קשה, קשה מאד לכתוב בשעה רותחת וצווחת זו על אותו הנושא האיום, הלוחץ את הלב כמו בצבת של ברזל; אבל קשה עוד יותר שלא לכתוב על נושא זה, להחניק את הכאב שבלב ולהפנות לנושא אחר מנושאי השעה.
מיום שהתחוללה, לפני עשרים וששה חדשים ויותר, השואה הגדולה והופקרנו לכחות־השחור של שנאת־פראים ותאוות־השמד, אשר סביב שתו עלינו לסכל את תקות גאולתנו והצלתנו האחרונה במולדת ולהטביעה בדמנו – מאז ועד היום עברו עלינו יסורים ופגעים ואסונות מרבה להכיל, אבל אף בימי הרעה האלה היו לנו אך שעות מעטות כשעה זו לסערת־רוחות כללית־מעמיקה בישוב, לזעזועי המונים, למפלגותיהם ולפלגותיהם, עד עמקי מצולותיה של הנפש. סבך של פגעים, של תקלות וסכנות ודאגות חמורות ליום מחר ירד עלינו פתאום עם אסון ראש־פנה כברד־אבנים, ואחריתו מי ישורנה.
לא היתה לנו, לכאורה, כשעה הזאת שעה של סולידריות פנימית, של שותפות־גורל מכרעת ומכנעת, של כאב וזעם לאומי מאחד בשעה זו; ועם זה לא היתה לנו כשעה הזאת שעה הרת סכנות של פירוד לבבות ודרכים, של העדר לכוד ומשמעת לאומית, של מחלוקת פנימית, של תגובה היסטירית, שאין עמה שקול־דעת והכרת אחריות, לזעמה של השעה.
הישוב מאוחד קודם־כל בהשתתפותו העמוקה בגורלו הטראגי של הצעיר האומלל, בהרגשת הזועה בפני המערכה האחרונה של דרמה אנושית מסעירה. הוא מאוחד ביחסו האנושי־היהודי המכריע, פרי מסורת מוסרית עתיקת־ימים, שהובלעה בנפשו ובדמו, למיתה בידי אדם בכלל, למיתת בית־דין בפרט ולמיתה על חטא שבמחשבה שלא יצאה לכלל מעשה ביחוד; הוא מאוחד בהרגשת הצער והכאב על לקוי שורת הרחמים במסבות המיוחדות האלה, שהיו מחייבות מכל בחינה אנושית אפשרית את מדת הרחמים והחנינה יותר מאשר בכל הזדמנות אחרת.
שלמה בן־יוסף לא היה פושע שטבעו בכך, לא היה אדם בעל יצרים שפלים, שפגיעתם רעה בחברה האנושית ואין להם תקנה אלא חבל התליין. אדם אומלל היה, תועה ואובד דרך במבוכת הימים האלה, קרבנם של שעה טרופה בעולם ושל גורל עמו, האומלל והמעונה שבין כל העמים אשר על פני האדמה. הצעיר האומלל הזה, אשר הרוב הגדול והמכריע של הישוב ושל עם ישראל בעולם פוסל אמנם את דרכו ואת מעשהו, זכה בכל־זאת לסערה של סימפתיות בישוב ובתפוצות ישראל. כי על כן עשה מה שעשה מתוך אידיאליזם מוטעה, מתוך דגש לאומי, שסולף בתוקף מציאות אכזריה, מתוך אהבת־קרבן של אדם נלהב ומסוער, אשר הרגשת הכאב על יסורי עמו והקצף על מרדפיו־מרצחיו סלפו את דרכו והעבירוהו על דעתו. התנהגותו הנאה בשעתו האחרונה־האיומה, אומץ־הרוח הכביר, שגילה בפני התליין, מעידים עדות שאין להזימה על כח מוסרי חשוב.
בן עשרים ואחת היה האידיאליסט האומלל התועה הזה, אשר חרף את נפשו למות מיתה מנוולת על “חובה” לאומית מוטעית. פירושו של דבר: הוא גדל ועמד על דעתו בתקופה טרופה של מלחמות ומהפכות וזעזועים ופריצת כל הגדרים של מוסר ומסורת־תרבות; הוא נשם משחר טל ילדותו את האויר הטמא של “אירופה” המודרנית, אירופה של “דיקטטורה”, של התעמרות אדם באדם ועם בעם; הוא ראה בעיניו את ענות עמו ויסוריו, הגדולים מני ים. ההתעללות הבהמית באחיו מצד בני “הגזע העליון”, רדיפות אכזריות ושפלות תהומית, אשר ההיסטוריה של ימי הבינים מליטה נוכחן את פניה בבושה, מעשי חמס ואלמות של חיות טרפניות־דורסניות, גזל משפט־אדם וכבוד־אדם, שפיכות דם נקיים – אלה היו לחם חוקו ואויר נשימתו של הנער והבחור היהודי בשנות העשרים והשלשים למאה העשרים הזאת. אין אנו חיים בחלל ריק מאויר. האטמוספירה אשר מסביבנו טובעת בנו את חותמה, ביודעים ובלא יודעים. האמונה באדם ביצר לבו הטוב, בקדושת כבודו וחירותו האישית, בשלטון הצדק והיושר בעולם לא יכלו להכות שרשים בלבו של הנער הסלוצקאי, בן האומה הנרדפת על צואר כחית־ציד. אבל דבר־מה מן האידיאליזם היהודי הנצחי, מן התקוות והיעודים הלאומיים־האנושיים, לחש והמה בלבו בתוך חשכת־תהומות של הדור. הוא עלה אל ארץ “ביתו הלאומי” של עמו, על מנת להצטרף לבוני המולדת. אבל גם כאן מצא אש של שנאה וחמת־נקם לוהטת מסביב, פראי המדבר מתנקשים בחייהם, בפרי עמלם הכשר בתקות עתידם של אחיו – ואין עומד בפרץ במדה מספיקה ובכשרון־המעשה המספיק. הוא ראה, שיד רשעים ומרצחים רוממה, ויד השלטונות קצרה לשבור את זרועם ולהגן על אנשי השלום והעבודה, ואף אין נותנים להם לאלה להגן על עצמם, על חייהם וחיי טפם, בנשק בפני מרצחים מזוינים; הוא ראה ושמע יום־יום ושעה־שעה את מעשי הדמים של הכנוּפיות השכירות והמשתוללות בארץ ובסביבתו הקרובה ביותר – ולבו התחמץ בקרבו. האמונה בכשרונם, ואולי גם ברצונם הטוב, של השלטונות לעמוד בפרץ ולהשיב את השלום ואת הבטחון לארץ האומללה נכרתה מלבו. אבל הוא לא מצא את הדרך הקשה, הארוכה היחידה, למעשה הבנין והגאולה, – את דרכם של אנשי חניתא, טירת צבי ושאר נקודות־הכבוש בחזית־האש של התישבות הגבורה, רוח תועה השיאתו, כדוגמת קומץ צעירים אחרים, בני גילו ונטיותיו, לבקש דרך אחרת, דרך גמול ונקמה. ודאי: רוח זו רוח עועים היא, ודרך זו – דרך תועים היא. דרך התגובה האימוציונלית הסמויה, שאין עמה לא שקול דעת וחשבון מעשי ולא משמעת לאומית, היא קודם כל חטא לאומי כבד. אבל יש להטיל ספק בדבר, אם אפילו בניו של עם בריא, איתן ושלם כעם האנגלי, למשל, שלא טעם יסורי גיהנום של “גלות” ויסורי בנין של “בית לאומי”, היו עומדים כולם במבחן קשה במסבות כאלה. הן יש שאף אנשים אנגלים מתקוממים, מתוך הרגשה אנושית פשוטה, נגד מצב הענינים העלוב, הקיים בארץ, ומדבריו הנמרצים של ציר בית־הנברחים הבריטי, איש היוֹשר החברתי הנעלה, המפקד וודג’בוד, שקרא לישוב העברי בארץ ליטול את גורלו בידו ולהגן על עצמו בנשק, יכלו צעירים נלהבים להסיק מסקנות לפי דרכם נגד שיטת ההבלגה והמשמעת הצבורית המקובלת בישוב.
בן־יוסף לא רצח נפש. ורגלים לדבר – רבים בישוב העברי בטוחים בזה בטחון גמור, ודומה, שפרטים מסוימים של המעשה מאשרים הנחה זו – שאף לא התכוון למעשה רצח. על־כל־פנים לא נפגע איש ולא ניזוק דבר. ואף־על־פי־כן בא פסק הדין החמוּר, פסק־דין של מיתה בתליה. אין להתפלא אפוא שעורר תמהון וצער בישוב העברי כולו.
אין משיבים על החוק; אין משיבים גם על הרע ההכרחי של תקנות שעת חירוּם, של מצב צבאי ובתי־דין צבאיים. ואף־על־פי־כן חרדו הלבבות וסוערו הרוחות לפסק־הדין החמור על שלמה בן־יוסף. ההכרה המשפּטית־המוסרית של היהודי, שבעצם לא השלימה מעולם, אף בימים קדומים, עם מיתות בית־דין (“סנהדרין ההורגת… אחד לשבעים שנה נקראת חובלנית; רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילוּ היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם”), לא יכלה להשלים עם פסק־דין של מיתה על מחשבת־פשע, שלא יצאה לכלל מעשה. דעת הקהל היהודית התקשתה למצוא במקרה זה צדוק מוסרי־מעשי לשמוש בתקנה החמורה של שעת־חירום, שכל עיקרה לא באה אלא לשם מלחמה בכנופיות המרצחים ומניעת ההתפּשטות של מעשי טירוֹר. הרי הישוב העברי בארץ, הצטיין והשתבח בפי רבים בכל ימי הפורענות האלה, חרף חטאיהם וכשלונותיהם של יחידים מעטים, בגבורתו המוסרית, בכבוש יצרים של נקמה, ב“הבלגה”, שכבר נעשתה מונח מקובל בלשונות שונות, ודאי אינו זקוק למדה זו של “השפעה” בדרך הענשים החמורים הקיצוניים, “למען ישמעון וייראון”. ולא עוד אלא שמדה פאטאלית זו של “שווי־משקל”, הנוהגת בדרך כלל בארץ זו לאסונה הגדול והמגיעה לפעמים עד כדי משפּט אחד לפושעים־מרצחים, המזעזעים את שלומה ואת יסודות קיומה של הארץ, ולעבריינים מהכרח מן היהודים, – מדה זו עשויה להביא לידי פעולה הפוכה מזו שאליה מתכוונים. כל כמה שמעציב הדבר, הרי יתכן, שימצאו צעירים יהודים, חמומי־מזג ותועי־דרך, שיראו דוקא במדה זו עדוד מוסרי לעצמם וראיה לצדקת “שיטתם”. המשטר הצבאי ובתי־דין צבאיים שבארץ לא באו לשם מלחמה ביהודים. לא היהודים הם, ולא מהם יצאו, מסכני השלום הצבורי, מסכני חייהם ובריאותם של יהודים, אנגלים וערביים גם יחד, ולא הם הראויים לכתם זה של מיתת תליה למען שלום הצבור. –
וכך חרד והזדעזע הישוב כולו, על כל חלקיו ומפלגותיו, ואף מתנגדיה החריפים־הקיצוניים של שיטת הנקמה בכלל, לפסק־הדין החמור, לפרספּקטיבה המדכאה של תלית יהודי בארץ־ישראל מטעם בית־דין (בפעם הראשונה לאחר חורבן הבית! כפי שהטעים סניגור הנאשם, הד"ר ג’וזף, בשעת בירור הדין) למען שלום הארץ, – הזדעזעו תפוצות ישראל, הזדעזעו מוסדותיהם המרכזיים והמקומיים של התנועה הציונית והישוב: הסוכנות היהודית, הרבנות הראשית, הועד הלאומי לכנסת ישראל, עיריות ומועצות מקומיות, מוסדות תרבות גבוהים, וכו' וכו'. מאמצים עצומים נעשו, בירושלים ובלונדון, לעורר את מדת הרחמים, להציל את הנפש הרכה ממיתה מנוולת, להסיר את כתם התליה מעל הישוב. רק מקצת מן המקצת מן המאמצים והנסיונות המרובים האלה נתפרסמו בקהל. כל זה לא הועיל. (אף בשעה קשה זו חובה עלינו לציין, לצערנו ולחרפתנו, כי קלות־הדעת המפלגתית של צבור אחד מסוים לא נמנעה אף בשעת האסון והכאב הכללי מלעשות את חשבונותיה הספציפיים עם מתנגדיה, לא נמנעה מלהוציא דבּה על ראשי הצבור ומוסדותיו, ואף הרב הראשי לארץ־ישראל, זה איש הרוח והלב הגדול, אשר לא נח ולא שקט בכל ימי הרעה האלה והקדיש מאמצים לא־אנושיים להצלת הנדון, לא נוקה משבט פולמוסם הנקי).
לא הועילו כל המאמצים וההשתדלויות. ננעלו שערי הרחמים, ננעלו שערי ההגיון ושקול־דעת מעשי, ננעלו גם שערי האינסטנציות המשפּטיות. יצוינו לזכרון האיטאפות האחרונות של מאמצי ההצלה. יום אחד לפני הוצאת פסק־הדין לפועל חרדה דעת־הקהל לשמועה, כי נתגלתה עדות חדשה, השופכת אור חדש לגמרי על כל אותו מאורע, והסניגור של הנדון פנה בבקשה למי שצריך, שישובו לעיין בדין לאור העדות החדשה. הבקשה נדחתה. ביום האחרון פנה הסניגור למועצת המלך בלונדון, על יסוד תקדימים דומים, בבקשה להרשות להביא את הענין לבירור אחרון לפני המועצה. ה. מ. הנציב העליון נתבקש, כפי שהודיע ד“ר ג’וזף, לעכב את הוצאת פסק־הדין לפועל ליום אחד, עד שתתקבל הפקודה בדבר עכוב ההוצאה לפועל מאת מועצת המלך. הבקשה לא נתמלאה. ה. מ. לא היה מוכן להתערב בדבר. ד”ר ג’וזף מודיע: “אני מבין שמועצת המלך הודיעה לה. מ. בטלגרמה, כי הניירות בדבר בקשה לרשיון ערעור מוגשים זה עתה אל מועצת המלך”. ואף־על־פי־כן לא עוכבה הוצאת פסק־הדין לפועל.
דומה כאילו היתה סכנה צפויה לשלום הארץ הזאת ולשלטונה, אילו היה בן־יוסף חי עוד יום אחד בבית הכלא בעכו…
לא הועילה גם הבקשה הטלגרפית של האם האומללה לימים מספר של ארכת־התליין, כדי שתספיק לבוא להפרד מאת בנה טרם יעלה לגרדום.
דעה אנושית מקובלת היא, שיש להקפיד ולהזהר, על גבול החיים והמות, שלא לפגוע חלילה ברשותם של החיים אף כמלוא נימא. אסור להקל להולך למות את מכאוביו ויסוריו, כשיש לחשוש, שמא יקצרו אמצעי ההקלה את חייו כהרף עין. כיוצא בזה מקפידים, כנראה, שלטונות הארץ הזאת, שלא לנגוע חלילה ברשותו של המות ולא לחסר את נחלתו כשעה קטנה…
וראוי לציין גם את הפּרט האפייני בדבר ה“וידוי”. כשנתבקשה הרבנות בחיפה לשלוח בלילה האחרון לחיי בן־יוסף רב לבית האסורים בעכו, לעודדו לדרכו האחרונה ולשמוע מפיו את “ודויו”, כנהוג, הודיע הרב בחיפה ואחריו הרב הראשי לארץ־ישראל. שאין עסקי אבלות והדומים להם נוהגים בראש־חודש, שהוא יום חג ושמחה לפי דת ישראל. הוצאת פסק־הדין לא נדחה למחרת החודש, ובן־יוסף הוצא להורג בלי הנחמה המעטה האחרונה של ודוּי ודברי עדוּד של רב, בלי שניתן לו לראות בשעותיו האחרונות פני יהודי, ידיד או קרוב וגואל… אותו בוקר ניתנה פקודה, שלא ליתן ליהודים להכנס לעכו עד שעה תשע וחצי לפני הצהרים. ואף הדרך בין טבריה לראש־פינה, מקום קבורתו של בן־יוסף, נסגרה בשעת ההלויה בפני נוסעים יהודים, ורק לשליחי העתונים המעטים ניתן, על־פי רשיון מיוחד, ללכת לראש־פינה להשתתף בלויה. עד כדי כך החמירו בהלכות קבורה של הרוג מלכות זה.
ואנו נזכרים: ימים ספורים קודם לכן נפלו שנים מאנשי כנופיות המרצחים בשעת התנגשות־התנקשות בשומרי הבטחון ליד גבול הצפון. ולמרצחים האלה נערכה לוית כבוד ופאר בצפת העיר, בהשתתפות הצופים הערביים, תלמידי בתי־הספר הערביים וקהל גדול. ואישיות רשמית, ראש עירית צפת, בראשה. אותה לוית־פאר, מתן כבוד והערצה פומבית למרצחים, הותרה בצפת הפרועה. מה שאין כן לויתו של הצעיר האומלל בראש־פינה האומללה. המקרה רצה, שערב היום המר והנמהר הזה בקרו באי־כח היהודים בגליל העליון, ובכללם גם באי־כח ראש־פינה, אצל סגן מושל המחוז בצפת, והלה “מסר לבאי־כח היהודים את השתתפותו בצערם על הקרבנות האחרונים שנפלו בגליל וציין לטובה את התנהגות היהודים בימי מבוכה אלה…”
לא לשם פולמוס נאמר כל זה; אין בנו בשעה זו מחדוות הקרב. אבל אין אנו יכולים, אין אנו רשאים להאפיל על הרגשות הלב; אין אנו רשאים להתעלם מן הסכנות הצפונות לנו בהרגשות מרות אלה. לא אשמתנו היא זו, אם יחסי האמון והאמונה של הישוב ושל עם ישראל בעולם לאנגליה ולשליחיה בארץ. לחכמתם הפוליטית ולרצונם הטהור, עומדים יום־יום במבחן חדש. יש סכנה, למה נכחד, לתגבורת של נטיות אנטי־אנגליות בתוך חלק מצבורנו. השמשות המנופצות בבית הקונסול הבריטי בקוֹבנוֹ הן הוכחה ראשונה לדבר.
אנו מוקפים אויבים בנפש בעולם כולו, ואף במולדת, בארץ מקלטנו וגאולתנו האחרונה. אנו זקוקים, גם מבחינה נפשית גם מבחינה מעשית, למקצת ידידות, ליחס אנושי כלשהו של טאקט וכבוד מצד אותה האומה, אשר אלהי ההיסטוריה הטיל עליה את תפקיד הכבוד לשמור על יחסי שלום ויושר בין עם לעם ואשר גורלנו וגורל “ביתנו” קשור בגורלה קשר בל ינתק. בתוך האוירה של פסימיזם ושנאת־אדם לא יצמח הפלא של תחית אומה וארץ. האטמוספירה של אמון ואמונה בינינו ובין העם השליט בארץ הזאת הכרח הוא לנו, וברכה בה גם לעם ההוא. ואי־אפשר לה לאטמוספירה זו בלי הרגשת טאקט, בלי הבנה ורצון טוב. ולא הצד החלש בלבד מצוּוה על הטאקט ועל הרצון הטוב. מעשה בן־יוסף אינו מעיד לא על הבנה ולא על רצון־הבנה. דבר “נוח” הוא לשחות עם הזרם, שהציף בימינו את העולם כולו; אין יחס החבה והכבוד לעם ישראל דבר שבמוֹדה כיום. כשאירע הנס ובעצם ימי הרעה האלה התעורר אחד המעטים, אשר בידו גם כח שלטון גדול גם מדה גדולה של יושר אנושי, וקרא לבאי־כח עמים וממלכות לטכס עצה, מה לעשות לרבבות פליטי חרב ורדיפות המבקשים מנוח לכף רגלם, – כשהזמין רוזוולט לועידת איוויאן לתקנתם של מאות אלפי היהודים, פליטי גרמניה ואוסטריה ושכנותיהן, נענתה אנגליה להצעה ומינתה לשליחה את החבר האנטיציוני המובהק שבממשלתה, את לורד ווינטרטון, הרואה תפקיד־חיים לעצמו לסכל את תקוותיה של הציונות ולסייע לאויביה הערביים, כאילו התכוונה לנעול דלת מראש ובהחלט בפני כל תכנית של עלית פליטים לארץ־ישראל.
האין בכל זה מאותות הזמן, סימנים מבשרים רעה ל“יחס”? האמנם אין בכל זה אלא דבר שבמקרה, בקוצר דעת והבנה, בהעדר שיטה, בהיסח־הדעת של שעה טרופה וכבדת דאגות וטרדות?
אכן, סבך חדש של פגעים, של תקלות ודאגות חמורות, ירד עלינו בימים האלה, ואנו נתבעים לזהירות מרובה, לדעה צלולה ולשקול־דעת מעמיק שלא נלך אחרי הרגשות סמויות שבלב. הללו יועצים גרועים לעם עני ודל בימי הרעה האלה.
(“הארץ”, ב' תמוז, תרצ"ח)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.