היש בידי הסופר העברי בארץ־ישראל בימי הזועה והסיוט האלה להפנות לכל נושא שהוא חוץ מן הנואש האחד: מעשי הדמים והזועות עצמם? הניתן לו, מצד אחר, להביע לכל־הפחות את כל אשר בלבו ליתן דמות ובטוי למערכי לבו של הצבור, לאימת השעה ולזעמה, ללקחה ולמסקנותיה?
זכורני: בסתיו של שנת,1915 אף הם ימי אימים ופורענות שחורה לעם ישראל, וביחוד ליהודי רוסיא, נעשה נסיון) שלא הצליח) להפיג במקצת את אימת האלם וזעם הבדידות, שהשתלטו אותה שעה בעולמנו בחמת המציק, ולהוציא בפטרוגרד שבועון בעברית. בדרך פלא, בתוקף התוהו והערבוביא, שהשתררו במערכות השלטונות הנבוכים, עלה בידי בן־ציון כץ להשיג רשיון להוציא שבועון עברי בפטרוגרד, שנמצאה מחוץ לחזית המלחמה, וגזירותיה לא חלו עליה לכאורה, וּועידה מיוחדת של ציוני רוסיא הטילה עלי את עריכת השבועון )אותו ה״נס״ לא ארך אמנם זמן־רב, והשבועון נאסר על־ידי השלטון הצבאי בפטרוגרד קודם שהספקנו להוציא את הגליון הראשון). אגב עסוקי בעבודת־ההכנה פניתי לאחד־העם, שישב אותה שעה בלונדון, ובקשתי מאתו, שישתתף בשבועננו. אחד־העם ענה לי )במכתב שנתפּרסם בכרך ה׳ של אגורתיו), כי מכיר הוא בצדקת דרישתי, ואף־על־פי־כן חושש הוא, שלא יהא בידו להענות לה. ״דוקא בעת הזאת, יותר מבעתים הקודמות, אני חושב, שלא לפי כבודנו הוא לדבר ׳בלחש׳, ברמזים על דבר השאלות הגדולות, שזרמו עלינו בזעף כזה. מעודי לא אהבתי דרך הכתיבה הזאת, אבל עכשיו איני מוכשר לגמרי להשתמש בה. ובכן נולדת השאלה: אם אפשר בעת הזאת לדבר על מה שהלב חפץ לדבר ואיך שהוא חפץ לדבר. ואם זה אי־אפשר, הנה אני לעצמי בוחר יותר בשתיקה״. ומעין זה כתב בימים ההם גם לד״ר קלוזנר, לאחר שנפסק ״השלח״: ״יש שתיקה, שהיא אומרת הרבה יותר מכל מיני דברים, ביחוד מכל אותם הדברים הקלושים, שרק הם לבדם יכולים להאמר בתנאים של עכשיו. ישלוט נא בקרבנו אותו ׳קול דממה דקה׳, שבו הרגיש אליהו הנביא קרבת האלהים״.
מי מלל לנו, כי עשרים שנה לאחר גמר מלחמת־העמים, עשרים שנה ויותר לאחר הודאתם של עמים וממלכות בזכות המולדת של עם ישראל, לאחר ״אתחלתא דגאולה״ וראשית בניננו המחודש, נעמוד שוב, ב״ביתנו הלאומי״, תוהים ונבוכים בפני השאלה הנוקבת: אם אפשר לדבר על מה שהלב חפץ לדבר ואיך שהוא חפץ לדבר, ואם לא מוטב לנו לבחור בשתיקה תחת לדבר דברים קלושים?
יום־יום יורדים עלינו בזעף מאורעות־הדמים כברד אבנים כבדות, והמאורעות האחרונים הזריחו אור־אימים חדש על פרשת פורענויותינו. בישיבת הועדה הישובית מטעם הועד־הלאומי לכנסת ישראל, שמשתתפים בה באי־כח הועד הלאומי, הרבנות הראשית, ראשי עיריות ומועצות ושליחי המפלגות השונות, ניתן בטוי להרגשת הישוב בנוגע לטיב המאורעות החדשים. הוחלט, בתוך שאר הדברים, ״לאחוז בכל דרכי ההסברה, כדי לחסן את כל שדרות הישוב בעמדה הזאת (של התגוננות טהורה, שנקטו הישוב ומוסדותיו המוסמכים במשך כל תקופת המאורעות) ולהסב את לב הממשלה והצבור לצביון הפרובוקאציוני של התנקשויות קשות, שאירעו בזמן האחרון, ולדרוש חקירה יסודית, שתגיע עד שרשי המעשים הללו״.
הישוב העברי בארץ, מוסדותיו העליונים ועתונותו לא נמנעו במשך כל ימי המבחן והפורענות להלחם מלחמה נמרצת לטהרת דגלנו ועמדתנו, לעמדת הכבוד והגבורה של התגוננות, שאין עמה מעשי נקמה ופגיעה בחפים מפשע; לא נמנעו מהלחם מלחמה צבורית חריפה בכל אפשרות של תעיה, בכל מקרה בודד של סטיה מן הקו הכללי הזה. לא כסינו דבר ולא טשטשנו דבר, אדרבה, נודה על האמת: מתוך הרגשת־תיעוב אורגנית לכל מעשי אלמות ושפיכות־דמים, מתוך חרדה גדולה ונאמנה ל״לא תרצח״ היהודי הנצחי – היתה בנו אולי מדה יתירה של עצבנות, של פחד מוגזם, שמא לא נעמוד חלילה סוף־סוף במבחן הקשה של הפורענות הממושכת, ומתוך כך הגענו במקרים מסוימים לכנוּת מוטעית, לקוצר־ראות של אנשים, החרדים בכל נימי נפשם לדרכם ולאמתם, ולא ידענו לעמוד על צביונם של כמה ממעשי ההתנקשות, כפי שהוא הולך ומתברר כיום לכל אדם בעל־עינים פקוחות וכפי שהועדה הישובית מעירה עליו את הממשלה ואת הצבור.
העתונות העברית, הממלאה במשך כל ימי הרעה האלה את חובתה הקשה באמונה ובלב תמים, הטורחת לשם הבטחון, השלום, המשמעת האזרחית ועבודת ישוב ותרבות שקטה, ואין לה משאלה אחרת אלא לסייע במיטב יכלתה והבנתה לשלטונות להשליט את החוק ואת הסדר בארץ האומללה, – עתונות זו היתה יכולה לשרת שרות את הצבור, את השלטונות ואת הארץ כולה, אילו ניתן לה לעשות את חובתה במנוחה, לומר, מתוך כנוּת ולוֹיאליות גמורה, את אשר בלבה ולסייע מתוך כך גם לשלטונות וגם לצבור לעמוד על צביונן האמתי ועל מסקנותיהן ההכרחיות של זועת־הדמים החדשות. אלא שגרמה מבוכת־הימים, ויחס השלטונות לעתונותו – דוגמא נוספת לעיקר ״שווי־המשקל״ המהולל, – יחס של חשדנות והתעלמות מתפקידיה החשובים ומהשפּעתה הטובה, משתּק במדה מרובה את כושר פעולתה ומעמידה בפני הדילמא החמורה: לדבר דברים קלושים או לשתוק ולהסתפּק ב״קול דממה דקה״, שאינו נשמע בסערת הימים האלה…
אנו נתבעים מטעם הועדה הישובית, המייצגת את מוסדותיו האחראים של הישוב, ״לעמוד על משמרות ההגנה הישובית בכל אתר ואתר, לחזקן ולבצרן, ולהמנע מכל פגיעה באנשים חפים מפּשע״. ועם זה אנו נתבעים לעמוד על ״הצביון הפּרובוקציוני של התנקשויות קשות, שאירעו בזמן האחרון״.שני הדברים האלה גם יחד מחייבים מסקנות מסוימות, שהן בקום ועשה. מפעל ״כופר הישוב״ לצרכי הבטחון, וקודם כל לצרכי בטחון הכפר (״נפשות לכפר – לאַמץ את עמדותיו, אמצעים לכפר – לחזק את מלחמתו״), יסייע לבצר את משמרת ההגנה הישובית, לקיים ולחסן את עמדת הכבוד של התגוננות נקית־כפים וטהורת־לב. ואנו נתבעים קודם־כל לבדוק בדיקה מעולה את יחסינו הפּנימיים. לבקש ולחזור ולבקש את הדרך ללכוד שלם של המחנה, לעמידתנו במערכה כאיש אחד, לעמדה אחת, שלימה ונאמנה, ״אין פרץ ואין יוצאת״, של הישוב, שלא ידענו למצוא עד עתה. מי יודע, אם אין גם אנחנו, הרוב הנאמן ובעל המשמעת הלאומית בישוב, אחראים במדת־מה לפרצות בחומה, אם לא עצבנותנו היתירה, אם לא דרכי הפולמוס הפּנימי שלנו גרמו במדת־מה להרחבת הפרצה.
הרוב הגדול והמכריע בישוב עומד ויעמוד בכל תוקף, בכל כח אמתו ונאמנותו ליסודות, על עמדת הכבוד והגבורה האמתית של התגוננות טהורה. עמדתו הפּרינציפּיונית מוצקה; הוא לא יזוז ממנה כמלוא הנימא. אבל דוקא על הרוב, התקיף בחסנו המוסרי ובכחו המספרי, החובה לבקש ולמצוא מסילות ללב המעטים, העומדים מחוץ למערכה המלוכדת, לבקש לשון משותפת ודרך משותפת עם אלה, ולוא יהא גם במחיר וותוּרים אוֹרגניזציוניים־חיצוניים, שלא נתקדשו קדושת עיקרים ויסודות; דוקא עליו, על הרוב, קודם־כל החובה להיות מתון בדין, לא לבקש אויבים במקום שאינם ולא לדון אופּוזיציה של חיצי־מילם שנונים כבגידה שבמעשי פשע.
כבר בא לידנו להטעים, שבלוית שלמה בן־יוסף, בעצם השעה הסוערת ההיא, לא נמנע הנואם מטעם המפלגה להזכיר, שמעשהו של בן־יוסף היה מעשה של הפרת המשמעת המפלגתית. כיוצא בזה ידוע, שרבים מבין חברי המפלגה הריביזיוניסטית, שהוחזקו מתנגדים לקו ״ההבלגה״, אינה מתנגדים לעצם הקו, אלא להכרזות המוטעמות בדבר הקו הזה, שהם רואים בהן, לפי דרכם, טעות טכסיסית. ואַל נתעלם קודם כל מן המעשים, העשויים לכפר על הרבה דבוּרים של הבאי ושטות; כמה בית״רים מקיימים למעשה, בחייהם ובמותם, את קו ההתגוננות הטהורה, כמה מהם עומדים ונופלים על משמרות ההגנה הישובית כאחיהם השומרים, הנוטרים והפועלים מן המפלגות וההסתדרויות האחרות! מגילה ארוכה של שמות קדושים וגבורים תרמה בית״ר לפרשת הגבורה והקרבנות של עשרים ושבעת החדשים האיומים האלה. שלשה שבועות לאחר שנתלה בן־יוסף נפל צבי שיבר במערכת־הכבוד בכרם של זכרון־יעקב. ונראה לי, שקרבנותיהם של אלה, המוקפים אטמוספירה של טינא ושל פולמוס זועם, ושאף תנאי חייהם ועבודתם קשים אולי, מסבה זו עצמה, מאלה של חבריהם מן המחנות האחרים, – משקלם כבד יותר מקרבנותיהם של זולתם. האמנם אין עצה ואין תחבולה לבוא עם האנשים האלה, המקיימים למעשה את קו־ההתגוננות הכללי, לידי הסכם גם להלכה, לארגון משותף ולדרך משותפת? וכי בשביל שבין חבריהם למפלגה ובין גרוריה נמצאים אוילים פושקי־שפתים ומאריכי לשון – נדון את כולם יחד במדה פסקנית אחת כאויבים שאסור לדבר אתם לשלום?
כמה כרוזי עתק ונבלה, שנתפּרסמו בימי המבוכה האלה, בשעת מעשה בן־יוסף ולאחריו ולאחר כל מעשה דמים ותועבה, הביאו מטבע הענינים את הצבור המתון להתחזק בעמדתו השלילית הגמורה לגבי המחנה, אשר ממנו יצאו מעריצי הנקמה. אלא שעובדא אחת קטנה, העובדא, שבשעת חפוש אצל אחד מזריזי הקומוניסטים נמצאו ברשותו של זה מספר גדול של אכסמפלרים מאחד הכרוזים החריפים של נ. מ. ל. (כביכול: נוער מהפכני לאומי) – עשויה להזריח אור חדש על אָפיים ומקורם של כמה מן הכרוזים ההם, מחייבת אותנו אף כאן ליתן את דעתנו על הצביון הפרובוקציוני שבדבר…
יודע אני: לא במהרה ולא בנקל יכון השלום האזרחי הפּנימי שלנו. יודע אני את פרשת הנגודים והקרעים והסכסוכים של מעמדות ומפלגות, העושים אותנו לעדר ואת חיינו לגיהנום; יודע אני ביחוד את התהום הפעורה בין ריביזיוניסטים ובית״רים מצד אחד, ובין הנוער והפועלים ממחנה השמאל מצד אחר. יודע אני גם, אין טעם ואין תועלת לעצום עין לדעת, כמה גדולות התקלות והסכנות. שהביאה לחיינו הצבוריים עצם הנטיה ל״שבירה״, הפרישה מן המחנה הציוני ״הישן״, הקנאות הקיצונית ל״דוקטרינה״ ול״מנהיג״. יודע אני את כל זה, ואין אני בא לדון כאן על כל תסבוכת שאלותינו ויחסינו הפנימיים, אין אני מציע דרך ל״שלום אמת״ בין מפלגותינו, לסדור כללי של כל ענינינו ויחסינו, יחסים פוליטיים, אורגניזציוניים וסוציאליים, להסדר יחסי עבודה, נציגות במוסדות המרכזיים, וכדומה. אין אני מדבר אלא על הפרובלימה המצוצמת של הסכם ושתוף בענין החיוני המרכזי, הקרוב לכולנו ויקר לכולנו במדה אחת; אני מדבר על הסכם ודרך משותפת לשם הגנה משותפת נגד אויב משותף.
משמרת ההגנה על הישוב, על חיינו וחיי טפּנו, על העמדות הכלכליות והתרבותיות, שקנינו לנו בדם לבנו ובזיעת אַפּינו, על כבושי הגבורה והמאמצים, שכבשנו מידי השממה ועזובת־הדורות, – משמרת זו אינה ענינם של מפלגות ומעמדות, אינה תלויה ב״השקפת־עולם״ ואינה נתונה לחלוקי דעות ופרוגרמות. הנה נפלה שמועה בצבור, שמשמרת ההגנה והשמירה שני מחנות בה, ואין הם יכולים להתאחד משום שהחלק האחד, הקטן, האופוזיציוני, אינו נזקק למוסדותינו הלאומיים העליונים ואין הוא רוצה בפקוחו העליון. אין צורך לאַבּד אף מלה אחת לשם וכוּח עם ההשקפה המסולפת הזאת. יש לנו הסתדרות לאומית עליונה אחת, ירושתו הגדולה של הרצל, היא הסתדרות הציונית, ״המדינה בדרך״, ואלה הדוגלים כביכול בשמו של הרצל ובועטים ביצירתו ונלחמים בה, מעידים על עצמם, שהם נושאים את שמו של המנהיג הגדול לשוא. אבל אין זה מעניננו ולא עכשיו השעה להעמיד את האנשים האלה בעל־כרחם על טעותם. הוכוּח הפּרינציפּיוני והעניני על כל שאלותיה הגדולות והקטנות של ״המדינה בדרך״, העומדת להיות בקרוב למדינה ממש, בוא יבוא בשעתו. ואם יש בינתים דרך, ולוא תהא דרך פשרה וּותור אורגניציוני, לאַחד את משמרת ההגנה והשמירה וללכדה ל״חזית אחת״ – הרי חובה עלינו לבדוק דרך זו בעין יפה ומתוך רצון טוב ללכד את המערכה בשעת סכנה זו. אם יאותו האנשים האלה, המסרבים למרותה של ההנהלה הציונית, לקבל את מרותם של מוסדות־הישוב העליונים – יש להסתפּק בזה, ובלבד שיסתמו הפרצות שבחומתנו.
כי נתונים אנו במצור, וכל פרצה, קטנה או גדולה, בחומה בנפשנו היא.
(״הארץ״, כ״ח תמוז תרצ״ח).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.