צרוף כזה של תואר ושם לא היה ולא נברא, אבל בשבילי היה, הווה ויהיה, כי בעיני ראיתיו. במציאות, בשביל הרבים, חי, כידוע, מלפני תשעים שנה עד לפני עשרים שנה איש אחד שברוב שנות חייו עסק ברפואה, ושמו היה ד"ר י. ל. קצנלסון, ובאותו זמן באותה הופעה גופנית היה קיים סופר, שכתב רוסית יפה ועברית נפלאה, והוא היה רגיל לחתום את שמו: בוקי בן יגלי. והיה העולם רואה שני אנשים שונים, שמלאכתם, ואולי גם הוויתם שונה. אולם כאשר הכרתיו, והדבר היה בסוף ימיו, ערב שבת עם חשכה, דווקא באותה התקופה, שהאדם כמו אילן זקן מתפצל לכמה וכמה ענפים, ראיתי באותו רופא וסופר עברי אישיות שלמה אחת, ללא זיזים ובדים מחולקים, כשהיא מוארה באור המופלא, החמים והענוג, של שקיעת השמש בשעות בין הערבים.

לאור המדורות הבודדות, המפילות אימים בימינו אלה מקצות הארץ השונים, ועמי אירופה הנאורים משתדלים בכל כוחותיהם לתחום להם תחומים לבל יפרוץ משחית, הנני נזכר באותה תבערה גדולה ואיומה, שעשתה שמות באירופה בימי טבח העמים בשנות תרע“ד –תרע”ט, שבהם גם נפגשתי עם ד"ר י. קצנלסון.

בסוף השנה שעברה מלאו עשרים שנה למותו של סופר ורופא עברי זה, שהיה אחד מאנשי הסגולה המעטים המשמשים טבעת בשרשרת הזהב של התרבות העברית המקורית בגילוייה השונים.

בשנה זו גם מלאו עשר שנים להופעת הספר המדעי העיקרי של אישיות יוצרת זו, הוא הספר “התלמוד וחכמת הרפואה”, על כן אמרתי: אציב ציון לסופר ולספר גם יחד, לבשתנו שאר כתבי האיש, שרק חלק קטן מהם הופיע לפני שלושים ושתים שנה בצורה מקובצת, עודם מחכים לגאולתם מפזורם בעיתונים ומאספים שונים.

הד“ר יהודה ליב קצנלסון, המכונה בוקי בן יגלי, נולד בסוף שנת 1846 בטשרניגוב שברוסיה. כבר ברגע צאתו לאויר העולם וכעבור שנה אחת להולדתו הוכן לו אותו כור מצרף, שבו סובלות ומתחזקות לפעמים קרובות אותן האישיות שנועדו לנצחונות – הלא זה כור החיים של בן עניים ויתום. שני פגעי גורל אלה לווהו בהכרתו זמן רב. הם הכבידו את ידם עליו גם למעשה: מבית־זקנו, שאליו הוכנס אחרי שאמו נישאה לאיש אחר, טולטל חזרה לבית אמו ואביו החורג, מכאן לבית דודה מהיר־חימה, ומשם לבית מעביד זר, ובכל מקום ספג מהלומות ועלבונות ושבע עד להקיא את מרורי היתמות והעניות. כך הגיע עד שנת העשר לחייו, בה הוציאוהו קרוביו מן ה”חדר" מפני הדחקות, וכאשר נעשה בר־מצוה החליטו לעשותו בעל־מלאכה, לסופר סת“ם. כשנתים עבד העלם עבודת פרך אצל סופר סת”ם, פעמים ניסה לברוח מתגרת ידו של מעבידו ופעמים החזירו נותן עבודתו אחרי הכותו אותו עד זוב דם. סוף סוף הצליח יל“ק לנוס למקום תורה, לישיבה שבבוברויסק. בינתיים גלה העלם במקרה את כתבי ידו של אביו המנוח, שלא הכירו כלל. האב היה “משכיל”, חובב שפת המקרא, והבן מתחיל להתעסק בתנ”ך, להתקרב לספרות החדשה, להשכלה. משעה זו מתחילה להבהיק לפניו דרך חיים חדשה. בוברויסק אינה מספקת כבר את תביעות נפשו. לפני עיני רוחו מסתמנות כבר אותיות אחרות בצרוף חדש: ז’יטומיר! שם, בבית המדרש לרבנים, מקוה הוא לרוות את צמאונו. כגנב באישון לילה הוא עוזב את בוברויסק ובא על רפסודה של עצים לז’יטומיר. כאן מתחיל הוא להתכונן לבחינות ומתקבל לסמינר. לאשרו אין קץ. זהו נצחונו השני בחיים. אבל בני העוני – כל נצחון עולה להם ביוקר. סבלותיו בנעוריו התישו את גופו והוא נופל למשכב: מחלת ריאות. כתוצאה מזה מוכרח הוא לעזוב את הסמינר, אמנם לא לעולם. איזה בן כפר לוקחו כמלמד לבניו ובמשך שנתיים לשבתו באויר הצח של הכפר מבריא החולה. באותו זמן הוא גם משלים את ידיעותיו, חוזר לסמינר, גומר את חוק לימודיו, ונכנס בשנת 1872 לאקדמיה הרפואית בפטרבורג. חמש שנים יושב הוא על התורה ועל העבודה: בשביל העתיד בין כתלי האקדמיה כתלמיד, ובשביל ההווה, לשם מחיה, בחדרי ה“תלמוד תורה” דק“ק פטרבורג כמורה. בשנת 1877 גמר את לימודיו הרפואיים ונשלח כרופא צבא לחזית המלחמה שבין רוסיה וטורקיה. כעבור שנה שב לפטרבורג וישב בה עד סוף ימיו, במשך ארבעים שנה כמעט, ידוע ומכובד כאחד האישים היפים ביותר בין יהודי אותה עיר, מטרופולין של רוסיה הגדולה, כאחד הרופאים רבי הידיעות וטובי המעשה, וכאחד הסופרים גדולי ההשפעה ואהובי הקהל. פעולתו כרופא וסופר מתחילה כמעט בעת ובעונה אחת. בשנת 1878 מתחיל הוא את עבודתו הרפואית בפטרבורג ובשנת 1879 מופיע לראשונה על במת הספרות. הד”ר י. ל. קנטור, שערכו רב בתולדות הז’ורנליסטיקה היהודית ברוסית ובקורות ספרותנו העברית, שבשניהם היה עושה ומעשה, הוא הוא שקרב את ד“ר י. ל. קצנלסון לעבודה הספרותית. בעתון “רוסקי ייווריי”, שד”ר י. ל. קנטור היה עורכו, נעשה ד“ר י. ל. ק. לעוזר קבוע, והפיליטונים שלו בחתימת “בוקי בן יגלי” התפרסמו מהר בין קהל הקוראים היהודים. כעבור שנים אחדות, כאשר חדל ה”רוסקי ייווריי" להופיע, ועורכו, ד“ר קנטור, התחיל להוציא את העתון העברי היומי הראשון, הוא “היום”, הוזמן ד”ר י. ל. ק. להשתתף גם בו, והנה נתגלה בו כשרון של סופר עברי בעל טעם וסגנון מיוחדים, שעשו אותו לאחד הסופרים החביבים ביותר באותה תקופה. סגנונו הקל והבהיר, מחשבתו הצלולה והצחה, חן השירה הנפשית והוד ההגיון הבריא – כל אלה הצטרפו בו יחד כדי לעשותו לאחד מיוצרי הסגנון העברי החדש בפרוזה בימי המעבר מתקופת ההשכלה לתקופה החדשה בספרותנו. בני דורו בילדותם ברכו כל פעם על דבריו את ברכת הנהנין. ספוריו הם מן הטובים ביותר בין הספורים הסמליים שבספרותנו והפיליטונים שלו שייכים למעולים שבקורות הפיליטון העברי בראשיתו.

באותו זמן התחילה גם פעולתו המדעית בעברית, ביחוד בחקר קורות הרפואה בתורה ובתלמוד. אמנם, בפסיעותיו הראשונות בשדה הרפואה הופיע כבר כחוקר הרפואה העברית על־ידי חבורו ברוסית לקבלת סמיכת רופא: “האנאטומיה הנורמאלית והפאתולוגית בספרות העברית העתיקה ויחסה לרפואה היוונית העתיקה” (1889). אך את חידושיו בתולדות הרפואה העברית פרסם בבמות שונות, כמו ב“המליץ”, במאסף “היקב” וגם בעתונות המדעית הלועזית, והם עשו רושם בחוגי המלומדים. בחבורו הנ"ל היה כמעט משום תגלית בשעתה, ומאמרו על “שמות הנגעים בכתבי הקודש”, שהוא, בעצם, חקירה במחלות העור הנזכרות בתורה, גילה אפקים חדשים גם בהבנת התורה וגם בקורות הרפואה. מאמריו על “טומאה וטהרה” על “הצדוקים והפרושים” ועוד מעידים על ידיעותיו העמוקות בהיסטוריה גם מחוץ לתחום הרפואה.

רוב מאמריו הרפואיים נאספו ועובדו על ידו והופיעו בספרו “התלמוד וחכמת הרפואה”, שיצא לאור רק אחרי מותו על ידי הוצאת “חיים” בברלין בהידור רב. בהגהתו טיפל בן־ציון כץ – יזכר כאן לטוב. (כי בתוך הספר אף לא בסופו אין שמו נזכר). ואין זה מגיה מקרי סתם. בתוכן הספר ובכוונו, גם בבסיסו הלמדני ובטעם תקופתו ישנם לא מעט חוטים כמוסים, המחברים את המגיה עם המחבר. עוד בשנת 1916 היה הספר מסודר להדפסה על ידי המחבר, והתקוה לראותו בדפוס שעשעה את הסופר הישיש בשנות חייו האחרונות. תקוותו לא נתמלאה, כי בינואר 1917 מת הד"ר י. ל. קצנלסון ממחלת כליות קשה, בחדר בלתי מוסק, בתנאי קיום קשים, בלב פטרבורג, בעצם ימי המלחמה האיומה.

בספר זה באו רוב דבריו המדעיים ברפואה, שנכתבו עברית. המאמרים שבלועזית, בין ברפואה ובין בחקירות היסטוריות שונות, עודם פזורים בבמות השונות, שבהן השתתף, כמו ב“אנציקלופדיה היהודית־הרוסית”, שכמה וכמה ערכים בה – נכתבו ונערכו על ידיו.

הספר “התלמוד וחכמת הרפואה” הוא יחיד במינו. על ידי מחקריו היסודיים, שבהם עלה הד“ר י. ל. ק. על כל קודמיו, ואף אחריו לא הופיע עוד אף מאמר אחד באותם הענינים שיש בו מאותה העמקות והמעוף. לכאורה, צנועים ופשוטים הם שמות הפרקים, כמו “ביאור לפרק אילו טרפות”, בקורת לספר “שחיטה ובדיקה”, “רמ”ח איברים”, וכו', אולם בשמות אלה יש אוצר בלום של בקיאות וחריפות יהודית בכלל. צריך יהיה לקום רופא וסופר יהודי, שיהיה בו מעושר ידיעותיו של ד"ר י. ל. ק. ומכשרון החקירה ההיסטורית שלו, כדי שיוכל לחלוק על המסקנות שבספר. כמובן, אין זאת אומרת, שכל דעותיו הן כתורת משה מסיני, ובתוכן גם הצעותיו לכמה מונחים רפואיים, אבל ראויים הם כולם לתשומת לב רבה, ולימוד הם צריכים.

כי משקל מיוחד היה לכל מה שיצא מתחת ידיו, וגם עבודתו הפובליציסטית הצטיינה בכובד־ראש וברגש של אחריות רבה על יד קלות סגנונה ויופיה.

אמנם, גם בחיים היה דוגמה של נפש יפה בגוף יפה. על כן אהבוהו אנשי עולמות שונים, והוא יכול לעבוד בבת אחת בחברת “איקא”, “אורט” ו“מפיצי השכלה” מצד אחד ובחברת “חובבי שפת עבר” מצד שני, בעתונות הרוסית של המשכילים היהודים, המתבוללים למחצה ולשליש, ובעתונות העברית הלאומית, בבית החולים העירוני הגדול של הרוסים בבירת רוסיה, ובין חוגי גולת יהודה באותה עיר צפונית.

אף כי כולו היה שייך כאילו לתקופת ההשכלה שבקורות יהודי רוסיה, היה באישיותו איזה חן רומנטי־עממי, שאין לו גבולות זמנים ותחומי ארצות. עם מסירותו לחינוך הדור והשכלתו היו כמה וכמה שאלות תרבות וספרות קרובות ללבו גם כשהן לעצמן. למדן ובקי בתלמוד ומפרשיו, רופא ותיק ועסקן ציבורי נאמן, איש מדע ופובליציסטן, משורר ואיש מעשה – כל היסודות האלה לא התרוצצו בקרבו אלא התמזגו בו יחד לאיזה מזג טוב שבאופי, לפרצוף אחד של איש צנוע ונחבא אל הכלים, ששנינותו וחריפותו עדינות ורכות. אכן, חבל שזכרונותיו שהתחילו להתפרסם ב“העם” וב“ווסכוד” לא באו לידי המשך ונפסקו לעולמים יחד עם הפסקת חוט חייו.

בהיותו איש־שיחה מענין, נשארו, בלי ספק, בלב רבים ממכיריו וידידיו כמה וכמה חוטים יפים ממסכת זכרונותיו, ובקורי האחרון אצלו, בעצם ימי המלחמה הגדולה, כאשר תכפו ותקפו על העולם הגדול והעולם היהודי צרות רבות ורעות, לא ימוש מזכרוני.

עטוף במעילי, מעיל רופא קצין בצבא הרוסי, רועד מקור שבדירתו הבלתי מוסקת, ישבתי מכווץ בכורסתו, והוא התהלך בחדרו בפסיעות של שבע ימים ורוגז, ודיבר בפשטות על מחלתו שכרופא ידע כי בה ימות בקרוב, והצטער לא על חייו ההולכים ושוקעים, אלא על הפסקתו של חלום חבריו, הם חברי המוסד להוצאת ספרים מדעיים בעברית בשם “מדע”, שבעניניו אגב אורחא גם באתי אליו ושהוא היה עורכם של הספרים.

האור הקלוש של בין השמשות ביום סתו מאוחר בבירת רוסיה הקרה שרבץ על פני החדר הקטן המלא רהיטים וספרים, החוורון של שקיעת החיים על פני הישיש, קולו העמום של אחד האחרונים של דור שהלך כבר ואיננו – הכל יחד מלא אותי עצב וצער לאין שעור, וכשיצאתי את העיר למחרתו של אותו בקור ושבתי, כמוטל עלי, לסבלותי בחזית המלחמה, ידעתי, כי ראיתי את אחד מפרשי תרבות ישראל טרם יעלה השמימה.

את אחד ממאמריו, את “צרורות ורסיסים” הדן בטומאת צרעת ועוד גומר הד"ר י. ל. קצנלסון במלים אלו: “האם לא לכבוד ולתפארת לחכמינו הקדמונים יהיה אם נאמר כי לא בכוח זכרונם לבד הצטיינו האנשים ההם, כי אם גם בכוח שכלם, ובבואם לבאר את חוקי הדת היה ההגיון להם לקו והבדיקה למשקולת?”

גם הד"ר י. ל. קצנלסון שייך במדותיו בחקירתו המדעית לחבר חכמינו הקדמונים, וכמותם הוא לתרבותנו לכבוד ולתפארת.