א    🔗

חרדו וזועזעו המוני בית ישראל בעולם בימים האלה מפאַת הרוחות המנשבות במטרופולין של הקיסרות הבריטית. חרדו לא בלי יסוד, לא משום עצבנות יתירה וחששנות בעלמא. יש טעם ויש יסוד לחרדה. ניתוח הסיטוּאַציה הפוליטית בעולם, ניתוח האותות, העובדות והלחץ של אלף האטמוספירות, אשר באו עלינו בימים האלה, מצדיקים את החמורות שבדאגות

עורער היסוד לכל רגש של בטחון ויציבות, עורער האמון, עורערה האמונה ברצונה, או ביכלתה, של ״בעלת בריתנו״, האפיטרופסית לבנין ביתנו הלאומי, לעמוד בהתחיבותה ולשמור על ״הפקדון הקדוש״ של הציביליזציה שהופקד בידה; עורער הבטחון בעיקרים מסרתיים־מקודשים של הפוליטיקה הבריטית.

אך תמול־שלשום ידענו וידע כל אדם בשוק, מה הם העיקרים המוצקים האלה: שמירה קפדנית על ״שווי־המשקל״ של המעצמות ביבשת אירופה, שלא יפגע על־ידי תקיפות יתירה של אחת מהן; יתרון כח של אנגליה על הים; בטחון תחבורת הדרכים עם הודו ועם הקיסרות; קדושת החוזים הבינלאומיים והתחיבויות הומניטריות־מוסריות, ובכללן ההגנה על עמים חלשים, מעוטים מדוכאים, וכדומה.

מה נשאר לה עוד לפוליטיקה הבריטית כיום מכל העיקרים המסורתיים האלה? באוקטובר 1938 נסתיים הפרוצס של חורבן ״שווי־המשקל״ ביבשת אירופה, בטלה בטול אחרון קדושת החוזים הבינלאומיים, פסקו התחיבויות הומניטריות, חדלה הגנה על עמים חלשים מטעם בריטניה הגדולה. חוסלה מסורת כבירה של דורות, חוסלה מתוך חולשה ושתוק מוסרי, מתוך פחד אין־אונים, מתוך רפיון־רוח ושפלות־ידים, – חוסלה בגלוי, בהחלט, בידי שליטיה של בריטניה הגדולה עצמה, החוסן והתוקף המסרתי של השלטון הבריטי בעולם נשתמר רק במפנהו השלילי: במסקניות הליקווידציה, בשלימות הקפיטולציה.

סמל מפליא לאירוניה של ההיסטוריה: פרשות־הדרכים המובהקות לפוליטיקה הבריטית, לעיקרוני אתמול והיום, קשורות גם שתיהן לשם צ׳מברליין. אנגליה, החולשת על גויים וממלכות והרואה את עצמה אחראית לגורלם, אנגליה, הרואה בכח שלטונה, ב״אימפריאליזם״ שלה תעודה מוסרית נעלה: לשמור על עיקרי הצדק, הכבוד והחירות ביחסים שבין עם לעם, – אנגליה זו סמלה ובטויה האָפייני בדור חולף הוא ג׳וזף צ׳מברליין, אביו של ראש הממשלה הבריטית בימינו, אשר ״תפקידו״ ההיסטורי הוא לחסל את מסורת השלטון הבריטי, את אהבת־השלטון ואחריות־השלטון של העם האנגלי בעולם… ובין ימי האב וימי הבן נקשרו תפקידים אָפייניים־היסטוריים בשמו של אוסטין צ׳מברליין, בנו הבכור של ג׳וזף, ואף התפקידים האלה רחוקים תכלית ריחוק ממגמת ההסתלקות מן האחריות הבינלאומית, שנעשתה עיקר עליון וחכמה פוליטית עליונה בשיטתו של אחיו הצעיר. אוסטין צ׳מברליין היה רחוק גם מן האימפריאליזם של אביו, אשר סכנת חמרנות וחמסנות היתה אורבת לו, גם מנטית ההצטצמות והמורך, הבוחל באחריות, של אחיו. אוסטין צ׳מברליין הוא שחתם בשעתו בשמה של אנגליה על חוזה לוקארנו, ודאי לא עלתה על דעתו של אוסטין צ׳מברליין, שבאוקטובר 1938 ימות חוזה לוקארנו, ואתו עיקר הערבות והאחריות הקולקטיבית, ואחיו נוויל ישמש קברן לחוזה ולרוחו…

מת רוח לוקארנו, עברה ובטלה מן העולם מסורת של דורות, עבר ובטל רצונה של אנגליה לשלוט, לנהג עולם, לקבל עליה אחריות לגורלו; בטל הרצון להתחיבויות הומניטריות, בטלה קדושתם של חוזים והתחיבויות. ואנו, שלבנו וגורלנו קשורים בעיקרים הבלתי־מודרניים והבלתי־ריאליסטיים האלה, – מה כחנו, מה זכותנו, כי יעמדו בפני רוח הזמן?

וכמה עובדות ואותות מדאיגים ומחרידים. ודאי: לא כל השמועות יש בהן ממש, אבל די בעובדות, בסימנים האָפייניים לרוחות החדשות, כדי לעורר דאגה רבה. יש בארומטר מצוין לדעת הקהל, וממילא גם למגמות הממשלה, באנגליה, הלא היא העתונות. הגדול והחשוב שבעתוני אנגליה, ה״טיימס״, זה המכשיר המופלא במינו לדעת־הקהל האנגלית, המהוה נכס מנכסיה הלאומיים של ממלכת האיים, מעיד עדות שאי־אתה יכול להזימה על התמורה, ברוחה של ״מינכן״, שבאה, או שעומדת לבוא, בפוליטיקה הארצישראלית של אנגליה. ה״טיימס״ לא היה מעולם ממתנגדי הציונות ומפעל ההצלה והגאולה של עם ישראל בארץ־ישראל; אדרבה, פעמים רבות לא מנע מאתנו את עזרתו החשובה בשעת נסיון ופורענות. אף במשך שלשים חדשי הזועות האלה היה ה״טיימס״ כמה פעמים לפה לנו, לקובלנותינו ולדרישותינו. הנעימה היסודית ביחסו של ה״טיימס״ לעניני ארץ־ישראל היתה זו: אין אנגליה יכולה להתכחש להתחיבויותיה; אין להכנע לאלמים ולטירוריסטים וליתן פרסים פוליטיים בעד מעשי פשע; אין לעזוב את היהודים לנפשם, אין להפקיר את מפעל הישוב והתרבות שלהם בידי אנשי המדבר. ה״טיימס״ לא נמנע מלהאשים את שלטונות ארץ־ישראל בחצאיות וברפיפות, בחוסר מרץ ופעולה מספיקה לדכוּי הטירור ולעדוד היהודים והיסודות המתונים שבין הערבים. ה״טיימס״ הוא שדרש החלטה מהירה וברורה ברוח הצעותיה של ועדת פיל ומעשים דחופים להגשמתה. והנה היתה רוח אחרת עם עתון־הסיטי החשוב. יום אחד נדהמנו לרמזים ברורים של העתון, כי כל ענין הבית הלאומי, שהוא כנגד רצונו של העם הערבי, יש בו בעצם פגיעה במוסר האנושי, – נדהמנו לראות, כי ה״טיימס״ תומך, אם אמנם בשפה רפה, ב״פשרה״, המכוונת לספּק את תביעותיהם של הערבים; נדהמנו לראות כי ה״טיימס״ ראה צורך לעצמו לנסות להסיר במקצת מעל ה״מנהיגים״ את האחריות לתועבת טבריה… וה״גרייט בריטיין אנד ניר איסט״ דורש בפשטות רבה סמוכין בין ״מינכן״ לארץ־ישראל, מכריז על חובתה של אנגליה ״לבחון את התוצאות האפשרויות מהסכם מינכן לגבי ארץ־ישראל״ ומביע את התקוה הצינית, כי היהודים ״לא ישכחו, כי גם ארץ־ישראל המודרנית היא פרי חוזי השלום בדיוק כמו שהיתה צ׳יכוסלובקיה״. כמה עתונים אחרים מודיעים, כי ״יש בידם להבטיח״, שהממשלה עומדת להסתלק מן החלוקה ולהעדיף תכנית אחרת לפתרון הבעיה הארצישראלית. גם העתונים המעטים, המתיחסים בידידות לציונות, אין בפיהם דברי עדוד ותקוה ליהודים. אף ה״מנצ׳סטר גארדיאן״ כותב: ״אי אפשר להתעלם מן הדעה, שהולכת וגוברת מיום ליום, שממשלת אנגליה תבקש פתרון שונה מזה של תכנית החלוקה״. ואין צורך לומר: לא עצם ההסתלקות מתכנית החלוקה עשויה לעורר צער ודאגה אלא הנזיד האחר שמזידים לנו במקומה כ״פתרון״ לשאלה. הפרטים אינם ברורים ואינם ידועים, אבל על אָפיוֹ הכללי של ה״פתרון״ מעידות לא רק שמועות דחופות ותכופות אלא גם כמה נסיבות ועובדות מאלפות. אָפיינית היא המבוכה, או ההפכפכנות החדשה בשאלת מוקדם ומאוחר ודחיפות המעשים: בירור הפוליטיקה של הממשלה או דכוי הטירור. חדשים וחדשים טענו וקבלנו, קבלו מנהיגינו ומוסדותינו המוסמכים, קבלה העתונות ודעת הקהל היהודית בעולם, ועל ידם סייעה העתונות החשובה באנגליה ובעולם, כי המצב הפוליטי המעורפל, השהיות והדחיות אין קץ בענין ההחלטה האחרונה בדבר פתרון השאלה מרבים מבוכה וצרות בארץ, מסייעים ידי הטירוריסטים ומחזקים אותם בתקותם הנועזה ל״נצח״ את אנגליה. הממשלה לא יכלה סוף סוף להתעלם מן הטענות האלה, וכבר שמענו מאה פעמים ואחת, כי הנה־הנה, בימים הקרובים ממש, תסיים הועדה הטכנית את עבודתה, תגיש את הדו״ח שלה, והממשלה תקבע ותפרסם את החלטה. עכשיו אנו שומעים: מועצת והמיניסטריון החליטה, שאין תועלת לנסות להגשים איזו תכנית שהיא לפתרון הבעיה קודם שיושם קץ למעשי והחורבן.

ושוב: ודאי אין צורך לקבל ידיעה זו כאמת מוחלטת ומדויקת בפרטי פרטיה. אבל כל הסימנים מעידים, שזוהי הנטיה בשעה זו, ודעת־הקהל באנגליה מאוחדת בתמיכתה בנטיה זו ״לדכא את הטירור תחילה״. היש מי שיתנגד לעצם הרצון ״לדכא את הטירור״? יש רק להצטער, שרצון זה לא הספיק ולא פעל פעולה שלימה עד עכשיו, במשך שנים שלימות של זועות. עכשיו אנו שומעים: ״הטירור בארץ ידוכא בלי רחמים״. ואנו מתפללים בכל לבנו: יהי רצון, שמחשבה טובה זו תצא למעשה, ובהקדם האפשרי. ״דיילי היראלד״, המוסר בענין זה הודעות חשובות של סיר צ׳ארלס טיגארט אומר: ״יתכן שלשם כך יהיה צורך לאחוז באמצעים יוצאים מן הכלל, כמו הכרזת מצב צבאי חמוּר״, וברור הדבר, ״שהממשלה הבריטית תסכים לאחוז באמצעים נמרצים כאלה, אם יראו השלטונות בארץ־ישראל צורך בכך״. אין זה אלא דבר טבעי, שהדבר ניתן לשקול־דעתם של השלטונות בארץ, מדאיגה רק הידיעה שמוסר העתון החשוב: ״הצבא קובל על פקידים אזרחיים, המסרבים לעבוד עבודת־גומלין אתו״. בנסיבות אלה אין בטחון, כי די יהיה בה באותה החלטה פריניפּיונית ״לדכא את הטירור בלי רחמים״, וכי אותו שקול־דעת של השלטונות במקומיים יפעל במהירות ובהחלטיות ובמעשיות הרצויה. עשירי נסיון אנו. די להזכיר את נסיונותינו המרים בפרדסים ידועים, המשמשים סתרה למרצחים ומקור לרציחות ולשפיכות דם נקיים מיום ליום ומחודש לחודש…

סיר הארולד מק־מייכל, נציבנו העליון, יביא אתו, בשובו אל הארץ, ״יפוי כח לאחוז באמצעים נמרצים יותר להחזיר את הסדר בארץ״. אבל לא לתכלית זו בלבד באו השיחות במשרד המושבות. העתונים מודיעים, כי השיחות האחרונות היו מוקדשות לשאלות הפוליטיות העיקריות, והודעת משרד המושבות אומרת, כי ״מר מקדונלד וסיר הארולד בדקו בדיקה יסודית את המצב בארץ, כהכנה לקבלת הדו״ח של ועדת וודהיד, שמחכים לו במשך החודש הזה״. ושוב אנו שומעים: ״כשימסר הדו״ח של ועדת וודהיד תהיה עוד שהות לממשלה לבחון אותו בתשומת־לב״. לא הטלנו ספק בדבר, ש״תהיה עוד שהות לממשלה״ – הרי השהות והשהיות הן מעיקרי שיטתה הפוליטית,– אבל בינתים הענינים מעורפלים במקצת. התפקיד הקרוב המרכזי הוא, כאמור, לדכא בלי רחמים את הטירור; שקול־הדעת, כיצד לדכא, לשלטונות הארץ הוא, הצבא קובל, וכו׳, ועל סיר מק־מייכל הוטלו, כנראה, בלונדון תפקידים וסמכויות, שאין להם נגיעה ישרה לדכוי הטירור והשייכים יותר לפרובלימה הפוליטית. ה״דיילי טלגרף״, עתון רציני לכל הדעות, הודיע שלשום: ״לפני נסיעתו מלונדון יפגש סיר מק־מייכל… עם באי־כח הערבים והיהודים, ובעיקר עם תופיק סווידי וד״ר ווייצמן״. מה הן השגותיו והצעותיו של האדון סווידי ידוע לנו היטב, וליתר בירור באו דבריו בשיחתו עם סופר ה״דיילי היראלד״. ה׳ סווידי מוצא, כי ה״הגיון״ מחייב להפסיק מיד עלית היהודים אל הארץ, שאם לא כן לא יבוא פתרון כלל לשאלת ארץ־ישראל, כי היהודים ישתלטו בכל הארץ, וארץ־ישראל תהפך למדינה יהודית, ולא עוד אלא שאם תמשך עלית היהודים – ״יופיע היטלר חדש בארץ־ישראל״. מה תועלת ממשית יכולה לצאת לפי זה מן השיחות עם ה׳ סווידי ומתורת ״ההגיון״ שלו – נבצר מאתנו לדעת.

כללו של דבר: הערפל הלונדוני לא פוזר גם לאחר השיחות והמגמות החדשות. מצד אחד מעידים העתונים מן המחנות השונים, כי תכנית החלוקה מתה. הלחץ על היהודים הולך וגדול. לתפקיד הכבוד הזה התגייסו לא רק המדינות הערביות, בין שהן בעלות ברית לאנגליה ובין שאינן בעלות ברית, – התגייסה ״הועידה הפרלמנטרית״ בקאהיר, המאַיימת על היהודים ועל האנגלים גם יחד באש השנאה והנקמה של העולם הערבי, התגייס ״ועד ההגנה על ארץ־ישראל בסוריא״, התגייסו כל מיני עסקנים ערביים, שלמדו פוליטיקה, מוסר וסגנון מהיטלר; נתגייסו גם, להבדיל, אישים בריטיים חשובים, רבי־הכהונה, עתונים בעלי משקל, עתונאים מלומדים, כהמזרחן מר בארבור, הדורש מאת היהודים דבר קטן: שיוותרו וישחררו ״את אנגליה וצרפת מהמכשול האחרון, המפריע להן לנסח מדיניות, אשר תבטיח את רצונם הטוב של העמים הערביים באסיה ובאפריקה הצפונית ואת אהדתם במקרה שתפרוץ מלחמה כללית״… והממשלה הבריטית – דומה כאילו קצרה ידה, או קצר רצונה, לשים סכר בפני הלחץ הערבי בנוסחו של היטלר. המופתי עושה מה שעושה, והממשלה האנגלית יודעת מהו עושה, ואין אומר הרף: ״המחאה הידידותית״ בפני הממשלה בעלת הברית בפאריס לא פעלה כלום ולא שינתה כלום; הממשלות הערביות, הקשורות קשר ברית וטובת־הנאה לאנגליה, מתערבות בעניני ארץ־ישראל כטוב בעיניהם ואינן מקפידות על הסגנון ועל הנמוסים המקובלים; בארץ ״ידידותית״, הנתונה להשפּעתה והתלויה בחסדה של אנגליה, מתקיימת ועידה ״פרלמנטרית״, המאַיימת על אנגליה ועל הישוב העברי בארץ־ישראל בסגנונם של הדיקטטורים המודרניים – ואין פוצה פה ומוחה. ואדם מן השוק, שרזי הפוליטיקה הגבוהה נעלמו ממנו, נלאה להבין, הטובים או רעים הדברים בעיני רבי־המדינה האנגלים…

אלא… שסוף־סוף עדיין לא הוכרעה הכף, ותמה אני, אם מישהו מגדולי אנגליה וחותכי גורלה בעצמם יודע היום, כיצד תוכרע הכף מחר.

כנגד כל העובדות והאותות והגורמים האלה אתה מוצא גם עובדות וגורמים בכף האחרת. ההכרעה הפוליטית לא תבוא בלי השתתפותו והסכמתו של הפרלמנט הבריטי; נגד נטיות הליקווידציה התעוררה דעת־הקהל היהודית בעולם, התעוררה דעת־הקהל הפוליטית הכללית באמריקה.

על משקלם ואפשרויותיהם של הגורמים האלה בעולם נבוך ומסוכסך זה יש לעמוד לחוד.

ב    🔗

ההישג הפוליטי הגדול של הציונות בתקופתנו: העשותה לענין בינלאומי, לנושא המשפּט הבינלאומי – משקלו ירד ופחת במדה מרובה במבוכת הימים האלה. הבסיס הבינלאומי המשפּטי של הבית הלאומי לישראל בארץ־ישראל חדל משמש לו ערובה בטוחה ותריס בפני פורענויות פוליטיות אפשריות. ביחסים הבינלאומיים נצח בימינו עיקר חדש: הכל מותר, אין תריס, אין עכוב ועכבה; נצח העיקר, שעוד אתמול־שלשום היה גנאי ופסול גדול בעיני הבריות ועליו רגזה הארץ בשנת– 1914 העיקר של ״פיסת־נייר״. הותרה הרצועה לא רק למדינות־הטרף התוקפניות והמבקשות מלחמה אלא גם למדינות הדימוקרטיות, המבקשות את השלום. הללו קורעים חוזים בינלאומיים לשם חמס וטרף, והללו – למען ״השלום״. אילו היינו סבורים, כאנשי הציונות הפוליטית הטהורה, שכל עתידנו ועתיד ביתנו הלאומי תלוי בדוקומנטים הפוליטיים שבידינו: בהכרזת באלפור, במנדט – כי עתה היינו בונים על חול נע. כל הסיסטימה של יחסים בינלאומיים, שנוצרה לפני עשרים שנה, בסיסה עורער. חוזה וורסייל, אשר עליו עומדים עיקר הבטחון הקולקטיבי, חבר הלאומים, שיטת המנדטים, והמנדט הארצישאלי בכלל, אינו קיים עוד למעשה. וכבר רמזו לנו, כאמור, שלא נשכח, ״כי גם ארץ־ישראל המודרנית היא פרי חוזה השלום בדיוק, כשם שהיתה צ׳יכוסלובקיה״, כלומר: כשל עוזר ונפל עזור, ואם בארזים נפלה שלהבת, וכו׳.

אלא שלא הדוקומנטים הרשמיים הם עיקר אלא העובדות, יחסי הכחות הממשיים, שבעין ושבפוטנציה, הגורמים שיש בידנו ובמאמצינו לגייס. הגורמים האלה הם: הישוב העברי בארץ, כחו החמרי והמוסרי; רצונו הלאומי של עם ישראל; המצוקה היהודית הגדולה כים, הקטסטרופה שהגיעה למיליוני היהודים בעולם; ולבסוף – קצת הסימפתיה שיש לנו עוד, או שאנו יכולים לעורר ולהפעיל מתוך מאמצים היוצאים מגדר הרגיל, בעולם נבוך ומסוכסך זה, ובכלל זה גם בחוגים בעלי השפּעה פוליטית חשובה.

מבחינה זו של סימפתיה ועזרה אפשרית מן החוץ יש, קודם כל, חשיבות מרובה לעובדא, שההחלטה האחרונה בדבר הפוליטיקה הארצישראלית של אנגליה מהיום ולמחר לא תפול בלי השתתפותו והסכמתו של הפרלמנט הבריטי; כיוצא בזה יש חשיבות מרובה להתעוררות שקמה בענין זה באמריקה, לפעולה הנמרצה של פוליטיקאים, הטוענים לזכותן ולחובתן של ארצות הברית ל״התערב״ בעניני ארץ־ישראל, וכן גם לפעולתם של רבי הכנסיות הנוצריות, המבקשים הגנה ועזרה ליהודים מתוך נמוקים אנושיים ונוצריים. יש חשיבות מרובה לתנועה נאה זו – היש לה גם חשיבות מכרעת?

הפעולה באמריקה מסתמכת, כידוע, על הזכויות שיש לארצות הברית על־פי החוזה המיוחד, שנעשה בשנת 1924 בין אנגליה וארצות הברית בענין המנדט הבריטי על ארץ־ישראל. גלוי־הדעת, שנתפּרסם מטעם מזכירות המדינה בוואשינגטון, מעיד לכאורה, שאותה פעולה השיגה את מבוקשה, וממשלת ארצות הברית מוכנה לעמוד על זכויותיה ולעכב בידי הממשלה המנדטרית להביא יסודיים במנדט שלא בהסכמתה. וכאן ראוי לנו שנברר לעצמנו, מה הן הזכויות והאפשרויות ל״התערבות״, שניתנו לארצות הברית על־פי אותו חוזה, מה אָפיין ומדתן.

כשנתפּרסם בארץ דבר גלוי־הדעת של מזכירות המדינה בוואשינגטון, שמענו מתחילה שני נוסחאות; לפי הנוסח של הרדיו הארצישראלי יוצא, כי ממשלת ארצות הברית החליטה למסור לממשלת בריטניה את חות־דעתה על כל שנוי אפשרי במנדט, העשוי לפגוע בזכויות ובאינטרסים של נתיני ארצות הברית בארץ־ישראל; ואלו לפי הנוסח המפורט יותר, שנתפּרסם אחר־כך, עומדת הממשלה הוואשינגטונית להגן על זכויותיהן של ארצות־הברית לפי חוזה משנת.1924 ההבדל הוא ברור, ואין להתפלא, אם רבים היו נוטים לראות בנוסח של הרדיו הארצישראלי כוונה לטשטש או להפחית את הרושם של אותו גלוי־דעת. דעת־הקהל נוטה בדרך כלל לתפיסה זו: נשיא ארצות הברית נתן בשעתו את הסכמתו המפורשת להכרזת באלפור, אמריקה הסכימה לשיטת המנדטים ולאָפיוֹ המיוחד של המנדט הארצישראלי, על עיקר הבית הלאומי היהודי המונח ביסודו, ולפיכך היא רואה את עצמה אחראית לשמושו ההוגן ולקיומו של המנדט, אף־על־פי שאין היא חברה לחבר הלאומים. ודבר זה הביא לאותו החוזה המיוחד משנת 1924, המבטיח לארצות הברית את השפעתן ואת אפשרות אחריותן לגורלו של המנדט הארצישראלי.

יתכן, שתפיסה זו היא מוצדקת מבחינת הלך־הרוח הפוליטי בימים ההם – בלשונו של החוזה אין זכר לנמוקים האלה. כשאנו קוראים את החוזה הזה, את הקדמתו ואת שמונת סעיפיו הקצרים, יש לנו הרושם הברור, שענינו ותכליתו הם לא אפשרות של השפּעה אמריקאית על קיום המנדט, בנין הבית הלאומי והפוליטיקה של הממשלה המנדטרית, אלא ענינה הוא הגנה על האינטרסים של ארצות הברית בארץ־ישראל, במדה שהגנה זו ניתנת על־פי סעיפים מפורשים של המנדט למדינות המשתתפות בחבר הלאומים ולנתיניהן.

דומה שהנושא העיקרי של אותו חוזה בין ממשלת ארצות הברית ובין ממשלת הוד מלכותו הבריטית הוא – טובת ההנאה לפי סעיף י״ח של המנדט. ההקדמה לחוזה אינה מדברת על תפקידן של ארצות הברית בקביעת שיטת המנדטים, על יחסן לעיקר הבית הלאומי, וכדומה, אלא היא מטעימה את חלקה בנצחון על גרמניה ובעלות בריתה (״מכיוון שארצות הברית הועילו, על־ידי השתתפותן במלחמה בגרמניה, למפלתה של זו ולמפּלת בעלות בריתה ולוותורן של אלה על הזכויות והחזקות בטריטוריות שיצאו מרשותן, אבל לא אשרו את ספר הברית של חבר־הלאומים, שנכנס לחוזה השלום של וורסייל״, וכו׳). הסעיף העיקרי של החוזה הוא סעיף ב׳: ״ארצות הברית ונתיניה יהיו להן, ויהנו מן כל הזכויות והתועלת, המובטחות לפי סעיפי המנדט לחברי חבר הלאומים ולנתיניהם, חרף העובדא, שארצות הברית אינן חבר לחבר הלאומים״). סעיפים אחרים קובעים, שאין לפגוע בזכויות הקנין הפּרטי, שרכשה לה אמריקה בטריטוריה של המנדט; שהממשלה המנדטרית תמציא לממשלת ארצות הברית העתק מן הדו״ח השנתי שלה, שנתחייבה עליו לפי סעיף כ״ד של המנדט; שנתיני ארצות הברית יורשו ליסד ולכלכל בארץ המנדט מוסדות חנוכיים, פילאנתרופיים ודתיים; שחוזים בדבר הסגרת פושעים, שקיימים או שיתקיימו בין ארצות הברית ובין בריטניה הגדולה, יהיו חלים גם על ארץ־ישראל. הסעיף השביעי, החשוב ביותר בשבילנו, בדבר זכויותיה של אמריקה בנוגע להכנסת שנויים בתנאי המנדט – אינו מטיל על אנגליה את החובה הפּשוטה להמלך באמריקה ולהזדקק להסכמתה, כל פעם שתאמר לשנות סעיף מסעיפי המנדט, אלא הוא מדבר על שנויים, שיש בהם כדי לפגוע בתנאים שנקבעו בחוזה. ״שום דבר הכלול בחוזה הזה לא יפגע על־ידי איזה שנוי שהוא, שיבואו לעשות בסעיפי המנדט, כפי שהובאו לעיל (ההקדמה מכילה את כל טופס מנדט), אלא אם כן תבוא הסכמת ארצות הברית לשנוי כזה״. ציטטה מגלוי־הדעת של מזכירות המדינה בוואשינגטון, שהביאה סט״א בטלגרמה שלה, מעידה, שאין ממשלת ארצות הברית נוטה ליתן לסעיף ז׳ זה פירוש מרחיב, כפי שהיה רצוי לנו. ציטטה זו (אנו מוסרים אותה בלשונה העברית של סט״א) אומרת בתוך שאר הדברים: ״אין אמנם בידי הממשלה האמריקאית לעצור ולמנוע שנויים ותקונים במנדט, אולם יש ויש בידה לסרב ולמאן מלהודות ומלהכיר בזכות להפעיל על אינטרסים אמריקאיים איזה שנוי שהוא, אם ממשלת ארצות הברית לא נשאלה לכתחילה לתת את הסכמתם לשנוי זה¹.

כללו של דבר: אותה עזרה פוליטית חשובה, שאנו יכולים לקוות לה מידי ארצות הברית, אף היא גבולותיה קבועים לה, שלא כרצוננו וכהרהורי לבנו האופטימיסטיים, ויותר משהיא ענין לדוקומנט רשמי ולתביעה משפּטית פשוטה, היא ענין לרצון פוליטי ולהשפּעה פוליטית, והללו מותנים בעיקר על־ידי מאמצים שלנו, על־ידי כח של לחץ, מרץ והתמדה שלנו. לא מהיום ולמחר יבוא הפתרון לפרובלימה המסוכסכת, לחיוּב או לשלילה. במשך זמן רב בערך יהיה עוד מקום ויהיה צורך בעירנוּת דרוכה, בפעלתנות מאומצת, בגיוס כל כחות הנגוד, והעיקר בגיוס כח היצירה והמפעל שלנו. עבודה פוליטית גדולה נעשתה בימי המבחן האלה באמריקה. רק ״אופּוזיציה״, שאינה חוששת לאמת ואינה בודקת באמצעים, יכולה להתעלם מן הפעולה האמיצה והנהדרה, שעשו המנהיגים בשעה זו. ״הועד המיוחד לשעת חירום למען ארץ־ישראל״ – עדות נמלצה לסוֹלידריות הלאומית שלנו, המתעוררת בשעת צרה ומקיפה את כל בית־ישראל, – לא בנס נברא ולא מאליו בא לעולם, אבל הוא עשה עבודה רבה וחשובה לגיוס דעת־הקהל, היהודי והכללי, וגיוס העתונות הכללית, לגיוס אנשי־רוח, גדולי המדע ורבי־הכהונה, לגיוס מדינאים בעלי השפעה לשם הגנה על ״כבשת הרש״, על תקות הצלתו האחרונה של עם ישראל. דעת הקהל הפרוגרסיבי והדימוקרטי, המעוררת על עוול ועל עלבון אדם ועם, אינה אמנם כח מכריע בימינו, אבל אף אינה כח מזולזל ומבוטל לגמרי. סוף־סוף לא כמדינות הדיקטטורה – המדינות הדימוקרטיות, ולא כגרמניה וכאיטליה – אנגליה. הנטיה להסתלק מן האחריות ומן ההתחיבויות, להפּטר מדאגות ״מיותרות״ קיימת ועומדת, ואם לא יעמידו כנגדה כח מנגד ומעכב, היא עלולה להוסיף לעשות שמות בעולם. אבל עדיין ישנו בעולם לכח זה; עדיין יש לו מקום. אנו אין לנו אלא לדאג לכך, שלא להקל לאותה נטיה את נצחונה. רצוננו הלאומי, כחותינו החמריים והמוסריים, כחנו ליצירה ולהתגוננות, מצוקתנו האיומה – אלה הם הגורמים כבדי־המשקל, שאנו יכולים להטיל לתוך כף המאזנים. אין העולם יכול, אין אנגליה יכולה להתעלם מיצירת המרץ, הכבוד והגבורה של עם ישראל במולדתו; אין היא יכולה להתעלם מן הקטסטרופה, שהגיעה לעם ישראל בתפוצותיו, אין היא יכולה להתעלם מגורלו של עם גדול, כביר הרוח וכח היצירה ורב הזכויות בהיסטוריה של האנושות ותרבותה, לעמוד על דמו, להפקירו לכליה, לשמצה ולמשיסה; אין היא יכולה להביא מיליונים בני אדם, תאבי חיים ויצירה, לידי יאוש, לגדל בלבם את אש המשטמה ותאות־ההרס. בריטניה הגדולה, שידעה בשעתה להרעיש עולמות ולגייס את כל כחה ומשקלה לטובת כושים מנוצלים ומעונים בקונגו, לא התעוררה לחומלה על קרבנותיה של הברבריות המודרנית, לא התעוררה על רדיפות דמים וגזירות־כליה, שניתכו על מיליונים אנשים ונשים וטף, בני עם תרבותי עתיק. בריטניה הגדולה לא עשתה כלום כנגד השתוללותם של רשעי ארץ, כנגד התועבות בגרמניה ובאוסטריה, כנגד ההתעללות הרשעה באיטליה; היא לא עשתה כלום להצלתם של פליטי חרב ורדיפות אכזריות – היא הפכה את ועידת איוויאן לפארסה. האמנם תבוא עכשיו לגזול מעם זה את מקלטו האחרון, את האפשרות האחרונה לחיי אדם, לחיי עבודה וכבוד, – את מולדתו העתיקה המחודשת, שהובטחה לו ״בזכות ולא בחסד״, שהשקיע בתחיתה מאמצים וכחות־יצירה כבירים, שלשמה ובתוכה הוא עומד במערכת הכבוד והגבורה שנים־על־שנים, שגילה במדה מפליאה את כחו ליצירה טהורה, להתגוננות אמיצה ונקית־כפים?

כחנו החמרי והמוסרי, רצונם הלאומי של המוני בית־ישראל – אי־אפשר להם שלא יבואו בחשבון ובמשקל. ובתנאי אחד: אחדות לאומית, לכוד הכחות, התמדה ליצירה ולהתגוננות טהורה ואמיצה. קצת הסימפתיה, שאנו יכולים עוד לגייס בעולם, הגורמים הפוליטיים, שאנו יכולים להפעיל לטובתנו, דעת־הקהל הנאורה בעולם – כל אלה יענו לנו, יפעלו את פעולתם, אם אנו בעצמנו נעמוד במבחן; אם לא יפול רוחנו ולא תרפינה ידינו במערכה הכבדה, אם נדע להפעיל את העם מקצהו, לפתוח את לבו למפעל הכבוד והגבורה, מפעל הגאולה וההצלה, שהישוב העברי בארץ עושה בימי הרעה האלה בחזית־האש הזאת; אם נדע, לבסוף, להתגבר על הקרעים והנגודים הפנימיים, ללכד את השורות, למצוא את הלשון המשותפת ואת הדרך המשותפת, ולעמוד כחומה בצורה נגד כל התנקשות ומזימה של אויבים וידידים כוזבים.

מנבכי הדורות בוקע ועולה אלינו, דור מאוחר וכבד־ירושה, קול מעודד ומנחם, קולו של אלהי האומה בפי נביאו בשעת מבוכה ומפנה היסטורי:

תחזקנה ידיכם, השומעים בימים האלה את הדברים האלה… כה אמר ה׳ צבאות: הנני מושיע את עמי מארץ מזרח… כי לפני הימים ההם… וליוצא ולבא אין שלום מן הצר ואשַלח את כל האדם איש ברעהו. ועתה לא כימים הראשונים אני לשארית העם הזה… כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ את יבולה והשמים יתנו טלם, והנחלתי את שארית העם הזה את כל אלה. והיה כאשר הייתם קללה בגויים, בית יהודה ובית ישראל, כן אושיע אתכם והייתם ברכה. אַל תיראו, תחזקנה ידיכם… עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים, ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבותיה… אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו… ואיש את רעת רעהו אַל תחשבו בלבבכם…

(״הארץ״, י״ט, כ״ד תשרי, תרצ״ט).