א    🔗

סימן טוב הוא לישוב האזרחי, שנתעורר בעצם הימים האלה של הערפל הפוליטי לדאגה ולהכרת הצורך הדחוף במעשה קבוצי לתקנת המצב הכלכלי הירוד בישוב בכלל ובעזרה קונסטרוקטיבית למחוסרי פרנסה מן החוגים האזרחיים בפרט. כנהוג, קדם לו, לישוב האזרחי, צבור הפועלים להתעוררות ולמעשה לתקנת המצב הכלכלי. בועידה החקלאית ובמועצת הסתדרות העובדים ניתן בטוי ובירור למצוקתה הגדולה ולצרכיה הדחופים של השעה, והמאמץ הנאה של פדיון העבודה – העשוי להביא, בעזרת ההנהלה והמוסדות הכספיים של ההסתדרות הציונית, עבודה ורווחה לאלפי פועלים והראוי משום כך לחבתם ולתמיכתם של כל חלקי הישוב – תוצאותיו היפות בימיו הראשונים הן עדות ממשית נמלצה לעירנותו, להרגשת אחריותו ולכח רצונו המלוכד של צבור זה.

והנה התעורר גם הצבור האזרחי, או חלק ממנו, לדאגה לתקנת המצב. התעוררות זו באה לידי גלוי במועצה של התאחדות הציונים הכלליים, שנועדה שלשום, ובמדת-מה גם בכנוסה של ברית הציונים הכלליים, שנתקיימה לפני זמן-מה. אמנם, שני הכנוסים האלה גם יחד נכשלו בשגיאה אחת: את רוב זמנם ומרצם הקדישו לוכוחים בשאלה הפוליטית הגדולה, הרובצת עלינו כסיוט כבד בשעה זו, והוכוחים האלה לא הביאו אתם מטבע הענינים לא חדוש כל-שהוא מבחינת הבירור העיוני ולא תוצאות מעשיות כל-שהן. יש לציין שבמועצת ההתאחדות לא היתה בעצם שום נטיה להסתכסך בוכוח על נושא זה, ואלמלא קדם גרינבוים והטיל על המועצה את הוכוח שלא בטובתה – רובה ועיקרה של הרצאתו הארוכה היו תעמולה לטובת “החלוקה” או “המדינה” –, ודאי שהמועצה היתה בוחרת להקדיש את השעות הספורות שהיו ברשותה לבירור הענינים הממשיים, התובעים את תקונן: עניני הכלכלה והמשבר, עניני עבודה ויחסי-עבודה, עניני החנוך, שאלות ארגוניות של הציונות הכללית, שאלת האחוד, או שתוף-העבודה, עם חוגים וארגונים שונים, פוליטיים וכלכליים, של הישוב האזרחי, וכדומה. ואמנם נראה לנו, וכדאי להטעים דבר זה לצורך העתיד, שבירורה של הפרובלימה הפוליטית הגדולה, עם כל חשיבותו והכרחיותו, אינו ענין למפלגות דוקא ואין מקומו בתוך תחומי המפלגות, אלא הוא ענין לבירור ולשתוף-פעולה מחוץ לתחומי המפלגות ולמעלה מהן. בתוך כל מפלגה ומפלגה נחלקו כידוע הדעות בשאלה גדולה זו (רק “השומר הצעיר” יוצא מן הכלל), ואין המפלגות יכולות להכריע בדבר ברוב דעות, שכן אין זו שאלה הכרוכה דוקא בשיטה ובאידיאולוגיה של מפלגה ושפתרונה מותנה בהכרח באלה. ובמקום שאין הכרעה אין טעם לבירור, העשוי לההפך, באופן הטוב ביותר, לפטפוטי-מלים בעלמא, אם לא להביא לידי התפלגויות חדשות (על הראשונות אנו מצטערים…), להזנחת הפעולה הציונית החיובית וההכרחית בהחלט, בכל התנאים והמסבות שהם, ולהחלשת כח-הלחץ הפוליטי שלנו כלפי-חוץ.

על כל פנים יש לציין כחזיון חיובי, כי מועצת ההתאחדות מצאה הפעם ענין, כאמור, באותן השאלות הממשיות-הכאובות ונתנה את דעתה ביחוד על שאלת המשבר הכלכלי. ויש לציין גם התקדמות חשובה בהבנת הפרובלימה הכלכלית של הישוב האזרחי ותפקידי העזרה הקונסטרוקטיבית לחוגים אלה. התקדמות זו אנו מוצאים כיום בהנהלה הציונית בכלל ובנציגותה של התאחדות הציונים הכלליים בהנהלה בפרט.

זכוּר עדיין ענין “בצור”, זה המפעל החשוב הראשון לבצור עמדותיו הכלכליות של הישוב בשעת צרה. כדאי אולי להזכיר את הפולמוס, שנתעורר עם יצירת “בצור” בדבר אפיו של מפעל זה, מצד אחד, ובדבר דרכי העזרה הקונסטרוקטיבית לזקוקים לה בחלקי הישוב השונים, מצד אחר. בצבור ובעתונות נשמעו אותה שעה קובלנות מרות על חוסר פעולה ואיניציאטיבה מטעם המוסדות הלאומיים העליונים לתקנתם של מחוסרי פרנסה בתוך החוגים האזרחיים שבישוב. בהנהלה הציונית, ואין צורך לומר בין מנהיגי הפועלים, היתה רווחת תיאוריה מיוחדת, שתקנתם של מחוסרי-פרנסה תבוא ממילא, אגב תקנתם של מחוסרי-עבודה. כותב הדברים האלה, שלא הסכים לתיאוריה זו, הקשה לשאול אותה שעה: “היכן הם החוגים האזרחיים שבישוב? מדוע לא יתעוררו אף הם לפעולה ולמאמצים, לפעולה משותפת עם צבור הפועלים, אבל לפעולה מקיפה יותר ורחבה יותר, לפעולה לאומית וישובית כללית, לפעולה קונסטרוקטיבית ושיטתית לתקנתם של כל החוגים בישוב הזקוקים לכך ומתוך אפשרות של השפעה על אופי המפעל, כוונו ודרכו?” וכלפי מוסדותינו העליונים: “משום-מה לא יתעוררו המוסדות הלאומיים-המרכזיים שלנו לכנס את אנשי הישוב לחלקיו ולסיעותיו, את החוגים הכלכליים השונים שבישוב, הם ומנהיגיהם וארגוניהם ומוסדותיהם, למועצה מיוחדת, כדי לטכס עצה בדבר חובתה ואפשרויותיה של השעה, בדבר פעולה משקית-כללית של הישוב והתנועה לתקנת המצב הכלכלי?” על השאלות האלה ענה מר גרינבוים, כי האיניציאטיבה למפעל “ביצור” היא משל הסוכנות; כי המחשבה בדבר תקנת המצב “על-ידי סדור עבודות בנין וסלילת-כבישים” “נתעוררה בתוך הסוכנות והבשילה עד שנהפכה לתכנית ברורה ולהחלטה”; כי שלשה שותפים בחברת “ביצור”, שנוסדה לשם המפעלים האלה: הסוכנות, הסתדרות העובדים ואפ“ק, ואלו המחשבה, האיניציאטיבה היא משל הסוכנות. “ואם הוכרז על החברה הזאת במועצת ההסתדרות אין זה מוכיח כלל, שהסוכנות והאפ”ק נגררו אחרי ההסתדרות”. ההנהלה הציונית, ומר גרינבוים בכלל, לא דאגה אותה שעה לשוות לכתחילה למפעל צורה כללית, לא ראתה צורך לגייס לכתחילה את הכחות הצבוריים השונים, לשתפם במפעל, באחריותו ובהנהלתו, אלא נהגה כסניף, או כאורגן, של הסתדרות העובדים, מסרה לה לזו את האיניציאטיבה ואת התכנית ואת חלקה הכספי בשותפות, ורק לאחר מעשה פנתה לקהל הגדול לעורר אותו לחתום על האובליגציות של “בצוּר”. ומר גרינבוים טען: “צבור הפועלים עושה מאמצים לשם חיזוק קרן חוסר-העבודה שלו, – מדוע לא יעשה יתר הישוב אותם המאמצים לשם חיזוקה של קרן היסוד, שמכספה, המשמש לתקציבה של הסוכנות, נלקח הסכום שהכניסה זו לשותפות? מדוע לא יבוא לעזרתה של החברה החדשה בקנית האובליגציות שלה? הלא כל הישוב כולו יהנה מפעולתה, אם במישריו ואם בעקיפין”. ואשר לגורלם של מחוסרי-פרנסה, “הרי תקון מצבם של הפועלים והפחתת חוסר-העבודה יביאו גם לתקון מצבם הם ולהגדלת פרנסתם”, – מעין מה שכתב “דבר” בימים ההם על “התפיסה המוטעית בדבר שני חוגי נצרכים – מחוסרי-העבודה ומחוסרי-פרנסה – הזקוקים כביכול לטפול מיוחד”.

כדאי להזכיר נשכחות אלה לא רק כדי לציין את ההתקדמות, שבאה מאז ועד היום בתפיסת הענינים החיוניים של הישוב האזרחי, אלא גם משום שההכרה החדשה עדיין לחיזוק היא צריכה; עדיין יש צורך בבירור יסודי של ענין העזרה הקונסטרוקטיבית לחוגים האזרחיים שבישוב.

במסבה של עסקנים מן החוגים הכלכליים, שנתקיימה בימים האלה בביתו של ה' הופיין, עורר מר אל. קפלן את המסובים לפעולה לשם עזרה קונסטרוקטיבית לחוגים האזרחיים שבישוב, הנתונים במצוקה, על-ידי קרן היסוד. הפעולה המיוחדת לטובת החוגים האלה צריכה להעשות, לפי תכנית זו, באמצעות קרן היסוד על-ידי תוספת מאמצים של העסקנים ותוספת תרומות של התורמים, באופן שהסכום העודף על הכנסותיה הרגילות של קרן היסוד בארץ-ישראל יוקדש למטרה מיוחדת זו. תכנית זו, העומדת על ההודאה בעיקר הצורך בפעולה מיוחדת לתקנת החוגים האזרחיים שבישוב, ודאי היתה ראויה לעזרתו של הצבור, אבל אין בה כדי ספוק כל הצורך הגדול והדחוף הזה. ונראים הדברים, שמר גרינבוים אינו מוצא ספוק בתכניתו של חברו להנהלה, והוא מתכוון למפעל מיוחד בהיקף גדול יותר, אם כי לכאורה אין הוא מכריע, “אם נעשה את הדבר, כרצון ה' קפלן, בתוך מסגרת קרן היסוד או, כמו שעושים הפועלים, לחוד” (מן הדו“ח על הרצאתו של גרינבוים ב”הארץ"). הוא תובע מאת הציונים הכלליים ומאת הצבור האזרחי בכלל מאמצים גדולים ליצירת הכח הקולקטיבי-האזרחי, שעד עכשיו איננו במציאות. “במועצה זו של התאחדות הציונים הכלליים יש להחליט על הפעלת כחנו יחד עם שאר הכחות שמחוץ לצבור הפועלים המאורגן. יש לרתום את החוגים האלה לפעולה ממשית, להתמסרות, לקרבנות בשביל הכלל, שהם שייכים לו”. ה' גרינבוים מתנה “שהמאמץ הזה לא יביא נזק לקרן היסוד”, אבל עצם הפעולה, המכוונת לגיוס כחות חדשים, לגיוס סכומים גדולים לשם עזרה קונסטרוקטיבית ומלחמה בחוסר עבודה, אינה ענין לקרן היסוד דוקא.

על עצם תכניתה של העזרה הקונסטרוקטיבית לא שמענו כלום מפי ה' גרינבוים. ולא עוד אלא שהוא מטעים – כאילו לשם התנצלות על הזנחה לשעבר – העדר איניציאטיבה והצעות שיש בהן ממש מצד החוגים הנוגעים בדבר. “אנו דורשים (מאת מחוסרי-פרנסה): תציעו הצעה ונעזור לכם, אך התשובה אינה עולה יפה”. צבור הפועלים שותף אקטיבי הוא במערכה נגד חוסר-עבודה, יש לו איניציאטיבה, יש לו תכניות, יודע הוא לגייס לא רק מרץ צבורי אלא גם אמצעים כספיים חשובים. מה שאין כן הצבור האזרחי. במלחמה בחוסר-פרנסה אין שותף למוסדות הלאומיים, אין כח מאורגן, שיבוא לעזרתם, אין שותף לאיניציאטיבה מעשית, אין שותף אפילו להצעות.

הערכה זו של מצב הענינים, הנכונה מצד עצמה, היתה מביאה עד עכשיו את מוסדותינו הלאומיים לידי המסקנא הפשוטה־האכזרית: ובכן, אין עצה ואין תחבולה, אין לעשות כלום לטובת החוגים האלה, ואת המצוקה הפכו לצדקה והתנחמו בתיאוריה של עזרה “ממילא”, אגב תקנת מצבו של צבור הפועלים. עכשיו מסיק מר גרינבוים, ביחד עם חבריו למפלגה ועם הצבור האזרחי כולו, מסקנא אחרת: ובכן יש ליצור, לגבש ולגייס את הכח האזרחי-הקולקטיבי, והוא מציע להתאחדות הציונים הכלליים לבוא בדברים עם ברית הציונים הכלליים, עם התאחדויות העולים לארצותיהם וכדומה, לשם המאמץ המשותף, וכך החליטה אמנם מועצת ההתאחדות ואף הוסיפה מה שהחסיר מר גרינבוים, כנראה בטעות: ועם החוגים הכלכליים השונים שבישוב.

אלא שמכל-מקום העובדא, שאין לה להנהלה הציונית תכנית מסוימת לעזרה הקונסטרוקטיבית לחוגים האזרחיים – אינה מעודדת ביותר ואינה מבשרת גדולות לתקנת המצב. בדין העיר ה' אלייניקוב בוכוח, שהאיניציאטיבה והתכנית לפעולה הן קודם כל מענינם ומתפקידם של המוסדות המרכזיים, מענינם של באי-כח הציונים הכלליים בהנהלה הציונית.

בחוגים הכלכליים השונים נשמעת בימים האלה דרישה אחת נמרצה לתקנת חיינו הכלכליים, – הדרישה לשיטת אשראי מתוקנת על יסודות לאומיים-ישוביים רחבים, כשיטה כללית, והדרישה למאמצים מיוחדים, בתורת הוראת שעה, לשם מתן אשראי ברבית מועטת ובתנאי תשלום נוחים לחוגים אזרחיים רחבים בישוב, כדי לחלצם ממצוקת השעה ולסייע להם להחזיק מעמד. לשם פעולה עממית רחבה בשדה האשראי לתקנתם של פרדסנים וחקלאים, בעלי בתים וסוחרים בינונים וזעירים, חנוונים ובעלי מלאכה – יש צורך לגייס סכומים הגונים לשם קרן-ערבות, שתבטיח למוסדות האשראי בכל מקרה ומקרה אחוז מסוים של סכנת-הפסד ותרחיב מתוך-כך את אפשרויותיו ותקל את תנאיו של האשראי העממי. הצעה מעשית נאה הביא בנידון זה מר אליינקוב לפני מועצת ההתאחדות של הציונים הכלליים: יש להכנס לשותפות-פעולה לשם המפעל הקונסטרוקטיבי המבוקש עם המוסדות האזרחיים של הקואופרציה לאשראי, אשר ברשותם קרוב לשלש מאות אלף לא“י תרומות-חברים, ולעוררם, שימריצו את חבריהם להוסיף על מניותיהם הראשונות כדי חמשים אחוז למאה, וכך תווצר קרן ערבות הגונה, שבעזרתה אפשר יהיה לגייס כחצי מיליון לא”י לפעולות אשראי מיוחדות, שהשעה מצריכתן. החלטת הכנוס בדבר פעולה משותפת עם חוגים וגורמים שונים, לשם יצירת קרן לעזרה קונסטרוקטיבית למחוסרי פרנסה, נותנת את האפשרות לבדוק הצעה זו והצעות אחרות כיוצא בזו על-ידי אישים ומוסדות מוסמכים ובעלי יכולת. ברם עיקר חשיבותם של הדיון ושל ההחלטות בעינינים האלה היא אולי פחות בהצעות הממשיות הקיימות ויותר בעצם ההתנערות וההתעוררות של הצבור האזרחי לתקנת המצב בדרך המאמצים הקבוציים, בדרך של יצירת הכח הקבוצי והאמצעים הקבוציים.

ומכאן תוצאות לשנוי משטר ולחדוש יסודות בחיינו הכלכליים.

(“הארץ”, ה' טבת תרצ"ח).

ב.    🔗

אם יש ממש ואם יהיו תוצאות להתעוררות הצבור האזרחי לשם עזרה קונסטרוקטיבית למחוסרי פרנסה, הרי עיקר חשיבותה של התעוררות זו היא בפתח שהיא עלולה לפתוח לחדוש יסודות בחיינו הכלכליים. תקלותיו הגדולות של המשבר הכלכלי אזהרה ולקח הן לנו, – אזהרה שלא לחזור על שגיאות העבר, לקח להתיצב על דרך חדשה.

יותר ויותר גוברת הכרת הצורך החיוני-ההכרחי בתכניתיות משקית על יסוד ישובי-לאומי רחב, בשיטה של פקוח לאומי ואיניציאטיבה לאומית בחיינו הכלכליים, בשותפות פעולה של ההון הלאומי וההון הפרטי, של האיניציאטיבה הלאומית והאיניציאטיבה הפרטית. צרת המשבר הביאה רבים מאתנו להודות בעל-כרחם בעיקר הסולידריות והאחריות הלאומית בעניני כלכלה ומשק, בעיקר ההרמוניה הטבעית-ההכרחית של אינטרסי הישוב למעמדותיו ולפלגותיו, – עיקר הפסול כל-כך להלכה בעיני חסידי הדוקטורינה המעמדית, ולמעשה בעיניהם של אנשי היצרים המעמדיים משמאל ומימין. מצוקת השעה למדה אותנו את תורת האחריות – אחריות הפרט לגורלו של הכלל, ואחריות הכלל לגורלו של הפרט. בימי הרעה האלה הגענו לידי כך, שאף החסידים הנלהבים של האיניציאטיבה הפרטית, של “חרות” היחיד ו“משחק הכחות החפשי”, התחילו מדברים על הסדר ישובי-לאומי של חיינו הכלכליים; אף מתנגדיה הקיצוניים של התערבות הכלל בעסקי הפרט התחילו תובעים פקוח, עזרה, איניציאטיבה מטעם המוסדות המרכזיים, הפוליטיים והפיננסיים, של הציונות בכל ענפי חיינו הכלכליים. התעוררות זו של הצבור לתקנת המצב הכלכלי הירוד בדרך האחריות הקבוצית והמאמצים הקבוציים – פירושה למעשה, במסקנותיה הטבעיות, שנוּי יסודות בחיינו הכלכליים, משטר של “איטאטיזם” פנימי, אם ניתנה רשות להשתמש במונח זה במשמע מושאל. לא משטר של אפוטרופסות, של שלטון מגבוה, כדרך המדינות הטוטאליטריות בימינו, אלא שותפות העבודה והאחריות של הצבור והמוסדות הלאומיים העליונים, גיוס הכחות הקבוציים של הישוב לפעולה ולאחריות, הפעלת החוגים הכלכליים השונים לשם תכלית משותפת עליונה אחת.

ולא לחינם נתעוררה, או נתחדשה, בימים האלה הדרישה ליצירת המועצה הכלכלית העליונה. עובדא אָפיינית ומאַלפת היא, שאף איש כמשה סמילנסקי הצטרף עכשיו לתביעה בדבר יצירת המוסד העליון של התנועה והישוב לפקוח לאומי ולתכניתיות משקית. מר סמילנסקי מנמק אמנם את התביעה – אשר כותב הדברים האלה טוען לה זה שנים על שנים ושהוא עצמו היה מתיחס אליה תמיד בספקנות, אם לא בלגלוג של בטוּל – בתנאים הפוליטיים המיוחדים של השעה, בצורך להתכונן לקראת התמורה הפוליטית הגדולה, לקראת העצמאות המדינית והכלכלית, העומדת לפי אמונתו אחר כתלנו; אבל עצם התביעה כחה יפה אף בלי אמונה זו, שאינה הכרח וחובה על הכל, ומוטב שלא לתלות “תניא בדלא תניא” ולא להחליש מתוך כך את משקלה ותקפה הכללי של התביעה. ודאי לא נטעה אם נניח, שהכרת צורך במועצה כלכלית עליונה של הציונות והישוב באה לו למר סמילנסקי במישרין ולא בדרך החזון לעתיד אלא מתוך הרגשת פגעיה של השעה והצורך בתקנתם בדרך הפעולה הקבוצית. למעשה אין זכות קיומה של המועצה תלויה בצרכי השעה ואין חשיבותה מצטמצמת במאמצים לתרופות ארעי בתקופת-משבר. “המועצה הכלכלית” פירושה תכניתיות משקית על בסיס ישובי-לאומי, – פירושה מוסד צבורי חי לפעולה כלכלית תכניתית ומשותפת של המוסדות הלאומיים המרכזיים, הקרנות, הבנקים, הגורמים הכלכליים השונים בישוב, הם והסתדרויותיהם ומוסדותיהם. תפקידו של מוסד כלכלי כזה הם: פוליטיקה כלכלית ופיננסית מחושבת לצרכי חיי-עולם וחיי-שעה בדרך של שותפות ההון הלאומי וההון הפרטי לפעולה; יצירת מפעלים בעלי חשיבות ישובית, כדוגמת המפעלים שנוצרו בשנים האחרונות בישוב: מפעלי הים, מפעלי שכון, ביצור וכדומה; שיטת אשראי מתוקנת לבצור המצב ולמניעת זעזועים במשק; דאגה שיטתית ופקוח שיטתי מרוכז בענין תוצרת הארץ, בחקלאות ובתעשיה (אילו היה ענין זה של תוצרת הישוב כשורה, אילו היינו יודעים לעשות שמוש לצרכינו את כל אפשרויותיו של השוק הפנימי שלנו לגבי מצרכי החקלאות והתעשיה, כי עתה לא היינו מגיעים אולי לירידה זו. על-כל-פנים יש כאן מקום להתגדר בו יותר משיש בכל מפעלי ההתגייסות וההתנדבות יחד); עבודה שיטתית ומאוחדת, בהשגחת המוסדות הלאומיים העליונים, לשם השפעה על הפוליטיקה הכלכלית והפיננסית של הממשלה ולשם מניעת פעולות סיפרטיסטיות (בכמה ענינים חיוניים ודאי שהשפעתו של מוסד כלכלי צבורי מרכזי היתה גדולה יותר מהשפעתם של מוסדות פוליטיים טהורים); פקוח ודאגה לעניני העבודה ויחסי-העבודה, וכדומה.

פגעיה של שעת משבר זו הוכיחו, כאמור, גם לספקנים, כמה גדול הצורך במוסד צבורי מרכזי לענינים הכלכליים של הישוב. הצבור עמד על הצורך ב“התערבותם” של המוסדות הלאומיים בחייו הכלכליים, וראשי המוסדות עמדו על הצורך להפעיל את הצבור, לגייס את רצונו ואת עזרתו לפעולות ולמפעלים, שהשעה צריכה להם. ואף-על-פי-כן עדיין גדול המרחק שבין ההלכה והמעשה, עדיין לא הביאה ההכרה הנכונה אל המעשה הנכון. במסבת העתונאים מטעם קרן היסוד, שנתקיימה לפני זמן-מה, דבר מר קפלן על הצורך ההכרחי בפקוח לאומי ובהסדר לאומי של החיים הכלכליים. ומה הן המסקנות המעשיות מהכרה זו? היכן הוא האורגן המוסמך והמוכשר לגייס דרך קבע את רצון הצבור, למלא את תפקידי הפקוח וההסדר? משום מה אין עוד אדריסה קבועה לצבור, אין עוד מוסד מקשר בין המנהיגים וראשי המוסדות ובין הצבור, והללו פונים בשעת הצורך אל הישוב באמצעות צנורות ארעיים וקלושים של מסבות פרטיות, כרוזים אל הקהל, ועדות בני יומן לצרכי-ארעי, וכדומה? משום-מה לא נוסדה עד היום הזה המועצה הכלכלית? כמה פעמים כבר הוחלט על יצירתה? לא היו עוד לישוב ולציונות כימים האלה, התובעים את האיניציאטיבה הצבורית בכל ענפי חיינו הכלכליים, התובעים פעולה שיטתית של עדוד ועזרה וארגון לתקנתם של כל חלקי הישוב. הסכנות החמורות, האורבות לנו בימי הרעה האלה, מבליטות בכל יום ובכל עת ובכל שעה את הצורך ההכרחי במוסד ריגולטיבי עליון לכלכלתנו הלאומית. ואף-על-פי-כן אין “העגלה” זזה ממקומה, ואי-אתה יכול להפקיע עצמך מן הרושם, שב“ספירות העליונות” אין, כאז כן עתה, התלהבות לכל הענין הזה של מועצה כלכלית…

והנה הפרובלימה הגדולה של עבודה ויחסי-עבודה, שלרבים מאתנו היא כבר בבחינת “לאחר יאוּש”, וכבר פקעה זיקתם אליה מקוצר-רוח ומצער אין-אונים על הטמטום שאין לו תקנה, כביכול, הסוכן בנו בענין זה. הגענו לידי כך, אוי לאותה בושה, שהשנה, השנה! לא יעשה הקטיף במושבות בידי יהודים. התחבטו בדבר התאחדות האכרים והסתדרות העובדים, נטפלה לדבר מחלקת-העבודה של הסוכנות היהודית, וכולן העלו חרס בידן: הצדדים לא באו לידי הסכם בדבר שכר-העבודה. רחוק אני מלהטיל אשמה על צד מן הצדדים. המצב העגום בענף הפרדסנות ידוע, וההפרש בשכר-העבודה, השנוי במחלוקת, שאלת-קיום הוא אולי לכמה מן הפרדסנים. ומצד אחר, ודאי אין לקנא בפועל החקלאי וב“פרנסתו” התלויה בעבודה עונתית. זכותו היא על-כל-פנים לקבוע ל“סחורה” היחידה שברשותו, לכח-עבודתו, את המחיר הטוב בעיניו, ואין איש יכול לדרוש ממנו, שיסתפק במועט שבמועט (אף-על-פי שהשכל הישר אומר לכאורה, שטובה עבודה בשכר מועט מחוסר לחם, והדברים יגעים ומסובכים). בין כך ובין כך לא מצאו שני הצדדים את הלשון המשותפת, אולי מפני שצד אחד אינו “מאורגן” במדה מספיקה ואינו ניתן כל-צרכו להשפעת מנהיגים, ואלו הצד השני מאורגן יותר מדאי, וגם זו אינה הקלה למשא-ומתן, ואולי מפני ששני “צדדים” הם, שכל אחד מהם עינו לאינטרסים שלו, אין עליהם מרות לאומית עליונה, אין חובה של חוקה מקובלת ומוסמכת, ואין צד שלישי מכריע, בעל תוקף וסמכות של קבע, שאין לערער עליהם. וכך מוכרח היה ה' גרינבוים להודיע בצער, בכנוס התאחדות הציונים הכלליים: “אינני בטוח, שהקטיף יעבור בשקט, וששה-עשר אלף מקומות-העבודה בקטיף יעמדו, כולם או רובם, לרשות הפועל היהודי”.

בדרך כלל אין הישגי ההנהלה הציונית בפרשה כאובה זו של יחסי-עבודה גדולים ביותר. מר גרינבוים יכול לספר רק, בהרצאתו באותו כנוס, על השאיפה להגיע ללשכות-עבודה מאוחדות, אלא שאף מה שהושג בענין זה – ולאו דוקא על-ידי ההנהלה הציונית – פגום הוא מבחינה פרינציפיונית: לשכת-העבודה המאוחדת בתל-אביב, שנוסדה על-פי הסכם בין הסתדרות העובדים ובין אגודי-עבודה אחרים, עומדת על נציגות אגודים פוליטיים ועל מפתח מסוים לחלוקת-העבודה בין האגודים האלה, ואלו ההנהלה הציונית תובעת חלוקה אישית, על-יסוד זכות-העבודה לכל יהודי, ואין תביעתה נשמעת. בין כך ובין כך עדיין לא זכינו בכלל ללשכות עבודה משותפות בכפר, אלא יש לנו לשכות-עבודה נפרדות ופוליטיקה נפרדת של אגודים-אגודים. ואשר לסכסוכי-עבודה – עומדת ההנהלה הציונית להציע תקנון מסוים לתווך במקרי סכסוכים. וזה הכל לעת-עתה. זהו כל מה שנתחדש ותוקן בפרשה כאוּבה זו בימי הסכנות והחתחתים האלה…

אנו עומדים בשעה השתים-עשרה. תקלותיו הגדולות של המשבר הכלכלי אזהרה ולקח הן לנו, – אזהרה שלא לחזור על שגיאות העבר, לקח להתיצב על דרך חדשה.

הנשמע לקח?

(“הארץ”, ו' טבת, תרצ"ח).