רקע
משה גליקסון
חוקה או הסכמים?

החלטות הועד הפועל הציוני בעניני העבודה עשויות, אם כל הצדדים – מעבידים ופועלים מכל הסוגים – יקיימו אותן באמת ובלב תמים, לתקן במדת־מה את המצב הפרוע הקיים – תקנה יסודית לעניני העבודה, אמת ציונית־פרינציפיונית, שאינה מסתפקת במועט ואינה נותנת את דרישותיה לשעורים של טכסיס, אין בהן. אין אנו קובלים על תפיסת מועט, כשאין יכולת אובייקטיבית לתפוס את המרובה, ואין אנו מזלזלים בתקנא פורתא, בפסיעות מדודות אבל בטוחות קדימה. אבל נראה לנו, שהחלטות הועד הפועל בעניני העבודה אין עמהן בטחון אפילו של פסיעות מדודות קדימה, משום שאין בהן אלא פשרה בעלמא ואין הודאה בעיקר בצדה.

התכלית, שאליה שואפות ההחלטות האלה – בצוּר “העבודה העברית בכל ענפי המשק היהודי בעיר ובכפר”, הבטחת “תנאי־עבודה הוגנים לעובד העברי מתוך התחשבות עם צרכי המשק המתפתח”, קביעת “פוריות מספיקה בעבודה”, הבטחת “חלוקת עבודה צודקת בין כל העובדים היהודים בארץ ומניעת סכסוכים והתחרות וריב־אחים בין הפועלים וארגוניהם” – תכלית זו היא ודאי נאה וחשובה מאד, אבל האמצעים שקבע הועד הפועל להשגת התכלית הזאת הם דלים וקלושים ביותר.

הועד הפועל לא קבע את העיקר הפשוט, הברור והמסקני של חוקת־עבודה לאומית; הוא לא הכריז על חוקת־עבודה כללית לישוב, העומדת על הכלל הגדול של מרות לאומית בעניני העבודה; הוא רק הכריז על “הצורך החיוני בהקמת משטר של הסכמי־עבודה בארץ”. ההבדל ברור. ולא כנגד עיקר ה“הסכם” אנו טוענים: אף ההודאה בעיקר המרות הלאומית מחייבת הסכם, או הסכמה קודמת; חוקת־העבודה הלאומית אינה יכולה לעמוד מיסודה על הכפיה אלא היא ענין להסכמה ולהודאה מרצון טוב. השאלה היא, מה יהא תכנו של ההסכם, לשם מה יגויס הרצון הטוב, תגויס הכרת החובה והאחריות הציונית. ונראה לנו, שדוקא הדרך שבחר הועד הפועל לשם גיוס הרצון הלאומי אינה מעשית. אפשר אולי – כולא האי ואולי! – לגייס אותו רצון לשם דבר גדול, לשם השלטת העיקר של מרות לאומית עליונה, המשתלטת על התרוצצות אנארכית ועל יצרים אישיים וקבוציים נפסדים, וּודאי אי־אפשר לגייס אותו לשם פאליאטיבות קטנות המשאירות תמיד מקום ל“חשבונות” של ריוח והפסד. בן־גוריון אמר בנאומו הגדול בועד הפועל: “בכוונה איני מדבר על חוקי־עבודה או חוקת־עבודה… אין לנו רשות לשחק במליצות ובמלים יפות, שאינן הולמות את מציאותנו”. ואולם הרי יש לנו “חוקים” פנימיים שלנו, של הציונות, שאנו תובעים להם תוקף ויפוי־כח כללי־החלטי. חוקים ממין זה הם: הלשון העברית, העבודה העברית. גם על החוקים האלה אין אנו יכולים “לכפות”, אבל הם בגדר הכרח־פנים של הציונות. בן־גוריון עצמו מוסיף ואומר: “אולם יש בידנו, ומצות בנין הארץ מחייבת אותנו לכך, שנטיל על כל יהודי ועל כל ארגון יהודי בארץ־ישראל, שיש להם איזו זיקה שהיא לתנועה הציונית ולאחריות לאומית – לסייע להקמת משטר של הסכמי־עבודה. ועלינו לחייב את כל המפלגות הציוניות וחברי ההסתדרות הציונית לתת ידם להסכמים אלה, ואם לא כן – יוצאו מתוך ההסתדרות הציונית”. אפשר להטיל ענשים – ואפילו ענשים חמוּרים כהוצאה מן ההסתדרות הציונית! – על עבירה על עיקר גדול כעיקר המרות הלאומית בעניני העבודה (כשם שאפשר להטיל עונש כזה על כל פגיעה חמוּרה אחרת במשמעת הלאומית והציונית, כגון בעניני פוליטיקה, עליה וכדומה), ואי־אפשר להטיל ענשים כאלה לשם שמירת סעיפים של “הסכמים”, שאין מאחוריהם עיקר מרכזי מוסכם ושוה לכל־נפש. אפשר לכפות ולהעניש לשם עיקר, ואי־אפשר לכפות לשם מצוה ארעית, שניתנה לשעורים, לתנאים ולזמן ואין לה תוקף של חובה מוחלטת. אפשר מבחינה ציונית לכפות, למשל, על בוררות־של־חובה מתוך הפרינציפיון הכללי של מרות לאומית, ואי־אפשר לכפות ולגרש מההסתדרות הציונית על “בוררות מחייבת, שכחה יהיה יפה לתקופת ההסכם”, – כלומר לשם חוזה פרטי, שאפשר לעשותו ואפשר שלא לעשותו, שהיום הוא קיים ומחר הוא בטל. מה ערך וממש יש בהחלטות־מסגרות, שאין בהן לא הודאה בעיקר עליון מחייב ולא תוכן מסוים? החלטות הועד הפועל מנסות לנסח את “העיקרים שיונחו ביסוד ההסכמים” שבין עובדים ומעבידים ובין ארגוני העובדים ביניהם לבין עצמם, ו“עיקרים” אלה שאינם עיקרים – תכנם סתום, כמעט דקלרטיבי בלבד, וה“דיקלרציה” העיקרית, שאך היא לבדה היתה יכולה לשוות להם ערך ומשקל, הדקלרציה על חוקת־העבודה הלאומית, נעדרה כאן. ואפינית החלטה זו של הועד הפועל: “הועד הפועל הציוני מטיל על הנהלת הסוכנות להמשיך יחד עם הנהלת הועד הלאומי בבירור הפרטים ובמו”מ עם הצדדים המעונינים על מנת להביאם לידי הסכם בשאלה, שבה הדעות מחולקות בועדה (כלומר בועדת הועד הפועל), והיא: שאלת היחסיות של הבחירות ללשכות העבודה של הפועלים ושאלת ההרכב של הלשכה הראשית מצד הפועלים". עיקרים עליונים: מרות לאומית, חוקת־עבודה כללית, שתהא חובה מוחלטת על כל הצדדים, לא נתן הועד הפועל, ובשאלות הממשיות הראשונות לא יכלו חברי הועדה המעטים לבוא לידי הסכם. והא בהא תליא…

אין שלימות ואין אומץ־רוח בעמדתו של השמאל שלנו בענין זה של יחסי־העבודה. הרבה הדוֹגמתיות המעמדית עושה: אי־אפשר להניח למוסדות לאומיים את ההכרעה בעניני העבודה; אין בני־אדם נייטרליים בעולם; ומלחמת־המעמדות מה תהא עליה? הרבה גם הלחץ משמאל שבשמאל עושה. הנואם מטעם “השומר הצעיר” בוכוח הכללי בועד הפועל דבר דברים נאים ונמרצים על המרות הלאומית בעניני העליה; מי שפוגע במרות זו, מי שחותר תחת סמכותה העליונה של ההסתדרות הציונית בענינים האלה – נפסל בדין מן העליה. אבל מי שגורס עיקר זה של מרות לאומית עליונה גם בעניני העבודה – אינו אלא ריאקציונר ומבלה עולם. והרי העליה והעבודה שתיהן צורך חיוני הן להמוני היהודים שבגולה, שתיהן מחיבות את “הקואופרציה”, את שתוף הפעולה והאחריות של כל חלקי האומה ומעמדותיה במדה אחת. גדול הלחץ על מנהיגיה של הסתדרות העובדים מצד נאמני הדוקטרינה של מלחמת־המעמדות. ולחץ זה פועל את פעולתו. הועדה ליחסי העבודה, שמינה הועד הלאומי לפני זמן־מה, הגיעה לכאורה להצעה מוסכמת, הקובעת, “כי מחובת ארגוני נותני העבודה וארגוני הפועלים לבוא לידי הסכם ביניהם על חוקת עבודה הוגנת ומתאימה לכל ענף־עבודה”, וכי “חלק בלתי נפרד מחוקות־עבודה מוסכמות בין המעבידים והעובדים צריך להיות הסעיף על מסירת כל סכסוך בין שני הצדדים לבוררות זבל”א או למוסד בוררות לאומי מוסכם". החלטות הועד הפועל בעניני העבודה הן צעד לאחור אף בהשואה להנחות אלה, שאף הן אין בהן כדי ספּוק פרינציפיוני גמור.

“יתכן ויתכן – וזהו צו השעה הגדולה והחמורה בתולדות הישוב והציונות – שכל הצדדים והמפלגות ימצו את האמת באמונה המשותפת לכולן, יגלו בתוך הנגודים וחלוקי־הדעות את השרשים המאחדים אותם, ומתוך הזיקה הכללית למפעל לאומי אחד יכירו ויגבירו את שותפות הגורל והיעוד והאחריות, שריתקה אותנו יחד בתנועה ציונית ובהסתדרותה”.

אם אין הדברים הנאים האלה של בן־גוריון דברי מליצה בעלמא, הרי הם מחייבים לבדיקת עמדתו של השמאל בעניני העבודה, כפי שנתגלתה בהחלטות הועד הפועל.

עדיין הניח הועד הפועל מקום לאספת הנבחרים של כנסת ישראל להתגדר בו.


(“הארץ”, כ“ה ניסן תרצ”ד)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!