למה התכוונה בצחוק הזה שלה? משהו מצחיק אמרתי? ביקשתי ממנה נייר כתיבה. והיא הביאה לי שני בלוקים קטנים של מכתבים. הרבה נייר אני צריך, אמרתי לה; הביאי נא לי, בבקשה ממך, הרבה נייר — כתיבה. מה הענינים, אמרה, אולי אתה מתכונן לכתוב ספר? והתפרצה בצחוק. ומה כל־כך מצחיק, אם אמנם אני מתכונן לכתוב ספר — רציתי לומר לה, אך ראיתי שאין עם מי לדבר ומוטב אזהר בלשוני. פתיה. ובידה מוסרים את הדבר החשוב מכל, את הבריאות של קיבוץ שלם. ושמא צחקה רק מנוסח הדיבור שלי; “בבקשה ממך” אמרתי, כדרכי, והצעירים של ימינו נתפסים למילים, בועטים בנימוס ובכל נוסח הבא להזכירו. אבל לא. היא צחקה מעצם האפשרות שאני אכתוב ספר. זה ברור. כמה שהיא רצינית כשהיא נותנת את הזריקות וכמה שהיא פתיה כשזה נוגע לכל מה שהוא מחוץ לתחום המרפאה וחדרי — החולים שלה.
הנוהג הזה לשלוח כל חולה לחדרי החולים הקיבוציים לא מתאים לפרטיות שאני מבקש לעצמי. אך מה לעשות שחדר המשפחה צר וללא שירותים והאשה עובדת ואינה יכולה לטפל בי. אסור להיות חולה אצלנו בקיבוץ. כל אחד יודע מה יש לך ומה אין לך. גם בראש. נדמה לו שיודע.
אך אני מתכונן לכתוב ספר. בוודאי שאני מתכונן. כל חיי חיכיתי לזה. כשיהיה לי פנאי — אמרתי. עכשיו יש פנאי. הרבה פנאי. הכניסו אותי לכאן, ולא במהרה יוציאו אותי. רצון־כתיבה תמיד היה לי. ואפילו מעט כשרון. הוכחתי זאת לכל הקיבוץ בהזדמנויות רבות. בחגים, בחתונות. חלונות חדר האוכל רעדו מצחוק ההמונים למשמע הפיליטונים שלי. אז מה מצחיק אותה אם אני רוצה לכתוב ספר? שמא אינני מסוגל לכך, לפי דעתה. דעתה של העלמה לקט. בתם של שרוליק מנהל־החשבונות ושל אילנה — שני טיפוסים כליל — בינוניות, שאלמלא הקיבוץ חפץ ביקרם לא היתה ביתם נשלחת לבית־ספר לאחיות. תמיד הקיבוץ חפץ ביקרם של הבינוניים; בטובים ובחכמים מהם הרבים מתקנאים, ובפחותים מהם — הרבים מזלזלים. ולבינוניים התהילה. אמן.
מסתכלים הם אליי מלמטה למעלה, ועל כן אני נראה מצחיק בעיניהם. גמדים. גמדים מרושעים. הדרת־פנים שלי נראית בעיניהם מבעד לסנטר ולנחיריים; מה הפלא שנמצאת מעוותת בעיניהם. ומה שיש בראשי, מניין להם לדעת בכלל? עכשיו יש לה הזדמנות למשול בי. יבושם לה. רק אל תצחק. כשייצא הספר לאור היא כבר לא תצחק. תבקש אותו עם הקדשה. “אחות לנו קטנה” אכתוב לה בהקדשה. לא לא נעים. האסוציאציה שקופה מידי. “לאחות שבחסותה נכתב הספר” — זה כבר יותר טוב. רק צריך למצוא את הנוסח המדוייק. יש עוד זמן לזה.
עכשיו צריך לגשת לכתיבה. במקום לגלגל מחשבות, אכתוב אותן. שידעו מי חי בתוכם שנות דור ומחציתו של דור. מי הנמיך קומתו כדי לא לצרום עיניהם. “לצרום עיניהם” — אפשר? יש לבדוק. על איזה אפשרויות ויתרתי כדי להיות אדם מן השורה, איש קיבוץ נאמן ומצטנע. הם יפקחו עיניים גדולות, מתדהמה. גם צרי־העין שביניהם. כשיקראו מה שאכתוב. וכשיקראו מה שיכתבו אחרים על מה שאכתוב.
“אולי אתה מתכונן לכתוב ספר??” — כמה מצחיק. היו לה דמעות בפינות עיני העגל שלה, מרוב צחוק. גם לאמא שלה היו אותן עיניים כשהיתה בגילה, עכשיו עיניה שקועות, כבויות. אבל לאילנה היו פנים עדינות סביב אותן עינים. וזו — מבנה פנים סוסי של שרוליק היא ירשה. מסכנה. לא בקלות תמצא לה בעל. הצחוק המתגלגל הזה מבריח פילים.
כשהיתה בת־מצווה, לא אליי באה אימה לבקש אותי לחבר חרוזים של ברכה לשים בפי אחיה הקטן? ובעלוני המשק — יש מי שכתב יותר ממני? וביובלות הקיבוץ, לא את דבריי ציטטו העיתונאים? מאיר נתיב, ממייסדי הקיבוץ, הפנה את הזרקורים לפעילות החברית והתרבותית…" “הפנה את הזרקורים” משהו עם זרקורים, אבל לא “הפנה”. זה היה במוסף של שבת ובשבועון הפנימי של התנועה הביאו אפילו תמונה של “מאירקה: שידוד מערכות רוחני — צו השעה”. כמה נתקנאו אחרים, שתמונתם לא הופיעה.
הרדיו הזה צורח בקולי קולות מן החדר השכן. צריך היה לאסור להביא טרנזיסטורים לחדרי־החולים. אם כאן לא יהיה שקט, היכן יהיה שקט? עכשיו שיש פנאי, אין שקט. לא בחוץ ולא בפנים. ובלי שקט יהיה קשה לכתוב. אמת גדולה יש. וכשרון כתיבה יש. ומצוקה יש ויש. רק נייר אין מספיק. ושקט. ואמפתיה.
אבל אפשר להתחיל. הנה הבלוקים. איפה שמתי את העט?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.