לא בלי מדת־מה של קורת־רוח יכולים אנו לציין, כי אותן התמיהות, הקובלנות והטענות, שאנו: התנועה הציונית, הישוב העברי בארץ, דעת הקהל והעתונות שלנו משמיעים יום־יום באזני השלטונות בארץ ובאזני הממשלה המנדטרית מיום היות שלטון בריטי בארץ־ישראל, השמיע עכשיו הקולונל מיינרצהאגן, אחד האישים החשובים, מאנשי היושר והתבונה המעשית, שבפקידים המדינאיים הבריטיים, אשר מלא בשעתו תפקיד פוליטי חשוב בארץ־ישראל. במכתבו, שנתפרסם בשבעה בפברואר ב“טיימס”, הוא קובע: כי מטרתה האחרונה של הציונות, כפי שרואים אותה היהודים, היא היא המטרה שחזוה לויד ג’ורג' ובאלפור בשעתם; כי אילו בארו את הדבר לכתחילה לערבים בדברים ברורים שאין אחריהם כלום, כפי שהציע הוא בשעתו לממשלתו, כי עתה לא היה השלטון הבריטי בארץ הולך מכשלון אל כשלון ומ“סכסוך אל טירור”; כי ההתנגדות הערבית לציונות קבלה סעד ועדוד, בנגוד להתחיבות המפורשת לטובת הציונות, שאנגליה קבלה על עצמה, בחוגי השלטון והממשלה, בירושלים ובלונדון; כי מעולם לא ניתנה לה לציונות “הזדמנות הוגנת” למלא את תפקידה בארץ; כי אילו היה השלטון בארץ נאמן להכרזת באלפור, ואילו היו הפקידים בממשלה המרכזית מתיחסים בסימפתיה לציונות, “אי אפשר היה לעולם להגיע למדה כזו של אבדן השליטה על ההתנגדות הערבית”; כי הצעותיה של ועדת פיל מסבכות ומחמירות עוד יותר את הפּרובלימה; כי הצעת החלוקה מתכחשת לכוונתה הראשונה של בריטניה ליתן ליהודים את ביתם הלאומי בארץ־ישראל, ולא בחלק קטן ממנה; כי אף הקיצוצים הראשונים בגופה של הארץ: צמצום גבולה בצפון לטובת הצרפתים והפרדת עבר הירדן, – פגעו בכוונה ובהבטחה הראשונה, והקיצוץ החדש לפי הצעת הועדה המלכותית מביא אתו סכנות חמורות לעתידה ולקיומה של המדינה העברית העתידה; כי ארץ־ישראל היא חטיבה אחת מקודשת, שאינה ניתנת לחלוקה; כי חלוקת ארץ־ישראל פירושה קודם כל הפסד ותקלה איסטרטגית לקיסרות הבריטית מבחינת מעמדה בים התיכון ונחלותיה במזרח.

כשאנו קוראים את דבריו אלה של האיש הבריטי המצוין נראה לנו, כי מלבנו הוציא מלים. מסקנתו של הקולונל מיינרצהאגן לעתיד: “עוד לא עבר המועד להצלחתה של מדיניות אמיצה וצודקת”, לקיומו המלא של המנדט ככתבו וכרוחו, לקיום הכרזת באלפור במשמעותה המלאה הראשונה – ודאי אין לך דבר הגיוני וישרני ממנה. הפתרון שקולונל מיינרצהאגן ממליץ עליו: “לחזור למנדט לאלתר ולהודיע לערבים, כי הכרזת באלפור קיימת ועומדת; ומטרתה מדינה יהודית עצמאית בארץ־ישראל”; העצה שהוא משיא לעם ישראל, “שלא יסיחו לעולם דעתם מן העובדא, שארץ־ישראל מכילה את השטח מדן ועד באר־שבע ולאמתו של דבר את הארץ, אשר בה ישבו שנים עשר שבטי ישראל לאחר יציאת מצרים” – ודאי שלא ימצא אף אדם אחד מישראל שיהרהר אחריהם או יטיל ספק בצדקתם המוסרית ובמעשיותם מתוך בחינה עליונה. “דברי הימים מוכיחים, שעם תקיף בדעתו, היודע את חפצו, יצליח”; “דבר הנראה כיום כמדיניות בלתי מעשית יכול לשמש מחר כפתרון” – אמתות בלתי מפוקפקות אלה, שידיד רחוק ודורש טובה מזכיר לנו בשעת צרה ומבחן, עשויות לעודדנו ולחזק את רוחנו במערכה הקשה, שאני עומדים בה.

נכיר טובה לאנשי האמת והיושר המעטים מאומות העולם, הבאים לעודדנו בשעת סכנה. אבל במדה זו עצמה אנו חייבים באומץ רוח של אמת, ולוא תהא מרה כמות, בהסתכלות ישרה אמיצה בפני המציאות ומסבותיה. אין הנחות עובדתיות אמתיות ואין מסקנות הגיוניות ישרות מאותן שבמכתבו של מיינרצהאגן ב“טיימס”, ההנחות והמסקנות האלה מסייעות ומצדיקות מלחמתנו הקשה. אבל לא האמת שבעובדות ולא ההגיון והיוֹשר שבמסקנות מכריעות את הכף במציאותנו הטרופה.

ולא רק שבשעה טרופה זו בלבד. הסתירות הפּנימיות, ההסוסים והנדנודים בלי קץ, – אותה מחלה יסודית של הפוליטיקה הבריטית בימינו, המביאה תקלה גדולה לעולם כולו, – אינם תלויים ומותנים בפגעים ממשיים מיוחדים של שעת פורענות. דומה שהנטיה היחידה ל“פשרות”, השוברת ומעקמת לעתים תכופות את הקו הישר מביאה ערפל לעולם, אינה דוקא פרי צורך מעשי של המציאות, ויש שהיא באה אפילו בנגוד למציאות ולצרכיה ולובשת צורה של דיליטנטיות מבולבלת, ופעמים היא גם עושה רושם – שלא בצדק – של אונאת דעת ותרמית ומעוררת תרעומת על נכלים ותככים של אלביון בנוסח הידוע.

דוגמא בולטת לכך אנו יכולים למצוא בהתפּתחות הענינים בארץ מצרים שכנתנו. כדאי לעמוד בפרטות על דוגמא זו, שהרבה יש ללמוד ממנה על “השיטה” הפוליטית, שאנו קובלים על תקלותיה בארץ־ישראל. הדמיון שבמהלך ההתפּתחות גדול כל־כך, עם כל השנויים היסודיים שבמצב פה ושם, עד שכל קורא ימצא לכל מאורע ולכל שלב של השתלשלות הדברים הקבלה מפתיעה אצלנו.

אך שנאה המקלקלת את שורת האמת יכולה להכחיש את התפקיד הציביליזאטורי הגדול, שמלאה אנגליה במצרים, את הטובה והברכה המרובה, שהביאה לארץ הנילוס. הכובשים לא “דכאו” את תושבי הארץ ביד חזקה, לא ניצלו את עושר ארצם לטובת עצמם, לא נתנקשו בחייהם הלאומיים ולא זלזלו בערכי הוי ומסורת שלהם, כדרכם של כובשים אחרים, אלא הביאו באמת רווחה להמוני־פלחים, פתחו את מקורות עשרה של הארץ, יצרו אדמיניסטרציה טובה והנהלת־כספים משובחת ולא נטלו לעצמם אלא את הפרידוגטיבות בענין הבטחון של הגבולות ותעלת סואץ ואת הפקוח על היחסים הבינלאומיים של הארץ. אלא שלקוי גדול אחד דבק בשלטון הבריטי במצרים מתחילתו, והוא העדר הבהירות והכנוּת בנוגע ליסודותיו ולנמוקיו של שלטון זה ולמסקנות המעשיות היוצאות מאלה. והערפל הבריטי נפרע לימים מבעליו. לורד מילנר היה לו האומץ לומר בדו“ח הידוע שלו משנת 1920: “מעולם לא נגשנו ביושר לפרובלימה המצרית”. ישרנותם המעשית של הבריטים אינה תמיד ישרנות אינטלקטואלית. עתים נוח להם בסתמיות, בהעדר החלטה ופרינציפּיון קובע דרך. וכשפרצה במארס שנת 1919 – דוקא לאחר נצחונה הגדול של אנגליה במלחמה העולמית, שלא היתה דוגמתו בהיסטוריה! – המרידה המצרית, התחילה פרשה של סתירות ונדנודים בפוליטיקה הבריטית וקפיצה משיטה לשיטה, שהיו בעיני האוכלוסים, מטבע הענינים במזרח, סימן לחולשה וסיבכו יותר ויותר את המצב. מתחילה זלזלו בתנועה הלאומית המצרית, כשבקשה הממשלה המצרית לשלוח משלחת לפאריס להביא את עניני מצרים לפני ועידת השלום – סרבה לה הממשלה הבריטית. וכשפרצו השביתות והמהומות בארץ, לאחר התפּטרותה של ממשלת רושדי פחה, הוכרז מצב צבאי, המהומות דוכאו במשך ימים ספורים. זגלול ואתו שלשה מחבריו שעוררו להתקוממות נאסרו והוגלו למאלטה, ובמצרים השתרר סדר. דוקא אותה שעה פוטר הנציב העליון למצרים, ובמקומו נתמנה לורד אלנבי. הגנרל הליברלי – סוג זה של אנשי צבא גורם לפעמים צרות גדולות ויתרות לבטחון הצבורי… – החליף מיד את מידת הדין במידת הרחמים, בשבעה באפריל שחרר את זגלול פחה, הלה מהר לפאריס למסור את דינה של מצרים למעצמות המנצחות, במצרים נסתבכו שוב הענינים, הממשלה המצרית התפּטרה, ולורד אלנבי לקח את רסן השלטון בידו על־יסוד משפּט המלחמה. והממשלה הבריטית לא ראתה מוצא אחר מן המצב אלא את התרופה המנוסה: מונתה ועדת־חקירה, ולורד מילנר בראשה, “לחקור את סבת המהומות במצרים ואת המצב בארץ ולקבוע, איזו ריפורמה של החוקה עשויה, אגב שמירה על עיקר החסות, לסייע לשלומה ולפריחתה של מצרים, לאפשר התקדמות מודרגת של מוסדות ההנהלה העצמית ולשמור על אינטרסים של זרים”. במאי 1919 נתמנתה ועדת החקירה של מילנר, ובדצמבר יצאה למצרים. כאן קבלו את פניה בחרם. נבהלה הועדה מפני החרם ועברה את גבולות סמכותה. לורד לויד, מי שהיה אחר־כך הנציב העליון למצרים, מאשים בספרו “מצרים מימי קרומר ואילך” את לורד קורזון, מיניסטר החוץ בימים ההם באנגליה, את אלנבי ואת ועדת מילנר בחולשה ובהעדר החלטה. ואת טענותיו של לורד לויד אפשר ליתן ענין מלה במלה לתסבוכת הארצישראלית. השלטונות הבריטיים היו יכולים לדעתו להבין מראש שאין מקום להסכם עם זגלול או עם הוואפד, והיו צריכים להקדיש את כל כחם להשליט חוק וסדר בארץ ולעודד מתוך־כך את היסודות המתונים במצרים, שיתנו את ידם להסכם אנגלי־מצרי; למעשה גילו האנגלים העדר בטחון ויציבות בנוגע למטרותיהם וכוונותיהם, ודבר זה מתפרש תמיד על־ידי איש־מזרח כסימן לחולשה; דוקא בשעה שצבאותיו של הגנרל בולפין השליטו את הסדר ביד חזקה, בא לורד אלנבי ועודד מחדש את הקיצוניים, בשחררו את זזגלול פחה; ועדת מילנר, שניתנה לה הוראה מפורשת להציע סדור לענינים אגב קיום משטר החסות, התבלבלה כל־כך מפאַת החרם, עד שהכריזה כי היא באה להשלים בין דרישות המצרים ובין האינטרסים הבריטיים, כאילו אפשר לספק את דרישות המצרים בלי לבטל לגמרי את משטר החסות, וכו' וכו'. – במארס 1920 חזרה ועדת מילנר ללונדון, בדצמבר פורסם הדו”ח של הועדה, בינתים נהל לורד מילנר בלונדון מו“מ עם עדלי ועם זגלול, לורד מילנר סיכם את תוצאות המו”מ באגרת לממשלה, לורד קורזון הציע לקבל את הצעותיו של מילנר, הקבינט בדק ומצא, שלורד מילנר יצא מגבולות סמכותו והחליט, שהמשא־ומתן שלו אין לו אופי רשמי. בשנת 1921 התחיל ונמשך חדשים וחדשים מו“מ חדש בין מיניסטר החוץ הבריטי ובין ראש הממשלה המצרית, המו”מ לא הצליח, נתפרסם תזכיר של לורד אלנבי למלך מצרים על דרישותיה של אנגליה, שוב פרצו מהומות, שוב נאסר זגלול פחה ושולח הפעם לאיי סשל, ושוב התחיל מו"מ על יסודות חדשים, שוב פסיעה אחת לפנים ושתים אחורנית, שוב ושוב התחמקות ממצוות המציאות, מרצון ההחלטה בשל פוליטיקה ריאלית, כביכול, עד שהפתרון בא כביכול “מאליו”.

דוגמא זו של מצרים מאַֹלפת. כל הפּרשה הארוכה והסבוכה הזאת לא ללמד על עצמה לבד יצאה אלא ללמד על הכלל כולו, על השיטה הפוליטית, בימים כתקונם ובימי רעש ומבוכה, על ה“טימפו”, על מדת הבהירות והמסקניות והנאמנות לעיקרים עליונים, שאתה מוצא בה…

ודאי אין הנדון דומה לראיה, לא הרי ארץ־ישראל כהרי מצרים. ארץ־ישראל פקדון היא בידי אנגליה לשם יצירת הבית הלאומי. המקלט האחרון והיחידי לעם ישראל, הקשור קשר היסטורי נצחי בארץ זו ושהשקיע בבנינה קרבנות ומאמצים לאין קץ, מתוך אמוּן ואמונה בממונים על הפקדון. יש בידי אנגליה לוותר כאן על אינטרסים, או על קצת מן האינטרסים שלה, אבל אין בידה לוותר על האינטרסים החיוניים שלנו, של נושאי זכות הבית הלאומי, על תקות גאולתנו והצלתנו.

ואף־על־פי־כן לא די בו בשקול־דעת פשוט זה בשביל להוציאנו מן הספק ומן הדאגה. אילו היה גורלם של בני־אדם, של עמים ומדינות, נחתך בימינו לפי מדת ההגיון והיושר – לא היינו חוששים לתוצאות המלחמה הכבדה לעתידנו בעולם, שהוטלה עלינו בימי הרעה האלה. עכשיו שלא ההגיון ולא היושר מכריע באותו משחק של ה“כחות” – הלב מלא דאגה רבה: מי יודע, אם יהיה ממש ואם תהא תכלית מהיום למחר במלחמה לשם קיוּם המנדט במלואו, ברוח הנחותיו ומסקנותיו הנכונות מאד־מאד של הקולונל מיינרצהאגן…

(“הארץ”, ט“ו אדר א' תרצ”ח).