיעור שבדבר. ואולם המבקר היה עושה את מלאכתו, מלאכת השוחט ובודק ולפרקים גם מלאכת פושט נבילות, אם בהסתר פנים ואם בפנים גלויים, מפני שהיה נחשב בעיניו עצמו ובעיני כל הקהל כעוסק בצרכי ציבור. לא היתה כאן שאלה, אלא אם באמונה הוא עוסק או שלא באמונה, אבל עצם מעשהו ותפקידו היה מכובד על הבריות ומורא ופחד היו מהלכים לפניו. ורוב “המחברים” היו אמנם בימים ההם מאותו המין, שעליהם אומרים הבריות: “ראוי הכלב למקל חובלו”. וגם עתה לא מעטים הם המחברים, שרק השוט והמטאטא יפה להם. ואולם כלום עבד־בית הוא המבקר בספרות? שאלה זו לא התעוררה כלל על־ידי המבקרים־הדיינים והמבקרים־המנתחים ולא עלתה כלל על לבם. ללבם לא נגע כלל גורלם של הסופרים הישרים המעטים ושל היוצרים האמתים האחדים שכתיבתם היתה יצירתם ויצירתם־חיתם. גם הם לא היו בשביל המבקר ההוא אלא חומר לניתוח ולבדיקה. חיי הנפש, חבלי־יצירה, רזי־לב ופלאי־חיים – מה לו למבקר בעל האיזמל ולאלו?

לפעמים היתה הבקורת מדברת טוב על אחד הסופרים או האמנים, אבל הדברים הטובים היו גרועים מן הרעים, מפני שהיו דברי־חנף. הבקורת החיובית היתה מתגלית בצורה הסכמה והכרזה, הבאות מתוך רגשי ידידות פרטית או לשם עסקי פרנסה, כדי להרבות קופצים על המבוקר לטובה. בין כך ובין כך – דבר טוב לא היה בא בגדר הבקורת.

“כבקרת רועה עדרו מעביר צאנו תחת שבטו” – כך היה מבקר המבקר והמחבר היה שומע על פי רוב את גנותו מפי ה“רועה” ושותק, כרחל נאלמה. לפעמים היה קם אמנם בין המבוקר והמבקר פולמוס חריף, ותמיד היה בו בפולמוס שכזה, בכל ספרות שהיא, די בזיון וקצף. לפעמים היה המחבר עונה למבקרו בנוסח הידוע:

– “נקל להיות מבקר מלהיות מחבר”.

תשובה זו היתה באה לסתום את כל טענותיו של המקטרג. היא היתה המגן הרוחני היחידי של המחברים. וגם מחוץ לעולם המחברים שוררת דעה זו ונחשבת לאמת שאין להרהר אחריה. ואולם האמנם כך הוא הדבר?

כלום באמת יותר קלה עבודת המבקר מעבודתו של המחבר? וכלום אפשר בכלל להעמיד את שני המושגים האלה, זה כנגד זה, כאילו היו שונים ומשונים לגמרי ומתנגדים זה לזה?

שאלות אלו מביאות לידי עיון בשאלה העיקרית, המקפת, והיא: הבקורת מה היא? לשאלה סתמית כזו אין פתרון ברור ומוחלט. כל אדם יוכל לברר אותה מנקודת השקפתו, כמעט שהייתי אומר, מוכרח לברר אותה בעצמו וכחפצו. האמונה באמתיות מוחלטות אבדה לנו זה כבר. כל סופר ישר בזמננו, שאינו רואה את עצמו כמשיח אלהים וכנשיא בעמו, כשהוא בא לדון באחת השאלות, ביחוד בשאלות הכלליות, המקיפות, צריך להקדים ולאמר: כך חושב אני, אני פלוני בן פלוני. בעד אמתות דעתי ובעד חשיבותה האוביקטיבית איני ערב. בשעה זו בתנאים אלה אמתיים וחשובים דברי בשבילי, ואתם –אם רוצים אתם, קבלו דעתי, ואם לאו – חשבו בעצמכם, ואני די לי, אם תתעוררו על ידי ותבואו לידי מחשבה ואולי זהו עיקר חפצי רק זה.

כך צריך היה לאמר גם כל מבקר. כי קודם כל, אין שום בקורת, תהיה איזו שתהיה, הלכה למשה מסיני תקופת הפוסקים חלפה זה כבר. בזמן הזה נעשתה הבקורת האמיתית, הראויה לשמה, יצירת־היחיד כשאר סוגי יצירה האנושית. ואם ישנם אנשים החושבים את עצמם למבקרים ועם זה הם רואים את עצמם כעוסקים בצרכי ציבור, הם טועים טעות גדולה. הבקורת אין לה מטרות ציבוריות כשם שאין שאיפות ציבוריות לשירה או ציור. לעולם לא נעמוד על עצם מהותה של הבקורת אם לא נברר לעצמנו קודם כל, שהיא סוג ספרותי המיוחד במינו והעומד בפני עצמו. בשעתו נגע פרישמאן בשאלה זו, וכדרכו תמיד עורר אותה, כדי שיבואו אחרים למלא אחריו או להתווכח אתו. כאדם המפיח על גחלים לוחשות והולך לו. אם יבוא מי־שהוא להחזיק את האש, תתלקח המדורה ותאיר קצת את אפלת הלילה, ואם לאו –יכבה הרעיון ותשוב הדממה, וכללים, שקבע פרישמאן בשעתו לבקורת, עיקרים הם שאין לזוז מהם. וביחוד יסודי הוא אותו הסימן, שנתן במבקר, ושבאמת הוא חל על הבקורת. הייתי אומר, דוקא על הבקורת. כי אותה הדרישה, שפרישמאן דורש מן המבקר, נוגעת לכל סופר, לכל עסקן וגם לכל אדם באשר הוא אדם. פרישמאן כותב: “בעיני ולפי הרגשתי ולפי טעמי אין הבקורת כולה אלא עצמיותו של המבקר חייב המבקר להיות מין עצמיות מיוחדה, מין “אני” בולט. יהי נא המבקר הלז מה שיהיה ואיך שיהיה – ובלבד שתהיה לו עצמיות מיוחדה” (כל כתבי פרישמאן כרך א). אם נשנה קצת את הדברים האלה יצא לנו, שהבקורת צריכה להיות יצירה עצמית ומיוחדת, בולטת וברורה. כתב מטושטש, אינו ראוי לקריאה, מים עכורים אין שותים אותם, מושג לא ברור –אין לו תקנה. ואמנם, אין לך רעה גדולה בעולם המחשבה והמעשים ממושגים מטושטשים ועכורים, המסובכים והמעורבבים ביסודות זרים שונים ומשנים. מי שנתפס למושג מעורפל ומסובך, דרכו היא דרך השיכור, שהארץ נשמטת מתחת רגליו וכל גדר דחויה וכל זיז יוצא דופן באים לקראתו לפגוע בו לרעה. כל רעיון וכל הרגשה זקוקים לכך, שיבורו את הבר מן התבן, ועד כמה שיד האדם מגעת הרי הוא עומד ועוסק בנפה ובכברה.

“האין זו הבקורת?” ישאל השואל. לא, לא הכברה היא סימנה וסמלה של הבקורת, אדרבה, היא עצמה צריכה עוד להיות נתונה בכברה.

כי הבקורת היא בימינו, וביחוד בספרותנו, אחד המושגים הטעונים הרקדה מרובה על גבי נפות רבות ושונות, כקמח הזה שנתערבבו בו סובין וחול ושאר מיני אבקות.

 

II    🔗

כידוע, אתה מוצא שמות לענינים, שכבר עברו ובטלו מן העולם, או שמתו ונדחו לגמרי מתוך הכרתם וחוג הבנתם של בני־אדם, הלא הם ה“שמות שנתרוקנו מתכנם”. שכבר עמדו עליהם רבים, אף־על־פי שאין אנו מדקדקים בהם כלל. מספרם רב מאד בליקסיקון האנושי, ואולם מפני הכבוד או מחמת רישול אין מי שיבוא וימחוק אותם לגמרי מתוך “סדורי” חיינו. בין כך ובין כך הם עומדים בתוכנו, בין יחוסינו האנושים, על שרות התרבות, כעצים רקובים ונבובים המחכים לכורת.

כך הוא המצב בשמות שנתרוקנו מתכנם. אבל מרובים מהם השמות שנתקטנו מתוכנם. הא כיצד? נצייר לנו אֵם השומרת בארגזה את מלבושי בנה משעה שהיה עוד קטן. עתה כבר גדל ונעשה לאיש בא בימים, וכשהוא בא לבית הורתו הרי היא מוציאה מתוך ארגזה את נעליו הקטנות, את מעילו הקטנטן ואת כובעו הילדותי ורוצה להלבישו אותם… וכי אין זו תמונה מגוכחת? אמת, גם עתה יש לו לאיש זה צורך בנעלים, בכובע ובשאר מלבושים, אבל כלום אותו הכובע ואותו המעיל ואותן הנעלים יפים לו? השם הוא אחד, אבל התוכן גדל ונתרחב.

רבים הם השמות, שלפנים הביעו דבר ידוע ומסוים, אלא שבמשך הזמן התפתח אותו הדבר, או המושג, והתרחב והתפצל לכמה ענינים שונים, והללו התפתחו והתרחבו והתפצלו שוב לענינים חדשים ושונים, עד שסוף־סוף לא נשאר כלום בשם הישן לסמן בבירור את צאצאי המושגים, שרק הם ישנם באמת במציאות ולא אותו המושג הכללי העמום, שהיה חי במוחו של קדמוננו הפרא. וגדולה מזו: יש גם, שהשם הישן והכולל מתנגד בעצם הדבר למושג החדש שיצא ממנו, ובכל זאת משתמשים בו בני־אדם גם לצורך החדש, ואין משגיחים בזה, שצר הוא המושג מהכיל את כל ההסתעפויות השונות והחדשות. כך, למשל, אם יבוא אדם ויאמר על אחת היצירות שיש בה שירה, לא אמר כלום, כי מה זו שירה סתם? הישנה עתה בעולם? יש שירה לירית, אפית, ציבורית, לאומית, יחידית ועוד ועוד, אבל שירה סתם אין לנו עתה. והוא הדין ביופי.

כל זמן שלא הבין האדם להבדיל במערכי לבו ולא ידע את נפשו כלל, די היה לו בהגדרה אחת כללית בשביל הרגשותיו ותנועות נפשו המעטות. אבל עתה, שנתווספו לנו רבבות מושגים חדשים והרגשות חדשות, הם וצליליהם וצלילי צליליהם, – מה יתנו ומה יוסיפו לנו השמות העתיקים המעטים?

ואכן, מחמת הערבוביה הפנימית, השוררת בענינים המסומנים בשמות שנתקטנו מתכנם, יש שבני־אדם מדברים לכאורה על ענין אחד ואין הם מבינים איש את שפת רעהו. מחשבותיהם ורעיונותיהם שונים, בעוד שהמלים המגדירות אותם דומות זו לזו. היכולים אנו לצייר לעצמנו, מה היה לנו אילו שכחנו פתאום את שמות־העצם המרובים והיינו זוכרים רק את שמות המין או הקיבוץ, אף־על־פי שבהכרתנו היו נשארים המושגים העצמיים השונים? בנוגע למושגים רבים כל כך הוא הדבר באמת. בני־אדם משתמשים בהגדרותיהם הכלליות וחושבים באותה שעה עצמה על תכונותיהם הפרטיות למיניהם ולסוגיהם.

כי מחשבות האדם ורגשותיו הולכים ומתפתחים במהירות יותר גדולה מכשרון הלשון והיצירה הלשונית. והדבר טבעי. היצירה המילולית בלשון היא גם יצירה רוחנית ונפשית וגם בריאה חמרית פיזיולוגית כאחת. ועד אשר האדם מחדש את הביטוי המילולי המתאים ועד אשר החיך והגרון והשפתיים עם עצביהם ושריריהם מתרגלים במלה החדשה, כבר המציאה והכירה שוב המחשבה האנושית את הרעיון החדש ואת ההרגשה החדשה. והילד יוכיח. קודם שהוא יודע לדבר הוא משתמש על־פי רוב בדיבור אחד לסמן בו דברים שונים. ואנו כולנו –כלום יש לנו די מבטאים לכל הצלילים והגוונים, לכל המראות והחזיונות ולכל זעזועי הנפש והרוח השונים? כלום יש להתפלא על שרבים ממושגינו דומים לפקעת זו, שחוטיה נתערבבו זה בזה ונעשו קישורים קישורים?

ערבוביה זו במושגים מביאה לידי טשטוש הגבולים ביצירה. ואם עד היום הזה לא נגמר עוד בנין המגדל הנהדר, שהאנושיות בונה וחוזרת להתעסק בו כפעם בפעם, הרי אחת הסיבות היא הערבוביה במושגים ובלבול הלשונות, שיש גם אצל המדברים בלשון אחת. ואולם התפתחות החיים וגלויי היצירה ביקום הולכים מן הערבוביה אל המסודר ומן ההכללה אל ההפרטה. התהו־ובהו היא ממשלת החושך ובראשית ברא אלהים את הסדר. מני אז כל החיים כולם אל הדיפרנציאַציה תשוקתם, ואנו ממשיכים את עבודת אדם הראשון לקרוא שמות לכל נמצא בחיים ובספרות. וכל קריאת שם לדבר –תחילתה הבחנה ובקורת.

על הבקורת רבו המתווכחים גם בספרות הכללית, אבל שם מבדילים לא רק בין בקורת לבקורת, אלא גם בין בקורת לסקורת, בין רושם ספרים למבקרם ובין כל אלה לפולמוס דברים. כל מושג ומושג ושמו הקבוע, כל שם ושם תכנו המסויים. הפותח ב“קריטיקה” לא יסיים ב“רצנזיה”, והמדבר ב“ביבליוגרפיה” לא יערבב בה “פולמיקה”. כל אחד מסוגי ספרות אלה ברורים די צרכם, ומי שבא ומערבבם זה בזה, יש לו שיטה מקובצת שלו והוא לשיטתו הולך. לא כן אצלנו. עד היום הזה לא פסקו בתוכנו “הפותחים בכד ומסיימים בחבית”. בתוך ערימת המושגים הזרים, שנאספו ונערמו סביב המקצוע הספרותי של הבקורת בטלה זו בששים. כנגד מנה אחת של בקורת אמתית, הראויה לשמה, רואים אנו בספרותנו ששים מנה של חוות־דעת בעל־הביתית ובקרנות של הסכמות והכשרים בנוסחאות שונים, של פסקי הלכות ופולמוס דברים של חכמים בעיניהם. היש לכל אלה יחס כל־שהוא אל הבקורת?

בן אדם! קח לך כברה, נפה דקת־השבכות תקחנה, והעברת בה והרקדת עליה את גלי האשפה הרבים, אולי תמצא גרגרי זהב אחדים.

רבים שואלים: מי קדם למי בזמן – המשורר או המבקר? כדי לענות על שאלה זו צריך לנסח אותה נוסחא אחרת. לא על הבקורת ושאר מיני היצירה יש לשאול שאלה זו, אלא על היצירה האנושית הבלתי־אמצעית ועל החוש הבקרני שבאדם. כי הבקרנות והבקורת אינם כלל וכלל סינונימים. בעוד שהבקורת היא סוג ספרותי מיוחד, הרי הבקרנות תכונה נפשית אנושית. בתור מצע שכלי ויסודי נפשי אפשר למצוא את הבקרנות בכל אדם, ואילו הבקורת היא כשרון. הבקרנות היא בעיקרה בחינה ובחירה, ורק מתוך הבחנה בהופעות העולם החיצוני אנו מכירים עולם זה. הבקרנות קודמת בעצם הדבר לכל מפעל אנושי, אבל אין בינה ובין המושג הספרותי של הבקורת ולא כלום. כי ראשית כל צריך האדם בעל החוש הבקרני לדעת קרוא וכתוב, שנית, כשהוא יודע כבר להביע את מחשבותיו והרגשותיו בכתב, צריך שיהיה לו כשרון ספרותי בכלל, ושלישית כשיש לו כל זה, צריך עוד שיהיה לו גם כשרון של מבקר. וזהו העיקר. כשם שסתם אדם חורז חרוזים אינו עדיין משורר,

כך גם הסופר הכותב מאמרי “בקורת” על־פי חוקים קבועים השוים לכל נפש אינו עדיין מבקר, וכשם שהכרוניקון העתונאי אינו עוד סופר בלטריסטי, כך יש להבדיל בין מסקר למבקר.

המסקר, הוא הריצינזינט, אין לו בעבודתו אלא מה שעיניו רואות ואין לו לנגוע בענינים הסמויים מן העין. מפני מה? מפני שטבעו בכך לראות רק את השטחי, הנגלה, הפשוט. סקורת הראויה להיות למופת כיצד? הוה אומר: זו שיש בה רק סקירה על הענין הנידון ואין בה שום תערובת אחרת של יחס נפשי או של שיקול־דעת. המסקר הנאמן לתפקידו יש לו עסק רק עם החיבור, אבל לא עם המחבר. וגם על החיבור הוא מספר לנו רק מה שנוגע לתיאורו, על תכנו, צורתו ועוד. את התוכן צריך המסקר למסור בלי ביאורים והגות מצדו, באוביקטיביות גמורה, עד כמה שישנה לזו בבני־אדם. על כל־פנים שאיפתו של המסקר צריכה להיות העמידה מן הצד, הנייטראַליות הגמורה. אם טוב הוא הדבר, שעליו מודיע המסקר, או רע, אם יפה הוא או לא אם עשה עליו רושם או לא, – כל זה אינו ענין לסקורת לענות בו. הרבים הם המסקרים העומדים בנסיון זה? ודאי שגם זה הוא כשרון – להרצות כהוגן דברי אחרים ולמסור אותם בצורת אומרם, לסקר את היצירה ולא לשקר באותה שעה בשוגג או במזיד, אבל גדול מזה הוא הכשרון להשאר במתכוון רק מסקר ולעצור בעד התשוקה המקננת בלב רבים מן הסופרים להיות מחווי־דעות.

מחווי־הדעות; כמה מרובים הם בעולמנו!

מן הראוי הוא, שכל אדם ידע ויבין ענינים שונים וגם עניני יצירה שהוא נתקל בהם. ואמנם כל בר־דעת יש לו “חוות־דעת” שלו, אבל כלום מושבע ועומד הוא לגלותה דוקא ברבים? האומנם ראויות הן מחשבותיו של כל אדם לבוא בקהל? ואם גם ראויות הן דעותיו של הסופר להתפרסם בעולם, ואם גם חשובות הן מכמה וכמה צדדים, הרי על־כל־פנים מתאים להן בנידון זה יותר השם גילוי־דעת מהשם בקורת. כי שאלה גדולה היא זו, אם יש בכלל מקום בבקורת לגילוי־דעתו של המבקר ולהכרזת דרישותיו. וכשבא בן אדם ומודיע לנו, שדעתו אינה נוחה מספר פלוני או מסופר אלמוני מטעמים אלה ואלה, אנו יכולים לשאול אותו: מי ביקש זאת מידך ללמדנו בינה ולספר לנו, מה מוצא חן ומה אינו מוצא חן בעיניך?

וראוי לציין: דוקא זאטוטי הסופרים מצד אחד, והזקנים חסרי־הטעם מצד אחר, כשהם באים לכתוב על חבריהם דברי “בקורת”, אוהבים לדבר בנוסח של מחווי דעות. “לפי דעתי” – תנו כבוד לדעתו! – “מוצא אני” – קומו לפניו! ביטויים כאלה יש למצוא בכל קטע של סקורת או של מאמר פובליציסטי, הכתוב בידי בני־אדם הרואים את עצמם כמבקרים. רגע הם חושבים את עצמם למורים ומדריכים בספרות וגם על הגדולים מהם בחכמה ובכשרון יחוו דעתם, ורגע הם נראים כידידים נאמנים, המשיאים עצות טובות לחבריהם הצעירים, ואף רגע אין הם פוסקים מלחשוב על עצמם, על אישיותם ועל רעיונותיהם. כשהם דנים על סיפור או ציור של אחד הסופרים הם באים ומציעים בו שינויים שונים, הנחוצים בו לפי דעתם, כגון מיתה אחרת לגיבור הראשי, לשון אחרת לגיבורה הראשית, יחס אחר ביניהם וכו'. כשהם נוגעים בשיר של משורר הם מוצאים לאפשר לייעץ לו לשנות בו את החרוזים, את התיאורים ועוד. קיצורו של דבר – אלה הם יועצי־פלא. החזיון הספרותי או האמנותי, שנתקלו בו, אינו בשבילם מאורע־חיים ולא הרגשה נפשית אמתית, אלא רק אמתלא בלבד, כדי שיראו חובה לעצמם לבוא ולחנך את הקורא ואת הסופר גם יחד. כי על כן, “מבקרים” הם. הוי, זו ה“חובה” ואלה ה“מבקרים”! “חובה” זו אינה אלא גאוות־כסילים בלבד.

ובמה דברים אמורים? בדל גא. אבל איש הידיעות הגדולות ובעל הטעם הטוב והיפה, האיש הדגול מרבבה, ודאי ובודאי שגילוי דעתו והוראותיו יש בהם תמיד ענין, ולפעמים הם גם חשובים ורצויים מאד. ואף־על־פי־כן גם לגבי אדם זה העיקר הוא, שימצא צורה מתאימה לחוות־דעתו ולא יבוא לערבב מין בשאינו מינו ולקרוא בקורת לסוג ספרותי שאין בו כלום מן הבקורת האמתית. ואם יטשטש את תחומי היצירה ויערבב את תחומיה – יצא שכרו בהפסדו.

אך על־פי־רוב, אין אדם כזה רוצה להסתלק מתפקידו החשוב בעיניו והוא מתחיל להתווכח. ויש שהוא מרגיש בעצמו את קבלת־הפנים המחכה לו והוא מזדרז ומקדים להתווכח. הוא בא לחזק את “בקרתו” על־ידי פולמוס ומשתדל להוכיח לקוראו במופתים חותכים, שהצדק אתו. לשם זה הוא מרגיז מנוחתם של קדמונים ומטריח את הגדולים שבבני דורו. הוא מקיץ נרדמים ומשיח אילמים, כדי למצוא סיוע וחיזוק ל“דעותיו”. את כל הסופרים הידועים לו הוא מגייס במלחמתו עם המחבר, שעשה פתאום לאיש חרמו. הלמלחמה ולויכוח בקורת יקרא? כלום אפשר להתווכח בדברים שבלב ובחזיונות הנפש? האמן והחושב אפילו אם הוא ריאלי שבריאלי, יכול לאמר תמיד למתווכח:

– דעתך היא כך וכך, אבל הרגשתי היא כך וכך.

ואפילו כשבא המבקר וטוען: אני רואה אחרת, אין מקום בכל־זאת לויכוחים. כי עין ועין וראייתה. וחוץ מזה, הלא היצירה האמנותית, ואפילו היצירה הרעיונית, אינן ראיה בלבד, וגם בחוקי ההגיון והשכל הן תלויות רק מעט. וחוקים אלו כלום קבועים ועומדים הם ואין להטיל בהם שום ספק? מן האמן אפשר רק לדרוש, שיהיה נאמן לעצמו, ואין המבקר יכול לדרוש מהמבוקר, שמראות־עיניו וחלומות־נפשו יתאימו לחזיונותיו ולחלומותיו שלו. לכאורה, זהו דבר המובן מאליו, אף־על־פי־כן רבים הם ה“מבקרים” הרוצים, שהמחבר וחיבוריו ימצאו חן בעיניהם, ואם לאו – אם לאו – רעה נגד פניהם: “שבט הבקורת” ינוח עליהם…

מנהג נוהג עד היום בהרבה ספרויות, וגם בזו שלנו, לחלק אותות־הצטיינות לסופרים הנראים ל“מבקר” כראויים לשבח ולייסר קשה את הנראים כגרועים. כמה מגונה היא מידה זו של שכר ועונש, הערכה ואומד! הן מה שנראה לאחד כליל־יופי יראה בעיני השני כחסר־טעם, ומה שמשמש היום מקור־עונג יוכל להחשב מחר כדבר שאין לו שום ערך. ומניין לו למבקר הזכות להוציא את פסק דינו על ערכו המוחלט של הדבר המבוקר? ומכאן אתה למד, שהבקורת אינה בעיקר אלא יחוסו של המבקר אל המבוקר. עצם הדברים, מהותם האוביקטיבית – מי ידון כהיום הזה על ענינים כאלה? די לנו אם מתקרבים אנו פחות או יותר בהרגשותינו או בהכרתנו אל היצירה האנושית. כל יצירה, שהיא מלאכת־מחשבת בעט, במכחול או בחרט, היא ביסודה עבודה חפשית ופלא חיוני, ואנו צריכים להכיר תודה ליוצר על כל הבא לידינו ממנו. מתנה היא לו יצירתו מגבוה, ומתנה היא לנו מידו. אם זרה היא לנו ובלתי מובנה – נעבור עליה ולא נקבלה, אבל אין אנו רשאים לחללה ולהתעלל בה.

ולפיכך נהגו אניני־הדעת לכתוב ולספר יותר בעקב היצירה ועליה מלדבר בה. ועוד נהגו אניני־הדעת להתרחק מלנגוע באישיותו של היוצר, בשעה שיודעים הם, שהבקורת האמתית אינה מקצועם וכשרונם. ויפה הם עושים. אבל מה נאמר על אותו הפובליציסטן החושב את עצמו למומחה “כל־בו” וגם למומחה בעניני ספרות ויצירה?

אכן זוהי רעה חולה, שהסופר הנזקק להלכות המדינה והחברה מאמין, שחייב הוא להבין גם את הספרות. לכאורה, כך היה צריך להיות. מן הראוי הוא, שהפובליציסטן יעמוד על חזיונות החיים השונים וגם על החזיונות הספרותיים והאמנותיים. כי כל יצירה אמתית היוצאת מתחת ידיו של המשורר, והסופר והאמן, היא מאורע בעולם וחידוש בבריאה כולה, ומן הצד החברתי והציבורי נעשו הספרות והאמנות זה כבר כוחות פועלים בחיים ומשפיעים עליהם. ובכן, מנקודת־ראות זו יש לו לכל פובליציסטן בעל לב מרגיש ומוח בהיר הזכות והיכולת לדבר על יצירה זו או אחרת של האמן, אולם כלום אחת היא הדרך המובילה אל ההכרה הפובליציסטית ואל יצירתו של המבקר?

כשהסופר, הדן בעניני החיים והזמן, עומד על אחד החזיונות מתוך כוונות ברורות ומסויימת, מתוך השקפות ותביעות קבועות – זוהי תהילתו. אבל בבקורת אין לך רעה גדולה ממגמתיות. כל טנדנציה שתהיה משימה כבלים על היוצר החפשי וגם על המבקר, ומי שרוצה להוכיח אמתותם של רעיון ושיטה על־ידי הבקורת מוכיח רק, שהוא עצמו חסר־כשרון הוא. בשביל הפובליציסט אין המשורר או הסופר המבוקר מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לחזק לפי־דרכו את דעותיו שלו. בשבילו חשובים בעצם הדבר רק רעיונותיו ורק לשמם הוא בא לטפל באמן. יחס אישי פרטי אל היצירה האמנותית אין כאן. סיוע זה, שהפובליציסטן מסתייע בדברי הסופר או ביצירת האמן, אפשר לו, כמובן, להיות מלא ענין מצד עצמו, גם הבאור הפובליציסטי יוכל להחזיק בקרבו חידוש מקורי אבל פרטים אלה אנם מצטרפים לבקורת. עצם תפיסת החיים, אופני התרשמות ואמצעי־הגילוי של הרשמים משתנים שינוי יסודי בין הפובליציסטן ובין המבקר. האחד הוא על־פי עצם טבעו עוסק בצרכי ציבור, ורק מתוך דרישותיהם וצרכיהם של הרבים הוא דן על כל חזיון, ואילו השני דוקא נטיות אלה גנאי והפסד הם לו. אמנם, יש שמתחת ידי סופר פובליציסטי טיפוסי יצא גם מאמר־בקורת יפה, אבל דוקא במקרה זה יש לעמוד על ההבדל היסודי שבין המאמרים הפובליציסטיים הנוגעים בעניני ספרות ויצירה ובין הבקורת האמתית. גם אלה הם שני מקצועות ספרותיים ואין לערבב אותם זה בזה. אחד הוא כשרון המבקר ובלבו ישכון לבדד. קויו היסודיים אין שינוי חל בהם, מקורו תמיד אחד, אף־על־פי שגילוייו שונים. אין הבקורת נקנית לא מפי רב ולא מן הספר ולא בשוק החיים.

כי כשרון היא. וכשם ששום פובליציסטן לא יעיז לכתוב פואימה לשם רעיונותיו הפובליציסטיים, כך היה ראוי לו שלא יעיז לכתוב גם בקורת בנוסח הקבוע שלו, אלא אם יש בו כשרון של מבקר. ולא רק הסופר הפובליציסטי, אלא כל סופר, יהיה מי שיהיה.

הכרה זו, שהבקורת אינה “מלאכה”, שכל הרוצה בא ומנסה את כוחותיו בה, צריכה לחדור עמוק ללבות בני־אדם ומן הראוי להכריז ולחזור ולהכריז עליה עד שתעשה קנין הציבור.

 

III    🔗

ובכן – מהי הבקורת?

הבקורת היא יצירה מיוחדת במינה, העומדת ברשות עצמה והמשמשת מטרה בפני עצמה. היא קודם־כל גילוי נפשי ורוחני, ברכת אלהים ממעל. שום איש אין לו הזכות לאמר למבקר: “עשה לי מטעמים כאשר אהבתי”. ואף הוא עצמו אינו צריך להציג לו מטרות־חוץ, להעמיד “שאלות”, כדי לענות עליהן ולפתרן. יצירה חפשית היא הבקורת כשאר סוגי האמנות.

כל בקורת, שתכנה בא במחשבה תחילה, דומה לסיפור או לשיר שבכתב על־פי הזמנה קודמת. אפילו מצוות האיסתיטיקה אינן חובה על המבקר, בשעה שהן שמות כבלים על רוחו ונפשו. כי אף־על־פי שהיופי כשהוא לעצמו הוא מחוסר כל תכלית ועולו הוא הקל ביותר, הרי בשעה שהוא עצמו נעשה מטרה, אין בינו ובין שאר המגמות ולא כלום. ובאמת כלום אליל יפה אינו אליל? המבקר האמתי אינו בא לבקר מפני שהוא רוצה להועיל למי שהוא או ללמד ולחנך את מי שהוא בהשקפת־עולם ידועה או בהרגשה איסתיטית. כל זה הוא ענין לפובליציסטים ולמלמדים ספרותיים. ולא למבקר. הוא אינו משמש את הרבים ואינו משועבד לקהל. המבקר האמתי בקרתו היא שירתו.

הבקורת האמתית הוא בעצם מאורע־חיים, הזדעזעות נפשית עמוקה הבאה בלווית הכרה אנושית צלולה. שאיפתו היחידה של המבקר היא: להתרשם. מטרתו האחת: להבין ולהרגיש. פעולתו הראשית: לעורר. איך ישתמשו הבריות בבקרתו – דבר זה אינו נוגע אליו כלל. יש שהקורא יתענג עליה, כעל שיר יפה או ציור נחמד, ולא יתענין כלל במבוקר, ויש שיתעורר דוקא לשים עין ולב אל הספר המבוקר. בין כך ובין כך – המבקר את תפקידו מילא. מהו הדבר היותר חשוב בכל יצירה אנושית? הווה אומר: ההתעוררות זו התכונה להעיר את נפש האדם מתרדמתה ולעוררה ליצירה חדשה, עצמית. כשהיצירה האמנותית או הספרותית או החיוניות מעשירה את רוח האדם ודוחפת לבריאת חיים חדשים ולהכרה יותר עמוקה בעולם הגדול הסובב אותו – חשובה היא היצירה הזרה כמתנת־רום. מהו חשיבותו של שיר נפלא ומצויין? הוה אומר: בזה שהוא עושה את הקורא למשורר. הוא בורא בלבו שירה חדשה ונותן חיים להרגשותיו הפזורות והחיוורות, שבלעדיו לא היו יכולים לבוא לידי גילוי וביטוי, ומכיוון שהרגיש הקורא את השיר המצויין או את הסיפור הטוב או את הציור הנפלא, הרי הוא חי בהם ובוראם שוב בנפשו וברוחו. על־ידי היצירה האנושית האמתית נעשה כל אדם יוצר ושותף למעשה בראשית.

המתאימים הם תמיד רעיונותיו והרגשותיו של הקורא או של המסתכל לאלו ההרגשות והמחשבות, שהיו בשעתם בלבו של המחבר או של האמן? האם צריכים הם להתאים?

בלי שום פקפוק יש לענות על שאלות אלו בשלילה. לא מה שהאמן רוצה לאמר לנו או מה שהוא אומר לנו חשוב, אלא מה שהוא יכול לעורר בנו ומה שהוא מעורר בנו. כזה צריך היה להיות יחוסו של הקורא וגם של המבקר אל המחבר ויחוסו של הקהל למבקר.

הבקורת האמתית היא יצירה עצמית לא רק בשאיפותיה, אלא גם באופני התהוותה עצמה. רבים חושבים את הבקורת למפעל של אנאליזה המפרידה ומחלקה לחלקיה היסודיים את היצירה האמנותית, שהיא בעיקרה סינתיזה. מעשה הרכבה. ברם, גם זו אינו אלא טעות שהחזיקו בה רבים.

הבקורת בגילוייה האמתיים היא יצירה של סינתיזה, מפני שהיא באה לאסוף ולקבץ את ניצוצי נשמתו של היוצר, את קוי הנפש שלו, הפזורים בכתביו וב“חיבוריו” והסמויים מן העין, לפעמים אף מעינו הוא. וגם את סימני החיים והשקפת עולמם של גיבורי היצירה מקבץ המבקר אחד לאחד, מלקטם ומבררם ונותן לנו מהם הרכבה חדשה. המחבר, יהיה מי שיהיה בשעה שהוא עובר בחיים ומתרשם מהם ובורא את יצירותיו על־ידי הרכבה פלאית, באותה שעה עצמה מפזר את נפשו, כי כל יצירה ויצירה חדשה של האמן האמתי היא חלק מנפשו. ומפני שהאדם אינו יכול להביע את עצמו בבת־אחת, קמעא־קמעא, מן ההכרח הוא, שניצוצי נשמתו יתפזרו לכל רוח. מי יאספם, אם לא המבקר? בנפשו היוצרת באים ומתרכזים כל קויו האופיים, כל זעזועי רוחו וכל רטטי אישיותו של המחבר, על־ידי יצירתו הסינתיטית הם מתגלים שוב באור חדש, מכונסים ומקובצים לתבנית אחת. כשאנו קוראים, למשל, את אחד השירים של ביאליק אנו יודעים ומרגישים את הלך־הנפש של המשורר באותו השיר. כשאנו מתעגנים על שיר אחר שלו אנו מכירים שוב מצב־רוח אחר של המשורר. אבל כלום יודעים אנו מתוך השיר האחד או השנים, השלשה ועוד את ביאליק, את האישיות היוצרת הנפלאה, את יגונה ומשושה, את אושרה ואת אסונה? רק כשנקבץ אחד לאחד את כל הרשמים שקיבלנו מן האמן רק כשנאסוף ונסדר ונרכיב את כל גילויי העולם החיצוני ואת כל רעדי־הנפש הפנימיים ונברא לנו לעצמו מחדש את עולמו שברא האמן היוצר ואת אישיותו שבראוה החיים – רק אז נוכל לאמר, כי הכרנו את המחבר, כי הרגשנו אותו וכי בקרנוהו. וכלום עבודת־כינוס זה אינה סינתיזה? וכשישאל השואל: האיך בא המבקר אל ההרכבה? – נשיב לו: אחת היא, אם דרך ההחקירה המפרידה, היא האנאליזה או ידי האינטואיציה, היא התפיסה הנפשית הפתאומית, הבאה לאדם כרוח ממרום – על־כל־פנים, הבקורת היא סינתיזה יצירתית עליונה של החיים והאמונות גם יחד.

במשעולי היצירה המשונים והנפלאים עובר לו המבקר ומאסף קו לקו, קו לקו. כנחל רווה החי את חייו העצמיים וחולם לו את חלומותיו, עוברת יצירת המבקר דרך שדות היצירה של האמן. הוא מרווה אותם והם משרים עליו חן של יופי והוד ומשקפים במימיו הזכים. כי זכה צריכה להיות יצירת המבקר!

והבקורת – מרכז היא, מרכז תרבותי. בה נפגשים כל מהלכי היצירה ובה משתקפים כל רעדי הנפש היוצרת. היא המקור שממנו נובעים לפעמים מעיינות חיים חדשים והיא הציר שעליה סובבת ההתעוררות ליצירה חדשה.

יתר על כן: הבקורת עצמה צריכה להיות בריאה חדשה.

דעה מקובלת היא, שהמבקר צריך לציין ולברר כהוגן את אופיו של המבוקר. אני הייתי אומר: איפכא מסתברא. את המבוקר יכול אני לראות בעצמי בכתביו. את האמן אני רואה בפסליו, בציוריו ובתמונותיו. אולם בבקורת – בה אני רוצה לראות את המבקר. אותו צריכים אנו להרגיש ראשית כל. הן סוף־סוף מוכרחים אנו להשלים עם הרעיון, כי בשעה שאנו קוראים את דברי המשורר או הסופר, אנו מכירים ומרגישים רק את יחוסנו אליו. עדיין לא נבראו הגשרים להעביר את רעיוננו והרגשותינו מנפשנו אל נפש חברנו ולהיפך. בכל־אופן לא ייבנה גשר זה ממלים, המגלות תמיד טפח ומכסות טפחיים, ואף בשעה שהן מקרבות, לכאורה, את בני־האדם העומדים זה מנגד זה על שני עברי התהום המפרידה בין אישיות לחברתה, הן מעמיקות עם זה יותר ויותר את זו התהום. הדיבור כשהוא לעצמו הוא סוד ופלא, שאין להם פתרונים. ומה בצע בזה, שהוא נוסף על שאר הפלאים העוטים אותנו כשלמה? ואם כך הוא הדבר, למה לנו צעיף־המשנה של דברי המבקר המצטרפים לצעיף־המלים הנתון על נפשו של המחבר? תחת להבין רק אותו על־פי כתביו, מחוייבים אנו בשעת הקריאה בדברי בקורת להבין קודם כל את המבקר — האין טוב לנו להסתלק לגמרי מן השאיפה להבין את המחבר על־ידי המבקר?

זהו שאמרתי: כל בקורת צריכה להיות בריאה חדשה. ומוטב שתהיה חדשה לגמרי משתכביד עלינו את יחוסינו למחבר. יהיה נא המבקר עצמו מחבר ותהי הבקורת “חיבורו”. אז נדע, לכל־הפחות, כי רק להבין ולהרגיש אותו אנו צריכים, אבל לא לחשוב באותה שעה עצמה גם על המבוקר. אפשר שעל־ידי הבקורת נבוא לידי הבנה יותר נכונה במחבר, ואפשר שנתרחק ממנו מרחק רב, אבל על־כל־פנים נמצא איזה חידוש שהוא במבקר עצמו. ולפיכך אין צורך כלל, שהמבוקר יהא מלא ענין. המבקר צריך שיענין אותנו. כשם שהמבקר אינו צריך לעמוד כחיץ בינינו ובין המחבר, כל ראוי שהמחבר לא יפריד בינינו ובין המבקר. חומר הבקורת אינו צריך להשפיע על מהותה. הכל תלוי בהתרשמות, באמת שבלב. יחוסו של המבקר האמתי אל המבוקר אינו נבדל מיחוסו של המשורר אל העב הצחורה שבשמים או אל רוח הערב בערבה. שניהם רואים ומספרים לנו רק מהרהורי לבם בתאור המדויק של הנראה אין לנו צורך.

למה שואף המבקר, להכרת החיבור או להכרת המחבר? לא לזה ולא לזה אלא להכרת עצמו, רק לה הוא צריך לשאוף, כי רק לזו הוא יכול להגיע ורק היא חשובה לנו בבקורת.

דבר המובן מאליו הוא שאם יש בין המבוקר והמבקר קורבה נפשית גדולה וקשר פנימי חזק ישתדל המבקר בעצמו להבין את אחיו ביצירה, להסבירו לנו ולספר לנו עליו. כך יש לפעמים שאפילו איגואיסט גמור יוכל לספר שעות רצופות על ידידו. אבל בשעה שהמבקר אינו מרגיש בנפשו הכרח פנימי לטפל באישיותו של המבוקר, חפשי הוא לנפשו והוא יכול לארוג את אגודותיו של האדם ועל החיים כחפצו. הוא יכול וצריך לשאוף תמיד לבריאה חדשה. ממעל למבוקר – כזו היא הסיסמא של המבקר האמתי. המבוקר צריך לשמש לו רק דחיפה, ולא יותר.

כמה פעמים בורא המבקר האמתי יש מאין, וזוהי תהילתו. כי היצירה העולמית הנצחית היא בריאת יש מאין. כמובן, לא מן האפס הגמור, אבל סוד הבריאה כולה ופלאי החיים כולם הם בזה, שמדבר קל ופעוט שהוא בבחינת “אין”, הולך ונברא עולם מלא ויפה. והלא כך היא גם היצירה האנושית. היוצר האמתי יוכר על־פי יכלתו לברוא “יש” מ“אין”, מדבר או מחזיון הנחשב כאין, והוא הדין גם במבקר האמתי. ונפלא הדבר: עד היום הזה רגילים בני־אדם לחשוב למבקר חרוץ את מי שבכוחו להפוך ל“אין” כל “יש”… וכי יש להתפלא על השם “מבקר” נעשה שם נרדף לקטיגור בספרות?

מכיון שהמבקר היה רואה את עצמו כמורה־דרך ופוסק ביצירה התפשטה גם בין הקוראים הדעה המוטעית, שהמבקר יש לו הרשות לבקש מומים ולגלות חסרונות. ויש גם החושבים, שזהו עצם תפקידו של המבקר, אבל אין לך טעות גדולה מזו, שאף המעולים שבמבקרים אינם יכולים לפעמים להשתחרר ממנה. בקשת־מומים היא ענין בשביל הסאטירה הספרותית אבל לא בשביל הבקורת. בשירה מוצאה לה בקשת־מומים את ביטויה בסאטירה, בפרוזה משמשים לצורך זה הפולמוס והחקירה הספרותית. אבל המבקר אינו מחוייב כלל לטפל בכגון זה. אם בדרך התרשמותו יש שהוא שם לב לליקויים שביצירה, ליקויים מיוחדים, המתנגדים לשכל הישר או לרגש התמים או לאמת הנפשית, ודאי לא ימנע את עצמו מלעמוד עליהם ולבררם, אבל לבקש מומים – אין זה ממידותיה של הבקורת האמתית. דבר שחסרונותיו מרובים ממעלותיו אינו כלל לעורר את המבקר ולטפל בו. יחס שלילי גמור אל המבוקר – זהו “nonsense” ספרותי. כשהמבקר מתייחס בשלילה גמורה אל איזה חזיון או אל איזה סופר, לא יעמוד עליו כלל. לכתוב בקורת רק כדי לספר בגנותה של איזו יצירה או בגנותו של איזה אדם – אין זה ענין וכלל בשביל המבקר.

כי הבקורת האמתית היא שיר מזמור ליצירה האנושית. וזוהי תעודתה היחידה. האין זה אומר שהמבקר הוא תמיד סניגור? –לא בשום אופן – לא במקום המשפט שמה הסינגור, ומכיוון שהבקורת אינה משפט ספרותי, אין בה מקום לסנגוריה, כשם שאין בה מקום לקטיגוריה, אף־על־פי שמצד אחד לא ימנע המבקר האמתי מלספר בשבחו של סופר, כשלבו תובעו על־כך. ואפילו בשעה ובתנאים שאמירת הלל בפרהסיא יש בה משום נסיון, לא ימנע מלהודות על האמת, שפלוני או אלמוני המשורר יקר לו חביב עליו. המבקר האמתי יודע, כי חופשי הוא, וגם אנו רואים זאת, בשעה שאנו מרגישים את מקוריותו ועצמיותו.

מקורית זו ועצמיות זו אינן מתנגדות כלל לכשרונו של המבקר למצוא מקום בנפשו לצלילי חיים שונים וחודר לתוך ענות־חייהם כהויפטמאן, הרביעי בא ומחזיר לאורגים אלה את כבודם האנושי ובורא מחנות – מחנות של עמלים נלחמים כלאַסאַל –כלום אפשר לו למבקר לאמר: זה יש בו ענין וזה אין בו ענין? מבקר האומר: “אני יש לי עסק רק בדברים שבכתב”, מעיד רק על צרות־מבטו ועל עניות־נפשו. ואף לגבי הסופר או האמן אין להעמיד גבולים בין החיבור והמחבר; זה תלוי בזה והקשר שביניהם הוא – באישיות. גם היחס שבין המבקר והמחבר צריך להיות רק אישי, עצמי ואינדיבידואלי; במידות קבועות ומסיימות יכולה להיות נדרשת רק התורה, אבל לא נפש האדם. בשביל זו אין קנה־מידה מוכן מראש. איש ואיש ומעריכי לבו. לב לב ומצוקותיו.

לפיכך טבעי כל־כך הדבר, שאין מבקר דומה לחבירו. הלא יוצר חופשי הוא המבקר –וכלום דומה משורר למשורר? כל אמן ואמן וכן גם כל אדם, נבדל מחברו במסכת־הנפש והלך־הרוח, אף אם שוים יהיו תנאי חייהם והתפתחותם. וגם המבקר כך. בהבדל זה תלוי צביונה של הבקורת.

כידוע, יש בספרות הבקרתית זרמים שונים, המתאימים למהלכים השונים שבאמנות בכלל, כגון הריאליות, האימפרסיוניות, ההיסטוריות ועוד. אולם באמת אין אלה כלל סימנים ספרותיים מובהקים אפילו באמנות; גם באמנות וגם בבקורת תלויים אמצעי ההבעה והביטוי בהלך־הנפש של היוצר ובמערכי־לבו. טעמם של בני־הדור והמודה הספרותית באים אחרי כן. העיקר הוא – מסכת הנפש היסודית.

אם על־פי טבעו יהיה האיש מתפעל ומתרגש מכל הנראה בחיים, אם על־פי אָפיו ישים לב לא אל המעשים הנעשים תחת השמש, אלא להרהורי לבו ולרזי־היקום, הנישאים בחלל העולם והמעוררים בנפשו הרגשות שונות ורבות, אם חולם־חלומות וחוזה חזיונות יהיה האיש וכשרון־היצירה שלו מתגלה בבקורת – אז תהיה הליריות סימנו, והוא הוא המבקר הליריקן, שאחרים קוראים לו אימפרסיוני. מאמריו הם שיריו.

משונה ממנו הוא המבקר האפי, העומד ביחוד על עצם מהלכה של היצירה, על מאורעותיה והופעותיה השונים. בשלוה ובמתינות פנימית הוא יוצא אחרי האמן היוצר במשעולו, רושם ומסקר את מפעלו, בוחן ובודק את החזיונות, העוברים לפני עיניו בעולמו של המבוקר. לא הרגשותיו של האמן ולא הרגושותיו עצמו חשובות בעיניו של המבקר האפיקן, אלא העובדות, עובדות־החיים והיצירה. ואם חוקר הוא על־פי טבעו הוא נעשה להיסטוריון ספרותי, ועיקר מעשהו הוא הנתוח והאנאליזה. בחקירות ספרותיות, פילולוגיות, תרבותיות הוא השליט ולא מבקר אחר. שמות ־הלווי שלו רבים עד מאד.

קויו האופיים של זה ותכונות נפשו של המבקר הליריקן מציינים ביחד את הטפוס היסודי השלישי של המבקר, הוא הטפוס הדרמטי. הלה יש בו מן הסינתזיה של אפיקן וליריקן כאחד. מבקר דרמטי אין פירושו, כמובן, מבקר הכותב את בקרתו רק בצורה דרמטית, כלומר בצורת דיאולוגים, קומדיות וכדומה. קורא אני בשם זה למבקר, שהשגתו בחיים ותפיסתו את היצירה הן דרמטיות, שהתרשמותו באה בעיקרה מתוך התנגשות החזיונות בחיי האמן או בהלך יצירתו. מבקר זה רואה את היצירה האנושית כמלחמה עצומה בין כוחות נפשיים וחיוניים שונים, –מלחמה ששדה־המערכה שלה הוא לבו של האמן או הסופר. חיי־האדם שבאמן וחבלי־היצירה של האדם –הנה מה שהמבקר הדרמטי רואה תמיד במבוקר. בקורת זו היא היא הבקורת הפסיכולוגית.

כל נבדלים המבקרים השונים על־פי מערכי־הלב ומסכת־הנפש. האפשר להם שיהיו דומים זה לזה בחיצוניותן של יצירותיהם? כמובן, אי־אפשר הדבר.

גם לגבי המבקר, כמו לגבי האמן, יש ערך רב לצורה החיצונית, לסגנון האינדיבידואלי שלו. המבקר האמתי מוצא תמיד לכל מאמר שלו את הצורה המתאימה לו על־פי הלך רעיונותיו באותה שעה ועל־פי יסוד נפשו. הוא לא ישתמש בכתביו לא רק בשאבלונה זרה ובדפוס זר, אלא אף יצירתו שלו לא תעשה בשבילו שאבלונה. כמשורר הכותב את שירו האחד בכנריאים, את השני – ביאַמבים ואת השלישי – בדיאַקטילים, כך גם המבקר – כל מאמר ומאמר צריך שיהיה לו ריתמוס שלו. וכל־שכן שסגנונו של המבקר צריך להיות עצמי. הוא יהיה ממילא עצמי, אם כל יצירתו תהיה עצמית. את המבקר האמתי יש להכיר תמיד בסגנונו. לא בטיב סגנונו, אלא במקוריותו. ודאי ובודאי שהמבקר, שהוא כמין מרכז תרבותי, צריך להשתדל, שסגנונו יהיה מזוקק שבעתים, אבל גם שגיאותיו וחסרונותיו מחולים לו לפעמים, אם רואים אנו בו עצמיות. אדרבה, קושי הסגנון נפתוליו מעידים על־פי רוב על מלחמתו של הסופר לשם המקוריות. הסגנון המצוחצח והשוטף אינו מעיד כלל וכלל על עצמיות יתרה. לא כל מנצח על הסגנון הוא מנצח ביצירה. העיקר הוא לגבי המבקר, כמו לגהי כל אמן יוצר, שסגנונו יהיה מחלק מיצירתו ולא דבר הנפרד ונבדל ממנה.

 

IV    🔗

לפעמים יש שאנו מוצאים אצל המבקר דברים בנוגע להענין המבוקר, שהמחבר עצמו אינו מסכים להם, ואז מתעוררת השאלה: מי משניהם צדק? יש אומרים: אין חכם כבעל־הדבר. ויש אומרים: רק המבקר, שאינו נוגע בדבר הוא המבין. הלכה כמי? באמת, צדקו שני הצדדים, כל אחד בתנאים ידועים. פתרון השאלה תלוי במדרגת ההשכלה ובחנוך, בנסיון החיים וברחבות המבט של האנשים. מחבר עני בידיעות. ואפילו הוא בעל כשרון גדול, לא יוכל לברר לעצמו את יצירתו; יצירתו גדולה מהשגתו, והוא לא היה לגבה אלא “שליח־מצוה”. לגבי מחבר כזה עשוי המבקר, שאפקי מחשבתו יותר רחבים, שידיעותיו מרובות ושנפשו ערה, לשמש חבר־טוב ומורה דרך אמתי. אין זה אומר, שהמבקר הוא מורה דרך בכונה, אלא שהבקורת מלמדת מאליה. היא משפיעה בלי יודעים ובלי מחשבה תחילה, כשם שמשפיעה כל יצירה חפשית של כשרון משוכלל ומחונך. הבקורת יש לה ערך חינוכי בחיי הנפש, כשם שיש ערך חנוכי רב לכל גלוי יצירה. כל העולם נהנה הימנה, אבל זוהי הנאה שלא מדעת בעלים. כי אח הוא המבקר לאמן. שניהם בוראים את עולם חזיונותיהם מתוך הכרח נפשי פנימי, ושניהם – יצירתם היא חלק נפשם. אמת, שהבקורת המדעית יש לה דרישות וחוקים וגבולים משלה, אבל גם היא צריכה להיות בעיקרה אמנות וכשרון. כדי להיות מבקר אמתי אין צורך כלל להיות דוקא בקרן טוב. לא במוח הבקורת. אפילו לשם הבנת יצירותיהם של קדמוני הסופרים והאמנים לא די בחקירה היסטורית, בניתוח פילולוגי וכדומה. אם נעמיד את הקורא פנים אל פנים עם איזה סופוקלס, איזה שקספיר או איזה דנטה, ודאי ישארו כמוסים ממנו אוצרות גדולים ושלמים, מפני שחסר לו המפתח התרבותי ליצירת הענקים האלה; הוא לא יבין הרבה פרטים חשובים, שעל ידם מתגלה עוד יותר גדולתם האגדית של הקדמונים; הוא לא ירגיש כמה גדולים היו בדורם וכמה העמיקו כבר אז להבין את האדם ולראות בחיים, ואולם, אם היה המבקר מחוסר כשרון אמנותי ומשולל רגש יצירתי חי, יצא שכרו של הקורא בהפסדו. בין כך ובין כך, כשאנו מתבוננים עתה אל גדולי האנושיות מן הדורות הקודמים ומציירים אותם לפנינו בהשגותינו של הזמן הזה בסביבתנו, דומים אנו לאנשים ההולכים אל הביבר לראות באריות… מהו ארי אסור בכלוב לגבי מלך החיות בצעדו גאות במדבריות?

ודאי שמבקר משכיל, מבקר ידען, יכול לתת לקורא, שקספיר חדש ולהאיר את עיניו, בהרימו את הצעיף הנתון על פני החיים שעברו. ואולם אם יבוא מלומד, המלא ידיעות כרימון והחסר טעם כאבטיח רקוב, והוא יחפוץ לספר לנו על הקוסמים הפלאיים של האנושיות – כלום לא נברח מפניו? והלא ראינו: כמה חיבורים עבי־כרס וכמה חקירות מפורטות וטרדניות נכתבים בכל יום ויום על־ידי “מבקרים” שונים, וכולם נעשים לשלל לשיני העכברים בארון! הורתם בלי התעוררו נפשית, לידיתם מתוך זיעה של חיטוט וניקור, וחייהם בעולם הספרות אבלים. לא כן המבקר האמתי, שחוץ מלמדנותו וידענותו יש בו גם נפש יוצרת ולב חי של אדם מרגיש. הוא יגש גם אל הסופר הקדמון כגשת אדם לאחיו.

כי כלל גדול הוא בספרות ובחיים: אם אנו בני־אדם, הראשונים ודאי שהיו בני־אדם. מלאכים לא היו מעולם בארץ, ו“חמורים” היו בין בני האדם בכל הזמנים, אבל האישיות האמתית היתה תמיד אנושית, ואפילו כשהתרוממה לגבהי שחקים. תמיד היו שוררים בחיים הפגעים והמקרים, השוררים גם בחיינו, אם כי בשנוי צורה, ותמיד היו בני־אדם דומים זה לזה בגורליהם. אין לך טעות גדולה בבקורת ההיסטורית מזו, שהמבקר יגש אל האמן או היוצר הקדמון כמו אל מצבת־אבן. בעוד שהמבקר האמתי היצירה האנושית תמיד קרובה אל נפשו, בין אם חומר חי ובין אם חומר היסטורי לפניו. המבקר האמתי יתייחס אל שקספיר, כאילו היה בן דורו ובן גילו. הוא לא יכרע ברך לפניו כפרא עובד־גילולים ולא ינהג בו קלות־ראש, כשם שנוהג החוקר באלילי־העץ, שהוא מוצא בהיכלי הפראים. יחס אנושי, רק יחס אנושי – לזה יתפלל כל אדם, ואף ענקי האנושיות העתיקים לא קיפחו זכות זו. כמה דקדוקי עניות, צרות־עין ויבושת־הלב אנו מוצאים בחקירותיהם של בעלי־המלאכה הספרותיים, הקוראים לעצמם היסטוריונים של הספרות ומבקרים היסטוריים! כחופרי־אדמה הם – מה להם ולנפש האדם? אם רוצה אתה לנסותם, תן להם יצירה חיה של אמן בן דורם, וראית, שגם את האדם החי הם מנתחים לגזרים. הלזה בקורת יקרא? קרירות־לב גמורה ליצירת אחרים והעדר התעוררות ליצירה העצמית – וכי אלו הן ממידותיה של הבקורת האמתית? כגנבים בבית־הקברות הם עושים למתים הגדולים ככל העולה על רוחם; כי על־כן יודעים הם, שהמבוקרים מתו זה כבר ובין החיים אין מי שיתבע מידם את עלבונם של גדולי האנושיות. ליתר בטחון הם משתדלים להיתלות באילן גדול, כדי שיוכלו להטיל את האחריות על אחרים, אם ידרשו אותם למשפט, ולפיכך הם מרבים כל כך במראי־מקומות ובציטטות. הללו מגן וסתרה הם להם. מומחיותם היא ההטלאה, הנחת הטלאים על גבי קרעי מחשבותיהם יחס פנימי לדבר המבוקר אין להם, ואחת היא להם, אם לכתוב על פלוני או ל“בקר” את אלמוני, אפשר שאלמלא היו חייהם ריקים ומשעממים כל כך, או אלמלי היו מוצאים להם פרנסה אחרת יותר קלה, לא היו כותבים כלל את “בקרתם”. מה טוב היה, אילו היו מגיעים לידי אפשרות זו! לא כן המבקר האמתי. הוא נשאר תמיד נאמן לעצמו ולאמנותו. אף אם יעסוק בחקירת הספרות. הבקורת היא לו הכרח פנימי, פרי כליון־נפש ושאיפה טמירה לברוא, ליצור ולחדש. על־ידה באים שפוני מאוייו לידי גילוי, בה הוא מכיר לא רק את המבוקר אלא גם את עצמו. ההשתוממות והפליאה, שיצירת זולתו מעוררת בקרבו, מוצאות את תיקונן ביצירתו העצמית של המבקר. ככל יצירה אנושית באה גם הבקורת לשחרר את האדם מן הכאוס הפנימי; היא משחררת אותו מלחץ ההרגשות והמחשבות, שנאספו בנפשו לרגלי היצירה הזרה. כולנו יודעים, כמה קשה לפעמים לאדם להמצא בתוך סביבה המלאה סודות ורמזים. ביחוד מעיקה קירבתו של אדם המסתיר בקרבו איזה סוד. והנה – כל יוצר נושא בחובו סוד, כי על־כן היצירה היא תמיד פלא־בראשית. ולפיכך אין המבקר יכול לשקוט, עד שימצא את התשובה על השאלה החשובה: מהו הדבר ומי הוא האיש שעוררו את נפשו מתרדמתה?
אבל מבקר שיהין לעזוב את דרכי הבקורת המיוחדים לה בתור אמנות חפשית ועומדת ברשות עצמה, וילך לבקש את מהות היצירה האמנותית במשעולים הזרים וינסה את כוחו בעבודה הזרה לרוחו רק כדי למצוא את הפתרון לסודות היצירה, מבקר כזה מתחייב בנפשו. בבקורת יש ערך גדול לסוד הצמצום. המבקר האמתי יכול להפקיר הרבה משאיפותיו ומחלומותיו, אבל הבקורת האמתית יכולה לתת סיפוק גמור אף לבעל החלומות היותר גדולים. ואיזהו מבקר? – הכובש את יצרו.

 

V    🔗

ובכן – בין סוגי האמנות השונים, שהם פרי רוחו היוצר של האדם, ישנה אמנות אחת ששמה “בקורת”. מתנת־אלהים היא לאדם. כשרון היא באיש, ואשרי אדם יתאמץ בה. אין היא שמה כבלים על ההולכים בדרכיה, אבל אוי לו לאיש שיבגוד בה ויעבור על יסודותיה, שהם אמנם רק מעטים. ואלה הם ציווייה:

א)אנכי – אלהיך. ה“אני” היוצר ובורא, העצמיות העליונה היא עליונה על הכל. ב) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני עצמיותך. ג) לא תעשה לך אלילים מבין החיים או מבין המתים, לא תשתחוה להם ולא תעבדם. ד) שמור את היצירה האנושית לקדשה. ה) וזכרת כי אתה בעצמך צריך להיות עושה חדשות. ו) כבד את חברך ואת רעך, לא למען ייטב לך, אלא מפני שאישיותו של כל אדם ראויה ליחס של כבוד. ז) לא תרצח, רציחה בעט. ח) לא תגנוב, גניבה ספרותית. ט) לא תענה ברעך עד שקר. י) לא תחמוד כבוד רעך ולא תתאוה סגנון רעך ואופן יצירתו, רעיונותיו, תמונותיו וכל אשר לו, לעצמותו.

את עשית הדברים האלה צריך היה כל סופר, החושב להיות למבקר, לכתוב על לוחות לבו, ואולם לוחות אלה אינם צריכים להיות לוחות־אבנים. – קרים ישן, תרע"ט.