חבר הנהלת הסוכנות מר גרינבוים עמד בימים האלה ב“הארץ” על הפרובלימה הגדולה של הדכאון הכלכלי, שאנו נתונים בו, או המשבר הכלכלי, שאנו עומדים בפניו. וראויים הדברים, מצד חשיבות עצמם ומצד חשיבות אומרם, שיתנו עליהם את הדעת, יבררו אותם בירור נוסף ויסיקו את מסקנותיהם המעשיות.
יזקף הדבר לזכותו של מר גרינבוים, שלא חשש לקרוא לילד בשמו ולדבר בפה מלא על משבר כלכלי. יש בזה מאומץ הרוח האזרחי. הטעמים, שהניאו עד עכשיו את עסקני הצבור ואת העתונות מהשתמש בשם המפורש הזה, מובנים וחשובים מצד עצמם. היו נמוקים פסיכולוגיים טבעיים לדבר: הלב היה מסרב להודות פתאום בסכנה האורבת לנו ולמפעלנו, אשר שגשוגו העצום בשנים האחרונות מילא אותו חדוה ותקוות מעודדות. היו גם נמוקים פוליטיים, פנימיים וחיצוניים, לדבר: היינו חוששים מפני ההד המוגזם של הדברים בתפוצות הגולה, מפני דרך התגובה העצבנית, ההיסטירית, שאנו מצטיינים בה תמיד; היינו חוששים גם לתוצאות פוליטיות חיצוניות: שמא נתן מתוך-כך אמתלא ופתחון פה להצר עוד יותר את צעדינו, לקצץ עוד יותר בעלית היהודים אל הארץ. ואין כאן, ולא היה כאן בעינינו אף רגע אחד, משהו מנגוד פנימי, מן הסתירה בין הרצון לעליה גדולה ורחבה לבין הכרת הצמצום האובייקטיבי-ההכרחי של אפשרויות העליה בשעה זו. אין אנו מודים בסתירה זו. ולא רק מפני שהכרח אובייקטיבי אחר, גדול ועצום פי כמה וכמה, – ההכרח של אימת-חורבן וסכנת כליה להמוני בית ישראל בתפוצותיהם, מכריע את הכף לצד רצון העליה והמאמצים לשמה, אלא בעיקר מפני שגם בשעה זו של ראשית משבר עדיין מרובות האפשרויות להרחבת מפעלנו בארץ, להשקעות חדשות ולהעסקת ידים עובדות חדשות, וקודם-כל מפני שדוקא העליה היהודית, המביאה אתה הון, מרץ, איניציאטיבה ומאמצי יצירה, היא הדרך, כפי שנמצאנו למדים מן הנסיון, להרבות יצירה כלכלית וכח קליטה בארץ, ואלו הקצוץ בעליה היא הדרך הבטוחה להרבות דכאון, הססנות ושפל כלכלי.
כל הנמוקים האלה היו טבעיים, היו מובנים וחשובים מצד עצמם, ואף-על-פי-כן לא היתה זו מן החכמה, אילו היינו מוסיפים לנהוג טכסיס של שתיקה, אילו היינו עומדים בסירובנו להודות בסכנת המשבר, המתרחש ובא עלינו. שכן סירוב זה היה מביא למעשה לידי סירוב לבקש את הדרכים האפשריות וההכרחיות לתקנת המצב.
מבחינה זו טוב עשה מר י. גרינבוים, ש“תפס את השור בקרניו” ופתח בבירור גלוי של המצב ומצוותיו. אלא שעיקר גדול אחד חסר בבירור זה. ראוי היה לו למר גרינבוים, מאחר שבא לגולל לפנינו את פרשת המשבר, לנתח תחילה את אָפיו ומהותו של משבר זה, לשאול קודם כל את השאלה העיקרית, המכרעת: היש כאן לפנינו משבר הכרחי, שאין מנוס ומפלט ממנו, משבר המותנה בחוקי-הברזל של הכלכלה, משבר של צמצום הכרחי לאחר הרחבה מוגזמת ובלתי טבעית, לאחר הרחבת הייצור הכלכלי שלא לפי מדת הצרכים והאפשרויות של השוק – או שמא גרמו למשבר סבות ותקלות מקריות, שאין עמהן הכרח אובייקטיבי ושבטוּלן בידי אדם? אילו היה מר גרינבוים מקדים ושואל שאלות מעין אלה, היה ודאי בא לידי מסקנות, העשויות להרגיע את דעת הקהל, להרחיק את החששות הקשים ביותר ואת התקלות הפסיכולוגיות, שיש בעצם הדבורים על משבר. אנאליזה מדוקדקת של המצב הכלכלי בארץ היתה מוכיחה, קודם כל, כי הכח הדינאמי העיקרי להתקדמותה הכלכלית של הארץ: העליה היהודית, המביאה אתה הון, איניציאטיבה, כח יצירה כלכלית ואפשרויות מורחבות של שוק פנימי ליצירה זו – לא ירד ולא נחלש מצד עצמו, ואדרבה, אותם הגורמים, המעמידים את הכרח-הברזל של עלית המונים לארץ-ישראל, – המצוקה האיומה בתפוצות ישראל, מלחמת-הכליה שנגזרה עלינו בארצות ההמונים היהודים – הולכים וגוברים. ועדיין לא נדלו הרזרבות העצומות להרחבה כלכלית פנימית של הישוב; עדיין אנו מוציאים שנה-שנה מיליונים ממש למצרכים של חקלאות ותעשיה מתוצרת חוץ או מתוצרת זרה, ואין אנו טורחים לגייס את הרזרבות האלה להרחבת הייצור שלנו בענפי הכלכלה השונים, להגדיל ולהפעיל את האפשרויות הפוטנציאליות העצומות להשקעות חדשות ולהעסקת ידים עובדות חדשות. כשנעיין היטב בתופעות חיינו הכלכליים ובגורמיהן נמצא, כי הירידה הכלכלית, שאנו נתונים בה, באה בעיקר מפני חטאים ושגיאות שלנו, של בנין המשק העברי בארץ, ומפני חטאים וחוסר רצון טוב מצד ממשלת הארץ. ואין כאן המקום להאריך בזה.
מר גרינבוים לא עמד על הפרובלימה העיקרית הזאת של אופי המשבר, לא טרח להסביר את מהותו ולהסיק את מסקנותיו. הוא עומד רק על צד אחד, או על סימפטום אחד, של המשבר – על חוסר עבודה לפועלים, שהולך ומתרבה בארץ, והוא רואה בעצם תקנה אפשרית אחת פשוטה למצב: כבוּש העבודה שבידי המשק העברי בכלל ובפרדסנות העברית בפרט לרשותו של הפועל העברי, או אפילו פחות מזה: הרחבה ניכרת של העבודה העברית בפרדסנות. אין צורך לומר, ששאלה זו של העבודה העברית בענף מטעי ההדר היא שאלה גדולה וחשובה עד מאד לתקנת המצב בעבודה. אלא שמר גרינבוים לא הראה לנו את הדרך לפתרונה מתוך גישתו הפשטנית ביותר לדבר, שאינה על-כל-פנים במקומה במסבות השעה הזאת. המצב ברור מאד ופשוט מאד בעיני מר גרינבוים: מספר קטן של בעלי פרדסים שליט באפשרויות עבודה עצומות; בידם להכניס בקלות לעבודה עוד חמשת אלפים פועלים יהודים ולחסל מתוך כך את חוסר-העבודה; אלא שהם מתנכרים לחובתם, לטובת הכלל, לצרכי הגולה הרעבה לעליה, לדעת הקהל, לדרישות העם, – “וכמעט שאין עצה ואין תחבולה נגד בעלי אפשרויות-עבודה אלה”.
ומה תקנתנו? אנו זקוקים לפעולה “גדולה ומקפת”. ומהי פעולה גדולה ומקפת זו? הדברים כלליים ביותר וסתומים במקצת: “לא עזרה לפועלים אלא חזוּק מפעלי העבודה שלא יחלשו ויצירת אפשרויות עבודה חדשות”. הכוונה היא ליצירת אפשרויות-עבודה חדשות על-ידי ההון הלאומי. “אם התערבותנו תביא לידי התוצאות החיוביות הראשונות, אפשר להניח, שההון הפרטי, המחכה עד יעבור זעם, ישוב ויכנס גם הוא לתוך מפעלי החיים האקונומיים”. כללו של דבר: “אנו צריכים להכריז גיוס ומלחמה לשם חיסולו של חוסר-עבודה. בשנות המשבר הקודם גייסנו הון עצום לשם מתן סיוע, הפעם עלינו לגייס הון לא פחות עצום לשם הרחקת סכנת הסיוע. ואת הדבר הזה נוכל להשיג על-ידי אינטרוונציה מעמיקה ומקפת בכל שדות פעולותינו האקונומיות”.
וזהו בעצם הכל.
ושוב, אין אנו צריכים לומר, שאף אנו רואים תפקידים גדולים, תפקידים מכריעים, להון הלאומי לתקנת המצב הרעוע ולבנין הארץ בכלל. אלא שלשם כך יש צורך בשותפות הפעולה של ההון הלאומי עם ההון הפרטי. ההון הלאומי לא ייעשה כח מניע בעל משקל והשפעה מכרעת בחיינו הכלכליים, אם לא ימצא את הדרך לעבודה שיטתית משותפת עם ההון הפרטי, עם החוגים הכלכליים השונים שבישוב. ונראה לי, שגישתו הפשטנית ביותר של מר גרינבוים לפרובלימות של העבודה וחוסר-העבודה – ומר גרינבוים הוא לא סתם פובליציסטן אלא הוא האיש האחראי לפעולה ולפוליטיקה של ההנהלה הציונית בעניני העבודה – עשויה לחסום דרך זו של שותפות הפעולה והאחריות בפני חוגים כלכליים מסוימים.
מר גרינבוים רואה את המצב הרע בעבודה במושבות המטעים, כאילו אינו אלא פרי הרצון הרע והכפירה בחובות לאומיות וישוביות מצד הפרדסנים לבד. עמדה זו אינה נכונה, משום שאין בה האמת המלאה, ועל-כל-פנים אין בה תועלת מעשית בשעה זו. מאמציהם של נשיא ההסתדרות הציונית, של ההנהלה הציונית ושל מר גרינבוים עצמו בשעה זו של תקלות וסכנות פוליטיות וכלכליות להביא את החוגים השונים בישוב לידי שתוף עבודה ואחריות – לא יהיו נשכרים על-ידי אותה אמת של מר גרינבוים, הנוטה לצד אחד ומתעלמת מן הצדדים האחרים, והעשויה לעורר, בצדק או שלא בצדק, אצל הנפגעים ממדת הדין החמורה רגשי מרירות ועלבון, כאילו אומרים להתאנות להם ולהטיל עליהם אחריות לתקלות ולפגעים, שאין בטוּלם בידם.
אין זה מעניננו ללמד זכות על פרדסנים המתנכרים לעיקר העבודה העברית. אבל לא תהא זו מן החכמה המעשית, אם נתעלם מן הקשיים והמכשולים השונים, כלכליים ופסיכולוגיים, המכבידים את השלטת העבודה העברית בחקלאות ושאחריותם על כולנו, לא על נותני-העבודה בלבד. המכשולים החמריים היו קיימים ועומדים גם בימי השפע לפרדסנות העברית, כל-שכן שאי-אפשר להתעלם מהם עכשיו, בימי המבחן והפגעים הרעים לענף ההדרים; והרי בהזדמנויות אחרות ידע מר גרינבוים בעצמו לעמוד על המכשולים האובייקטיביים האלה ולבקש להם תקנה בדרך הפעולה הלאומית השיטתית. והרי זה טעמן ומשמעותן של ההחלטות השונות, של הקונגרסים ושל הועד הפועל הציוני, בדבר פעולת-סיוע-ועדוד שיטתית מטעם ההסתדרות הציונית להשרשת העבודה העברית בחקלאות. כל הפעולות והמפעלים שעלו במחשבה: מפעלי שכּוּן, מטבחים ציבוריים, עזרה למשקי עזר לפועלים החקלאיים מצד זה, ועזרה של אשראי בתנאים נוחים לאכרים ולפרדסנים, הנאמנים לעבודה העברית, מצד אחר – אין תעודתם אלא להקל לפועל החקלאי את תנאי-קיומו הקשים – הקשים מסבות אובייקטיביות, שלא ב“אשמתו” של נותן העבודה אלא מפני האפשרויות המצומצמות של המשק, מפני התנאים של עבודה עונתית, וכדומה –, לסייע לו להתערות בכפר, למצוא כאן את עתידו, את לחמו ולחם ביתו, ולוא יהא בצמצום אבל בבטחון. ההון הלאומי התחיל עושה דבר-מה בשנים האחרונות בשטח זה. אבל מי כמר גרינבוים יודע, עד כמה ההתחלות הקטנות האלה רחוקות מליתן ספוק לצרכים הרבים והדחופים, עד כמה אנו רחוקים עוד מלגייס בדרך זו רזרבות ואפשרויות חשובות של עבודה, שהולכות לאבוד מחוסר עזרה ופעולה לאומית. במושבות-השרון, הנאמנות לעבודה העברית, גדולה הצווחה: פרדסנים רבים הולכים ונחנקים מפני המצוקה שהשתררה עכשיו בענף ההדרים, עבודות הכרחיות רבות מוזנחות, מחוסר כסף ואשראי, להפסדם הגדול של בעלי הפרדסים ושל הפועלים, המבקשים עבודה ואיננה, גם יחד; הפרדסנים מחכים בכליון עינים לבנק החקלאי הלאומי מטעם הסוכנות היהודית, – כלומר לעזרה באשראי מטעם ההון הלאומי לאכרים ולפרדסנים, הנאמנים לעבודה העברית – ואיננה. מר גרינבוים יודע כמונו כולנו, שהאחריות הבלתי אמצעית לעובדא המעציבה של ההפחתה היחסית הגדולה בשנים האחרונות במספר הפועלים העברים בחקלאות היא לא על האכרים והפרדסנים בלבד אלא במדה מרובה גם על הפועלים עצמם, שלא עמדו בנסיון של ימי השפע והעדיפו – כמוהם כאנשי “המעמד הבינוני” – את הפרנסה הקלה והנוחה בעיר על הפרנסה הקשה והזעומה בכפר. את פירותיה המרים של אותה תנועת הבריחה מן הכפר אנו טועמים עכשיו, בימי המצוקה והשפל בשוק-העבודה: לא דבר קל הוא לשוב ולכבוש את העמדות שהופקרו – עכשיו בימי השפל והירידה לענף הפרדסנות בכלל! ואף-על-פי-כן אין אנו דנים עם העוזבים את המערכה, אין אנו מתווכחים עם הטבע הטבוע באדם, עם נטיתו לילך אחרי קו ההתנגדות הפחותה ביותר, עם ה“חוקים” הכלכליים הנוהגים בעולם. רק ביחס לנותני-העבודה אנו נוטים לתפוס עמדה של צווי לאומי מוחלט, של דרישה פרינציפיונית טהורה. עמדה זו היא ודאי נאה וסימפתית מבחינת השלימות ומצוי המדות, אבל אין בה מן התועלת המעשית בשעה שבאים לבקש תקנה למצב הגרוע, בשעה שחותרים להקים “משטר ציוני” בישוב, משטר של שתוף הפעולה והאחריות של כל חלקי הישוב לשם התפקידים הגדולים של שעה מרה זו. כשאני בא לנהל משא-ומתן של שלום והסכם – אסור לי להופיע עם זה כקטיגור זועם.
מר גרינבוים אינו מחשיב ביותר, כנראה, את הגורמים הפסיכולוגיים, ועל-כן אינו עומד גם על הגורמים ממין זה, שהביאו לקלקלות הגדולות בעניני העבודה ואינו מבקש תקנה להם.
ד"ר ווייצמן אמר בישיבת הועד הלאומי, שנתקיימה לפני ימים מעטים: העבודה העברית בחקלאות יותר משהיא פרובלימה כלכלית היא פרובלימה פסיכולוגית. והדין עמו. שאלת העבודה העברית היא במדה מרובה מאד שאלה של יחסים, של יחסים אישיים-אנושיים, של יחסי תרבות וכבוד בין הצדדים, של יחסי זהירות ואחריות למשק, לאפשרויותיו ולעתידו. ובנידון זה ודאי אי-אפשר לנקות את צבור-הפועלים, או חלק ממנו, מאשמה. עדיין הללו רחוקים מיחסים כאלה. אף טענות האכרים בדבר פריון-עבודה בלתי מספיק יש להן על מה לסמוך, כפי שנמצאנו למדים גם מהודאתם של מנהיגי פועלים (שנאמרת אמנם בשפה רפה ובעקיפין). אין זה דבר שבמקרה, שפריון העבודה של הפועל העברי עולה ויורד, הכל לפי טיב המושבה; הוא עולה במושבות, השטופות בחטא העבודה הזרה, ויורד במושבות העבודה העברית הטהורה…
לא תהא תקנה לעיקר העבודה העברית במושבה, כל עוד לא תמצא תקנה ליחסי העבודה, ואין סדור יחסי העבודה אלא סדור לאומי, סדור על יסודות לאומיים, על הבסיס של מרוּת לאומית. מר גרינבוים מבטל דרך אגב את עצם השאיפה לכך; הוא לועג ל“אנשים הטובים, המדברים על מרות לאומית בעניני עבודה, ע”ד הטלתה על נותני-עבודה ועל מקבליה, כשאין אפשרות להטילה על קומץ פרדסנים בשאלה שאין בה בעצם חלוקי-דעות כלל". מר גרינבוים מרחיק לפי זה ללכת מעסקני הפועלים המובהקים, שהללו מתיחסים בספקנות ובקרירות למרות הלאומית ביחסי העבודה, בדרישותיה המסקניות (אם כי אין הם כופרים לכאורה בעיקרה), וטוענים למרוּת לאומית בנוגע לעצם העבודה העברית במשק העברי, ואלו מר גרינבוים כופר בעיקר המרות הלאומית בעניני העבודה, והוא מתיאש גם מעיקר העבודה העברית במשק העברי ומן התועלת שבאפילציה הלאומית בענין זה.
אין אנו מסכימים להשקפתו הפסימיסטית של מר גרינבוים בענין זה (כשם שאין אנו יכולים לצערנו להסכים, מצד אחר, לדעתו האופטימיסטית, שבידנו לחסל את חוסר-העבודה בלי עזרתם של כל החוגים הכלכליים שבישוב, לרבות צבור האכרים, על-ידי גיוס הון לאומי עצום). אין אנו מתיאשים מן העבודה העברית, ואפילו מן העבודה העברית המלאה, במושבות המטעים. ודאי יש בין הפרדסנים מתנכרים וכופרים בכל חובה לאומית, שאין להם תקנה עולמית ושאינם ראויים, אם לדבר בלשונו של משה סמילנסקי, שהארץ תשא אותם. אבל אין אנו גורסים את ההנחה הפשטנית, שכל צבור הפרדסנים, או רובו, הם מלאכי חבלה ממש, כשם שאין אנו גורסים את ההנחה המהופכת, שכל צבור הפועלים, או רובו, הם מלאכי השרת. יש גם בקרב הצבור הזה של פרדסנים, כמו בכל צבור אחר בישוב, אנשים בעלי מצפון ציוני, וגם את “ההון הלאומי” הזה אנו חייבים לגייס לשם פתרון שאלת העבודה העברית ותקנת המצב בישוב. חטאיו הגדולים של צבור זה בענין העבודה העברית הם במדה מרובה חטאים שלנו, חטאים של הזנחה ושל יחסים, של הזנחת חובת העזרה הכלכלית והעדוד המוסרי להשלטת העבודה העברית, מצד התנועה ומנהיגיה, מצד הצבור כולו, וחטאים של יחסים בלתי מחוכמים, אם לדבר בלשון נקיה, מצד צבור הפועלים ומנהיגיו.
ועיקר החטא של יחסים – הוא בזלזול בהסדר הלאומי של היחסים האלה, בכפירה – הגמורה ושאינה גמורה, המפורשת והחשאית – בעיקר המרות הלאומית בעניני העבודה.
לא מהיום ולמחר יסכים צבור האכרים והפרדסנים לעיקר זה לכל מסקנותיו. אבל לא נוסיף תוקף והשפעה לדרישה הפרינציפיונית, אם אנשים אחראים כגרינבוים ומנהיגי מפלגת הרוב בציונות יתיאשו ממנה, יזלזלו בה, להלכה או למעשה, או יודו במקצת ויכפרו במקצת. תקפה ויפוי-כחה של הדרישה הלאומית יהיו תלויים קודם כל בדוגמא החיובית של המנהיגים והמפלגות, נושאי משטר “הקואליציה”, אשר עליהם האחריות למצב הענינים בציונות.
ואולי ראוי לציין: מר גרינבוים המתיחס בלעג לדרישת המרוּת הלאומית בעניני העבודה, אינו מביע בדבר זה את דעת המפלגה, אשר עליה הוא נמנה. באותו גליון “הארץ”, שבו באו דבריו האירוניים על “האנשים הטובים, המדברים על מרות לאומית בעניני עבודה”, נתפרסמה החלטתה של ועידת התאחדות הציונים הכלליים בארץ-ישראל בענין יחסי-העבודה בישוב. ההחלטה מסתמכת על דרישות צירי ההתאחדות מארץ-ישראל בקונגרס בלוצרן ואומרת: “היא – הועידה הארצית – מטילה על באי-כח ההתאחדות בועדת העבודה של הועד הפועל, בועד הפועל עצמו ובאכסקוטיבה – לעמוד על דרישות ההתאחדות בדבר יצירת חוקת עבודה כללית של הישוב, שעיקריה יהיו – הדאגה לצרכי הפועל ולצרכי המשק גם יחד, הגנה על העובד ברוחה של פוליטיקה סוציאלית פרוגרסיבית, שמירת יחסים הוגנים בין הצדדים, פריון עבודה נאות ומניעת סכסוכים וזעזועים במשק”. ולהלן מונה ההחלטה, כ“צעדים ראשונים לסדור יחסי העבודה על יסודות של מרות לאומית”, את הסעיפים האלה: “חוזים קולקטיביים בין נותני העבודה וארגוניהם ובין הארגונים המקצועיים של הפועלים, עיקר בוררות החובה כחלק אורגני ויסודי לכל חוזה קולקטיבי, לשכות עבודה משותפות ומוסדות קבועים לתווך ולבוררות בהשתתפות באי-כח המוסדות הלאומיים בלשכות ובמוסדות התווך והבוררות כצד שלישי מכריע”.
החלטה זו נתקבלה בועידה הארצית של התאחדות הציונים הכלליים בארץ-ישראל פה אחד; כל הועידה כולה הצטרפה לעמדתם של “האנשים הטובים, המדברים על מרות לאומית בעניני עבודה”; כל הועידה כולה מצאה, כי ענין יחסי העבודה בישוב, כענין העבודה העברית עצמה, הוא ענין לאומי כללי, ואחריותו על כל הצבור כולו ועל מוסדותיו המרכזיים; כי אין להניח את הסדר יחסי העבודה ל“משחק-הכחות החפשי”, אין להניח, שהצדדים “המעונינים”, או הצד התקיף משניהם, יהיה מי שיהיה, הפועל או נותן-העבודה, יכריע בסכסוכי עבודה.. .
אנו מקוים, שעמדה זו, ולא עמדתו הספקנית-האירונית של מר גרינבוים, תנצח בתנועה ובישוב ותסייע להרחיב ולהשליט את העבודה העברית בכל ענפי המשק העברי, לחסל את חוסר-העבודה ולהצעידנו קדימה לקראת חסול השפל והמשבר הכלכלי כולו.
(“הארץ”, ט“ז שבט תרצ”ו).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.