כשיצאנו נרגשים מן ההצגה המרשימה, ניגש אליה נהג לבוש מדי־שרד והורה לה את הכיוון למכונית הפאר, שעצרה לא רחוק מן הפתח בדלת פתוחה. רציתי להיפרד בלחיצת יד, אך היא לא הושיטה את ידה ולחשה בצרפתית הזרה והמקסימה שלה, אולי אפשר להסיע את אדוני? פייר ישמח להביא אותו למלון או…

— אין צורך, תודה — הופתעתי מן ההצעה. ומיד התעשתתי: מוקדם לחזור למלון. אני זקוק לקפה חזק כדי להירגע מהחוויה התיאטרלית המסעירה.

— אשמח להגיש לך כוס קפה בביתי, אמרה בפשטות. וכשקראה בעיני רתיעה מבוהלת הוסיפה, אפשר גם להתעכב בבית קפה ולהשלים את השיחה שהתחלנו. אני מכירה בית קפה נעים, קרוב, פתוח כל הלילה. ותהיה לי הזדמנות להשיב לך את העודף, ציחקקה.

פייר הסיע אותנו לבית הקפה ונשאר נשען על המכונית, מנגב באצבע כתם כלשהו על השמשה הקדמית.

הכל התחיל כשעתיים־שלוש לפני כן. נשאר לי ערב פנוי אחרי שנאמתי אמש בפתיחת עצרת של הקהילה היהודית בבריסל נגד הטבח בסברה ושתילה. שמעתי שהגיעה לבריסל הלהקה השקספירית מבריטניה להצגה חד־פעמית של המלט והחלטתי שזו הזדמנות חיים שאין להחמיצה. המלט היה המחזה הנערץ עלי מאז למדתי שקספיר בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, בשעורים של רות נבו ואליס שלוי. עשיתי עליו עבודה סמינריונית, לימדתי אותו בתיכון, עקבתי אחר תרגומיו לעברית ולא החמצתי אף סרט שלו, כולל זה הרוסי.

הגעתי לתיאטרון נרגש ורצתי לקופה. אין אף כרטיס. הייתי מאוכזב ומיואש. שבתי לקופה והתחננתי. אני מוכן לשבת על סטראפונטאן אמרתי, או על המדרגות.

— אצלנו לא יושבים על המדרגות, מסיה, ענתה לי הקופאית, וכל הסטראפונטאנים, המושבים הקפיצים המתקפלים בקצה השורות, נמכרו גם הם, דֶזוֹלֶה, מצטערת.

ככל הנראה היאוש ניכר על פניי. אשה נאה לבושה בהידור, ניגשה אלי בהיסוס ובקול רך ונעים להפליא אמרה־לחשה: אדוני מחפש כרטיס. נואשות, הוסיפה בחיוך שהעלה שתי גומות חן סמוקות על פניה. יש לי במקרה כרטיס. הושיטה לי אותו והתנצלה, כרטיס יקר, אבל אסתפק במחיר רגיל, כי ממילא לא התכוונתי למכור. אין בעיה, מדאם, מהרתי להשיב ושלפתי את הארנק, לא בכל יום מזדמן לי לראות את המלט, ועוד בתיאטרון השקספירי. להוותי היה לי רק שטר של מאה. לא היה לה עודף, וזה הותיר ענן של מבוכה בינינו.

הודיתי לה, נרגש עדיין מהכרטיס יותר מבעלת הכרטיס. ונכנסתי לאולם המפואר, כמי שחלומו התגשם.

הופתעתי לראות אותה נכנסת ומתישבת לידי. אתה נראה מופתע, אמרה בצרפתית מושלמת במבטא חינני זר. בעלי קנה זוג כרטיסים לפני שנקרא בדחיפות לשוב לארצנו להתיעצות. הוא שגריר ברזיל בבריסל. ואני החלטתי לא לוותר על המלט. אני מאוהבת בדמות ובמחזה. עשיתי עבודה גדולה על תרגומיו לפורטוגזית.

—גם אני — קפצתי נדהם.

— לפורטוגזית?

— לא, לעברית.

— עברית?? זו שפה שתמיד סיקרנה אותי. שפת עשרת הדיברות. שפת האם של ישו.

עד שהתחילה ההצגה הספקנו להתוודע ולגלות תחומי עניין קרובים. ברק ניצת בעיניה הכחולות־ירקרקות, בכל פעם שניגלה לה תחום עניין משותף לשנינו. הייתה לה אישיות מאופקת אך כובשת. בשקספיר ובתנ"ך ובלורנס אוליוויה התחילה השיחה הלבבית, ובאפריקה השחורה הסתיימה. היא היתה עם בעלה השגריר כמה שנים בליאופולדוויל בירת קונגו והתאהבה באמנות האפריקאית, ואני הייתי לפני כמה שנים בכל היבשת השחורה והתאהבתי… באמנות המקומית המקורית.

ההצגה התחילה. שנינו שקענו בה, נרגשים לראות מן השורה השלישית באמצע את השחקנים השקספיריים משחקים בלשון המקור את המחזה הגדול מכולם. שקענו ולא שקענו. המפגש המקרי החם בין שני אנשי תרבות מעולמות רחוקים ומקבילים היה עז לא פחות מהסערה האינטלקטואלית השקספירית. גלי שערה הערמוני, נגעו ליטפו את פניי בכל פעם שגילינו תחום התעניינות משותף נוסף. בהפסקה נהגנו כזוג לכל דבר, פרט לשתיה במזנון הצפוף. חלקנו טבלה של שוקולד גודייבה שהוציאה מארנקה. שוחחנו בשטף על שקספיר בעיקר, נושא בו היה לשנינו מה להגיד, בייחוד לאור מה שראינו זה עתה על הבמה. נראה לי היום שהברזילאית היפה השתלטה על נפשי ודחקה הצידה את המלט. והא ראיה, שאינני מצליח לזכור מי היה השחקן הדגול ששיחק שם את המלט. זה נמחק כליל מזכרוני וטבע בים הגדול של השיכחה. ואילו זכר צוואר הברונזה ופניה המחייכות עולה בי ברגע שאני עוצם את עיני. מעניין שים השיכחה בלע כליל גם את שמה. היא אמרה לי אותו, אני בטוח, אבל הוא לא היה חשוב כנראה. לי היא התעקשה לקרוא מסיה אגממנון.

שתינו קפה ואכלנו קרואסן באיטיות, משחזרים את כל הנושאים המשותפים שגילינו להפתעתנו. היא סיפרה לי על מוזיאון מופלא של אמנות אפריקאית שיש לראות בסמוך לבריסל ואני סיפרתי לה על מה שהביא אותי לבריסל. מולנו נכבה ונדלק שלט פרסומת לבירה “סטלה ארטואה”. פתאום הניחה את שתי ידיה על מצחה ושטפה בהן את לחייה, ובעיניים נוצצות לחשה אל תוך פני: ואתה יודע, מסיה אגממנון, מה עוד מקשר בינך וביני? שנינו טיפוסים המלטיים — רוצים, אבל לא יכולים, לא מסוגלים לבגוד בבני זוגנו, בערכינו.

נשארתי ללא מלים. בזכותם של המלט ושל נאומי בעצרת מחאה של יהודי בריסל נגד הטבח בסברה ושתילה, ונגד “גיבור” הפרשה, שנוא נפשי — מצאתי נפש תאומה, יפה וטהורה. ניסיתי לתרגם לה לצרפתית את “איזהו גיבור — הכובש את יצרו”, והסתבכתי.

כעבור שעות מעטות, בשעה חמש בבוקר, התייצב פייר, מנומנם, בפתח המלון, להסיע אותי לנמל התעופה. היא עמדה על כך. חיפשתי על פניו צל של חיוך, ולא מצאתי. נפרדתי ממנו בלחיצת יד ובמרסי, פייר, אובּריגָדו.

כשסגר את הדלת אחרי, פתחתי חלון ואמרתי: מסור נא את מיטב רגשותי למדאם.

— כמובן, מסיה, בון ווּאייאז'!