א.    🔗

הועידות השנתיות של התאחדות האכרים כבר קבעו לעצמן מקום מיוחד ואופי מיוחד בתוך כנוסינו הצבוריים והמפלגתיים השונים. הסגולה המיוחדת, המציינת את הועידות האלה, היא – רוח המעשיות בבירור הענינים, העניניות הנמנעת מרוב דברים, מוכוחים יתירים, משפת-יתר ומטמפרמנט-יתר, המציינים כל-כך את ועידותינו הפוליטיות השונות.

ולא שאין חלוקי דעות ונגודי טמפרמנט בתוך צבור האכרים, חברי ההתאחדות. גם כאן, כמו בכל צבור אחר, אתה מוצא את ההבדלים הטבעיים שבין זקנה ובחרות, שבין קיצונים למתונים, בין רדיקלים לאופורטוניסטים. אתה מוצא כאן, קודם כל, חלוקי-דעות והבדלי נטיות בשאלות פוליטיות, בענינים לאומיים כלליים, ואפילו נגודי אינטרסים במדת-מה.

ואף היקף הענינים, העומדים לדיון ולבירור בועידות האלה אינו קטן ואינו מצומצם כלל וכלל. די להעיף עין על הדו"ח, שהכין מרכז ההתאחדות לועידה, שתפתח הערב, בשביל לראות, כמה מרובות, מגוונות וחשובות הפרובלימות המשקיות, הארגוניות והפוליטיות, שהתאחדות האכרים נתקלת בהן ומטפלת בהן, עד כמה הן מתרבות ומסתבכות משנה לשנה.

ואף ערכם הישובי הכללי של הענינים האלה ודאי אינו קל. אך סמיות-עין או שטחיות קלת-דעת או מדת המפלגתיות המקלקלת את השורה יכולה להתעלם מערכו וממשקלו הגדול של צבור האכרים בחיינו הכלכליים, בבנין הארץ, בהקלטת עליה המונית. חשיבותן של העמדות הכלכליות, הבאות בכחו ובכח כחו של צבור האכרים היא לא רק בכמוּתן אלא גם בהתמדתן וביציבותן, בערכן להבראה יסודית של המבנה הכלכלי אשר להמוני העולים.

והפעם נתוספו לועידת האכרים עוד כמה ענינים חשובים לדון בהם; קודם כל מתיחדת חשיבות יתירה לפרובלימה של עלית עובדים לצרכי הישוב החקלאי על-פי הזמנתו, או בחירתו, של צבור האכרים. הנסיון שעשתה התאחדות האכרים השנה בענין זה יש לו חשיבות רבה גם בתורת נסיון חדש להקלטת עולים מסוג חדש בחקלאות, גם מפאת תוצאותיו האפשריות בענין היחסים שבין פועלים לנותני-עבודה.

ואם אחרי כל אלה נקבעו לועידה רק שלש ישיבות במשך יום ולילה אחד – הרי זה סימן טוב למעשיותו של צבור האכרים, הראויה לשמש דוגמא ומופת לשאר החוגים, הסיעות והמפלגות שבישוב.

אבל עם כל החשיבות הכלכלית הגדולה, שיש לו לצבור האכרים בישוב ובבנין הארץ, עם כל הסגולות הטובות, שאנו מוצאים בועידותיו השנתיות, לא תהא חשיבות לאומית-ישובית יתירה לועידה זו, וערכה לא יעלה על ערך אספה כללית של חברת מניות רגילה, אם לא ימצא לה, להתאחדות האכרים, אומץ-הרוח לצאת סוף-סוף מן העוגה הצרה, שעגה לה לעצמה בחיי הישוב והתנועה הציונית. ראוי לה לועידת האכרים, המתכנסת הפעם בשעה חמורה, שעת חששות ודאגות לסכנות פוליטיות וכלכליות אפשריות, שתתן את דעתה על דברי האזהרה והתוכחה מאהבה, שהשמיע נשיא ההסתדרות הציונית בנאומו שלשום במסבת התאחדות הציונים הכלליים, – על דבריו הנמרצים של ד“ר ווייצמן על “משטר החיים הציוניים, אשר עליהם מבוסס הבית הלאומי”. “רואה אני”, אמר ד”ר ווייצמן, “בכפר חוג שיצר ושיוצר ושעליו מוטל למלא תפקיד ישובי חשוב מאד, והוא כאילו עומד מן הצד, וכולנו יודעים ומבינים, שאין לו לחוג זה הזכות לעמוד ברגל אחת מבפנים וברגל השניה מבחוץ”. “כולנו” – חוץ מן החוג הזה עצמו, לצערנו הגדול ולאסונו של הישוב כולו. ד"ר ווייצמן דרש, שגם החוג הזה, צבור האכרים, “יתאחד עם שאר החוגים במשטר הציוני האחד”. התשמע דרישתו זו של המנהיג, אשר אין כמוהו בעל הרגשה אינטואיטיבית בצרכיה ההכרחיים של השעה?

ודאי: אין להתעלם מן העובדא, שיש תביעות מסוימות לצבור האכרים מאת התנועה ומאת הארגון הלאומי של הישוב; ואין לזלזל בדרישות אלה, אין לפסול את כולן מתוך התנגדות אפריורית, אבל אי-אפשר לו לצבור האכרים להתבצר בעמדתו השלילית כלפי המוסדות הלאומיים המרכזיים. הקונגרס בלוצרן פתח פתח, ולוא יהא פתח קטן, ליחסים הוגנים בתוך התנועה וההסתדרות, ליחסי שלום ותרבות בין החוגים השונים והסיעות השונות, לעבודה משותפת ולאחריות משותפת לשם המטרה הלאומית העליונה. ואי-אפשר לו לצבור האכרים לעמוד גם היום בבדידותו, בהתנכרותו לתנועה ולמוסדותיה המוסמכים.

שתי החלטות חשובות, שנקבעו בלוצרן מבחינה פרינציפיונית ועדיין לא יצאו לכלל מעשה, יש בהן כדי לסייע לצבור האכרים למצוא את הלשון המשותפת עם הישוב כולו, עם התנועה כולה. ההחלטות האלה נוגעות ליצירת המועצה הכלכלית העליונה על-יד המוסדות המרכזיים ולקביעת יחסי-עבודה מסודרים על יסודות לאומיים.

אין לו לצבור האכרים אלא לדרוש את קיומן המלא והדחוף של החלטות אלה; אין לו אלא להצטרף לאותם החוגים הרחבים בתנועה, הרואים בשני הענינים האלה הכרח ציוני חיוני, דרך לשתוף הפעולה והאחריות של כל הכחות הקונסטרוקטיביים שבתנועה ובישוב.

אי-אפשר שועידה זו לא תזיז סוף-סוף את צבור האכרים מעמדתו השלילית, שתקלותיה גדולות לישוב כולו ואף לצבור האכרים עצמו.

(“הארץ”, י“ד כסלו תרצ”ו).

ב.    🔗

ההרגישו צירי ועידת האכרים ואורחיה המרובים אמש, בשעת נאומו של נשיא ההסתדרות הציונית, וביתר דיוק: בשעת דו-השיח הדרמתי בין מנהיג התנועה ובין מנהיגה של התאחדות האכרים, בחשיבות הרגע והמעמד?

ד“ר ווייצמן, המנהיג המחונן, היודע תמיד לתפוס את העיקר ולכוון אליו את כל מרצו וכשרון-פעולתו, עשה אתמול מאמץ היוצא מגדר הרגיל, לקרב את הלבבות בישוב ובתנועה, להכניס את צבור האכרים לפעולה משותפת עם שאר חלקי הצבור בציונות ובכנסת ישראל, ולהסיר מעלינו מתוך כך את צרת הפירוד וההתפוררות. ד”ר ווייצמן בא לשם כך לועידת האכרים, בקש מגע-מישרין עם הצבור הזה ופנה אליו בדברים פשוטים ונלבבים, להעמידו על חובת-השעה הגדולה, חובת האחדות הלאומית-הממלכתית, חובת העבודה המשותפת לשם התכלית המשותפת. מנהיגה של התנועה הציונית לא שעה לעסקי פרסטיג’ה וכבוד, לא חשש, שמא יאמרו השטחיים והעזים שבצבור זה: ראה ד“ר ווייצמן, שפורענות מתרגשת ובאה, ולפיכך בא אלינו לבקש את עזרתנו. בדברים ברורים ופשוטים, בהתגלות לב גמורה, כמדת הכנות ההירואית שלו, דבר ד”ר ווייצמן אל ועידת האכרים, דבר על צרות ופגעים, פוליטיים וכלכליים, אפשריים, ובקש את עצתה ועזרתה, בקש מאתה, שתתן את ידה לנסיון למצוא דרך משותפת בישוב, שתבחר בועדה מיוחדת לשם משא-ומתן עם המוסדות המרכזיים ועם “הצד האחר” לשם דרך שלום והסכם.

ד"ר ווייצמן עשה את חובתו כמנהיג, אשר עליו האחריות והדאגה למצב. הוא עשה את שלו. היעשה גם צבור האכרים את שלו?

עם כל עמדתו השלילית של מנהיג האכרים להצעתו של נשיא ההסתדרות הציונית לא תעלה על הדעת כלל, שדבריו המדודים, הגלויים והנלבבים של ד“ר ווייצמן יצאו לבטלה. גם מר משה סמילנסקי דבר בהתגלות-לב; הוא דבר על חבתו האישית למנהיג, על הערצתו לקו הפוליטי שלו ועל – התנגדותו הגמורה לקו “הפנימי” שלו. הוא הסביר את הטעמים הידועים – שהשמיע גם בנאומו בפתיחת הועידה –, המביאים אותו ואת חבריו להתנגד לשותפות-עבודה עם המוסדות הלאומיים המרכזיים, קבל על נטיות הפירוד וההתבדלות של “הצד האחר”, – על החנוך המובדל, על הספורט המובדל, האמנות המובדלת, המביאים לפירוד לבבות, והבטיח, שצבור האכרים יענה בכל לבו לדרישת האחדות ולכוד הכחות, בו ברגע שתבוא דרישת-אמת לכך. ובינתים היה תוכן תשובתו של מנהיג האכרים: “לא ירד בני עמכם”. ואף-על-פי-כן, עם כל הרושם הקשה והמסקנא המדאיגה מדבריו של מר סמילנסקי, היתה הרגשה, שדבר-מה זז מכל-מקום, שמאמציו הנאים והנאמנים של ד”ר ווייצמן לא יצאו לבטלה.

נחטא אל האמת, אם נזלזל בכל טענותיו של סמילנסקי. נטיות הסיפאראטיזם המעמדי מצד שמאל, המוצאות את ביטויין בחנוך מעמדי, בספורט “פועלי”, בתיאטרון פרוליטרי וכדומה, הן ודאי צרה ותקלה לאומית גדולה. אבל דרך המלחמה הממשית בסיפאראטיזם שמאלי אינה בהתבדלות ימנית. אם מר סמילנסקי מוצא לקויים בשיטת הדמוקרטיוּת – הדין עמו, אבל אם הוא טוען לבטולה של שיטה זו בעולמנו, הרי הוא אומר “לשפוך את הילד עם מי-הרחצה”. אין לנו ואי-אפשר שתהא לנו בדרך כלל שיטה אחרת לסדור ענינינו הפנימיים חוץ מן השיטה הדמוקרטית, השיטה העומדת על העיקר הגדול של זכויות שוות וחובות שוות לכל אישי הכלל. תנועה העומדת על הרצון הלאומי – אי-אפשר לה בלי היסוד הדמוקרטי.

וכנגד זה יש ויש מקום לתקון לקוייה של השיטה בדרך ההסכם והרצון הטוב.

מר סמילנסקי מבחין ומבדיל בין הענינים הפוליטיים-החיצוניים, שהם לדעתו ענינה המיוחד של ההנהלה הציונית, באת-כח העם כולו, ואחריותם עליה לבד, ובין הענינים הכלכליים, אשר בנוגע אליהם הוא תובע את זכות ההגדרה העצמית לישוב, על יסוד אינטרסים ממשיים-מציאותיים, ולאו דוקא על-פי העיקרים הדמוקרטיים. ונראה לנו, שכאן אפשר למצוא, מתוך רצון טוב וכונה טהורה, פתח לתקנת המצב. בדברינו לקראת ועידת האכרים כבר נגענו בשתי החלטות חשובות של הקונגרס הציוני בלוצרן, שיש בהן כדי לפתוח פתח ליחסים הוגנים בתוך התנועה והישוב, ליחסי שלום ותרבות ועבודה משותפת בין החוגים השונים והסיעות השונות. אלה הן ההחלטות הנוגעות ליצירת המועצה הכלכלית העליונה על-ידי המוסדות המרכזיים ולקביעת יחסי-עבודה מסודרים על יסודות לאומיים.

מועצה כלכלית עליונה מוסמכת היא צורך חיוני הכרחי לישוב ולמפעל הציוני. מועצה כזו, שתעמוד לא על יסוד בחירות דמוקרטיות אלא על עיקר הרפרזנטציה הקורפורטיבית של חוגים כלכליים שונים: חקלאים, בעלי תעשיה, בעלי מלאכה, פועלים, וכדומה, עשויה למלא את לקוייהם של המוסדות הפוליטיים-הפרלמנטריים וליתן לצבור האכרים את האפשרות לתפוס את המקום הראוי לו ואת ההשפעה הראויה לו בסדור הענינים הכלכליים בארץ. ואין צורך להטעים, שהסדר יחסי העבודה על יסודות לאומיים, על יסוד העיקר של מרות לאומית בעניני העבודה, על יסוד חוקת-עבודה כללית של הישוב, שתקבע מתוך הסכמת כל הצדדים, עשויה להפיג בהרבה את מרירותן של מלחמת-המעמדות וההתבדלות המעמדית בעולמנו.

יענה נא צבור האכרים לדרישתו של נשיא ההסתדרות הציונית וידרוש עם זה כתנאי קודם הכרחי את קיומן המלא והדחוף של החלטות לוצרן, את יצירת המועצה הכלכלית ואת הסדר יחסי העבודה על יסודות לאומיים. חוגים רחבים שבתנועה ובישוב יתמכו בכל לבם ובכל כח השפעתם בדרישות האלה, וצבור האכרים לא יהא בודד כל-כך בחיינו הפוליטיים והצבוריים, כפי שנראה לו לכאורה.

(“הארץ”, ט“ז כסלו תרצ”ו).

ג.    🔗

ועידת התאחדות האכרים התקיימה הפעם ברוב עם ותכונה והצטיינה בהיקף ובהינף של הענינים. הישוב בארץ, לרוב פלגותיו ומפלגותיו, ואולי גם רבים במחנה הציוני בתפוצות הגולה, ליוו את כנוסה ועבודתה בענין רב, ומהלך הועידה הצדיק בדרך כלל התענינות מיוחדת זו: הועידה העידה על “שנוי-ערכין”, שבא בתוך חלק גדול של צבור האכרים בנוגע לענינים גדולים של הישוב והציונות, על עירנות רבה לשאלות היסוד והשעה של הציונות, על שנויים יסודיים ביחסים למוסדות המוסמכים העליונים של התנועה ושל הישוב המאורגן. לקח השעה הטרופה לא יצא לבטלה. הזעזועים העמוקים במציאותנו הפוליטית והכלכלית, שבאו עלינו בשנות ראינו רעה אלה ושמצאו את תיאורן הנאמן ואת נתוחן האכזרי בהרצאתו של משה סמילנסקי, עוררו לבבות שאננים ופקחו את עיניהם לראות את תהום הסכנה ואת תקנתה האפשרית היחידה: התלכדות הכחות לשם הגנה והצלה. פורענויותיה הגדולות של השעה הביאו את צבור האכרים להכרת הצורך החיוני-הכרחי הכפול: להתגבר מצד אחד על חלוקי-דעות ופרוד לבבות בפנים המחנה ולגבש את כחו המאוחד לשם מאמצים משותפים, שהשעה מצריכתם, ולחתור מצד אחר לשיתוף הפעולה והאחריות של החלקים והזרמים השונים שבישוב ובציונות. אחוד שתי פלגות האכרים, התאחדות האכרים והסתדרות החקלאים הלאומיים, למחנה אחד, שנתקיים בימים האלה ושמצא את בטויו הארגוני הראשון בועידה זו, מצד אחד, והפסיעות הראשונות לשתוף פעולה ממשי עם המוסדות המרכזיים של הציונות ושל כנסת ישראל, שהתחילו עם משלחת האכרים לקונגרס העשרים בציריך מצד אחר, – אלה הם גלוייו הממשיים של אותו צורך חיוני כפול למעמד האכרים, לישוב ולציונות כולה. בועידה זו של התאחדות האכרים נתגלתה שוב, בפעם הראשונה לאחר שנים רבות של הזנחה והתעלמות, הכרת-יסוד אחת שאי-אפשר בלעדיה לתקומת עם ישראל ולבנין מולדתו, – הכרת ה“הרמוניה של האינטרסים” הלאומיים, הקיימת בהכרח ובפקודת הגורל והמצוה לנו את דרכנו בתוך כל התפלגויותינו למעמדות ולמפלגות, בתוך כל נגודי האינטרסים וחלוקי-הדעות ולמעלה מהם.

סימן טוב הוא לעירנותו הציונית של צבור האכרים בימי מבחן אלה, כי אותה השאלה החמורה בדבר גורלנו הפוליטי לעתיד, – שאלה שלכאורה אין לה קשר ושייכות לעניניה המקצועיים של התאחדות האכרים – עוררה את הלבבות והסעירה את הרוחות בועידה זו, אשר תפקידיה הממשיים, החשובים והמכריעים בגורלו האישי של האכר והפרדסן מהיום ולמחר, היו מרובים כל-כך. שאלה גדולה היא אמנם, אם היה טעם וצורך לדון בשאלה גדולה זו בועידת האכרים דוקא, אם ועידה של התאחדות מקצועית, המצווה לשקוד על לכוד הכחות ועל אחדות הפעולה לשם צרכים מסוימים-מוגבלים, היא הבמה הנאותה לדון בשאלה פוליטית, העשויה לפלג את המחנה ולהתיש את כחו שלא לצורך ולא לתועלת, מכיוון שבמה זו אין בה כדי לקרב את פתרון השאלה אף כמלוא נימא. ואמנם, כמה מן הנואמים בועידה טענו טענה זו בכל תוקף ההטעמה, ואף-על-פי-כן לא התרחקו גם הם מדרך החתחתים, אף הם לא חסו על הזמן המועט שהיה ברשותם ולא נמנעו מן הוכוח הפוליטי. משה סמילנסקי, מנהיגו רב-הכשרון של צבור האכרים, האחראי יותר מכל אדם אחר לגורלה ולכח פעולתה של ההתאחדות, לא נמנע מלהקדיש את עיקרה ורובה של הרצאתו המקיפה לשאלת החלוקה, או המדינה. ואין פלא בדבר; גורלה של שאלה זו חשוב בעיניו לאין ערוך מגורלה הארגוני של התאחדות האכרים, כי על כן רואה הוא בתכנית החלוקה את המוצא האפשרי היחידי מן התקלות והסכנות החמורות שבמצב הקיים, את הדרך והערובה היחידה לקיום תקותה של הציונות, וכל הפאתוס הציוני שלו, כל הטמפרמנט הצבורי והפובליציסטי שלו נתונים בימים האלה לתעמולה נמרצה-נלהבה לפתרון-הצלה זה. ותעמולתו הנמרצה של סמילנסקי לטובת התכנית הביאה מטבע הענינים את שולליה בועידה לוכוח חריף נגד הנחותיו ונמוקיו של סמילנסקי, אם כי בכמה מקרים לא יכול אפילו המסתכל מן השוללים להמנע מן הרושם, שיותר משיש כאן אופוזיציה לעיקר החלוקה, יש כאן אופוזיציה לסמילנסקי ולשתוף-הפעולה עם המוסדות הלאומיים העליונים ועם המפלגות והחוגים השונים שבישוב ובתנועה. דבר זה הביא הפסד לעצם הוכוח, – אשר הרצאתו של סמילנסקי ומכתבו של אוסישקין, שנגע עד הלב ועודד את השוללים, היו עשויים סוף-סוף להעמידו על גובה הגון, – ונתן בו טעם לפגם. בדבריהם של כמה מנואמי האופוזיציה, שקבלו על משלחת האכרים לציריך, נשמעה פחות ההתמרמרות על התמיכה שנתנה זו להצעת החלוקה ויותר המחאה על עצם העובדא, שמשלחת של אכרים הלכה לקונגרס הציוני ופגעה מתוך-כך לדעתם בכבודו, בעצמאותו ובדרכו המיוחדת של צבור האכרים. נעימה רעיונית-עצמאית לא הכניסו הנואמים האלה לוכוח, ותחת זה הכניסו נעימה פוליטית-סיפארטיסטית, כאילו ראו את עיקר תפקידם בהתקוממות נגד ה“פשרנות” הצבורית (כלומר: נגד נטית האחדות הישובית והאחריות הלאומית), שגילו מנהיגי-האכרים הותיקים בשעת צרה זו. זה טעמה וזה ענינה של ההתנגדות, שהבליטו הללו לכל נסיון של התקרבות אל מנהיגי הציונות והמוסדות העליונים, של התנגדות להלך-רוח של הסכם ופשרה במשא-ומתן עם הסתדרות העובדים בעניני העבודה העברית וכדומה. ב“אופוזיציה” ממין זה הצטיינו ביחוד כמה צירים מצעירי המושבות. והם שהכניסו לועידה את הדיסוננס של “שלימות” עקשנית אנטי-צבורית. השמרנים הקיצוניים, ה“דיי הארדס”, שבצבור האכרים הם דוקא מאנשי הדור השני לחלוצי החקלאות בארץ. הללו גילו “גבורה” גדולה גם בימי הרעה האלה: לא למדו כלום ולא שכחו כלום. אדם כחפץ, מעסקני-ההתאחדות הותיקים, שאינו חשוד חלילה על חבה יתירה להסתדרות העובדים או למנהיגים הציוניים, ראה הכרח לעצמו להטעים את חשיבותה ההיסטורית של הועידה מבחינת ההתקרבות והאחדות הלאומית של חלקי הישוב השונים, להעיד על הרושם העמוק, שעשה עליו ועל חבריו נאומו של בן-גוריון, “דברים היוצאים מן הלב, שראוי להם להכנס אל הלב”, ולתבוע מאת הועידה לדאוג לכך, “שהיד המושטת לא תשאר תלויה באויר”. וכנגדו נמצאו צירים, מצעירי הדור, שלא עמדה להם מדה פשוטה של נמוס וסבלנות לשמוע במנוחה את דברי ברכתו של נשיא האכסקוטיבי הציונית ושהפסיקוהו פעם ופעמים בקריאות-בינים…

ויש שאתה שואל את עצמך: היודעים הם ה“דיי הארדס” הצעירים האלה – מה שהיו צריכים לדעת לפי סגולות גילם וגורלם המבורך של אנשים מישראל, שרגליהם עמדו על קרקע המולדת משחר ילדותם –, היודעים הם להעריך את מפעל הגבורה של התישבות פועלים, חפשים וחרדים, בחזית-האש של בית-שאן בעצם ימי הדמים והסכנות הודאיות? או שמא אף מפעל זה פסול בעיניהם, משום שבן-גוריון ו– סמילנסקי ספרו בשבחו?

האמת מחייבת להטעים, שלא הקיצונים והחריפים שבמחנה האכרים, הפוסלים – כמוהם כ“אגודת ישראל” – את שאיפות האחדות וההסכם הלאומי, הטביעו את חותמם על הועידה. אדרבה, אפיה המובהק של ועידה זו הוא, כאמור, בעירנות ציונית רבה, בנטיה בולטת לשתוף פעולה ואחריות עם שאר החוגים והסוגים שבישוב. תהא זו אשליה עצמית, אם נקוה לתוצאות מהפכניות מנטיות אלה מהיום ולמחר. החלטותיה הזהירות-המתונות של הועידה, עם כל הערך החיובי אשר לרובן, אינן מצדיקות תקוות מופרזות אלה. אף אלמלא האופוזיציה ה“שמרנית” שבועידה – ושום שלטון, ובפרט שלטון שמרני לפי מהותו כ“שלטון” של אכרים, אינו יכול שלא להביא בחשבונו את קיומה של האופוזיציה – אי-אפשר היה לחכות לקפיצות גסות בהתפתחות יחסינו הפנימיים. קודם כל משום שענין ה“יחסים” אינו ענינו של צד אחד לבד. עיקר העבודה העברית, למשל, הוא ודאי אחד היסודות הראשונים לבנין הציוני, להשתרשותנו בקרקע המולדת. אבל לא תהא תקנה שלימה לעיקר זה, כל עוד תהא התביעה מופנית לצד אחד, לאכרים נותני העבודה לבד. לא תהא זו ממדת הדין והאמת לראות בצבור האכרים בלבד את המכשול בדרך הגשמתה של התביעה הלאומית. בן-גוריון תבע מאת הועידה פתרון לשאלה זו, ועם זה הוסיף ואמר: “לא אתם בלבד הנתבעים, נתבע גם צבור הפועלים, נתבע כל הישוב היהודי”. וכלום זכאים אנו לומר, שהללו עשו את שלהם, נענו לתביעה בכל מלואה? האפשר להתעלם מטענותיו של מר י. ספיר, בהרצאתו על המשא-ומתן בעניני העבודה בקטיף, האפשר להתעלם מן המציאות? זאת ועוד אחרת. ענין העבודה העברית תלוי בענין יחסי-העבודה, בלי תקנת יחסי-העבודה לא תהא תקנה יסודית לעיקר העבודה העברית. וכלום יכול צבור הפועלים להתפאר: ידנו לא היתה בתקלה זו ואין עלינו שום חטא ואחריות לאנארכיה ולפגעים שביחסי-העבודה שלנו?

במסבות אלה אין להתפלא, אם החלטות הועידה בעניני העבודה והיחסים הפנימיים בישוב הן חוורות במקצת, ועיקר חשיבותן החיובית אינו בתכנן הממשי אלא בזה שהן מהוות פסיעות ראשונות בדרך חדשה, בדרך של סולידריות וערבות-גומלין לאומית.

קשה ומלאה חתחתים במציאותנו דרך האחוד ולכוד הכחות הצבוריים, – קשה דרך זו אפילו בפנים המחנה עצמו ואין צורך לומר ביחסים שבין מחנה למחנה: נטיותינו האינדיבידואליסטיות, דוקטורינות מעמדיות ומפלגתיות, הסוכנות בנו, מדת האינרציה בעניני הצבור, המזדווגת יפה עם הפראזה הרדיקלית והמהפכנית, ואף עם הטענות והקובלנות על החטאים האלה, שאנו מוצאים בזולתנו דוקא – לא בנקל נתגבר על כל אלה. מה שספר ה' איזקסון בהרצאתו בשאלות האחוד של הקואופרטיבים לממכר פרי-הדר הוא דוגמא מעציבה ומדהימה לנטיות ההתגודדות וההתפוררות, העושות שמות בתוך כל חוג וצבור שלנו, המאוחד לכאורה בעניניו ובשאיפותיו. סוף-סוף הגיעו, או עומדים להגיע, לאחוד הקואופרטיבים של הפרדסנים האזרחיים, ועדיין “תנובה-אכספורט” ו“יכין” מבחוץ, כאילו מצוה לקיים “נגודים מעמדיים”, אפילו בשעה שאין להם טעם ויסוד והפסדם ודאי. וכשהביע סמילנסקי בהרצאתו את הברכה, או את התקוה, שנזכה בעתיד לועידה כללית של כל צבור החקלאים בארץ, ללא הבדל שיטה משקית וצורה חברתית, היה בעינינו כמתנבא לימות המשיח…

לא מהיום ולמחר יביאו המגמות החיוביות החדשות, שנתגלו בועידת האכרים, את פרין המלא. ואף-על-פי-כן – נוע תנוע.

(“הארץ”, י“ג טבת תרצ”ח).