רקע
משה גליקסון
לתקנת יחסינו הפנימיים

בצוק העתים האלה כדאי לציין חזיון חיובי אחד בחיינו הציבוריים, העשוי, בתנאים מסוימים, לשמש לנו עדוד ונחמה. בלי להפריז על המדה ובלי להגזים על מדת הטוב (שלא לבוא מתוך כך לאכזבה), יש לציין, שדבר-מה זז ביחסינו הפנימיים-המסורתיים. דומה כאילו היתה רוח אחרת בישוב ובציונות, כאילו התפכחו סיעותינו ומפלגותינו משכרון הפולמוס הרתחני, ובני-אדם התחילו מבקשים “סגנון” חדש ליחסים שבין אדם לחבירו ובין מפלגה לחברתה. פגעי השעה עוררו כנראה את הלבבות, עוררו את הכרת הסכנה המשותפת והאחריות המשותפת, את הרצון והצורך בלשון משותפת. כמה עובדות ונסיונות של הימים האחרונים: מאמציו של ד"ר וויצמן לשם השלום הציוני, לשם כניסת התאחדות האכרים לתוך “המשטר הציוני”, וההד שמצאו מאמצים אלה בתוך צבור זה, האספה היפה של באי-כח הישוב והמפלגות עם ראשי הסוכנות בענין המועצה המחוקקת, מסבת העתונאים עם חברי הנהלת הסוכנות והשיחה הגלויה וכבדת-התוכן במסבה זו, ואחרון-אחרון חשוב: אספת החקלאים בפתח-תקוה לשם הגברת העבודה העברית במושבה – כל אלה הם סימנים טובים לדמדומי הכרה חדשה, הכרת הסולידריות לגורל ולאחריות, בתוך הישוב והתנועה.

אבל לא מחכמה יהיה הדבר, אם נציין את העובדא מתוך קורת-רוח ונסתפק בזה. לא יהא ממש ולא יהיו תוצאות לרוחות מנשבות אלה, אם לא נסיק מהן מסקנות פוליטיות, מסקנות של חובת-מעשה. אין לבנות הרבה על רוח טובה, שעוברת לפעמים על צבורנו בלי משים ובלי מעשה. אותם הדמדומים הראשונים לא יאירו את נתיבותינו, אם לא תזרח לנו שמשה של ההכרה החדשה במלואה, בכל מסקנותיה המעשיות.

באותה מסיבת העתונאים עם חברי הנהלת הסוכנות השמיע בן-גוריון דברים נאים על אפיה וחובתה של השעה, על חובת עתונותנו, על הצורך לעקור את שנאת-החינם ולמצות את המשותף למפלגותינו ולסיעותינו, על הצורך להבין איש את לשון חבירו, במקום להטיל חשד, להרחיק את הלבבות ולהגביר שנאה.

לא נמצה את עומק הדין עם בן-גוריון: הצדקו לגמרי טענותיו נגד עתונותנו, או יש בהן ממדת הדין החמורה יותר מדאי. בצדק העיר מישהו באותה מסבה, שהטון וסגנון הוכוח בעתונותנו נשתבח בהרבה בימים האלה לעומת הטון והסגנון בשנים הקודמות. בעצם הדברים ודאי צדק בן-גוריון: עדיין יש לבקש הרבה, ולא רק מאותו הצד, שאליו פנה בקובלנותיו; גם מן העתונות שלו ושל חבריו אפשר לבקש עוד שנויים לטובה מבחינת סגנון-הוכוח הרצוי, מבחינת יחסי תרבות וכבוד למתנגד, שאותם מבקש בן-גוריון מאת ה“אופוזיציה”.

אבל לא זהו העיקר; העיקר הוא במצוות המעשיות, שמחייב אותו הרצון הטוב ושבלעדיהן אין לו לזה שום ערך ושום ממש פוליטי. השעה היוצאת מגדר הרגיל מחייבת אמצעים ודרכים היוצאים מגדר הרגיל, מחייבת אומץ-רוח אזרחי להסתכל במציאותנו בעינים פקוחות, לבדוק “אמתות” מקובלות, לשנות ערכין, שנתקדשו קדושת דוקטרינה ומפלגה.

מפי בן-גוריון אנו שומעים בזמן האחרון דברים של טעם על חובה לאומית וציונית, על משטר הקואליציה, משטר השותפות לפעולה ולאחריות, על הצורך בוותורי גומלין, וכדומה. יש רק חסרון קטן אחד בכל הדברים היפים האלה: שהם מכוונים בעיקרם ובשלימות התביעה לאחרים, ואלו בשעה שבן-גוריון פונה בתביעה זו לחבריו – הדברים חוורים במקצת, אין בהם ממדת השלימות שבתביעה הקטגורית והם נתונים לשעורים ולהגבלות. כחה של התביעה הלאומית לא הגיע עדיין לידי כך, שתוכל לעמוד בפני התביעה המעמדית, בפני עיקרי אמונה ופרוגרמה של המעמד.

באותה מסבה של העתונאים דרש מר בר-דרורא, עורך “דואר-היום”, שני דברים יסודיים לתקנת יחסינו הפנימיים: תקון חוקתה של כנסת-ישראל, כדי למצוא דרך לשתוף כל חלקי הישוב בועד הלאומי, וסדור יחסי העבודה על יסוד חוקת-עבודה לאומית, כפי שהוחלט בקונגרס בלוצרן. תביעה זו כוללת באמת את הדברים העיקריים, שאי-אפשר בלעדיהם לתקנה יסודית של המצב, למשטר ציוני בישוב ולמשטר של קואליציה אמתית בציונות. התביעה הראשונה – לשתוף כל חלקי הישוב במוסדות הנבחרים של כנסת ישראל – טעונה הגהה יסודית. אם כוונתו של הדורש היא לשנוי חוקתה של כנסת-ישראל ברוח דרישותיה של התאחדות האכרים: כלומר לבטול היסוד הדמוקרטי של בחירות שוות, ודאי שאין הדבר מתקבל על הדעת. העיקר הדמוקרטי הפשוט והגדול של שווי זכויות ושווי חובות לכל אדם מישראל בישוב ובתנועה – הוא יסוד מוסד בבניננו הלאומי, שאין לזוז ממנו בשום פנים. אלא שהמשטר הפרלמנטרי-הדימוקרטי, שהוא הכרח וחובה לנציגות הפוליטית של ההמונים בישוב ובתנועה, מניח מקום ומחייב השלמה בענפי-חיים אחרים על-פי שיטה אחרת לתקון מגרעותיו של משטר זה. כבר בא לידנו לטעון כמה פעמים ליצירת מוסד מרכזי של הישוב והתנועה לעניני הכלכלה – שהם המקור העיקרי לנגודי האינטרסים ולחלוקי דעות ושאיפות, – מוסד שיבנה לא על היסוד של בחירות כלליות-דימוקרטיות אלא על יסודות קורפורטיביים של ביאת-כח החוגים הכלכליים השונים. ענין המועצה הכלכלית העליונה, שאף עליו הוחלט בעיקרו של דבר בלוצרן – עשוי ליתן מקום לחוגים הכלכליים השונים להשפיע בענינים מכריעים אלה בתוך המסגרת הלאומית הכללית ולהביאם מתוך-כך לשותפות הפעולה והאחריות עם שאר חלקי הישוב. ובתנאי אחד, כמובן מאליו: שמוסד זה יהיה בן סמך ופעולה באמת בענינים כלכליים.

ואשר לדרישה השניה – בדבר סדור יחסי העבודה על יסודות לאומיים – הרי היא תנאי קדום הכרחי לקואליציה אמתית בישוב ובתנועה, למשטר של משמעת ישובית, אחריות ציונית וחשבון לאומי בחיינו. מאחורי דרישה זו עומדים חוגים רבים ושונים בישוב, אפשר לומר כל החוגים האזרחיים, חוץ ממעטים יוצאים מן הכלל. ואף-על-פי-כן הענינים יגעים מאד, הקלקלה הגדולה של משחק-הכחות החפשי, כלומר: של התרוצצות אנארכית, מקור פגעים וזעזועים ושנאת אחים ונזקים חמריים ומוסריים לאין קץ, במקומה עומדת, וכל הרזולוציות וההחלטות של הקונגרסים ושל מושבי הועד הפועל אינן אלא נייר לצור על-פי צלוחית. אף המשא-והמתן בלוצרן ואף הועדה המיוחדת ליחסי העבודה מטעם הועד הפועל הציוני, שנבחרה בלוצרן, לא הועילו ויש לחשוש שלא יועילו גם בעתיד לתקנת המצב, משום שהעיקר חסר: הרצון הטוב למצוא את הפתרון הרדיקלי היחיד לשאלה זו, ההודאה בעיקר הפשוט והמסקני של מרות לאומית בעניני העבודה. באי-כח מפלגת הרוב בציונות, אשר עליה עיקר האחריות למשטר-הקואליציה, מנהיגי הפועלים, שאינם נמנעים מן “האפילציה הלאומית” ומן התביעה הלאומית ביחס לעיקר העבודה העברית, נעשים ריאליסטים ואנשי מעשה כשמגיעים לשאלת יחסי העבודה, והם פוסלים את הפרינציפיון הפשוט של מרות לאומית ביחסים אלה, משום ש“אין לנו כח של כפיה ממלכתית” ומשום שה“צד השני” לא יסכים לכך. אין צורך בכח של כפיה ובהסכמה קודמת של הצד השני בנוגע לעיקר התביעה של עבודה עברית, אבל יש ויש צורך בכך בנוגע לתביעת המרות הלאומית ביחסי העבודה. מתעלמים מן הסתירה הבולטת שבדבר, כשם שמתעלמים מאמת המציאות הפשוטה: שלא תהא תקנה ולא ימצא פתרון רצוי לשאלת העבודה העברית, כל עוד לא תפתר שאלת יחסי העבודה; שואלים שאלת תם: היתכן להכריח אותנו על חובות, שהצד השני אינו מודה בהן (כאילו מישהו אומר באמת לכפות על צד אחד חוקה והסכם, שהצד השני יסרב להודות בהם), ונמנעים מתוך כך לפתוח פתח לפתרון רדיקלי של הקשה והמרה שבשאלותינו, נמנעים למלא את החובה הפשוטה, המוטלת קודם-כל על המוסדות המרכזיים שבתנועה ועל מפלגת הרוב שלה – להעמיד את הפרובלימה הלאומית הגדולה על יסודות לאומיים, להתחיל בדבר, לשמש מתוך כך דוגמא ומופת לצד השני ולהוסיף כח מוסרי ללחץ הצבור עליו. אמתלאות קלושות ומלאות סתירות פנימיות אלה, המשמשות כסות עינים לעמדה מעמדית מובהקה, לעמדה הפוסלת את רעיון המרות הלאומית בעניני עבודה, את עיקר בוררות-החובה הלאומית, כמינות בורגנית, כפאשיזם וריאקציה, – מעכבות את הפתרון הרדיקלי והיחיד לשאלות העבודה שלנו, את הפתרון הלאומי, וחוסמות מתוך כך את הדרך למשטר של קואליציה אמתית בציונות, שלכאורה הכל, בלי יוצא מן הכלל, מודים בהכרחיותו בימי מבחן וזעם אלה.

כל הדברים הטובים והנכונים על חובה לאומית, על פטריוטיזם ציוני, על שותפות לגורל ולאחריות, על הכרח הוותורים והשלום – לא יהיו אלא דבוּרים בעלמא, כל עוד לא יוסר מעל דרכנו המכשול העיקרי הזה. כל עוד לא נמצא את הלשון הלאומית המשותפת בעניני העבודה.

“המעשיות” המחוכמת, האומרת לרפא את המחלה הקשה הזאת של יחסי העבודה שלנו בתרופות-אליל, בהסכמים חלקיים וארעיים ביחס לפרטים ממדריגה שניה ושלישית, או בנסיונות משרדיים של “המנגנון”, לא תתן ולא תוסיף לנו כלום, לא תקח לבבות ולא תקרב אותם.

בפתרון הלאומי של שאלת יחסי העבודה – המפתח לפתרון הלאומי הציוני של כל שאר שאלותינו ויחסינו.


(“הארץ”, כ' טבת תרצ"ו)


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!