רקע
משה גליקסון
"משטר בוררות" וחוקת־עבודה

הרצאתו המקיפה של בן־גוריון על משטר בוררות, שנתפרסמה אתמול ב“דבר”, מחייבת מפאת חשיבותה (וחשיבות זו מתיחדת לדברים גם מצד אומרם, המוסמך לדבר בשם צבור הפועלים ובשם ההנהלה הציונית כאחד, וגם מפני שהעמדה המובעת בהרצאה זו היא בחלקה החיובי עכשיו, לאחר החלטות הקונגרס הי"ח והמושב האחרון של הועד הפועל הציוני, העמדה הרשמית של ההסתדרות הציונית) לשוב ולנסח דרך סיכום את ההבדלים וחלוקי־הדעות שבינינו בענין זה ולהשיב על כמה מטענותיו ומפרכותיו של מנהיג הפועלים על עמדתנו, שהיא, כפי שמר בן־גוריון מסביר בפרטות, עמדת הצבור האזרחי בכללו.

אנו מסכימים בהחלט לדעתו של מר בן־גוריון, כי “רעיון חובת הבוררות אינו המצאתם המקורית של מנהיגי הציונות הבעליבתית”, וכי “בוררות כפויה הוצעה וגם נעשתה לחוק כבר לפני הרבה שנים בכמה ארצות”, אלא שחודה הפולמוסי של קביעת־עובדא זו היה צריך להיות מכוון לא ל“ציונות הבעליבתית” אלא לחבריו ולשכניו של מר בן־גוריון משמאל לו. לאלה, הצועקים השכם וצעוק מעל כל הבמות והגגות, כי בוררות חובה פירושה פאשיזם, ריאקציה שחורה, דכוי ושעבוד, כדאי לספר, כי “טעות היא לחשוב, שארצות הדיקטטורה או המדינות הפאשיסטיות הן־הן שהנהיגו את שיטת הבוררות; דוקא הארצות הדמוקרטיות ביותר התקינו חובת־הבוררות”; כי “שתי ארצות דמוקרטיות, שבתוכן הגיעה תנועת־הפועלים למדריגה גבוהה – בימים ההם למדריגה הגבוהה ביותר – של ארגון, השפּעה וכח”, זילנדיה החדשה ואוסטרליה, הנהיגו בשעתן את חובת־הבוררות, והפועלים הם שתמכו בחוק הקובע חובה זו.

ואולם לתועלת הענין כדאי להוציא מראש משטח הבירור את התבלין הפולמוסיים. אם מר בן־גוריון מטעים – לא בלי טעם לואי של פולמוס וזלזול –, כי עיקר חובת־בוררות, כפתרון לשאלת היחסים בין עובדים ומעבידים, “משותף לכל המפלגות הבעליבתיות, החל מהמתקדמים וגמור ברביזיוניסטים”, אפשר לטעון נגד זה, ראשית, שעובדה זו יותר משהיא מעידה על שתוף נטיות ואינטרסים של “המפלגות הבעליבתיות”, היא מעידה אולי על צדקתן של הדעות הללו; שנית – הדעה המשותפת בנוגע לעיקר הבוררות של חובה אין פירושה עוד דעה אחת ביחס לכל תסבוכת הפרובלימות של העבודה ויחסי־העבודה. וגם זה כדאי אולי להטעים: עיקר הריגולציה הלאומית בעניני העבודה, או עיקר חוקת־העבודה הכללית של הישוב, לא נתחדש בבית־מדרשם של הרביזיוניסטים, כפי שאפשר אולי להניח על־יסוד דבריו של מר בן־גוריון, אלא כל מערכת המחשבות האלה בעניני העבודה ואף כל הטרמינולוגיה הזאת נוסחו כבר, בעתון זה ועל־ידי כותב הדברים האלה, עוד קודם שהיתה מפלגה רביזיוניסטית בעולמנו. כיוצא בזה אין לקבל את טענתו של בן־גוריון: “הן אין זה מקרה, ששום מפלגה ציונית בעלבתית לא דנה אף פעם על יחס המעבידים לשאלת חובת בוררות וחוקת עבודה מחייבת; הן אין זה מקרה, שהעתונות הבעלבתית לא הפנתה אף פעם את תביעת חוקת העבודה לצד המעבידים”. עד כמה שהדברים מכוונים לעתוננו, אין צורך, כמדומה, להזכיר, שלכל־הפחות במדה זו עצמה שאנו באים לצבור הפועלים בתביעות ובבקורת חמורה על עמדתו הפרינציפיונית בענין יחסי העבודה, אנו באים בבקורת כזו ובדרישות כאלה למעבידים; ועוד לפני זמן מועט נאמרו בועידה של “מפלגה ציונית בעלבתית” אחת, בועידה הארצית של הציונים הכלליים בא"י – בהרצאתו של כותב הדברים האלה – דברים ברורים מאד וחריפים מאד “על יחס המעבידים לשאלת חובת בוררות וחוקת־עבודה מחייבת”. כי בענין זה אין באמת הבדל מהותי בין מנהיגיו של צבור הפועלים ובין מנהיגי התאחדות האכרים, למשל. אלה ואלה דוחים את העיקר הפשוט והמסקני של מרות לאומית בעניני העבודה.

הנגד זה יש הבדל גדול בין עמדתנו אנו ובין העמדה המשותפת לשתי הקצוות. בן־גוריון וחבריו דוחים את עיקר המרות הלאומית וחוקת העבודה הלאומית הכללית, והם רוצים ליצור את היחסים הנורמליים בין שני הצדדים על יסוד “הסכמים” (בלשון רבים, ממקרה למקרה) “חוזים קולקטיביים” חלקיים, ו“קביעת סעיף של בוררות מחייבת” בחוזים אלה “מתוך הסכם”, – בוררות ש“כחה יפה לכל תקופת קיום החוזה”. אנו רוצים לא ב“הסכמים” רבים, התלויים במקרה, המוגבלים הגבלת תוכן וזמן, הנתונים תמיד לשקול־דעתם ולרצונם או אפילו לשרירות־לב ולקפריסה של בעלי החוזים, אלא רוצים אנו בהסכם אחד, בהסכם לאומי כללי, בחוזה קולקטיבי אחד של הישוב כולו, שיעמוד על עיקר המרות הלאומית בעניני העבודה. אנו רוצים בחוקת־עבודה כללית של הישוב, שתקבע פעם אחת נורמות לכל יחסי העבודה ותהא חובה על הכל. “לא בוררות מחייבת לתקופת ה’הסכם‘, העומד על חוזה פרטי, התלוי ברצונם החפשי של ה’צדדים’, שהיום מקיימים אותו ומחר מבטלים אותו – אלא בוררות של חובה וקבע, כעיקר אורגני של אותה חוקת־העבודה הכללית”.

נגד עמדה זו טוען מר בן־גוריון: “חובת בוררות לא תתכן בלי שלשה תנאים מוקדמים: א) עבודה מאורגנת מוּכרת בחוק… ב) חוקי הגנת העובד… ג) כח כפיה ממלכתי”. “בלי כפית המדינה לא תתכן חובת בוררות”, ולפיכך… “כל המדבר על הקמת משטר בוררות בא”י במובן של בוררות כפיה… אינו אלא מתעתע".

עמדה זו, התולה צרכים חיוניים עליונים של הבנין באמצעי כפיה, בכח ממלכתי דוקא, היא תמוהה מאד מצד באי־כחה של תנועה, הדוגלת בשם החלוציות, רצון הבנין הלאומי, השליחות ההיסטורית של האומה. הן אל יעלה על דעתם של בן־גוריון וחבריו לתלות את עיקר דרישת העבודה העברית, למשל, או את הדרישה הפרינציפיונית לפקוּח לאומי על ההון הפרטי ועל האיניציאטיבה הפרטית, או כל דרישה אחרת לחובה לאומית – באמצעי כפיה ובכח ממלכתי דוקא. ודאי: המעבידים יסרבו, כפי שטוען מר בן־גוריון, לבוררות של חובה, לעיקר המרות הלאומית וכו' וכו'. אבל מאימתי נעשו הסכמתם או סירובם של המעבידים קריטריון עליון לפסוק מה שיש לדרוש ולעשות ומה שאין לדרוש ולעשות?

והרי זהו אפיה המיוחד של תנועתנו, שהיא נוטלת לעצמה תפקידים ממלכתיים, בלי שיהא בידה כח ממלכתי; במקום אמצעי־כפיה אנו יכולים להעמיד רק את הרצון הלאומי, את הלחץ הצבורי, את ההחלטה הלאומית. בראשית היה ההסכם, אבל על יסוד ההסכם הלאומי הראשון אנו בונים, אנו מוכרחים לבנות את בניננו המדיני. הרצון הלאומי החפשי, העומד על ההתנדבות הלאומית, מוכרח לצמצם את חירות היחיד. אם בן־גוריון אומר, ביחס לחוזה הקולקטיבי: “עובדת הארגון צמצמה למעשה את חופש הפעולה של הצדדים”, הרי אנו דורשים, שעובדת הארגון הלאומי, הרצון הלאומי הכולל, “תצמצם למעשה את חופש הפעולה של הצדדים”, של שני הצדדים גם יחד. והדרך לכך היא החוקה הלאומית הכללית.

מי יקבע את החוקה הזאת? הרצון הקבוצי המגובש שלנו בדמות המוסדות המוסכמים העליונים של התנועה והישוב, המוסדות הרפרזנטטיביים ובאי־כח “הצדדים” גם יחד.

זוהי ודאי דרך קשה, אולי קשה מאד. אבל דרך אחרת אין. זוהי בכלל דרך בניננו הלאומי.


(“הארץ”, ט' אדר א' תרצ"ה).


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!