רקע
דוד אריה פרידמן
נתן בירנבוים – נפתולי אלהים

נפתולי אלהים!

אחרי שלות האמונה חדלו גם הם אצלנו. זה כבר חדלו. וחבל.

אבדה שאינה חוזרת הם, ורכושנו נתמעט.

כי קודם כל דבר גז אתם יחד היסח־הדעת הגדול המציל את האדם מידי המציאות הטורפת. שנית – נצטמקו ונתכווצו נפשותינו. כמו אותו הכדור הנופל ארצה ממרום ריחופו. שלישית – נראים אנו לפעמים קרובות כתועים באין מולדת. וכארון בלי לוחות הוא לבנו. צר! כל זמן שהם היו הגורמים לנו יסורים, הרגשנו את עצמנו כענקים אף בשעה שהיינו כחגבים בעיני אחרים. עתה – ננסים אנו גם בעיני עצמנו. ננסים יתומים.

בין ריבוא רבבות היצורים השונים, הגדולים והקטנים, מה ערכו של עוד יצור אחד, שגם לו אין תוגת־אל ואין געגועי־אל? הלא רק זה שיש בקרבו חלק אלוה ממעל יכול לשרות עם אלהי החיים, לדון עמו ולהשלים אתו, אבל מי שהוא שקוע ראשו ורובו בממשות הנראית כנגלית – הן כעיוור באפלה יגשש. גזירה היא.

אף בשנים כתיקנן מעטים היו האנשים הגדולים, שנאבקו באמת עם מלאכי אלהים בהיותם יחידים לנפשם בלילות חייהם. וגם הם היו נשארים אחרי התאַבקות כזאת צולעים על ירכם. עתה נדמה לנו, כי דיים הנפתולים שאנו נפתלים עם עצמנו ועם זולתנו. מי ממנו יחשוב בזמננו על הנצח? הלא אף את השעה שאנו חיים בה אין אנחנו מבינים כלל, וכל רגע ורגע העובר עלינו תמוה ואיום הוא בעינינו – מה לנו ולנצחיות?

אך הנה ישנו עוד אחד בתוכנו ולו – “נפתולים עם הנצח”. זמן רב עסק גם הוא בדברים זמניים, העוברים וחולפים, אולם לאט־לאט התחילו רעיונותיו להתרוצץ בקרבו, והרעיונות לא היו תאומים. אז מסר האיש את עצמו לידי שר־העידנים ונאבק עמו במסתרים. מחשבות אחדות, הן חלק מילידי נפתוליו אלה, אָסף האיש והוציאן בספר מיוחד, ועל שער הספר כתב באותיות זהב: Dr. Nathan Birnbaum. Um die Ewigkeit.

ישרות והדורות הן המחשבות הבאות בספר. בזמנים שונים הועלו על הגליון, אולם בתקופה אחת נולדו. בתקופת החרטה והתשובה. מסביב לנצחיות יסתובב, אבל על העמוד הראשון של הספר מתחתיתו רשומה השנה: 5680–1920. את שאר הכתובים על השער אזכיר לשם ידיעה בלבד. הם: Jüdische Essays, Welt-Verlag, Berlin.

מסות יהודיות, היינו: קיבוץ של מאמרים שונים, שנדפסו בעתונים שונים במשך שנות תרע“ב–תרע”ט. ההקדמה להם נכתבה באלול שנת תרע"ט בציריך העיר, היא הקאנוסה של בירנבוים. שם שם עליו בהחלט את עול התורה הקדושה, שם הוציא את וידויו “מחופשי בדעות על לידי מאמין” ושם התחבר עם יהודים שונים מתוך מקיימי המצוות, שהתקבצו לשם יסוד הסתדרות עולמית של שומרי־הדת.

ועל הדת ושמירתה גם ידובר ברוב המאמרים של הספר.

לשלשה חלקים יחלק הספר. כל חלק וחלק ושמו. כל שם ושם והדו. “חטאנו” – נקראת קבוצת המאמרים הראשונה. באשכנזית השפּעת השם הזה היא יותר ממושכה: “וויר האַבען געזינדיגט”… הקבוצה השניה דנה על “מהות יהודית וחיים יהודיים”. והשלישית – שמה הוא: “אירופה”. גם כל מאמר ומאמר יש לו שם והוא מראה על־פּי רוב על תכנו, כמו “לשאלת: דת או מוסר?”, “הדתיות והאשה העברית”, “התעוררותה של הנשמה היהודית”, “שוב יהודי המזרח ויהודי המערב”, “היהודים ותורת היופי”, “היהדות והראציונאליות”, ועוד. לפנינו, לכאורה, ענינים שונים, אבל תוכם אחד. מאור אחד יואָרו. הוא אורו של נר־התמיד היהודי. אמנם משונה היא קצת מציאותו של המאמר האחרון, הוא המאמר על י. ל. פּרץ. מה לו לאָמן וסופר זה בספר המתחיל ב“חטאנו” והמעיד על “נפתולים עם הנצחיות” של יהודי ירא־אלהים? אך – זהו הדבר. גם בירנבוים עצמו עוד לא חדל להיות סופר, במובן האירופאי. גם בו, באופן מחשבתו ובצורת יצירתו, מורגשת עוד התרבות האירופאית הזרה יותר משמורגשת העברית. הסלסול הרב וכוני־החן של קדשי הספרות האירופּאית מחללים גם את שפתו של בירנבוים בשעה שהוא בא לדבר על הקודש. עוד לא מת בקרבו הזורנאליסט, ורק במאמרים אחדים יש להרגיש את זה החפץ להיות מורה־נבוכים חדש. ברובם מורגש המטיף המודרני, המערבי, אולם חשיבות רבה לכולם מצד היותם כפנסים המאירים לנו בחשכת הלילה של נפש יהודית יפה וגדולה, השבה אל בית הוריה מן השביה. אמת, כי רואים אנו אותה כבר מעבר הנה מזה, ואמת, כי צעדיה הם בטוחים, אולי בטוחים יותר מדי, אבל פּה ושם מתגלית הגרות בלא יודעים, וגם זו ליופי. שמאי אינו כבר בינינו, ומי יעיז לדחות את האָח שהיה חי כל ימינו ככל נאורי עמו ומשכיליו ועתה, לעת זקנתו, הוא בא וצועק: חטאנו!?

בקול גדול יקרא בירנבוים את וידויו. כאילו חפץ הוא להשכיח את קולו של המקטרג. כילד המפחד מפני העלטה והחפץ לכסות על פּחדו – כדאי והגון הוא האיש בירנבוים שיבינו לו ולמצב־רוחו. שום קטרוג אמנם אי־אפשר שיהיה כלל, משום צד, כי אלה שיבואו להאשים את הלאומיים שבתוכנו, אף את הציונים מצד זה ואת הבונדאים מצד שני, אשמים גם בעצמם, אם בכלל יש לדבר על אָשם ביחס לתוצאות־חיים הכרחיות. אבל עלטה – זו ישנה. את זו מוכרחים להרגיש כל אלה העסקנים הציבוריים והתרבותיים החדשים של תקופתנו בשעה שיבואו לעשות חשבון־הנפש. האורות המתעים של רקב הגידולים האירופאיים הרבו את המבוכה במחננו התועה בדרכיו, וכל התנועות החדשות שביהדות לא הולידו זרע של קיימא ולא הקימו תרבות טובה בעם ובהמוניו הרבים. על כן יטה בירנבוים על לבו ויאמר בשם המשכילים המערביים: חטאנו! חטאנו בפירוד שבין הלאומיות והדתיות, חטאנו בחוסר עמקות ובשעשועי רעיונות, חטאנו בריחוק לב לעם. רק אי־החפץ ואי־היכולת להכיר את העיקר שבחיי העם הם הם האשמים, לפי דברי בירנבוים במשבר הקשה שבה בחיי הנפש והגוף של הפרט והכלל הישראלי. אָמנם גם הוא היה בשעתו ציוני בעל תכניות חולוניות, ואחר־כך היה ללאומי סתם, הכורע ברך לפני החמריות, אולם עתה הוא יודע, כי דרך עמו המקורית והנצחית היא דרך ההכרה האלהית, דרך ההתקדשות וההתעלות הדתית, לא ברגש בלבד, אלא גם במחשבה, ולא במחשבה בלבד אלא גם במעשה: כי אין מוסר מבלעדי הדת ואין צורך כלל אף באידיאליסמוס שכלי־מיכני בשעה שאפשר למצוא מקלט וסעד באמונה הנצחית בבנאי הגדול של כל העולמות. ובירנבוים בטוח, כי ההכרה הדתית והשמחה בה תביא עוד לכל העמים וביחוד לעמנו. אשרי המאמין! אך אם יבוא ספקן וישאל: מהו היסוד לבטחונו זה של בירנבוים בעתידה של היהדות הדתית? אז יענה זה לסופר המערבי: המזרח הוא המעודדני. יהודי־המזרח, היינו: יהודי רוסיה, ליטה ופולניה, הם הם מקור הדתיות ומעין האמונה של בירנבוים. לפי דעתו, עודנו בנוי על תילו היכל ה' בגולה וחייו של המון בית־ישראל מבוססים רק על אָשיות המורשה. מחייב הוא את הגלות כמות שהיא, אם רק יתקדש העם בפנימיותו. מחבר הוא את אורח־החיים המיוחד של רוב העם ומוקיר הוא את השפה היהודית המדוברת. כנגד זה חושב הוא את ארץ־ישראל סתם לדבר שאין בו הכרח חי בשעה זו. יתר על כן: ארץ־ישראל החולונית היא בעיניו כאסון לאומי. ירא הוא מפני חילול האָרץ על־ידי השבים אליה. גם הדיבור העברי הוא חילולו של אחד הקדשים העממיים. כי לא העליה לארץ היא העיקר, אלא העליה לשלש הספירות של הקדושה: לדעת, לרחמים ולתפארת. ולא ארץ ישראל היא החשובה, אלא כנסת ישראל היא העומדת לנגד עיניו.

“בנו! בנו את כנסת ישראל!” – הוא צועק לא לבד אל המשכילים בעם, אלא גם ליראי ה', לחרדים, למקיימי המצוות.

לכאורה, אין בעצם רעיונותיו של בירנבוים שום חידוש. בצורות ובצירופים שונים נאמרו רוב הדברים על־ידי אנשים שונים בעלי השקפות שונות. מי שיקרא בעיון את “מסילת ישרים” ואת “על פרשת דרכים” ויכרוך אותם ביחד, ירגיש במזיגתם מעין טעם של בירנבוימיות. כמובן, אין לחפש במאמרים שנכתבו בשעתם בשביל עתונים שונים השקפת־עולם מפורטת ומחודשת. אולם את הלך־רוחו של בירנבוים הם מוסרים לנו בבירור גמור. גם את תכונות־נפשו ואת רוב השקפותיו החדשות. וחשובים הם לא לבד כשהם לעצמם, בתור אחד הדרכים להצלתו ולחיזוקו של בית־ישראל ההולך וחרב, אלא יש בהם גם ערך רב להבנת אישיותו של אחד מטובי העסקנים הציבוריים וממעולי הסופרים היהודים שבמערב־אירופה.

הד"ר נתן בירנבוים! לפנים היה שמו מתתיהו אחר. עתה נעשה שוב לאחר. מאת פני הדור הפך את פניו ואל אלהי כל הדורות שב, אחרי תעיות וטעויות של הרבה שנים – אשרי האיש אשר ימצא עוד בחייו מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה! מנוחה כזו אין לבירנבוים, כפי הנראה. לבו אינו שקט. הוא מתווכח עם חבריו הקודמים, וגם מבעלי־בריתו החדשים איננו שבע־רצון. גם אותם הוא בא לתקן. לא כבן מקשיב שב בירנבוים אל אמו יראת־האלהים, אלא כמדריך ומורה. מוזר הוא קצת הדבר! על פי רוב, דוקא החרדים, הם המאמינים התמימים, יושבים בשלוה, אבל החרדה שבנפש בירנבוים היא מיסוד אחר לגמרי. גם בעלי־התשובה שעייפו מדרכם שמחים על־פי רוב לקראת המרגוע שהם מוצאים, אולם בירנבוים לא שמח עוד את נפשו בבית־האמונה החדש וכבר יצא למלחמה. בקצף רב ובלעג חריף ידבר בירנבוים על “היהודים־המינים” ועל “המינים־המורדים” השונים, הנמצאים, לפי דעתו של גר־צדק זה, מחוץ לתחום היהדות האדוקה. אף עם הסוגים השונים של צמאי־אלהים, שהופיעו במשך עשרת השנים האחרונות בין משכילינו שבמערב, אף עמהם נלחם בירנבוים. בקפדנות של בן־טובים הוא מעמיד חיץ בינו ובינם. והצדק אתו.

אישותו הטראגית והיפה של זה האיש, שהוא תמיד לגבי עצמו “אחר”, אין לה, באמת, שום שייכות לאותם היהודים האחדים, החושבים וכותבים וחיים אשכנזית והמשתעשעים ברעיון האלהי ובעניני האמונה, כילדים המשתעשעים בצעצועיהם. עובדי־אלילים חדשים אלה – יחסם אל גנזי האושר והמרגוע של הנפש היהודית אינו שונה מיחסם לאוצרות הדת של איזה עם אחר. רק מקרה הוא שהביא אותם לחצרות עמם. כי לא כאילן המתרפק בשרשיו על אדמת מטעו ולא כתינוק הנמשך אחר מקור יניקתו – לא כן יהיו כל אלה הסופרים היהודים במערב־אירופה, המעלים ביצירותיהם השונות את כל גדולי האומה מקבריהם והמחללים במחשבותיהם הזמניות והפעוטות את טהרת הדעות וההרגשות הנצחיות של הקדמונים, היראים והשלמים. רובם של עמי־ארץ מתיהדים אלה שמתוך אחינו המערביים עושים אמנם את מעשיהם בשוגג או בכונה טובה, אך ישנם גם מזידים המתימרים במסתורין – ומיסטיים אינם. בשעה שהם מתווכחים בינם לבין עצמם, יכול השומע או הקורא לחזור אז על דברי היינה בסוף שירו “הוכוח”. על כן טוב עשה בירנבוים מדי דברו באמונה ובאלהים, בהדגישו ובהטעימו בכל פעם: אין לי ולאלה ה“מבקשים” ולא כלום.

וזוהי אמת.

כי ראשית כל הלא בירנבוים אינו מבקש אלהים, אלא מוצא אלהים. כיהודי שהוציא את פרוטתו האחרונה ופתאום מצא באמתחתו דינר־זהב. עוד לא הספיק לחפש, והנה נקרה לפניו. שנית: אין אצל בירנבוים שום שעשועי מסתורין. תורתו גלויה היא. וכשהיא לעצמה ידועה היא לנו זה כבר, זה כבר. מפּי זקנינו שמענוה והם שמעו אותה מפי זקניהם וזקני זקניהם – עד ראשית כל הדורות. קיצורה של תורה זו הלא הוא: היו יהודים כשרים! ישנו אל גדול ונורא בשמים, ישנה תורה קדושה בארץ, ישנן מצוות מעשיות וישנן חובות הלבבות – למה תעמדו מרחוק, יהודים? נאמר: קדושים תהיו – מדוע שקועים אתם במ"ט שערי טומאה? התקדשו־נא ועלו! אל הדעת, אל הרחמים ואל התפארת עלו־נא! כולכם צריכים עליה, גם המאמינים וגם המינים שבתוככם. כי אתם, המורדים השונים, ראשי המהפּכות בארצות השונות, הן שקר וכזב היא אמרת השויון שבפיכם. רק מידת הרחמים היא היכולה לבנות את הגשרים הנצחיים על־פני תהומות החיים. רק דעת אלהים היא המאשרת את האדם ורק קרני התפארת היוצאות מפני רבון כל העולמים, הן הן המפארות את כל היקום.

על כן – מוסיף בירנבוים משלו, והוספותיו חשובות עד מאד מכמה צדדים – על כן:

תבנה־נא מחדש כנסת ישראל! יבראו־נא לכל הפחות שומרי הדת האדוקים את דמות־דיוקנה של כנסת־ישראל הטהורה! יתאסף־נא חבר כהנים חדשים ויעשה־נא הוא לגוי קדוש! לא לבד שלטון הדת בחיינו הוא הדבר היותר נחוץ בשעה זו, לפי דעת בירנבוים, אלא גם לשלטון הדתיים הוא קורא. על־ידי כנסיות וועדים, על־ידי איזו הסתדרות דתית בצורת עדה חדשה או כת חדשה חפץ בירנבוים לנהל את כל חיי עם ה'. חבר “העולים” יתיר או יאסור על חבריו – ואולי גם על כל ישראל? – את כל הופעה חיונית. הוא יכריז על הכרכים הגדולים, שלא ידורו בתוכם בני ישראל, יען כי הם הם מקורי המינות והטומאה; הוא יקרא לשוב לעבודת האדמה, יען כי היא היא הערובה הנאמנה להתבודדותו ולהתקדשותו של היהודי; הוא יחליט גם מהי עבירה ומהי מצווה במושב, במלאכה, בלבוש, בשפה, בחינוך ובכל חיי הפרט והכלל הישראלי. כזו צריכה, לפי דעתו, להיות ההסתדרות האמתית של בני ישראל בכל מקומות פּזוריהם. וגם בזה לא יאמר די. לא די בהקמת חומות הדת שנפלו. ההתלהבות של הנצחיות צריכה למלא את לב כל “עולה”, וכה יהיה דברו של בירנבוים על המאמינים הנאמנים:

אם היהדות הדתית יודעת רק אמונת משיח כזו, שאין לה יסוד רעיוני, שאין לה גדלות ושאין לה כוח דוחף, אם המשיח נעשה לה רק כעין הוספה אי־חשובה להשקפת־עולמה – הנה נחוץ לעורר את תשומת־לבה ולהראות לה, כי טועה היא וכי חוטאה היא. צריכה היא להתעורר לגעגועי משיח עזים ופורים, לבטחון משמח ביכלתה להיות ראויה לו, להגיע אליו.

בירנבוים אינו מרגיש, כפי הנראה, את הזרות הרבה שבחזיון זה. הן בלבו התמים של שואב־מים באיישישוק או בחאסלאוויץ ישנם געגועי־משיח וקדושת־הצער הרבה יותר משישנם בכל מאמריהם וספריהם, מחברותיהם ודרמותיהם של גרי הלאומיות וגרי הדת במערב־אירופה. ובכל זאת, אומר בירנבוים גם אל הדתיים שבמזרח, אל היהודים המאמינים שלנו:

“איני יכול לשתוק! איני יכול להביט על הכליה הגדולה בלי להזהיר. בלי לדרוש: למדו התגעגע למשיח! למדו לקבלו במעשים! על־ידי שמירת התורה המשמרה את עצמה, על־ידי שאיפה לקדושה!”

כה יכתוב בירנבוים בקטע היותר יפה והיותר חשוב של ספרו “עם הנצחיות”. קטע זה לקוח ממחברתו “עם ה'”, ובו יש, כנראה, לחפש ולמצוא את הכוח הדוחף לנדודי־הרוח החדשים של זו האישיות התועה בעולמנו.

הרהורים שונים ומשונים מתעוררים בלבנו. איזו דחיפה נפלאה מורגשת בספר. מאיזה מקור נסתר, שזה כבר לא שמענו עליו, היא באה. מאיזו ארץ־פּלאים בא מחברו. כך יכתוב רק איש הבטוח בתפקידו המיוחד! בהתלהבות כזו ידבר רק המאמין בשליחותו, בשליחותו החשובה! רזו לו! סודו בו!

קטן הוא הספר. רק ארבעים ושמונה דפים. אשכנזית הוא כתוב, ושמו במלואו הוא: Dr. Nathan Birnbaum, Gottes Volk. R. Löwit-Verlag, 1918. Wien u. Berlin.

מה צר, שמעטים היו קוראיו. בשנות בהלה ומבוכה נדפס, בשפת הגויים נכתב – מה צר! זה זמן רב לא הופיעו בינינו דברים משולהבים כאלה, המלאים אמת צורבת ויופי מעודן. אין בשבילם לבוש יותר נאה מלבוש הקודש – הפּאתוס העברי המורשתי מתלבט בין השורות האשכזניות היפות, מתלבט ומבקש: גאלוני! גדולה היא מצוות פּדיון־שבויים. אף לגבי ספר. במקום “גאָטטעס פאָלק” צריך שיבוא “עם ה'”. כי על־ידי מחברת קטנה זו תתעשר ספרותנו באחת מיצירות הנפש האנושיות של אישיות עברית רבת־הענין. על־ידיה יובא אל ביתנו שנמלא הפקרות וריקניות נפשית רוח של כובד־ראש ושל אש לבבית. גם הדים זרים ומוזרים יגיעו אלינו מתוכה, הדי מרחקים נפלאים, שלבנת הספיר לשמיהם ואודם ארגמן לשדותיהם. על הריסות העולם ועל חרבות העם ירחפו געגועים גדולים. בא יהודי חוטא ואספם, ואחרי־כן שלח אותם החוצה כעדת יונים. היתה נפש תועה בעולם, מאכסניה לאכסניה הלכה, גלות ערכה. בתורות שונות החזיקה, בגאולות שונות האמינה, אבל במסתריה עברה אש אחת עצורה. פתאום פרצה הבערה, בעשן הקצף עלתה עלה וקצוף, עד אשר התנשאה מעל לעבים והתמזגה עם טוהר הבדולח של שמי־המסתורין.

ב“הכרה ווידוי” מתחילה המחברת וב“דברי העולים” היא נגמרת. בין ראשיתה ואחריתה נמצאים הפרקים: “יהודים עובדי־אלילים”, “עם ה'”, “החטא”, “התשובה”, ו“עת לעשות”.

יהודים עובדי אלילים! – אף זה שלא בא עוד לידי תמורת הרוח מרגיש כי אלה נתרבו בתוכנו עד מאד. גם הם כחבריהם מבין אומות העולם אינם חפצים לראות את הגשר הנפלא האחד, הקיים על־פּני התהומות של הנראה רב־הגונים. גם הם, מרובי ההשכלה ומחוסרי הדעת, חפצים “לבנות את החכמה ואת האמת מתוך כל מיני אבני־משבצת רבות־צבעים, כמו שהיו עושים אבות אבותיהם את פּסלי צלמיהם”. גם להם אין כבר אותו היחס הבלתי־אמצעי לעולם של האלילות העתיקה ואותה ההתלהבות הגדולה של ימי־הבינים. במקומם מלטו את עצמם בכל מיני בתרי השכלה ואמנות, והם דומים ל“נקניקים נפוחים”. “המורדים עובדי־האלילים לא חשבו אף רגע על הטכניקה כעל משמשת אילמת לאנושיות, הנשארת נאמנה לנצחיות”. להיפך, את “זה הגולם המליכו לאדון איום על האנשים. ואת אלה פּיתו להאמין, כי הלמות המכונות, שריקת החוטים, הדרת המסעות, חוצפת תומכי־העבים, שאון הבורסה ובדי העתונות – כי כל זה הוא מהות החיים ועתידם. – – הם דחפו את האנשים לתוך ערבוביה איומה של ברזל, אַבק, רפש, זוללות, שקרים וישימון, והם גם פּיתו אותם להתגאות בגורלם זה המר. – – הם קדשו את השלל, הכריזו על קדושת האהבה העצמית של הלאום, גדלו את המלחמה. או קראו לשנאָה, לאַלמות ולהרס, כדי להביא על־ידיהם את תקופת הצדק. – – הם רימו את העמים בהבטחת המנוחה ואת האנושיות כולה – בהבטחת ההתעלות”.

בין מחנות “המורדים עובדי־האלילים” האלה רבים הם היהודים, לא מתוך המתבוללים בלבד אלא גם מתוך כל סוגי העממיים והלאומיים חסרי־האל. כולם – אשמים.

בפאתוס עברי עתיק של מוכיח ידבר בירנבוים על חטאות הדור ופשעיו ויקרא את מורדי־האל ואת אובדי־האלהים לשוב מדרכם הרעה. אנשים־עברים חדשים צריכים לבוא! אנשי קודש טהור, בעלי שמחה שקטה, בני יופי חגיגי! כוח שגמל בה' ימלא אותם, ובכוחם זה יבנו את בתיהם מתוך מעמקי נפשם האלהית לשם מרחקי חייהם הברוכים. התשובה צריכה לבוא, עבודת ההתקדשות הגדולה מוכרחה להתחיל. ומן המאמינים, מחזיקי הדת היהודית, היא מוכרחה להתחיל. גם הם צריכים להסתלק מאָנכיותם הרוחנית, הנותנת להם כוח לדאוג רק לנשמתם הפּרטית ולא לנשמת הכלל כולו. ומי יסייע בידי הדור לצאת מן השעבוד ולהתקרב אל אביהם שבשמים – מי, אם לא שומרי האמונה, שיכירו את חובתם לעמם? בשבילם הן קלה היא דרך התשובה, הלא הם הם הנמצאים בתוך התחום. ועל כן פונה אליהם בירנבוים בדבריו הכתובים עברית תחילה. מה מוזרה היא שפה עברית זו של גר־הצדק! הוא כותב:

"שלומי אמוני ישראל!

"הנכם צועקים ומתמרמרים על הסרים הבוגדים בתורת ד' ועל זמננו המוסיף סרה. הנכם מתרעמים על הבוגדים, כי למען הקל מעליהם, סרו מתורת ד'. ואתם הדבקים בה, האינכם מקילים מעליכם? האין הקלתם תוצאות הקלתכם? מדוע אינכם מתרעמים על עצמכם? – – –

– – “הנכם מחכים בכל יום, שהקב”ה ברוב רחמיו ובחסדו הגדול ישלח לכם את משיחו מקרבכם. מדוע אתם מצפים למתנת חנם של חסד תחת לשפּר מעשיכם ולזכות בשכר צדקותיכם בביאת המשיח? – –

– – "הנכם יודעים היטב את דברי התורה ודרכיה לעלות בהן בקדושה, מדוע לא עליתם?

"לא עליתם בקדושת דעת ה'! הלא מפני שאין דעת בלי כוונה ואין כוונה בלתי סור ממהומות העולם – ואתם, קשה לכם להשתחרר מאלה, אתם רוצים רק להקל מעליכם!

“לא עליתם בקדושת הרחמים! הלא מפני שהוא ברצון הקב”ה, כי תרחיבו את חובות אדם לחברו הלוך והרחיב, ולזרוע צדקה סביבותיכם – ואתם חפצים רק להקל מעליכם!

“לא עליתם בקדושת התפארת, אשר חלק הקב”ה ממנה לבשר ודם! האין זאת על כי לא שמרתם את מעשה ידו לזכור את הדרת פני אבות אבותיכם ואת החן הטהור של אמות אמהותיכם ואת יפי אהליהם ולאהוב סדרים ונקיות ברשותכם הקטנה כמו הש“י אוהב סדרים וטהרה ברשותו הגדולה – ומפחדים אתם פן תגרע מנוחתכם, רוצים אתם רק להקל מעליכם! – – – עד מתי תקילו מעליכם? – – קומו, חגרו מעש! – – קומו מחום מושבכם ועלו בקדושה, לקראת המשיח!”

(“עת לעשות”).


ועוד יאמר:

“אין עליה בקדושה בלי עליה בדבקות בתורה ואין עליה כלל בלי כוונה להבאת המשיח”. (“דברי העולים”). ראויים הדברים להשמע. בין מצד עצמם, ובין מצד האור היוצא מהם להאיר את תעיותיה האפלות של נפש אחת מישראל, ואולי גם את תעיותיהן של הרבה נפשות. כוונה להבאת המשיח! – כה כתוב מפורש לא פעם ולא פעמים, אלא הרבה פעמים. כבר הפרק הראשון של “דברי העולים” נגמר באלה הדברים:

“ולכן מתאַחדים אנחנו להעליות האלה, ר”ל לעבודה מכוונה להבאת המשיח, וקוראים אנחנו לאחינו ולאחיותינו, כי יבואו ויעבדו ויעלו עמנו“. אחרי ביאור קצר וסתום על שלוש הקדשות, שבהן צריך להתקדש ל”עליה" על־פי מיסדה, אחרי הערות של חזוק מן התורה שבכתב ושבעל־פה, שנעשו על־ידי “אחד העולים”, עובר בירנבוים להקמת הסייגים, הנחוצים כדי למנוע בעד “הסכנות היוצאות מסביבותיהם מפּרנסותיהם ומדרכיהם של בני ישראל כי יסורו מתורת ד' מהקדושה ומהעבודה על ביאת המשיח”. גם “סייגים” אלה, שהם בבחינת מצוות עשה ומצוות לא־תעשה, פשוטים וברורים, לכאורה, עד מאד, אבל משאירים הם הרבה מקום לשאלות ווכוחים שונים. משום זה, וגם משום ש“אי־אפשר לבני אדם לעלות עליות אפילו בעזרת סיגים, ע”י עבודה של כל יחיד ויחיד בפני עצמו, – נצרכים מוסדים כלליים מעשיים, מאמצים ומחזקים את הכלל כולו ואת היחידים בעליותיהם, ובראשם מוסד הכולל את שומרי האמונה לפי סדר משמרותיהם ומעלותיהם, המגביה כל שומר ושומר בתוך עם ומגבילו במשמרתו, המנהיג את הכלל ומוכיח ויועץ את כל אחד ואחד מן החוסים בצלו, המפקיד פקודות, גוזר גזירות, מחרים חרמים, מסייג סייגים, וחוזר לבטל את כולם" (“דברי העולים”, ה').

את כל זה שמים העולים על עצמם, כדי “להכשיר את עצמם לצאת לקראת המשיח”. נבוני החיים, חוקרי הנפש, יודעי האדם וחכמי המחשבה – אַיכם? בין אַלפי השאלות המסובכות, שצפו ועלו על פּני הים הסוער של חיינו בשעת־בהלה זו, גם זו היא שאלה נפלאה: עליה והיא ירידה ירידה והיא עליה? מהו צורך מה, ומהי תוצאת מה?

תורה אחרת, שמטרתה היא גם כן “הבאת המשיח”, אף כי על יסוד אחר, נסתה לגשם את כלליה וצווייה בחיים באחת המדינות היותר גדולות על־ידי מוסדות כלליים ופרטיים שונים, ואנחנו רואים את ימי הדם והדמעות השוטפים ועולים ממזרח־אירופה, רואים ומזדעזעים. גם שם ישנם “ועדים” רבים ושונים וגם שם באות ירידות איומות בעקב העליות. ו“שומרי אמונה” רבים ישנם שם, אף כי אחרת היא האמונה, אולם גם תכליתה היא להביא גאולה לעולם ולעמם. ומוסדות רבים שם, ה“מפקידים פקודות, גוזרים גזירות, מחרימים חרמים, מסייגים סייגים וחוזרים לבטל את כולם”. ל“משיחם” או לשם הבאתו מקריבים הם אפילו קרבנות אדם ביחידות ובצבור – מה בצע במוסדותיהם ובמשמרותיהם?

סוף־סוף בא גם בירנבוים לידי הסדור המיכני, לידי “מוסדים”! במה יבדלו מוסדותיו מן המפלצת, פרי חיי החטא של אירופה? שוב יהיו בתוכנו “מפקידי פקודות וגוזרי גזירות”, והם – אנשים יהיו, עם כל יצריהם הרעים. "שומרי האמונה המה מסודרים בכנסיות – – כל שומר ושומר משומרי האמונה נלקח רק ממורי “הוראה”, וכן הלאה – כל זה הוא בחוג מחשבתו המעשית והפרטית של בירנבוים החוזר בתשובה, אבל בעצם הדבר וביסודו של רעיון ההתחדשות – האמנם שכחו כבר בני־האדם את כל האימות והענויים שבאו לעולם מידי הדתות בשעה שהן שולטות ומידי שומרי האמונות בשעה שהם “מנהיגים את הכלל”, מסדרים את החיים ומיסדים מוסדות כלליים? כוונות טובות יש להם לכולם, אבל – על־פי פרי מעלליהם תכירם. וגם לנו, היהודים, יש לנו גם כן קצת נסיון בדבר. שבענו עולים ומורים בין מזרים ובין משלנו – מאשרי הכלל, יהיו אשר יהיו, ילכו להם באשר ילכו. קללת אלהים רובצת על כל גא החושב, כי לו ניתנה הזכות לדאוג לכל הגוי כולו. מאז ומעולם היו העוסקים בצרכי ציבור מתוך שיטות ותורות שונות מביאים יסורים לעולם, ואחת היא, אם בשם ה' ידגולו, או בשם השטן. עוד לא מצאנו את אבן־הבוחן לאמת, וגם האלהות עוד לא נגלתה לנו, כדי שנוכל להבדיל בין שליחה ובין שונאה. רק היחיד המתיחד היה מתעלה לפעמים עד לידי גובה נפלא, אבל משעה שהיה בא להציל את נפש חברו ולרחם על זולתו על־ידי השפעה עליו בכוונה, – מאותה שעה ואילך היתה תמיד מתחילה הירידה. “עולי” בירנבוים יגמרו כה את דבריהם:

“ולא בדברים בלבד אנחנו באים אל אחינו ואל אחיותנו, כי־אם בחיינו ובמעשינו, וחייהם ומעשיהם אנחנו דורשים מאתם, ותקוותנו עצומה, כי יבואו אלינו הלוך ובוא, עד כי כל כנסת ישראל תהיה אגודה אחת של עולים תחת צל שומרים, אגודה של חובקים בתורה, רודפי צדקה וקדושה ומתכוונים להבאת המשיח”.

כה יאמרו העולים – אבל מי נתן להם את הרשות לדרוש את חייהם ומעשיהם של אחרים? הוי על אלה “רודפי הצדקה והקדושה” שבכל דור ודור ושבכל תורה ותורה ושבכל עם ועם! שומר נפשו יברח מהם. מרודפים אלה יברח גם המשיב. מציאותם יכולה אולי רק לקרב את הדור ש“כולו חייב” ועל־ידי זה לקרב את הגאולה.

אחרי הקריאה ב“דברי העולים” יסב האיש המחפּש פתרון לענויו את פניו מהם. זה הסובל מניגודי ההויה יכוף את ראשו, וממעמקי לבו תעלה אז התפלה הזכה של המשורר החולני של תקופתנו החולונית, ותפלה זכה זו תשכיח מלבו את “דברי העולים”. בין בני עליה אחרים, שהיו אצלנו לפנים, יבקש לו מפלט וכה יאמר להם, אל היהודים שלא יסדו שום כנסיות לשם “עליה”:


יהי חלקי עמכם, ענוי עולם, אלמי נפש,

רוקמי חייהם בסתר, צנועי הגות ועלילה,

חולמים נעלמים, ממעטי דברים ומרבי תפארת.

_____________________________________

שועים – ולא הוגד לכם. נגידי־רוח ובל ידעתם,

אמני השתיקה היפה וכהני דממת־אלהים.

_____________________________________

אַט־אַט, כמו על ראשי אצבעות, תעברו בנתיבות חיים,

ולבכם ער, ואָזנכם קשובה, ועינכם משוטטת תמיד,

ונפשכם חרדה לקראת כל רחש יופי ונדנוד תפארת,

עבור וזרוע סביבכם באפס יד ובלי ישותכם,

כערוף משמים תכלת וצללים מיער רענן.

_____________________________________

ערירי ימות תחתיו צעדכם, לא הוד ורושם,

ואולם חייכם – מיטב חזיונכם, ותפארתכם – עצם היותכם,

אתם השומרים הנאמנים לצלם אלהים בעולם!

יום יום רסיסים, באור עינכם ובשרטוטי פניכם,

יוגר יפי חייכם אל חלל העולם, כהגור מעין חתום

אל לב נהר להחיותו – והוא לא ידע.


(ביאליק, “יהי חלקי עמכם”).


את ההימנון הנפלא הזה של ביאליק לגדולי האמונה בעמו ובעולם יחזור ויאמר בלבבו האיש, אשר יחפוץ להמלט משאון דבריהם הפתיטיים של “עולי” בירנבוים החדשים בחלק המעשי של כתביו. תחת לעבוד בתוך “כנסת ישראל” בא בירנבוים לעבוד בין חברי “אגודת ישראל”, ובמרץ רב הוא מארגן ומסדר לעת־עתה את היורדים, אלה האדוקים שירדו מהשפעתם, ומכינם לעליה על במתי החיים הצבוריים. אולם כל מי שבלבו עודנו חי הצער של אובד־אל וכל מי שנפשו עודנה מלאה כמיהת־טוהר וחלומות־יה, יאמר על “שומרי אמונה” אלה המתאגדים לאגודות חדשות: אַל יהיה חלקי עמם!

אָכן – בספריו של בירנבוים לא המעשה הוא העיקר, היינו: לא הצד המעשי הוא הראוי לתשומת־לב. דרך הרוח היא החשובה בהם לנו. עצם ההופעה של התשובה נפלא הוא. ברור הדבר, כי בתור יליד חיי החטא של אירופה המערבית ובתור חניך שפת־הפגולים של דורנו מדבר־הגבוהה אין בירנבוים יכול לחיות כאחד מ“אלמי־הנפש”. אבל בין המתיהדים שבספרות האשכנזית הוא היחידי, שאינו יודע ואינו חפץ להרבות דברים. חסרונו היחידי מצד החיצוניות הוא אולי רק זה, ששפתו יפה היא יותר מדי, שסגנונו נהדר יותר מדי. הסופר האירופאי, השנוא עליו כל־כך, מטייל בכל זאת בין שורותיו. נוסף לזה יש להכיר בו לפעמים קרובות עד מאד, כי ירש מעט מאוצרות התרבות המקורית של עמו, שאליו הוא שב להשכילו ולהדריכו. בירנבוים למד מעט מאומתו, כדי שיוכל ללמדה. על כן אין להרגיש את הקרקע, שעליה עלה צמח זה. ההשפעות נראות לעין, גם הסבות ברורות, אבל את היניקה אין לראות, אף כאשר נחפש אחריה.

בראיה ראשונה מוזר הדבר. אחרי עיון קל יגוז התמהון. על־ידי בדיקה נכונה אפשר לגלות מהר את מקורן של אלו התכניות למוסדותיה וועדיה של “כנסת ישראל” על־פי בירנבוים. אַל תקרא כנסת, אלא – כנסיה. כי סדריה של הכנסיה הנוצרית, היא ה“קירכע” הקתולית, הם הם המרחפים לפני עיני בעל־התשובה שלנו, אף אם אינו מרגיש בזה. אפיסקופאט חדש חפץ הוא ליסד בתוכנו. הייארארכיה דתית שלא ידענוה מעולם, אף בשעות שלטונה של הדת ברחובנו. כל יהודי חרד יביט בחשד צודק על כלי מחשבה אלה השאולים מאת הגויים.

גם הלאומי והעממי ירגיש את הזרות ואת “הגויות” שבכל החלק המעשי והחיובי של דברי בירנבוים.

נגד זה ידבר היהודי האמתי מתוך גרונו, בשעה שהוא שולל את הבלי העולם הכוזב של עמי אירופה ומתעמק בעיון החיים. אז הוא יותר יהודי מכל חבריו הסופרים המתיהדים, העוסקים בחסידות ובמסתורין ובכדומה. לשבחו וגם לגנותו אפשר לאמר עליו, כי לפעמים הוא נעשה דומה לאיזה מטיף שבעיירות היהודיות בליטה לפני עשרים או שלושים שנה בראשית הפצת הלאומיות. וגם זוהי מדרגה גבוהה ליהודי מערבי, שהיה רחוק מקניני עמו ושנעשה לסופר אשכנזי יפה בווינה ואחר־כך חזר בתשובה.

כי כשיבוא יהודי משלנו אל כתבי בירנבוים, ימצא בהם בכל זאת הרבה דברים הראויים להיות מתורגמים ללשון רוחו ולשפת נפשו. הוא ימצא בהם חומר ספרותי־צורתי רב וגם ענין אנושי־עיוני חשוב. מה שאין כן בדבריהם של שאר הספרים האשכנזים מתוך הנמולים, הכותבים בעניני היהדות הרוחנית, והחושבים כי הם עוסקים בפטום הקטורת.

אמת, כי בירנבוים אינו יכול להיות פילוסוף דתי עברי־מקורי, לא לבד משום שאיננו פילוסוף בכלל, אלא גם משום שחסרות לו ידיעות עמוקות ומקיפות ביהדות, ידיעות הבאות מן המקורות. אמת גם זה, כי הוא אינו יכול ליסד כיתה דתית חדשה, לא לבד משום שאין להכיר בו את בחיר־האלהים, אלא גם משום שחסרות לו ידיעות ביהודים. הוא אינו יודע גם את חשבון הזמנים אצלנו. תקופתנו אינה עוד התקופה של הבאת המשיח בכוונה תחילה על־ידי התעוררות דתית. די לנו, אם נחכה בסבלנות למשיחנו, אם נאמין עוד בבואו. כי גם זוהי מדרגה גבוהה לעם הנתון בצרה ובשביה – שלא לחדול מחכות לגואלו. דיה לנו ההכרה, שגואלנו חי – והוא חי כל זמן שבטחוננו בו חי בתוכנו. לעת־עתה נעשה־נא בעצמנו את כל מה שיש ביכולתנו לעשות למען הצלתנו. והדת – אל־נא תהי כל־שמוש בידי אלה, שאצלם היא צריכה להיות מטרה בפניה עצמה. רק מטרה. כי אם יש בלבי אל, איני חפץ להחליפו אף במשיח.

ויהי־נא לאנשים אלהים חיים – הגואל מצוא ימצא להם אז מאליו. כי אין לך מגונה מקבוץ חתומים על הלויתן על־ידי אוסף “פרינומראנטין” על הקדוש־ברוך־הוא. ואף אם הדבר נעשה מתוך תום הלב. אף אם ישר־נפש הוא ה“משולח”. אף אם מסור הוא לשליחותו.

המשולח! – הלא זה הוא חותמו של בירנבוים כל ימיו. חותמו הטראגי. כי על־פי רוב אין לו מי שישלח אותו. הוא עצמו השולח והוא גם השליח. בסבת תמורות־רוח נפלאות ועל יסוד איזה בטחון פנימי משונה נותן בירנבוים לעצמו לפעמים קרובות תפקידים שונים, שהוא משתדל למלאותם באמונה ובדיוק. לפרקים הוא דומה לאיש הנודר לעצמו נדרים שונים זה אחר זה, זה גדול מזה. גם תחום הנאותיו של בירנבוים הולך וצר. מתחילה עוד היה לפניו העולם הגדול של הציונות בכל מרחביו הראשונים. כעבור איזה זמן צמצם בירנבוים את עצמו. הוא נתקפל באדרת העממיות. גם אחריה מצא עולם יותר צר ממנה: היא תורת האידיש ותנועתה. עתה הוא עומד בד' אמות של איזה בית־קברות ועובד בלי הרף בהקמת גדרים וסייגים לעצמו. מחזה נוגה!

יש לפעמים שילד המצחק עם חברו במחבואים או הירא מפני העונש הצפוי לו מבקש לו בין כל החדרים דוקא את הקיטון הצר והאפל ובו יבחר לו את הפנה הקטנה ביותר והאפלה ביותר, וגם בה עוד יתבצר מאחרי ארגזים, כסאות ושולחנות, שהוא אוספם ומקימם זה על גבי זה לשם חומה ומצודה – למחבואו. תיתי לו לילד הנחבא בין הכלים, אולם צר לראות איש חי הבורח מן החיים כדי לשבת מצומצם ומקופל מאחורי גדר דחויה.

כי כשאדם חפשי מתאבק בעפר וצועק: כפתוני! הרבו עלי כבלים! חזקו עבותותי! – מי יודע, מה נעשה בלבו בשעה כזו? אם הוא עצמו מבקש, שיעמידו שומרים עליו, – איזה ערך יוכל היות לדבריו הנאמרים בבטחון ובחזקה? וכשיהודי, שאינו תלמיד־חכם במובן העברי, מוסר את עצמו לידי כנסיות של “מורי־הוראה”, שהן תשלטנה בו שלטון בלתי־מוגבל – איך יוכל להיות מורה־דרך לאחרים?

ונפלא הדבר! קללת הגורל רובצת על אישיותו של בירנבוים. בכל התכניות השונות, שהוא היה מחוללן, אין מקום בשבילו בתור מנהיג. הוא בונה מקדשים ואינו יכול לכהן בהם. האם לא משום זה הוא בא בלא יודעים לידי הריסתם?

הוא היה ציוני עוד בטרם כל ציוני נברא. הרבה מרעיונותיו של הרצל הובעו על־ידיו עוד קודם שבא הרצל לעולמנו, והוא היה גם אחד מראשי וראשוני בוניה של הציונית המערבית. אך כעבור זמן־מה פרש ממנה והתחיל להלחם בה. אז בנה היכל לעממיות והעמיד בו את פסל האידיש, ויהי עובד לו באמונה, עד אשר פנה גם ממנו. עתה התחיל “כנסת ישראל”.

כי לא כהן, אלא שמש היה בירנבוים במקדשים השונים שבנה. שמש שחסר לו רק מעט מכהן. ומדי חשבי בו, זכור אזכור פנת־חיים במולדתי.

ערב שבת עם חשכה. הדרת־קודש שוררת בבית־המדרש. הניגון של “לכו נרננה” מרחף באויר, אבל עוד לא נגשו לרנן. חבורות עומדות ומשוחחות. אצל הכותל המזרחי עומדים שני יהודים. אחד – דל וגוץ, זקן מדובלל, פנים מכורכמים וגב כפוף. הוא שותק. לעומד על־ידו זקן־כסף יפה היורד על חזהו, עינים בוערות ופקחות מביטות מתחת למצח הרם, אף־נשרים מורשתי מתנוסס לתפארה מעל שפתי האצילים – כל קלסתר־הפנים אומר כבוד. קולו ערב, דבורו נאה, גם בדברי־תורה ישתמש. האורח הנכנס לבית־המדרש והחפץ לגשת אל הרב, ניגש ישר אליו, אל המהודר. אולם הוא מוכרח להעמיד את האורח על טעותו ולהראות לו על האחר העומד על־ידו: זהו מרא דאתרא!

הרבה נפתולים היו לו לבירנבוים בחייו. גם עם הזמניות וגם עם הנצחיות נפתל. בשתיהן נוצח.

גם נפתולי האלהים שבנפשו גם התאבקות האדם שבקרבו – על שניהם טבוע חותם הדור, דורנו.

מכל האמצעים השונים, שבירנבוים מציע ל“עולים” בתור מדרגות של קדושה, צריך כל בעל־נפש להשתמש ביחס אליו בשלוש אלה:

בדעת, ברחמים, בדרך־ארץ.

כי יופי נוגה מרחף על אישיות זו.


ברלין, התרפ"א.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!