לפני שבועים, כשהחרידתנו זועת המערכה האחרונה של הדרמה ראש־פינה־עכו, וסערת־רוחות קמה בישוב, על כל מפלגותיו ופלוגותיו, היתה לרבים מאתנו הרגשת־נחש כבדה: הנה הועמדנו בפני סבך חדש של פגעים, של תקלות וסכנות ודאגות חמורות ליום מחר, ואחריתו מי ישורנה. ידענו: אנו נתבעים לזהירות מרובה, לדעה צלולה, לשקול־דעת מעמיק, שלא נגרר אחרי הרגשות סמויות שבלב ולא נביא אסון על עצמנו.

לא עברו ימים מועטים – וחששותינו הקשים ביותר נתאמתו. אַל נרמה את עצמנו ואַל נעשה שקר בנפשנו. אנו צריכים בימי הרעה האלה למדה גדולה של גבורת־אמת: במשך הימים המעטים האלה נטרפה עלינו המערכה, מערכת הכבוד והגבורה, הושלכנו אחורנית, נתערערו עמדות גדולות וחשובות שלנו, והסכנות לקיומנו ולעתידנו בארץ הזאת הולכות ומחמירות.

ולא נועיל ולא נקל לעצמנו, אם נתעלם מן הסכנות האלה.

עשרים וששה חדשים ויותר החזקנו מעמד במערכת־האימים. נתגלינו לאפתעתם של ידידים ואויבים, לקורת־רוחם של אלה ולחרון אין־אונים של אלה, כעם גדול, עם חכם ונבון, כביר כח ורוח, היודע למשול בגורלו ולעמוד בפני כל סכנה ומזימת כליה. ידענו לעמוד בפני שנאת פראים יוקדת ותאות־השמד, בפני מעשי דמים והרס לאין קץ, לעמוד במבחן הכבד של קרבנות נפש ורכוש ופרי מאמצי יצירה לאין גבול, התגברנו על יסורים ופגעים ואסונות מרבה להכיל, ורוחנו לא נפל ורצוננו לא נשבר ודגלנו לא נכתם לא בפחדנות ושפלות־ידים ולא בתועבות־נקם של פראי המדבר. החזקנו מעמד מעטים כנגד רבים, ״חלשים״ כנגד ״גבורים״, אנשי האת והמעדר כנגד אנשי הסייף והרובה והפצצות, שום נקודת ישוב ותרבות שלנו לא נחרבה ולא נעזבה בימי הדמים, ולא עוד אלא שהוספנו בעצם הימים האלה עשרות נקודות־כבוש חדשות בחזית האש של גבולות המדבר.

פרשת הגבורה של התגוננות הישוב בעשרים וששת החדשים האלה, התגוננות אמיצת־רוח ונקית־כפים, שלא הוכתמה במעשי נקם ולא נגעה לרעה בחפים מפשע; הגבורה השקטה, השתקנית והמתמדת של הפועל והאכר, של השומר והשוטר, של הנהג והנוטר העברים בעריה ובכפריה של הארץ, בנקודותיה המבודדות והמרוחקות, בכבישיה ובשביליה; פלאי האומץ והמאמצים של ״התישבות הגבורה״ בקצה הצפון, בעמק בית־שאן ובעמק הירדן – האין בכל זה מאגדת פלאים של חלום וחזון נעלה בימי השפל והדלדול האלה בעולם? הרבים הם בימינו מפעלים של גבורה טהורה כמפעלים האלה? יש בה בפרשה נהדרה זו של עמידת הישוב במערכת שנות תרצ״ו־תרצ״ח כדי לגדל את כבודנו בעיני אחרים, והעיקר: בעיני עצמנו, כדי לעודד את הרוחות ולחזק את האמונה, שנתרופפה אולי בלב רבים מתוך עמל נמלים ויסורי בנין מתמידים־מדכאים במשך עשרות שנים. וסימן טוב הוא לנו, שכל זה היה בעינינו כמעט כדבר טבעי ומובן מאליו; פועלינו ונהגינו, שוטרינו ונוטרינו ידעו לעשות את חובתם בלי להחזיק טובה לעצמם, ידעו לחיות בשתיקה ולמות בשתיקה, ידעו לעמוד בכל נסיון קשה, ולבם ורוחם היו אתם כתמול שלשום. עמדת כבוד זו של הישוב היתה לנחמה ולמשיבת־נפש להמונים מישראל בימי החורבן והזועה האלה בתפוצות הגולה: אין האומה יתומה, שאלה הם בוני עתידה; אין הדור יתום, שזהו הנוער שלו.

והנה נהפך עלינו הגלגל. נטרפה עלינו מערכת הכבוד; נתערערה עמדה גדולה של נחמה ותקוה. נמצאו בחורים מישראל בארץ־ישראל – בחורים מעטים אולי לפי הערך: תמה אני, אם מספרם מגיע לשני אחוזים מן הנוער העברי בארץ, אבל פעלם ו״הדרם״ התחילו מתבלטים להוותנו מאד־מאד, – אשר אותה גבורה צנועה־שקטה, שאין עמה מן הרעש ומן ההוד של גבורה חדשה, ״ממלכתית״, לא לקחה את לבם. הללו מאסו בדרך הארוכה ורבת־הקרבנות של התגוננות טהורה וכשרה וסמכו את ידם על הדרך ״הקצרה״ של ״פעולת־מישרין״, של מעשים מזהירים־מזעזעים, של מעשי־נקם ללא הבחנה בין מרצח לחף מפשע. ואשר יגורנו בא לנו: קרבנה הראשון של רוח עועים זו, קצו המר והנמהר של שלמה בן־יוסף, זה האידיאליסטן התועה, שהלך לתומו אחרי אמונה מסולפת ובחר, לאסונו ולאסוננו, בגבורה מוטעית, הוסיף תוקף ומראית־עין של ״קדושה״ לאותה רוח רעה. שגיאתם הפטלית של השלטונות, שלא השכילו לאחוז במדת הרחמים במסבות שהיו מחייבות מדה זו יותר מאשר בכל הזדמנות שהיא, אותה המדה המדהימה של קוצר־ראות, המיוחדת לשלטונותיו והמביאה אותם לנהוג על־פי העיקר הגלמי־הפורמליסטי של ״שויון״ אף בשעה שהוא נהפך מן העיקר המשפטי של שויון בפני החוק לעיקר פוליטי של ״שווי־המשקל״ – אותה שגיאה התנקמה לא בבעליה אלא בנו… כרוזיהם הנמרצים ואזהרותיהם החמורות של מנהיגי הישוב והתנועה לא הועילו. אנשי הגבורה ״הממלכתית״ העילאית, הפוסלים, יחד עם עיקר ההבלגה וההתגוננות הטהורה, כל מרות לאומית ומשמעת לאומית ואינם מודים אלא במרותו של מנהיג ובמשמעת לפקודותיו, ודאי אינם נזקקים למצוותיהם ולבקשותיהם של המנהיגים ״הבוגדים״, של ההנהלה הציונית, הועד הלאומי לכנסת ישראל, הרבנות הראשית, העיריות והמועצות המקומיות. אין שום יסוד להטיל את האחריות למעשי הטירוף החדשים על המפלגה הריביזיוניסטית, כולה או רובה. אין להתעלם מן העובדא, שבשעת לויתו של בן־יוסף דבר בא כחה הרשמי של המפלגה בפירוש על הפרת המשמעת המפלגתית, שהיתה במעשהו של בן־יוסף. שלטונות הארץ, האומרים להלחם במעשי טירור מצד יהודים בדרך הפשוטה של מאסרי עסקנים ריביזיוניסטים בסיטונות, מקילים לעצמם יותר מדאי את תפקידם. רבים מאלה פוסלים, כידוע, מעשי טירור, אם כי מתנגדים הם, מטעמים ״טכסיסיים״, להכרזות ולהתחיבויות מפורשות על כך, העשויות, לדעתם, לעודד את הטירוריסטים הערביים ולהזמינם, כביכול, להמשיך את מעשיהם. אבל אם אין המפלגה הריביזיוניסטית אחראית במישרין למעשי־הטירור, שמיחסים ליהודים, הרי היא אחראית ואחראית לערעור המשמעת הלאומית והציונית בישוב. את העובדא המדאיגה, שחוגים מסוימים בישוב מזלזלים במוסדותיו המוסמכים העליונים ובמצוותיהם, בועטים בכל מרות צבורית ומוכנים ליתן יד לכל פירצה ומגמת ״שבירה״, להרבות הפקרות והתרוצצות אנארכית בחיינו הצבוריים – את העובדא המדאיגה הזאת יש לזקוף במדה מרובה על חשבון ״החנוך״ הריביזיוניסטי.

ולא זו בלבד אלא שאת השפּעתו של ״חנוך״ זה אתה מוצא במדת־מה גם בכמה חוגים, שבעצם אין להם דבר לדוקטרינות ולשאיפות הפוליטיות של ריביזיוניסטים ולא ענין במלחמותיהם הצבוריות, ולכאורה הם רוצים, כשאָר חלקי הצבור, בשקט וביחסים הוגנים בין המפלגות השונות, והם עצמם נמנים על מפלגה ממפלגות־הסדר האזרחיות. יש מדת־מה של סימפתיה, ופעמים אף של עדוּד לריביזיוניסטים בתוך חוגים, שלכאורה היו צריכים לראות עצמם אחראים למצב בישוב ובתנועה, לפסול את דרכי ה״שבירה״ ופריקת עול של משמעת לאומית ולהתרחק מכל מה שעשוי לחתור תחת יסודותיה ומוסדותיה של משמעת זו.

אותה חבּה משונה לריביזיוניזם ולדרכיו לא היתה כדאית, ככל תעיה משונה אחרת של הטעם הטוב, לעורר ענין מיוחד, אלמלא הסכנה שיש בה בימי המבוכה האלה. לקוי חוש הראיה והפרופורציה – אף זו אחת ממחלותינו ״הלאומיות״ – סייע לכך, שאותה מדה של תגובה היסטירית למאורעות השעה, שכבר גרמה לנו צרות ורעות, השתלטה שוב על חלק מצבורנו: ההשתתפות הטבעית בגורלו הטראגי של הצעיר האומלל מראש־פינה שיוותה מעין הוד של גבורה וקרבנות גם על חבריו. העדר חוש בקורת מינימלי מונע כביכול רבים מן הצבור להבחין בין סימפתיה אנושית זו ובין התורה המסולפת ורבת־הסכנות, שעלה לצעיר האומלל בחייו.

היש צורך להסביר, להוכיח: מה בין גבורת הבנין וההתגוננות של חניתא, של טירת־צבי, של גבעת־עדה – לגבורת ההרס והטירור בנוסח הידוע לנו כל כך? מה טעם, כי נשחית דברים על אוזן לא שומעת? הללו, רודפי עטרת ״הגבורה״ הגויית, אינם נזקקים לא לנמוקים מן היושר האנושי האלמנטרי ומערכי המוסר הנצחיים של עם ישראל ולא להוכחות מן ההגיון ומן החשבון הפוליטי והמעשי הפּשוט.

קשה היה לנו מתחילה לדון בענין הרע הזה מבחינה פוליטית־מעשית; הרגשת־הלב התקוממה נגד הנמוקים המעשיים של תועלת והפסד בענין המחריד הזה. כי על כן שום חשבון של תועלת ו״נצחון״ אינו כדאי לנו, שנתכחש לשמו לנפשנו, לעצמותנו הרוחנית־המוסרית, לקדושת יסורינו מדור לדור; שום ״חשבון״ מעשי לא יביא אותנו ליתן את ידנו לתורת האלמות וזרוע הרשת, הרווחת בימים האלה בעולם. אין אנו יכולים אפילו להשלים עם הרעיון, שנמצאו יחידים בישראל, המכתימים את דגלנו במעשי דמים, ורבים מאתנו נוטים להאמין, שאין כאן אלא מעשי פרובוקציה מן החוץ. ואולם מי יתן ושמעו האנשים האלה, יהיו מי שיהיו, לפחות לקולה של התבונה הפוליטית־המעשית. הטחו עיניהם מראות, מה עלתה לנו ומה יעלה לנו בסופה של דרך זו? כבר הגענו לכך, שהתחילו מדברים וכותבים, ולאו דוקא אויבים ומבקשי תואנות, על כנופיות של טירוריסטים משני הצדדים. שום דבר לא חיזק עוד במשך כל ימי הרעה האלה את ידי אויבינו מן הערבים ומתנגדינו מן הפקידות הבריטית גם יחד כמהומות־הדמים, שנזקפות על חשבוננו. הועמדנו במדריגה אחת עם שופכי דם נקיים שמלאכתם בכך. על כל קרבן נקי משלהם, שיוכלו, בצדק ושלא בצדק, להטיל את אחריותו עלינו, נשלם תשלומי שבעים ושבעה. על־ידי דרכי מלחמה אלה ודאי לא ישתנה לטובה לא מצבנו הפוליטי ולא מצב הבטחון בארץ. דומה שתינוקות בשוק צריכים להבין את האמת הפּשוטה הזאת. האמנם עינים להם לאנשים האלה ולא יראו את אשר מתחולל מסביבנו?

כשירו בסביבה של ישובים יהודיים באוטו ערבי ופצעו פצעי מות שני הורים עולי רגל מטנגנייקה, סרב הלב להאמין, כי יד ישראל באמצע. אחד הפצועים האלה, שהובא לפני רופא יהודי לטפל בו, לטף ונשק את ידי הרופא, התחנן לפניו, שיצילו ממות ושאלו שאלה אנושית פשוטה: למה עשו לי כן בארץ הקודש? ההודי האמלל מת מפצעיו. אבל שאלתו הפּשוטה־המזעזעת הומה בלב, תובעת את עלבון האדם, את הצער וחוסר־הישע של היצור, תובעת ואינה נותנת מנוחה: למה עשו לו כן בארץ הקודש? למה נשפך הדם הזה? קין, למה רצחת את אחיך?

בדמנו אנו קדשנו את הארץ האומללה והיקרה הזאת, כרתנו אתה ברית נצח. קשה להאמין כי דמם של שני האנשים ההודים מטנגניקה נשפך בידי יהודי. על־כל־פנים לא יוסיף הדם הזה תוקף וקדושה לאותה ברית־דמים.

אַל תטמא הארץ ואַל תטמא בריתנו אתה בדם נקי.

(״הארץ״, ט״ז תמוז תרצ״ח).