רקע
משה גליקסון
מזוועות הימים

 

א    🔗

רושם בל ימחה, רושם מסתורי כמעט של “נורא־הוד”, עשתה ירושלים העברית ביום ג' זה לפנות ערב, בשעת לויתם של חמשת קדושי קרית־ענבים.

במשך שמונה־עשרה שנות השלטון הבריטי והמפעל הציוני המחודש בארץ ראינו כמה מחזות נהדרים־מזעזעים של התגלות רגשות־עם כבירים, עתים רגשות אבל ותוגה לשוֹאה כי באה, ועתים רגשי שמחה והתנערות לנצחון ולחג לאומי. אבל במשך כל השנים הרבות האלה, למן חורבן תל־חי ופרעות ירושלים, בפסח תר“פ, למן יום סאן־רימו באייר תרפ”א ועד היום הזה, לא ראינו אולי עוד בארץ מחזה נשגב של גלוי “השכינה” הלאומית לכל תקפה ותפארתה, כפי שראינוהו בירושלים בחמשה בכסלו זה. ירושלים השמיעה את קולה מתוך דממת־אבל כבושה. היה הוד־יקרות בתמונה זו של העיר המזועזעת־האלמת, השובתת שביתת אבל וזעם ומחאה, על כל בתי מסחרה, מלאכתה ומשרדיה, והמפיקה עם זה חרדה מתוחה ודרוכה עד מעמקי הנפש. ורוח מופלאה זו, שליכדה את ירושלים העברית, רבת הפנים והגוונים, לאחדות רגשית ורצונית אחת, התמזגה כביכול עם רוחו של הנוף הנצחי, רב ההדר והרזים, שנתגלה בכל תוגתו המצודדת לב ביום כסלו יפה זה בין הערבים. המוני ירושלים, רבבות בני העדות הרבות והמגוונות, שמילאו את חוצות העיר וכמה מלין בעיבורה, העידו על רכוז פנימי עילאי שלא מן הרגיל, על אחדות של נשמת אומה בשעת עליה, על סולידריות לאומית אמיצה כבירת־כח, אשר אמרנו כבר אבדה לנו לעולמים. הרחובות הדוממים־האבלים והמלאים עם זה אדם ככלוב מלא עוף נשמו כביכול את הסוד המתרחש במעמקים, את ההתמזגות השלימה של נשמת המונים, גברים ונשים, זקנים וטף, חרדים וחפשים, אשכנזים, ספרדים, תימנים, קורדים, אורפלים, וכו' וכו' – התמזגות באבל ובזעם משותף, באמונה ובתקוה משותפת, ברצון משותף, עז ואיתן כסלע. עדות אלמת זו לאחדותנו הלאומית היתה לא פחות נמלצה מן העדות, שניתן לה פה אחר כך בהספדים שנשאו הרב הראשי והמנהיגים הלאומיים על הקדושים החדשים. לב אחד, לב יהודי טהור, פעם בדבריהם של הרב הראשי רי"א הרצוג ומשה שרתוק, של הרב בלוי, של י. בן־צבי ושל חברי הנרצחים לקבוצה.

אם יש נחמה על הקרבננות הקדושים האלה ועל דומיהם – הרי מדה זו של אחדות לאומית שרשית־עמוקה, המתגלית לעתים בצרה, היא הנחמה.

אותה סולידריות לאומית, הרעידה בחוצות ירושלים בשדמות קרית־ענבים נשמות קרובים ורחוקים עד עמקי השיתין, לא מיסטית בלבד ולא רגשנית־ערטילאית היא. אחדותנו הלאומית ורצוננו הלאומי נתגלו למחרת האסון בצורתם הריאלית, בכל תקפם המעשי־הממשי.

עוד לא יבשו הדמעות הרותחות על החברים היקרים, שנפלו לפני בני־קין, וכבר נכנס חבר הקבוצות לעיין בהצעות בדבר חיזוקן של קבוצת קרית־ענבים וקבוצת “במעלה”. לא עברו עשרים וארבע שעות משעת האָסון, וכבר “הוחלט לגייס מספר אנשים מקבוצות שונות בעמק ובשרון לשם חזוק הקבוצה והמשכת עבודתה במקום, וכן לשם הגברת השמירה”. וגדולה מזו. נתבשרנו: תוקם “גבעת החמשה” בסביבת קרית ענבים לזכר חמשת הקדושים. ואוסישקין, שבא למחנה הקבוצה “במעלה”, לנחם את האבלים על מות חבריהם, שמע, כפי שמוסר עתון פועלי ארץ־ישראל, מפי בא־כח הקבוצה, כי “עד עתה היו אצלם חלוקי־דעות בדבר מקום התישבותם, והיו מתנגדים להתקשרותם להתישבות בהרים, אך עתה הוכרעה השאלה: נכרתה ברית־דמים בין הקבוצה לבין קרקע זו, וכל חבריה החליטו פה אחד על התישבותם במקום זה”. ונשיא הקרן הקיימת, שמצא בטוי הולם לצער הקבוצה ולצער האומה, הכריז: אין להפקיר מקומות, שנתקדשו בדם קרבנותינו, והבטיח ליתן את ידו למפעל, להמציא מכספי הקרן הקיימת את הקרקע ואל אספקת־המים לנקודה־המצבה.

היש “תשובה” טובה מזו להתנקשויות־הדמים של שונאינו?

מה טעם, מה ערך ומשקל לנגודים, לחלוקי דעות ולבבות, המתגלים בתוכנו בימי חולין וחטא, לעומת אותה הסולידריות הלאומית, המיסטית־הריאלית, המתגלית ותובעת את תקונה בימי נסיון, ימי פורענות והתנערות?


(“הארץ”, ח' כסליו תרצ"ח).


 

ב    🔗

…קול דמי אחינו צועקים אלינו מאדמת המולדת. אבל לא לשם מעשי־נקם. ארור האומר: נקום! חלילה לנו להשפיל את כבודנו היהודי־האנושי, לרדת לפראי־המדבר לעשות כמעשיהם. אבל לא ינוח ולא יפוייס הדם היקר, עד אם נמלא את חובתנו הקדושה לבוני־ציון, חלוצי התישבות הכבוש, השמים את נפשם בכפם יום־יום ליצור משען ומשגב חדש למאמצי הגאולה של עם ישראל. לא נצא ידי חובתנו בהמית־הלב, בסערת רגשות או בסערת דבורים בלבד. הדם היקר שנשפך שלשום על אדמת בית־שאן – אזהרה חמורה הוא לנו: אַל נתעלם מחובתנו למשמרנו החדש, רב התלאה והסכנה, בסביבה פראית־פרועה זו; אל נשכח, מה אחריותנו בפני אנשי המשמר, אשר עליהם תפארתנו והרהורי נחמתנו בימי הפורענות האלה. בעצם ימי הזועה ושגעון־הדמים יצאו לכבוש לנו במקום מוכן לסכנה ודאית נקודות־אחיזה חדשות למלחמת קיומנו ועתידנו. בשליחות היסטורית של עמם יצאו, ואחריותם אחריות בטחונם, קיומם ומשקם, על העם, על כולנו. אנו מתגאים בהם, אנו מתפארים במעשה הנועז של יצירת עשר־שתים־עשרה נקודות כבוש חדשות בימי הרעה האלה. אנו מעידים את בנינו הכובשים בשלום על צדקת מפעלנו וטהרתו, על האש הקדושה שבתנועת תחיתנו וגאולתנו. ואמנם שלשלת הנקודות האלה מזרחה לבית השיטה, זו שהיתה עוד לפני זמן מועט נקודת הגבול המזרחי, בואך בית־שאן, להתישבותנו, – שלשלת הנקודות האלה עד טירת־צבי הרחוקה והבודדה, הנתונה בעצם עביה של סביבה פראית־אויבת, מעידה עדות נמלצה על “עזות שבקדושה”, על רוח של חלוציות לאומית נעלה, ששום קרבן לא יכבד ממנה ושום סכנה לא תגדל בעיניה ביותר, ובלבד לעשות את מצותה ההיסטורית של האומה. וחלוציות מופלאה זו מחייבת את כולנו, לא לנו הצדקה להתפאר על המפעל, לשתף, כביכול, עצמנו בו בדבור־פה, אם אין אנו מוכנים לבוא לעזרתה של החזית במערכה הכבדה שהוטלה עליה. אנו, אנשי “העורף”, אין לנו רשות להחזיק טובה לעצמנו על העזתם הקדושה של אנשי ה“חזית”, כל עוד אנו עוזבים אותם לנפשם, לתלאותיהם ולסכנותיהם.

במסבת העתונאים מטעם קרן היסוד, שנתקיימה לפני זמן מה, נשמעה הקריאה הנמרצה לישוב לבוא לעזרתה של התישבות־הכבוש החדשה שלנו. אין הקומץ של תקציב־ההתישבות הרגיל, כפי שנתקבל בקונגרס בציריך, מספיק לצרכיה הדחופים, צרכי קיום וביצור ובטחון של התישבות זו. מאות אידיאליסטים נלבבים יכולים לשים את נפשם בכפם, לעלות למקום הסכנה ולהתבצר ב“חפירות־הגנה”; יכולים אחרים לסמן על מפות הארץ את מחנות האהלים וחוטי־הברזל הדוקרנים האלה כנקודות־ישוב חדשות – לא די בזה לשם ישובים שיש בהם ממש. ואין חובה גדולה וקדושה לצבור בשעה זו מחובת הדאגה לקיומן, לבטחונן להתבצרותן המשקית של נקודות־הכבוש האלה.

אין אנו יודעים, עד כמה הועילה אותה תביעה נמרצה של עסקני קרן היסוד; יש לחשוש שקריאת החרדה לגורלה של התישבות הכבוש אבדה, כנהוג, בסערת הימים האלה. הדם היקר, שנשפך עכשיו על אדמת בית־שאן, מוסיף תוקף־אימים לאותה תביעה. דם ברית הוא בינינו ובין האדמה הזאת; אַל נפר ואַל נחלל את הברית.

אולי בידנו הוא לדאוג לכך, שקרבן זה יהיה האחרון בחבל הכבוש של בית שאן.

שלשלת הזועות מוסיפה חוליות על חוליות. אחרי השבוע של זועת קרית־ענבים בא השבוע של זועת ירושלים. ומי יודע, איזו משתי הזועות האלה קשה לנו יותר. גדול הכאב על אסון קרית־ענבים, וגדולה החרפה של מעשה ירושלים. ומה נגיד ולא הוגד אף בזה? מה נוסיף על דבריהם וכרוזיהם הנמרצים של מוסדותינו הלאומיים העליונים, של ההנהלה הציונית והנהלת הועד הלאומי? הישמעו דבריו של סופר יותר משישמעו דבריהם של מנהיגים מוסמכים־אחראים? היש יותר משקל לארגומנטים של איש “מן הצד” משיש לדברים הנוגעים אל הלב מפי האב השכול, ר' דוד ילין? וכי לא די באותו ה“לאו” הנמרץ, שהוד קולו נשמע מלהבות אש והולך מן העולם עד העולם: “לא תרצח!”, – וכי לא די בקדושת שמו של ישראל, בקדושת יסורינו ועצמותנו הרוחנית־המוסרית מדור לדור, בשביל למנוע מאתנו זועה זו?

הרגשת הלב אינה נותנת לבוא, בענין מחריד זה, בנמוקים מעשיים של תועלת והפסד. צרמו ופגעו הדברים, שנאמרו באחד מעתונינו על “ההתנגדות הנפשית למעשי נקם, אשר באו שלא לצורך”. היש מקום לעצם האפשרות של “צורך” כזה? ואילו היינו יכולים לקנות לנו את ה“נצחון” או את השלום במחיר זה של דם נקי – האומנם היינו נשמעים ל“צורך”, היינו מתכחשים לנפשנו, היינו מזהמים את דמות דיוקנו של ישראל בדם? הכזה יהיה קיומנו הלאומי? האין בדרך זו משום זעזוע יסודות ועקירת שרשים, משום שריפת הנשמה הלאומית"

“אם זהו המשיח – ייתי ולא אחמיניה” – ידועה מימרא זועמת זו שהשמיע אחד־העם בשעתו, כשנמצא בפעם הראשונה במחננו מי שראה “צורך” כזה. ואין הדברים האלה מליצה של רוגז בעלמא. מפי אחד מאנשי הרוח שלנו בא לידי לשמוע בימים האלה דברי תהיה וספק על עיקר “התחיה הלאומית”, אם כזו תהא דרכה.

לחשש זה ודאי אין יסוד. יהיו מי שיהיו עושי הנבלה בירושלים ונבלות אחרות כיוצא בה – אין אחריותם על הצבור כולו, וּודאי אף לא על איזה צבור חלקי שהוא בישוב. היו בתוכנו שבקשו להתנחם: ודאי אין אלה אלא מעשי פרובוקציה מן החוץ. ואמנם שמועות כאלה פשטו תיכף למעשה המתועב. הלואי שלא תהא זו אשליה עצמית. הלב שוטה הוא ומבקש תמיד נחמה ותקוה, אף בשעה שאין שום יסוד ממשי ל“תקוה”. אבל כשם שאין ממש, כנראה, בגירסא זו של פרובוקציה, כך ודאי אין ממש בהנחה, אשר ממשלת הארץ נוטה לה, כאילו כאן לפנינו “ארגון” של פושעים, כנופיא יהודית מאורגנת לשם מעשי טירור בערבים. ואף־על־פי־כן גדולה הכלימה. גדולה הכלימה, שנמצאו יחידים מישראל, שהתפרקו את עדיים מהר חורב, את ה“לא תרצח!”, מטעמים אידיאליסטיים, כביכול.

היו ימים, שמשורר האומה הגדול שפך את חמתו על “עם עברתו וחמלתו”, הפושט את צוארו לשחיטה כעגלי הטבחה הללו. הזעם הלוהט על עם שפל רוח וברך, שנושן במכאוביו והשלים עם חיי בשתו ואינו יודע אפילו להתקומם נגד רוצחיו־מעניו, הוא אחד המוֹטיבים הנמרצים ביותר בשירתו של ביאליק. הימים ההם, ימי עיר ההרגה, עברו לבלי שוב עוד; “עגלי הטבחה” נעשו בינתים בני־אדם בעלי קומה זקופה, היודעים להגן על חייהם ועל כבודם. ויותר מכל יודע חלוצה של האומה השבה לתחיה, הישוב העברי בארץ, כבוד לאומי מהו וגבורה לאומית מהי. במשך החדשים הרבים של התקפות־הדמים בארץ ידע הישוב לעמוד בכבוד במערכה וגילה גבורה אנושית־אמתית, זו שיש עמה מכבוש היצר ומהכרת חובה מוסרית עליונה. במשך ימי הרעה האלה ידע הישוב להבחין בין התגוננות ובין מעשי נקם והתקפת חפים מפשע, ידע לקיים את זו ולפסול את אלה.

האמנם זע עכשיו דבר־מה בלבו וברוחו של הישוב, האומנם עורער יסוד מוסרנו הקבוצי, תש כחנו המוסרי?

היה לא תהיה כדבר הזה. הישוב העברי בארץ לא יתן את ידו לתורת השקר, תורת האלמות והרשע, הרווחת בימים האלה בסביבתו הוא ובעולם הגדול בכלל, ולא ישלים עם מעשי פשע של יחידים מטורפים, אוֹבדי דרך ושכל. לא נהיה עוד לעולם לא עגלי־טבחה ולא טבחים, לא נצא בדרכה של הברבריות המודרנית.

דרכו של הישוב תהא דרך הגבורה העילאית של התישבות־הכבוש ולא דרך הגבורה הטמאה של שופכי דם נקיים.


(“הארץ”, ט“ו כסליו תרצ”ח).


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!